עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1612/10

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 1612/10

לפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן

כבוד השופט י' דנציגר

כבוד השופט נ' סולברג

המערער:

גיורא קורצקי

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 21.1.10 בתפ"ח 551/08 שניתנה על-ידי כבוד השופטים: ד' חשין – סג"נ, י' צור – סג"נ (בדימ') ומ' רביד

תאריך הישיבה:

כ"ה בטבת התשע"ג

(7.1.2013)

בשם המערער:

עו"ד אבי כהן

בשם המשיבב:

עו"ד שאול כהן

פסק – דין

השופט נ' סולברג:

1. ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא דוד חשין, והשופטים יהודית צור ומשה רביד) בתפ"ח 551/08 מיום 21.1.2010, בגִדרה הורשע המערער ברצח, בשוד ובשיבוש מהלכי משפט.

עיקרי כתב האישום

2. במשך 10 שנים היה המערער נשוי לעינת קורצקי, עד אשר החליטה בחודש יולי 2006 לעזוב את הבית בעקבות סכסוך ממושך בין השניים, שבמסגרתו נהג בה באלימות, גם הזיק לרכושהּ ולרכוש הוריה ואחיה. ביום 17.8.2008 (להלן: יום האירוע) בשעת בין-ערביים, בין 16:40 ל-18:50, נכנס המערער לביתו של אלי סבג, אביה של עינת (להלן: המנוח), ברחוב השיש בירושלים. לאחר שהחליט לרצוח אותו, חנק המערער את המנוח באמצעות חגורה או חפץ אחר, וכמו כן דקר את המנוח בצווארו ארבע פעמים בחפץ חד שלו להב ארוך. איבוד הדם, כתוצאה מן הדקירות, ופעולות החנק, גרמו למותו של המנוח. לאחר מכן שפך המערער נוזל כביסה על גופו של המנוח על מנת לטשטש את הראיות ולהכשיל את החקירה, וגם גנב ממכנסיו סכום כסף של 750 ₪ ושטרות של דולרים ויורו.

עיקרי הדיון בבית המשפט המחוזי

3. בהסתמך על שלושה אדנים עיקריים, ביקשה המשיבה בבית המשפט המחוזי להרשיע את המערער: (א) קיומן של ראיות נסיבתיות הקושרות את המערער לזירת הרצח ולביצוע מעשי הרצח, השוד וטשטוש הראיות, בכללן: מיכל מרכך כביסה שנמצא בזירת הרצח; מפתח דירתו של המנוח שנמצא בתיקו של המערער; כסף מזומן של המנוח שנמצא בכליו של המערער; וכתמי דם שנמצאו על מכנסי המערער בעת שעוכב, סמוך לאחר הרצח, בחשד לביצוע מעשי העבירה הנדונים. (ב) קיומו של מניע מצד המערער לרצוח את המנוח. (ג) גרסאותיו הכבושות והשקריות של המערער ביחס לשאלות שנשאל בחקירתו במשטרה ובעדותו בבית המשפט.

4. מנגד טען המערער כי כלל לא היה בדירת המנוח ביום 17.8.2008, וממילא לא ביצע את הרצח המיוחס לו בכתב האישום. לטענתו, בשעות שבהן בוצע הרצח שהה בביתו שבשכונת גילֹה וכמו כן ערך קניות, עסק בפעילות ג'וגינג בשכונת מגוריו, ונפגש עם חברתו (להלן: פלונית). עוד טען המערער כי כל הממצאים הקושרים אותו לזירת הרצח מקורם במפגש שהתקיים בינו לבין המנוח בדרך מקרה ביום 13.8.2008 (להלן: מפגש הפיוס). לדבריו, ביום הזה, במהלך פעילות גופנית שביצע, עבר ליד ביתו של המנוח ופגש אותו באופן אקראי. המנוח הזמינוֹ לסור לביתו על מנת ללבן את היחסים העכורים ששררו עד אז בין המערער לבין משפחתו של המנוח, ולהתפייס עמו. מקור הכסף שנמצא בכליו של המערער, לטענתו, הוא באותה פגישת פיוס, שבמהלכה נתן לו המנוח כסף מזומן. המערער טען עוד כי תוך כדי הפגישה נכנס לשירותים בביתו של המנוח, הבחין במיכל פלסטיק, המכיל חומר, שהיה מונח על האסלה, והזיז אותו ממקומו. גם במפתחות דירת המנוח שנמצאו בכליו, לטענת המערער, וכן גם בכתמי הדם שנמצאו על מכנסיו, אין כדי להצביע על קשר כלשהו בינו לבין מותו של המנוח. לבד מטענתו על כך שתוצאות בדיקת המעבדה אינן קבילות, טען המערער כי מקור כתמי הדם שנמצאו על מכנסיו הוא בדימום שממנו סבל המנוח, ולכן בעת העברת הכסף מידי המנוח אליו במפגש הפיוס, הוכתמו גם מכנסיו-שלו. עוד זאת טען המערער, כי לא הוכח כי היה לו מניע לרצוח את המנוח, שכן מאז שנת 2006 נרגעו הרוחות בינו לבין משפחת המנוח.

5. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער על סמך מכלול של ראיות נסיבתיות, כפי שיפורט להלן. כזכור, נמצא מרכך כביסה בסמוך לגופת המנוח. אשת המנוח, חנה, העידה כי באותו יום, כשחזרה לביתה, מצאה את גופת בעלה המנוח, כשהיא שרועה על הריצפה, ובינה לבין המעקה היה מונח ג'ריקן של מרכך כביסה. חנה שללה בעדותה את טענת המערער לפיה הזיז את מרכך הכביסה בעת פגישתו ימים אחדים קודם לכן עם המנוח, הן מאחר ולא הייתה כלל פגישת פיוס בין המערער לבין המנוח, הן מאחר והייתה שמה לב לכך שמרכך הכביסה הוזז ממקומו, משום שעל-פי הרגלי הניקיון והסדר בביתה, מרכך הכביסה מונח במקום קבוע. אדרבה, בית המשפט קבע כי טענתו האמורה של המערער בעניין מרכך הכביסה אינה מחזקת את גרסתו אלא דווקא את גרסתה של המשיבה ומפלילה את המערער באשר היא קושרת אותו לאחת הראיות המרכזיות שנמצאו בזירת הרצח. בית המשפט ציין כי מן העדויות והראיות מתיק החקירה עולה כי רק אדם שהיה מעורב בחקירה או במעשה הרצח יכול היה לדעת כי בזירת הרצח נמצא בקבוק של מרכך כביסה, ולנסות ליתן הסבר להימצאותו שלא במקומו.

6. ראיה נסיבתית נוספת אשר עליה הסתמך בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין, בין יתר הראיות, היא הכסף שנמצא במעטפה בתיבת הדואר בביתו של המערער. הכסף שנמצא ברשות המערער, לאחר שארנקו של המנוח נמצא זרוק ליד גופתו כשתכולתו מפוזרת, כמו גם האופן שבו היה הכסף מונח במעטפה, כשהשטרות מקופלים לשניים, כל אלה קושרים את המערער למעשי העבירה הנדונים. בני משפחתו של המנוח העידו כי נהג להסתובב עם סכום כסף בשיעור גבוה במזומן; הן ישראלי, הן זר. בני המשפחה ציינו כי המנוח נהג לקפל את שטרות הכסף לשניים. ואכן, ביום 18.8.2008 בחיפוש שנעשה בביתו של המערער נמצאו שטרות של כסף ישראלי, כשהם מקופלים לשניים. כמו כן, ביום 25.8.2008 נמצאה בתיבת הדואר בביתו של המערער מעטפת נייר ובה שטרות של כסף זר מקופלים לשניים. המערער טען בבית המשפט המחוזי כי מקור הכסף הוא במפגש הפיוס, שבמהלכו נתן לו המנוח סכום של כסף. ברם, בית המשפט קבע כי עדות זו היא כבושה, שכן במהלך חקירותיו במשטרה, גם לאחר שטען לקיומו של מפגש הפיוס (בשלב מתקדם של החקירה, בניגוד לתחילתה), ותיאר אם פרטיו, לא הזכיר, ולוּ ברמז, כי המנוח נתן לו כסף באותו מפגש. עוד נקבע כי טענתו של המערער כי המנוח נתן לו כסף אינה מתיישבת עם חומר הראיות. בית המשפט ציין בהכרעת הדין חיזוק למסקנה לפיה המערער נטל מהמנוח את הכסף ביום האירוע לאחר שרצח אותו, והוא תשובתו של המערער בחקירתו לשאלה מהו המועד שבו שׂם את הכסף בתיבת הדואר. המערער השיב על שאלה זו כי אינו זוכר, אך בה בעת, כשנשאל מדוע שׂם את הכסף במעטפה בתיבת הדואר שלו, השיב כי הכסף היה מיועד לפלונית חברתו, שהיתה צריכה לקחת אותו ביום ששי, קרי, יומיים לפני הרצח, ובאותה העת המערער לא היה בבית ולכן הניח עבורה את הכסף בתיבת הדואר. מתשובה זו משתמע, בניגוד לטענת המערער, כי דווקא זכר היטב את המועד שבו הניח את המעטפה, ומכאן הסיק בית המשפט כי גרסתו אינה מהימנה. יתרה מזאת, בית המשפט המחוזי הסתמך על עדותה של פלונית, שהעידה כי ביקרה את המערער בביתו ביום הרצח, ובשעות הערב ראתה את המערער יוצא מסלון ביתו עם מעטפה או נייר וחוזר לדירה לאחר זמן קצר, בלעדיה.

7. בית המשפט המחוזי ציין בהכרעת הדין עוד כי ביום 18.8.2008, בשעה שהמערער עוכב לחקירה בחשד לרצח המנוח, נתפסו בכליו מספר מוצגים, וביניהם תיק צד ובו צרור מפתחות, בכללם מפתח לביתו של המנוח. חנה, אלמנתו של המנוח, תיארה בעדותה בבית המשפט כי כשנכנסה לביתם ביום האירוע, דלת הבית הייתה פתוחה על אף שהיא ובעלה המנוח הקפידו לנעול אותה בכל עת, וכי לא מצאה סימני פריצה. ממכלול הראיות והעדויות הסיק בית המשפט כי המערער שכפל את מפתחות דירתו של המנוח. ביום 8.8.2008 נסע המערער לביתה של גרושתו עינת ברמת השרון, בידיעה שהיא וילדיהם נסעו לחופשה בצפון הארץ – ברשותו היה מפתח דירתה של עינת שם – וזאת על מנת לקחת מביתה את מפתחות דירתו של המנוח ולשכפל אותם. בנוסף, על בגדי המנוח נמצאו כתמי דם, ועל סמך מכלול הראיות שהוצגו לפניו שלל בית המשפט המחוזי את האפשרות לפיה בגדי המערער "זוהמו" בדרך כלשהי שאינה קשורה לרצח, בדמו של המנוח.

8. בית המשפט המחוזי קבע כי נמצאו פערים בין הודעותיו של המערער בחקירתו במשטרה, וביניהן לבין עדותו בבית המשפט. כך למשל, כאשר נשאל המערער במשטרה מתי היה בביתו של המנוח בפעם האחרונה, השיב כי הדבר היה לפני כשנתיים, ואילו בעדותו בבית המשפט גרסתו הייתה, כאמור, כי נפגש עם המנוח לשם פיוס ביום 13.8.2008, כמה ימים קודם האירוע. בית המשפט קבע בהכרעת הדין כי חלק מגרסאותיו של המערער היו כבושות. כאמור, על מפגש הפיוס הרחיב המערער את הדיבור בשלב מאוחר, ולא קודם לכן כפי שמצופה היה ממנו לעשות, לפי גרסתו. המערער דבק בגרסתו לפיה לא היה בבית המנוח במשך כשנתיים-ימים, גם לאחר שחוקרי המשטרה הובילוהו אל פתח ביתו של המנוח, ורק ביום 19.8.2008 העלה לראשונה את גרסת מפגש הפיוס. זאת ועוד, נקבע כי העובדה שהמנוח לא שיתף איש מבני משפחתו בידיעה על אודות מפגש הפיוס עד ליום האירוע מחזקת את המסקנה כי לא התקיים מפגש שכזה כלל, שכן לפי עדותו של המערער עצמו, פגישה מעין זו היא "פגישה מכוננת", ולפיכך לא מתקבל על הדעת כי שמר את דבר קיומה בסוד. סתירות נמצאו בגרסתו גם בטענת האליבי שטען בחקירתו במשטרה להגנתו. המערער תאר את מסלול ההליכה שלו ביום האירוע, אלא שהוא מסר לחוקרים מסלול שונה מזה שמסר להם בתחקור קודם. בית המשפט קבע כי בחינת גרסתו של המערער, על רקע מכלול הראיות שהובאו לפניו, מעלה כי לא רק שאין בגרסתו כדי לבסס את טענת האליבי שלה טען, אלא שכפי שיפורט להלן, יש בדבריו-שלו כדי לחזק את הראיות הקיימות נגדו. בית המשפט המחוזי ציין כי אף לוּ הייתה מתקבלת גרסת המערער לפיה הטעם לסתירות האמורות בתיאור מסלול הליכתו נעוץ בכך שלא זכר במדויק את המסלול שבו ביצע את פעילותו הספורטיבית, הרי שאין זה מתקבל על הדעת שלא זכר האם חלף בקרבה לביתו של המנוח. הסתירות בתשובותיו לשאלה האם עבר בסמוך לבית המנוח במהלך הפעילות הספורטיבית שביצע, העלו תמיהות שנזקפו לחובתו. זאת ועוד, בניגוד לטענת המערער לפיה ערך קניות בשעת האירוע, הסתבר כי עשה כן רק לאחר האירוע, ולכן אין בטענה זו בכדי לבסס את טענת האליבי. כמו כן, פגישתו של המערער עם פלונית בביתו אף היא אינה מבססת את טענת האליבי, שכן עולה מעדותה של פלונית כי אותה פגישה התקיימה לאחר שעת האירוע, וגם בהנחה שאכן התקיימה, אין בכך כדי לשלול את מעורבותו של המערער ברצח.

9. בית המשפט קבע גם כי הוכח קיומו של מניע מצִדו של המערער לביצוע הרצח, שכן משפחתו של המנוח סלדה מן המערער, גם פחדה מפניו, ומערכת היחסים בינו לבינם היתה קשה וטעונה. המשיבה טענה כי בטרם גירושי המערער מעינת התנכל המערער למנוח ולמשפחתו, ואף חיבל בכלי הרכב שבבעלותם. הליכי הגירושין של המערער ועינת היו קשים, והתאפיינו במאבקים בלתי פוסקים בין המערער לבין המנוח ומשפחתו. צויין אמנם כי המניע אינו מלמד על קיומו של היסוד הנפשי בעבירת הרצח, אך מכל מקום יש בו כדי להוסיף על המשקל הראייתי שלחובתו של המערער. על יסוד כל אלו, וכן לנוכח התרשמותו של בית המשפט ממהימנות עדויותיהם של בני משפחת המנוח, ומחוסר מהימנותו של המערער, קבע בית המשפט המחוזי כי אשמתו של המערער הוכחה מעבר לכל ספק סביר, וכאמור, הרשיעוֹ.

עיקרי הטענות בערעור

טענות המערער

10. בא כוח המערער טען כי אכן קיימות ראיות נסיבתיות אשר בכוחן לבסס את אשמתו של המערער, אך בה בעת קיימות ראיות המלמדות על חפותו, וכן גם מחדלי חקירה שיש לזקוף לחובת המשיבה. הצטברותם של כל אלו, לטענתו, מקימה ספק סביר שיש בו כדי לזכות את המערער, כפי שיפורט להלן. לחלופין ביקש בא כוח המערער להורות על זיכויו של המערער מביצוע עבירת הרצח ולהרשיעו תחתיה בעבירת הריגה, שכן לא הוכח כי המערער החליט לרצוח את המנוח וכי המיתוֹ בדם קר בלא שקדמה לכך התגרות.

11. אלה הם הנתונים אשר לטענת בא כוח המערער מבססים ספק סביר באשמתו של המערער ומחייבים את זיכויו:

(א) המערער התעקש במהלך כל חקירותיו על כך שפגש את המנוח ביום 13.8.2008 בצהריים לשם פיוס. לטענתו, אמרתו של השכן ולדימיר ריאק מחזקת גרסה זו.

(ב) עדותה של ילדה שסיפרה כי האיש אשר נצפה כשהוא רץ במדרגות ביום האירוע לאחר שנשמעה צעקה אינו תואם לתיאורו של המערער. הילדה גם לא זיהתה את האיש על-פי תמונת המערער שהמשטרה הציגה בפניה.

(ג) טביעת נעל שנמצאה בדירה אינה של המערער או של המנוח, ובכך מתחזקת האפשרות כי אדם אחר רצח את המנוח. כמו כן, לא נמצאה כל טביעת אצבע של המערער בדירת המנוח, בכלל זה על בקבוק מרכך הכביסה.

(ד) ביום האירוע, בשעות העוקבות שלאחריו, כאשר נפגש המערער עם פלונית, היא לא הבחינה בהתנהגות חריגה מצדו, בחוסר שקט, או בכתמים או סימני דם על בגדיו.

(ה) מחדלי חקירה כדלקמן: אי-בדיקה לעומק של גרסת השכן לפיה המערער ביקר את המנוח ביום 13.8.2008; אי-בדיקת קיומן של טביעות אצבע על ארנקו של המנוח בזירת האירוע; לא נעשה איכון של הטלפון הנייד של המנוח; לא נעשה ניסיון לבנות קלסתרון של הרוצח באמצעות הילדה שטענה כי ראתה את הרוצח נמלט במדרגות; לא נערכה בדיקת טביעות אצבעות על אלבום התמונות שהמערער טען כי דפדף בו יחד עם המנוח במפגש הפיוס הנטען; לא נבדק האם נעשה שימוש במפתח ביתו של המנוח שנמצא ברשותו של המערער.

(ו) חוקרי המשטרה השתמשו בתחבולות פסולות במהלך החקירה. כך למשל, הם שיקרו למערער ואמרו לו כי נמצאו טביעות אצבע שלו על בקבוק מרכך הכביסה, כשהן מהולות בדמו של המנוח, ולטענת בא כוח המערער, יש בעובדה זו כשלעצמה בכדי להעיד על כך כי המשיבה חשה בחולשת הראיות.

(ז) מכלול הראיות הנסיבתיות אשר עליהן התבסס בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין אינו מלמד על אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר: באשר למרכך הכביסה נטען כי המערער הזיזוֹ ממקומו משום שעמד על האסלה בשירותים; באשר למפתח שנמצא ברשותו של המערער נטען כי המערער לא חולק על כך שהמפתח נמצא ברשותו, אלא שלא הוכח כי נעשה בו שימוש ביום האירוע; באשר להימצאות הכסף ברשותו של המערער נטען כי אמנם אין חולק כי כספו של המנוח נמצא ברשותו של המערער, אלא שמציאת הכסף ברשותו של המערער לא קושרת אותו לאירוע; באשר לכתם הדם שנמצא בבגדיו של המערער נטען כי תוצאות בדיקת המעבדה אינן קבילות כראיה.

(ח) בניגוד לטענת המשיבה, בא כוח המערער טען כי לא הוכח מניע לרצח מצד המערער, שכן מיום מתן הגט עד יום האירוע חלפה כשנה וחצי, ולפיכך, לשיטתו, לא סביר כי בחלוף תקופה שכזו יתנכל המערער למנוח באופן כה חריף עד שיביא למותו.

טענות המשיבה

12. בא כוח המשיבה טען כי הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, בדין יסודה, וכי אין מקום להתערב בה, במיוחד לנוכח העובדה כי עסקינן בערעור על הכרעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי. הרשעתו של המערער מבוססת על מכלול של ראיות אשר מוכיחות את אשמתו מעבר לכל ספק סביר.

13. גרסת המערער הכבושה על אודות מפגש הפיוס שלא היה ולא נברא, וכן גם סתירות שנמצאו בעדויות של המערער מחזקות את המסקנה המרשיעה על-פי הכרעת הדין. כך למשל, גרסת המערער לפיה מצא את מפתחות דירת המנוח בתיבת הדואר של גרושתו עינת בדירתה ברמת השרון התבררה כלא נכונה, שכן עינת העידה כי מעולם לא הניחה בתיבת הדואר שלה את מפתחות דירת אביה המנוח; וסתירות נוספות, כאמור לעיל.

14. המערער ניסה להסתיר ראיות מפלילות שנמצאו ברשותו, וגם בכך יש כדי לחזק את הראיות שלחובתו. ביום 21.8.2008, כאשר נשאל המערער על-ידי חוקריו אם בדעתו להודות ברצח המנוח, הוא ביקש להיוועץ באחיו עולש. חוקרי המשטרה נענו לבקשתו, והקליטו את פגישתו עם אחיו ללא ידיעתם. במהלך אותה פגישה נשמע המערער מבקש מאחיו לפנות לפלונית ולבקש ממנה לרוקן את תיבת הדואר שלו. כשנשאל המערער על-ידי אחיו "מה אכפת לך, מה יש לך בתיבת הדואר שמה? יש דברים חשובים בדואר?" השיב המערער: "תצא מתוך הנחה עולש, שמעכשיו ועד שאני אשתחרר לאוויר העולם... שכל מה שאני אבקש זה דברים, תאמין לי שאני יודע למה אני אומר את זה... מאוד חשוב לי בדחיפות שתרוקן את התיבה הזאת ותשמור אצלך... לעולמי עד, את מה שתמצא שם...". בא כוח המשיבה טען כי ניסיונו של המערער להעלים ראיה זו, שהיא בעלת ערך מפליל נגדו, קושר אותו לרצח המנוח באופן שאינו משתמע לשתי פנים.

15. באשר למחדלי החקירה אשר להם טען בא כוח המערער, טען בא כוח המשיבה כי לאו מחדלי חקירה הם, ומכל מקום עניינם בפרטים שוליים בתיק, ואֵלו לא משפיעים על הכרעת הדין המרשיעה. כך, בנוגע להודעותיהם של ולדימיר ריאק ושל הילדה, טען בא כוח המשיבה כי איש לא מנע מן ההגנה לזמן אותם לעדות בבית המשפט, ככל שהמערער סבר שיש בכך לסייע לו, אולם ההגנה הסתפקה בהגשת הודעותיהם הכתובות. די בכך כדי ללמד כי ההגנה סברה כי אין בזימונם של השניים הללו לעדות כדי לסייע לה מעבר להגשת הודעותיהם. באשר לאי-בדיקת טביעות האצבע על אלבומי התמונות בדירת המנוח טען בא כוח המשיבה כי משהוכח כי גרסתו של המערער בנוגע למפגש הפיוס היא מופרכת, משום שמפגש שכזה כלל לא התקיים, לא הייתה כל חובה על המשטרה לבחון את שאלת קיומן של טביעות אצבעות על אלבומי התמונות, אשר המערער טען כי הוא והמנוח הסתכלו בהם במפגש הפיוס הנטען. באשר לטענתו של המערער על אי-בדיקת השימוש במפתח דירת המנוח, טען בא כוח המשיבה כי אינו מכיר בדיקה כזו, וכי ככל שקיימת, ההגנה רשאית היתה לבצעה.

16. בא כוח המשיבה טען עוד כי הסכסוך הארוך בין משפחת המנוח לבין המערער, גירושי המערער מעינת, בתו של המנוח, מעידים על מניע מצד המערער למעשיו. עוד ציין בא כוח המשיבה את התרשמותו החיובית של בית המשפט המחוזי מעדויותיהם של בני משפחת המנוח, ואת הספקות שעוררו עדויותיו של המערער, אשר "הותיר על בית המשפט רושם של אדם מניפולטיבי העונה לשאלות תשובות מתחכמות שאינן חד משמעיות ומשאיר לעצמו פתח הימלטות כל אימת שמובאות בפניו ראיות נוספות שיש בהן כדי לקשור אותו למעשה הרצח..." (עמוד 113 להכרעת הדין).

דיון והכרעה

17. למקרא הכרעת הדין, לאחר שקילת טענות ב"כ הצדדים מזה ומזה – אלו שבעל-פה ואלו שבכתב – על רקע החומר שבתיק, נמצא כי דין הערעור להידחות. ידוע כי ככלל לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית, אשר התרשמה מהראיות ומהעדים באופן בלתי אמצעי, למעט במצבים חריגים (ע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל (6.6.2010); ע"פ 4045/11 פלוני נ' מדינת ישראל (30.4.2012); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632 (2000)) (להלן: הלכת אי ההתערבות). כפי שיובהר להלן, בערעור לא הוכחה תשתית עובדתית או משפטית המצדיקה חריגה מהכלל.

18. כוחה של ערכאת הערעור מוגבל, במובן זה שכל שמונח לפניה במישור העובדתי הם מסמכים, פרוטוקולים וראיות שניתן היה לתעדן בכתב או בדרך אחרת. שלא כערכאה הדיונית, אין ערכאת הערעור יכולה להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העדים, הלך דיבורם, שפת גופם, עקביות עדותם וכיוצא בעניינים הללו אשר הערכאה הדיונית יכולה להתרשם מהם תוך כדי ניהול המשפט. אין ערוך לחשיבות ההתרשמות הישירה, באשר לעיתים היא עשויה להכריע את הכף לזכות או לחובה. כך, בעניין שלפנינו, אלו הם דברי בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין בהקשר הנדון:

"בעוד הנאשם [המערער] הותיר על בית המשפט רושם של אדם מניפולטיבי העונה לשאלות תשובות מתחכמות שאינן חד משמעיות ומשאיר לעצמו פתח הימלטות כל אימת שמובאות בפניו ראיות נוספות שיש בהן כדי לקשור אותו למעשה הרצח, הרי שעדותם של בני משפחת המנוח הותירה על בית המשפט רושם אמין. כך, חרף חשדותיהם של בני משפחת סבג כי הנאשם הוא שרצח את המנוח, הם היו מתונים בעדותם ולא הגזימו בתיאוריהם... במיוחד ראויה לציון עדותה של חנה שהעידה בפנינו באיפוק ובאמינות ראויה לציון על אף שניכר היה עד כמה קשה לה המעמד, נוכח האסון שפקד אותה. כך גם עינת שאף היא הותירה עלינו רושם אמין ומשכנע במיוחד" (פסקה 201 להכרעת הדין).

19. מטבע הדברים, ניתן משקל רב לממצאי מהימנות אלה. לא זו אף זו, לא רק על סמך קביעות של מהימנות דינו של הערעור להידחות, אלא גם על סמך ממצאים, אשר מבססים היטב את הרשעתו של המערער:

(א) מכלול הראיות הנסיבתיות אשר עליהן עמד בפירוט בית המשפט המחוזי, ובכללן: מיכל מרכך כביסה שנמצא בזירת הרצח בסמוך לגופת המנוח. המערער הזכיר את מרכך הכביסה בחקירתו, ולא בכדי עשה כן; מפתח דירתו של המנוח שנמצא בתיקו של המערער; כסף מזומן של המנוח שנמצא בתיבת הדואר של המערער; כתמי דם שנמצאו על מכנסי המערער בעת שעוכב, בסמוך לאחר הרצח, בחשד לביצוע המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. לא נמצא הסבר מניח את הדעת לכל אלה, גם לא בדוחק, זולת מסקנה מרשיעה. בניגוד לטענת בא כוח המערער, אין בעצם העובדה שטביעות אצבעותיו של המערער לא נמצאו על בקבוק מרכך הכביסה כדי לשלול את הקשר בין המערער לבין הבקבוק שנמצא, כאמור, בזירת האירוע בסמוך לגופת המנוח. כפי שציין בית המשפט המחוזי, המערער הודה כי נגע במיכל מרכך הכביסה עוד בטרם ציינו החוקרים באוזניו שטביעות אצבעות נמצאו על הבקבוק (פסקה 27 להכרעת הדין). אין צורך אפוא בממצאי טביעות אצבע, כשמפי המערער עצמו למדנו על כך שנגע בבקבוק מרכך הכביסה. המערער אמנם טען כי היה זה בעת מפגש הפיוס הנטען, כמה ימים לפני ארוע הרצח, כשנכנס לשירותים בדירת המנוח, והבקבוק היה שם והפריע לו. אולם, כפי שיפורט להלן, המערער לא הצליח להוכיח את קיומו של מפגש הפיוס, ולכן אין לקבל את הטענות הנשמעות בקשר למפגש זה. כמו כן, אין לקבל את טענות המערער באשר למפתח דירתו של המנוח שנמצא ברשותו, משום שאין הסבר תמים להגעת המפתח לרשותו, חרף היחסים העכורים ששררו בין השניים, אלא רק הסבר שמשתלב עם מסקנה מפלילה. גרסתו של המערער, לפיה עינת גרושתו השאירה לו את המפתח בתיבת הדואר שלה בעת שיצאה לנופש, נמצאה שקרית. בחקירתו נהג המערער בדרכי עקלתון, גילה טפח וכיסה טפחיים, עד שהוכח שהמפתח שוכפל בחנות לחומרי בנין ברמת השרון כשהתשלום נעשה בכרטיס האשראי של המערער, ובכך הופרכה לחלוטין הכחשתו של המערער לגבי התאמת מפתח דירת המנוח שברשותו, שממנה נאלץ לסגת קמעא קמעא. לא נמצאו סימני פריצה בדירתו של המנוח, שעל-פי עדותה של חנה, אלמנתו, היא נעולה, ככלל, ואילו לאחר אירוע הרצח דלת הדירה היתה פתוחה. לא זו אף זו. אין אפשרות לקבל את גרסתו של המערער בקשר לכסף של המנוח שנמצא ברשותו. המערער לא חלק על כך שמקורו של הכסף הוא במנוח, אך יחד עם זאת טען כי קיבל את הכסף במהלך מפגש הפיוס, כי לא גנב את הכסף, וכי המנוח נתן לו אותו מרצונו. אלא שבתחילה, המערער לא הודה בכך שקיבל את הכסף מהמנוח (ת/37, בעמוד 26). אם גרסתו אמת בהקשר זה, לא היתה כל סיבה שלא לומר אותה מלכתחילה, ואילו המערער הודה בכך שברשותו כסף של המנוח רק בשלב מאוחר יותר. כמו כן טען המערער בהקשר זה כי הניח את הכסף בתיבת הדואר שלו, לא על מנת להסתיר ראיה מפלילה, כפי שטען בא כוח המשיבה, אלא על מנת למוסרו לפלונית, כאמור, שהיתה אמורה לקחת את הכסף במועד שבו לא היה המערער בביתו. אין לקבל גרסה זו. שיחתו של המערער עם אחיו עולש, שהוקלטה שלא בידיעתם, מעלה כי ריקון תיבת הדואר מתכולתה, שכללה, בין היתר, גם את המעטפה עם כספו של המנוח, היה דחוף עבור המערער, עניין קריטי, והמערער ביקש מאחיו עולש לעשות זאת באופן מיידי. כששאל המערער את אחיו האם דאג לריקון תיבת הדואר, השיב לו עולש: "... מה איכפת לך, מה יש לך בדואר שמה? יש דברים חשובים בדואר?", או אז ענה לו המערער: "תצא מתוך הנחה עולש, שמעכשיו ועד שאני אשתחרר לאוויר העולם, שכל מה שאני אבקש זה דברים, תאמין לי שאני יודע למה אני אומר את זה... מאוד חשוב לי, בדחיפות, שתרוקן את התיבה הזאת ותשמור אצלך. לעולמי עד, את מה שתמצא שם. זה הכול. הלאה. בדחיפות זה אומר first thing tomorrow morning" (ת/18 בעמוד 20). כך גם אין לקבל את גרסת המערער בעניין כתמי הדם, לפיה מקורם הוא כביכול בדימום שממנו סבל המנוח במועד מפגש הפיוס. מסקנת בית המשפט המחוזי על סמך מכלול הראיות כי כתמי הדם של המנוח שנמצאו על מכנסי המערער סמוך לאחר הרצח, מקורם בארוע הרצח, ולא במפגש הפיוס שלא היה ולא נברא, הריהי מבוססת כדבעי ומשכנעת.

(ב) בית המשפט המחוזי הראה בהכרעת דינו אל-נכון את דפוסי התפתחות גרסתו של המערער כל אימת שעומת עם נתונים מפלילים. כאמור, בתחילה טען ששנתיים- ימים לא היה בבית המנוח. בהמשך סירב להשיב מתי ביקר שם לאחרונה, באמתלאות שונות, עד שראה לטעון בחקירתו ביום 19.8.2008 על אותו מפגש פיוס; הילוכו של המערער בחקירתו לגבי כספו של המנוח שנמצא ברשותו היה דומה. החל בשלילת כל קשר בין הכסף לבין המנוח, עבוֹר דרך התחמקות וקשיי זכרון, וכלה בהודאה שהכסף אכן שייך למנוח, אך נמסר למערער בהסכמה. כיוצא בזה לענין כתמי הדם של המנוח שנמצאו במכנסיו: בתחילה התחמקות, הימנעות ממתן גרסה כלשהי (גם בהמשך, בשלב שבו כבר טען המערער שקיבל את הכסף מהמנוח), ורק כשנדחק אל הקיר אמר שידו הוכתמה בדמו של המנוח כשהעביר לו את הכסף. לבסוף, לאחר עדותה של חנה, אלמנתו של המנוח, אשר שללה את האפשרות שהיה למנוח פצע בידו, טען המערער כי מקור הדימום של המנוח היה באף. הדוגמאות הללו לא רק על עצמן באו ללמד, אלא על דרך הילוכו של המערער בחקירת הפרשה בכלל, שממנה נגזרה מסקנה בלתי-נמנעת על העדר מהימנות.

(ג) בא כוח המערער טען כי הודעתו של השכן ולדימיר ריאק מיום 20.8.2008, לפיה הוא ראה את המערער בסמוך לבית המנוח כשבוע קודם לכן מחזקת את גרסתו של המערער ביחס לקיום מפגש הפיוס ביום 13.8.2008. אלא שלמקרא הודעתו של ולדימיר עולה כי לא זכר את המועד המדויק שבו ראה את המערער, ואין בהודעתו כדי לשלול את הימצאותו בבית המנוח ביום האירוע. עוד טען בא כוח המערער כאמור כי באי-זימונה לעדות בבית המשפט של הילדה, כבת 10 וחצי ביום האירוע, אשר טענה בהודעתה במשטרה כי ראתה אדם בעל שיער שחור, ללא משקפיים, נמלט מזירת האירוע, ביום האירוע, וכי שמעה צעקות, יש טעם לפגם, ויש לזקוף זאת במישור הראייתי לזכותו של המערער. זאת במיוחד לנוכח התיאור השונה והעובדה כי הילדה טענה בהודעתה כי התמונה של המערער שהציגו בפניה במשטרה אינה תואמת לאדם שנמלט שראתה ביום האירוע. כזכור, בהסכמת ההגנה הוגשו הודעותיהם של השניים הללו, והמערער לא ביקש לזמנם לעדות. הדבר הזה מדבר בעד עצמו, ומלמד על כך שסבר כי אין בעדויותיהם תועלת להגנה. האדם שתארה הילדה בהודעתה במשטרה אכן אינו דומה למערער, אך אין בכך כדי להועיל לו. הילדה ראתה את האיש, לפי דבריה, בחשכה, ואילו הרצח בוצע כזכור בשעות בין ערביים. בשעות אלה, במהלך חודש אוגוסט עדיין מואר. הדעת נותנת אפוא כי הילדה ראתה אדם אחר.

(ד) מחדלי החקירה הנ"ל שאותם ציין בא כוח המערער, אינם 'כצעקתו', הם שוליים ביחס לחומר החקירה ולהשתלשלות הארועים, ואין בהם כדי לגרוע מהוכחת אשמתו של המערער. כאמור, באי-העדתם של ולדימיר ושל הילדה אין לראות מחדל כלל; ההימנעות מבדיקת טביעות אצבעות על אלבומי התמונות היא מוצדקת משום שמפגש הפיוס לא התקיים כלל; בדיקת מפתח דירת המנוח, על מנת לדעת אם נעשה בו שימוש, ככל שבדיקת כזו קיימת, יכלה ההגנה לעשותה.

(ה) כאמור, אין לקבל את גרסתו של המערער באשר לקיומו של מפגש הפיוס. זאת בשל מספר טעמים. ראשית, כאשר נשאל המערער במשטרה מתי היה בביתו של המנוח בפעם האחרונה, הוא השיב כי הדבר היה לפני כשנתיים, ואילו בעדותו בבית המשפט גרסתו היתה, כאמור, כי נפגש עם המנוח לשם פיוס ביום 13.8.2008, ימים אחדים קודם לאירוע. היטב הובהר בהכרעת הדין כי עדותו של המערער ביחס למפגש הפיוס היא עדות כבושה, משום שהוא לא ציין זאת בחקירותיו הראשונות במשטרה, וכמו כן דבק בגרסתו לפיה לא היה בבית המנוח במשך כשנתיים-ימים, גם לאחר שחוקרי המשטרה הובילוהו עד לפתח ביתו של המנוח. רק ביום 19.8.2008 העלה המערער לראשונה את גרסת מפגש הפיוס. יתירה מזו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, העובדה כי המנוח לא שיתף איש מבני משפחתו בידיעה לגבי מפגש הפיוס עד ליום האירוע מחזקת את המסקנה כי לא היה מפגש שכזה כלל, שכן לפי עדותו של המערער עצמו, פגישה מעין זו היא "פגישה מכוננת", ואין זה מתקבל על הדעת כי שמר את דבר קיומה בסוד. אלו, ושאר טעמי בית המשפט המחוזי מחייבים את המסקנה הבלתי נמנעת כי מפגש הפיוס הנטען לא היה ולא נברא.

(ו) אשר לטביעת הנעל שנמצאה בזירת האירוע ואשר אינה תואמת לנעליו של המערער: בנ/38 נעשתה כזכור השוואת עקבות נעליים. נבדקו טביעות של זוג כפכפי קרוקס של המערער, וסביר להניח – כך נקבע בנ/38 – שהם לא הותירו את העקבה שנמצאה בזירת האירוע. ברם, אין בכך בכדי להטות את הכף לזכותו של המערער. הוא הרי לא נתפס בזמן אמת בזירת האירוע, ואין לדעת אֵילו נעליים נעל אז. המירב שניתן להסיק מנ/38 הוא שהמערער לא נעל את הכפכפים הללו בזמן הרצח. הא ותו לא. אין בנ/38 כדי לשלול או כדי להטיל ספק בנוכחותו של המערער בזירת הרצח, בהסתמך על כל שאר הראיות והממצאים הנ"ל.

(ז) קיומו של מניע: קיומו של מניע אומנם אינו הכרחי לשם הרשעה בדין בעבירת הרצח. יחד עם זאת, מניע עשוי להטות את הכף לחובתו של נאשם. בענין דנן, המשיבה הוכיחה כי לרצח המנוח היה גם היה מניע מצד המערער, שכן בין השניים שרר סכסוך מתמשך בעקבות גירושי המערער מעינת, בתו של המנוח; גירושין קשים ומערכת יחסית עכורה לאורך זמן עם המשפחה.

20. טענה חלופית חדשה ביקש ב"כ המערער בחצי-פה לטעון בערעור, כי יש להרשיע את המערער בהריגה, חלף הרשעתו ברצח. ואולם, אין טעם בהעלאת טענה שכזו באופן סתמי, מבלי שהונחה לגביה תשתית עובדתית כלשהי בגרסתו של המערער, ובכלל. המערער, כזכור, הכחיש את נוכחותו בזירת הרצח, ומדוע כעת, בשלב הערעור, על המשיבה להוכיח העדר התגרות מצדו של המנוח? המנוח נחנק ונדקר למוות, ולא באה לפני בית המשפט המחוזי גרסה ראשונית כלשהי לביסוס הרשעה בהריגה במקום ברצח.

21. אשר על כן, הרשעתו של המערער בדין יסודה, מבוססת היטב, מעבר לכל ספק סביר. לפיכך, אציע לחברַי לדחות את הערעור.