עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1609/13

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המבקש:                        עו"ד שי אביטן אדם

 

 

א.             בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (הנשיא י' כהן והשופטים נ' מוניץ וב' ארבל) מיום 20.1.13 בתיקים ע"א 57812-11-10 וע"א 6942-12-10, בגדרם התקבל ערעורו של המשיב (להלן הקיבוץ) ונדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בקרית שמונה (השופטת ב' סמסון) מיום 14.10.10 בת"א 451/03. ביסוד הבקשה ניצבת שאלת חוקיות הסתמכותה של ערכאת הערעור על ראיה שהוגשה לראשונה עם תום דיוניה בתיק.

 

רקע והליכים

ב.             בשנת 1983 התקבל המבקש לחברות בקיבוץ. בהמשך נעדר ממנו לתקופה של כאחת-עשרה שנים, אך כל שידוע בדבר נסיבות עזיבתו מסתכם בהודעה שנרשמה ביום 13.6.87 בפרוטוקול האסיפה הכללית, ולפיה "אורן גולן עזב את הקיבוץ, ברוך צאתו ושובו המהיר". כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בשנת 1998 שב המבקש להתגורר בקיבוץ, ועם חזרתו ביקש לשוב ולהיות חבר בו. ברם, בקשתו נדחתה, ובהסדר פשרה הוסכם, כי יתגורר בקיבוץ כתושב לתקופה של ששה חודשים עם אפשרות להאריכה. ביום 15.10.03 נהרס הצריף שבו התגורר.

ג.              הקיבוץ עתר לבית משפט השלום לפינוי המבקש ממקרקעיו ולמניעת כניסתו לתחום הקיבוץ למעט באישורו, בטענה כי המבקש הרס את המבנה בניגוד להסכם שנחתם עמו, במטרה להחליפו במבנה אחר. עוד תבע הקיבוץ, כי המבקש ישלם לו 600 שקלים שהוא חב לו בגין פלישה לקיבוץ, כמו גם פיצוי בגובה 72,000 ש"ח בגין הנזקים שגרם לו לטענתו. לטענת המבקש קרס הצריף מעצמו הואיל והיה רעוע ובלתי ראוי למגורים. עיקר המחלוקת בין הצדדים, אשר משליכה על הטענות האמורות, נסב על שאלת חברותו של המבקש בקיבוץ.

ד.             בפסק דינו של בית משפט השלום (השופטת סמסון) מיום 14.10.10 נקבע על סמך תקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973, כי מעולם לא חדל המבקש מהיות חבר הקיבוץ. צוין, כי נסיבות קבלת המידע שבבסיס ההודעה בדבר עזיבתו בשנת 1987 מעורפלות, וכי בלא שנערך עמו בירור, שבו הוסברו לו השלכות עזיבתו ונשמעו טענותיו לעניין זה, ובהעדר החלטה קונסטיטוטיבית שנתקבלה להפסקת חברותו, לא יכלה לפקוע מאליה. אשר לצריף קבע בית משפט השלום, כי המבקש הרס אותו במטרה להקים תחתיו צריף חדש; וזאת, שלא בהתאם לנהלי הקיבוץ ומבלי שקיבל לכך את הסכמתו. נקבע, כי בכך גרם המבקש נזק לקיבוץ, וחויב בגינו בפיצוי בגובה 96,836 ש"ח.

ה.             מזה ומזה ערערו הצדדים על פסק דין זה. המבקש הצביע על מחדליו של הקיבוץ בתיקון הצריף וטען, כי לא הוכח שהרס אותו במכוון וכי לא ברורים מניעיו לעשות כן, שהרי זה מקום מגוריו, ואילו הקיבוץ השיג על כך שבית המשפט התעלם מתביעתו לסילוק ידו של המבקש; ביסוד תביעה זו טמונה הטענה, כי אין המבקש חבר קיבוץ עוד.

ו.                      ביום 11.5.11 הופנו הצדדים לגישור בפני הנשיא בדימוס בן-דוד, אולם למרבה הצער לא נשא הגישור פרי.

ז.                      בית המשפט המחוזי נסמך בפסק דינו על תקנה 35 לתקנון הקיבוץ משנת 1980 (להלן התקנון), וקבע כי "בנסיבות של 'עקירה ממקום המגורים'" יכול שתפקע חברות בקיבוץ מאליה בלא שקוים הליך פורמלי בעניין זה (פסקה 12), ושאלה היו הנסיבות במקרה דנא. בין עילות פקיעת החברות שבתקנה 35 נמנות "ב. בעקרו את מקום מגוריו הקבוע מתחום הישוב הקיבוצי ושלא בהסכמת הקיבוץ; ג. עם מתן הודעה לקיבוץ בדבר יציאתו מן הקיבוץ". צוין, כי "ההלכה היא כי תקנון אגודה שיתופית הוא חוזה בין האגודה השיתופית לבין כל חבר, ובין החברים לבין עצמם", ובהיסמכו על עקרון תום הלב וחובת ההגינות שביסוד דיני החוזים, קבע בית המשפט המחוזי, כי "קביעה המחייבת הליך פורמאלי לאחר פקיעת חברות מאליה בעקבות הודעת החבר על עזיבה, תביא לידי תוצאה בלתי הוגנת ביחסים בין הצדדים, בנסיבותיו של מקרה זה (פסקה 14; ההדגשה במקור – א"ר). עוד צוין, כי "התנהלותו של גולן במהלך כל השנים ממועד עזיבתו את הקיבוץ מעידה על כך שעזב את הקיבוץ, הכיר בעובדה זו ומצא להתכחש לה רק בנסיבות התביעה אשר הגיש הקיבוץ כנגדו בבית-המשפט קמא", וכי היא "מעידה ללא כל ספק, כי לא ראה עצמו כחבר קיבוץ, לפיכך ביקש בתחילה לשוב ולהצטרף לקיבוץ, ובהמשך – להתקבל לחברות" (פסקה 14; ההדגשה במקור – א"ר). עוד נדרש בית המשפט המחוזי לטענתו של המבקש, לפיה לא ייתכן שנחשב כמי שעזב את הקיבוץ בכונה לותר על חברות בקיבוץ, שכן לא קיבל דמי עזיבה כנדרש. צוין, כי אין זה מן הנמנע שהמבקש יעמוד על זכויותיו הכספיות מול הקיבוץ בהליך המתאים, אולם אין בחוב כספי ככל שקיים, כדי למנוע את פקיעת חברותו.

ח.                    בסיום הדברים נדרש בית המשפט לכך, שהתקנון הוגש לראשונה לערכאת הערעור ולא הוצג בפני בית משפט השלום. מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה שהדבר היה מוסכם על הצדדים, וכלשונו "מדובר במסמך מהותי למחלוקת שהצדדים שניהם לא התנגדו להצגתו (למעשה הסכימו)" (פסקה 14). הוטעם, כי אכן היה על התקנון להימצא בפני בית משפט השלום, וכי קבלתו בערכאת הערעור חריגה היא, אולם העיון בו הכרחי לדיון בסוגיה הנדונה, שכן "התעלמות ממנו יהיה בה כדי לפגום משורת הצדק ובמצוות תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 המאפשרת קבלת מסמך שלא הובא בפני הערכאה קמא: 'אם בית-המשפט של הערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק-דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד'" (פסקאות 14-13). כן צוין, כי סעיף "פקיעת החברות" בתקנון, לא שונה במהלך התקופה שבין עזיבת הקיבוץ על-ידי המבקש ועד לאותו מועד, וגם מכאן חשיבותו.

ט.             בכל הנוגע להריסת הצריף אימץ בית המשפט המחוזי את קביעותיו של בית משפט השלום, וציין כי אין המקרה בא בגדר החריגים בהם תתערב ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית.

י.              נוכח האמור קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור מטעם הקיבוץ והורה על סילוק ידו של המבקש משטחו, ואילו ערעורו של המבקש נדחה.  

 

הבקשה

 

יא.           מכאן הבקשה הנוכחית, בה נטען כי ראוי ליתן למבקש לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, מן הטעם שנמנע ממנו יומו בבית המשפט באשר לקביעות שהכריעו את תוצאתו, אשר חרגו מן הפלוגתאות שהונחו לפתחה של הערכאה הדיונית ועמדו בסתירה לקביעותיה העובדתיות. זאת, הואיל וניתן לטענת המבקש משקל מכריע למסמך שהוגש לאחר תום הדיון בערעורים – התקנון – חרף התנגדותו, ומבלי שניתנה לו לטענתו אפשרות לעיין בו טרם הגשתו ולטעון לעניינו. עוד נטען, בין היתר, כי מאז פתח הקיבוץ בהליכים המשפטיים כנגד המבקש ועד לגמר הדיון בערעורים נמנע במפגיע מלהגיש את התקנון, וכי קבלת המסמך בשלב הערעור, וללא תצהיר, נעשתה שלא כדין. נטען, כי בנסיבות האמורות התקבלה הכרעתו של בית המשפט המחוזי תוך סטיה קיצונית מן הדין והפרה בוטה של עקרונות יסוד בשיטת המשפט שלנו. משכך נטען, כי אין לראות בערעור המבוקש גלגול שלישי, כי אם ערעור ראשון על החלטה שיפוטית, שדינה להתבטל לאלתר.

 

הכרעה

 

יב.                  נתתי דעתי למורכבות שברקע הסכסוך דנן. שאלת חברותו של פלוני בקיבוץ אינה מסתכמת בזכויותיו ובחובותיו הנובעות מהגדרתו ככזה, כי אם טומנת בחובה סוגיות רגישות הקשורות לזהות והגדרה העצמית, על רקע בחירה להשתייך לקהילה החולקת רעיונות וערכים של קיום משותף וערבות הדדית (השוו לדברים שצוטטו מפי השופטת דורנר בע"א 7966/08 קיבוץ מענית נ' רוכמן (2011), בפסקה כ'). ברם, לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, חוששני שאין בידי להיעתר למבוקש. כידוע, רשות ערעור נשקלת אך במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה חוקתית, ציבורית או משפטית עקרונית, החורגת מעניינם של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); 6418/93 בנק לאומי נ' כונס נכסים ומנהל של החברות, פ"ד מט(2) 685, 689 (1995); אוי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן גורן מהדורה עשירית)), ואילו טענות המבקש תחומות לסכסוך שהתגלע בינו לבין הקיבוץ, ולכן אין בקשתו באה בקהלם של המקרים האמורים. בנסיבות נדירות עוד יותר, ניתן לשקול מתן רשות לערעור נוסף אף אם ראה בית המשפט שמן הצדק לעשות כן (רע"א 4827/12 חיות נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם, 30.8.12), בפסקה 9; שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (מה' 2 (2008), 216); וראו גם לעניין מעמד השגה על החלטה שיסודה בערכאת הערעור ולא בערכאה הדיונית רע"א 2108/13 אלבז נ' עו"ד מיטל (21.4.13), בפסקה ו' להחלטה. ואולם, אף בגדרי אלה אין המקרה נכלל, על פניו. הטעם הוא, כי בית המשפט המחוזי מציין, כפי שצוטט לעיל (בפסקה ח') שהגשת התקנון בהליך הערעור היתה בהיעדר התנגדות ולמעשה בהסכמה. אין בבקשה התמודדות ממשית עם דברים אלה. יתר על כן, התקנון הוא משנת 1980, כלומר בטרם כל האירועים והסכסוכים בפרשה, ולא – כנטען – מסמך שנערך כ-20 שנה לאחר אירועי הפרשה (פסקה 26(ב) לבקשה).

 

יג.                   בדיון שנערך ביום 17.10.12, שבו הודיעו הצדדים כי לא עלה בידיהם להגיע להסדר במסגרת הליך הגישור, ביקשה באת כוח הקיבוץ להגיש השלמות לטיעוניה ולהשיב לטיעוני המבקש. בא כוחו הסתפק באשר הוגש. בית המשפט המחוזי הורה באותו יום "לבא כוח המשיב [הקיבוץ – א"ר] להמציא את תקנון הקיבוץ לתקופה הרלבנטית" (ההדגשה הוספה – א"ר), בא כוחו של המבקש לא נדרש לכך. אין איפוא להלום את הטענה, כי נמנע מן המבקש יומו בבית המשפט להתייחסות לנושא זה.

 

יד.           כאמור, אי-המצאת התקנון לבית משפט השלום נזקפת לחובתו של הקיבוץ. ואולם, "הגשתן של הראיות בשלב הערעור אפשרית, במקרים המתאימים גם אם מחדלו של בעל הדין המבקש הוא שהביא לידי כך שהראיות לא הוגשו במועד לערכאה הדיונית (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (2005, מהדורה שמינית) 617-616 וההפניות שם). ברי, כי התרת הגשתן של ראיות במקרה אחרון זה של מחדלו של בעל הדין המבקש תתאפשר רק באותם מקרים בהם ניכר כי לראיות שהגשתן מתבקשת תהא חשיבות ניכרת לעניין ההכרעה בפסק הדין" (ע"א 105/05 דהאן נ' קאסון (2005), בפסקה 4 לפסק דינה של השופטת ארבל; וכן דברי השופטת דורנר ברע"א 1297/01 מיכאלוביץ' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(4), 577 (2001); גורן מהדורה עשירית, 666-665). הנה מצא בית המשפט המחוזי, כי קבלת התקנון לידיו הכרחית לצורך הכרעה בשאלה אם חבר המבקש בקיבוץ אם לאו, שאלה שניצבה במוקד הערעור שהגיש הקיבוץ, כמו גם בתביעתו המקורית (כעולה אף מפסקה 17 לבקשה). אכן, לאי הטלת הוצאות על המבקש בערכאת הערעור, שנומקה על-ידי בית המשפט המחוזי (פסקה 21) "לפנים משורת הדין, בנסיבות המיוחדות והאנושיות כאן", אפשר – לפי האמור – להוסיף נימוק של מחדל הקיבוץ מתחילה לענין הגשת התקנון לבית משפט השלום. ואולם אין בכך כדי לשנות לגוף הכרעתו של בית המשפט המחוזי.

 

טו.           נוכח כל האמור, אין בידי להיעתר לבקשה.

 

           ניתנה היום, י"ג באייר תשע"ג (23.4.13).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   13016090_T01.doc   רח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il