עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1581/13

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

רע"א 1581/13

לפני:

כבוד השופט צ' זילברטל

המבקש:

פלוני

נ ג ד

המשיבים:

1. וקנין עמרם ובניו קבלני בניין בע"מ

2. כלל חברה לביטוח בע"מ

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי במרכז-לוד בתיק רע"א 43374-11-12 שניתנה ביום 31.01.2013 על-ידי כב' השופטת א' דודקביץ

בשם המבקש: עו"ד א' גלעד

החלטה

בקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 31.1.2013 של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת א' דודקביץ) ב-רע"א 43374-11-12, בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על החלטתו מיום 25.10.2012 של בית משפט השלום ברחובות (כב' השופטת א' לושי-עבודי) ב-ת"א 1345/09, בה הוחלט כי המבקש יוכל לתקן את כתב תביעתו וכי המשיבות אינן כבולות להסכמות קודמות שניתנו על-ידן.

רקע והליכים קודמים

1. המבקש עבד אצל המשיבה 1 כפועל בניין וכטרקטוריסט, ונפגע ביום 8.12.2005 בתאונה שהוכרה כתאונת עבודה. עקב התאונה נקבעו למבקש על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), בין היתר, עשרה אחוזי נכות בגין יתר לחץ דם. המבקש הגיש בשנת 2009 תביעה נגד החברה ונגד מבטחתה – המשיבה 2. במסגרת ההליכים המשפטיים הגיעו הצדדים להסכמה לפיה נכותו הרפואית של המבקש בגין יתר לחץ דם כתוצאה מהתאונה תועמד לצרכי פשרה על שיעור של עשרה אחוזים. הסכמה זו הוגשה לבית משפט השלום בהודעה מיום 6.10.2010, שזה לשונה:

"הצדדים מתכבדים להודיע לבית המשפט הנכבד, כי הגיעו להסכמה לפיה תועמד נכותו הרפואית של התובע בגין לחץ דם כתוצאה מהתאונה נשוא התביעה, לצרכי פשרה, כקביעת המל"ל, בשיעור 10%. אין בהסכמה זו כדי לגרוע מטענות הצדדים, לרבות בדבר נכותו התפקודית של התובע" (ההדגשה הוספה).

בהמשך להסכמה זו הגישו הצדדים תחשיבי נזק מטעמם והתקיימה ישיבת קדם משפט במסגרתה הציג בית המשפט את הצעתו לסכום הפיצוי.

2. בחודש פברואר 2011 נבדק המבקש במרכז הרפואי על-שם קפלן, ונמסר לו, כי הוא סובל מאי-ספיקת כליות. המבקש פנה למומחה רפואי שחיווה דעתו, כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין הכשל הכלייתי ממנו סובל המבקש, וכי נכותו של המבקש החמירה עקב כך. נוכח האמור הגיש המבקש בקשה לתיקון כתב התביעה. המשיבות לא התנגדו לתיקון כתב התביעה אך ציינו בתשובתן לבקשת התיקון, כי הסכמתן בכל הנוגע לנכות בגין יתר לחץ הדם ניתנה לצרכי פשרה בלבד וכי אם יתוקן כתב התביעה הן תעמודנה על זכותן להגיש חוות דעת רפואית גם בתחום הרפואה הפנימית. היינו, כולל נושא יתר לחץ הדם. בית משפט השלום קבע תחילה כי הבקשה לתיקון כתב התביעה תידון בישיבת קדם המשפט. על החלטה זו הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר, בציינו שאין מקום לעכב את תיקון כתב התביעה לו מסכימות המשיבות. בתגובת המשיבות לבקשה הן חזרו על עיקר טענתן לפיה הן אינן כבולות בהסכמה שניתנה לצרכי פשרה בלבד. המבקש הגיב לתגובת המשיבות וטען, כי הסכמתן מחייבת גם אם וכאשר יתוקן כתב התביעה. בית משפט השלום קבע, כי למבקש עומדת האפשרות לתקן את כתב התביעה. כמו-כן נקבע, כי "אין בתיקון המבוקש כדי למנוע [מהמשיבות] לעלות כל טענת הגנה המתחייבת מהתיקון המבוקש, ולא ניתן לכבול את [המשיבות] להסכמות קודמות". על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי.

3. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. נקבע, כי לא עלה בידי המבקש לסתור את טענת המשיבות לפיה משתוקן כתב התביעה בטלות ההסכמות הדיוניות אליהן הגיעו הצדדים. כן הוסף, כי אין מדובר בהחלטה המצדיקה מתן רשות ערעור, שכן החלטת בית משפט השלום אינה מביאה למצב בלתי הפיך. על כך הבקשה הנוכחית.

הבקשה

4. בבקשה נטען, בפירוט רב ביותר, כי הסוגיה מעלה שאלה עקרונית והיא – האם הסכמה שהושגה בין הצדדים עובר לתיקון כתב התביעה מתבטלת מניה וביה עם תיקון כתב התביעה, וכי האם אין ליתן משקל לשיקולים נוספים בהקשר זה כגון – תום-לב הצדדים, השלב בו מצוי התיק וכדומה. עוד נטען, כי על בית משפט השלום היה לנמק החלטתו, וכי היעדר הנימוק, כשלעצמו, מצדיק מתן רשות ערעור על החלטתו. כן נטען, בין היתר, כי את החלטה שהובאה על-ידי בית משפט המחוזי כאסמכתא לכך כי משתוקן כתב התביעה בטלות הסכמות קודמות בתיק (בר"ע (י-ם) 706/05 יורו ישראל בע"מ נ' מועצה מקומית גבעת זאב (18.5.2005), כב' השופט מ' רביד (להלן: עניין יורו ישראל)) יש לאבחן מהמקרה דנא, שכן במקרה ההוא הועבר הדיון מתביעה בסדר דין מקוצר לתביעה בסדר דין רגיל, וכן כי במקרה ההוא דובר בהעלאת טענה משפטית חדשה, מה שאין כן במקרה הנוכחי – בו מדובר באותו סדר דין ובשאלה עובדתית.

דיון והכרעה

5. לאחר העיון באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות אף מבלי שהתבקשה תשובה. בענייננו מתבקשת רשות ערעור על החלטת ביניים ב"גלגול שלישי" – לאחר ששתי ערכאות בחנו את בקשת המבקש. בית משפט זה חזר ושנה, כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים בהם עולה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או כללית, החורגת מ-ד' אמותיהם של הצדדים להליך, או במקרים של עיוות דין חריג. המקרה הנוכחי אינו נמנה על מקרים אלה. הבקשה ממוקדת במחלוקתם של הצדדים ואינה מעלה כל שאלה החורגת מעניינם הפרטני. דברים אלה אמורים לא כל שכן עת מדובר בניסיון להשיג על החלטת ביניים ("החלטה אחרת") אשר אינה מכריעה את המחלוקת בין הצדדים. זאת ועוד, יודגש, כי כפי שציין בית המשפט המחוזי, החלטת בית משפט השלום, לפיה המשיבות אינן כבולות בהסכמות קודמות, אינה יוצרת מצב בלתי הפיך. למבקש עומדת האפשרות להוכיח את הנזק של יתר לחץ הדם ממנו הוא סובל. בנוסף, וככל שייווצר צורך בכך, תעמוד למבקש האפשרות לערער על פסק הדין כולו, ולכלול בגדרי הערעור את טענתיו גם לעניין זה (וראו: רע"א 1450/13 פארס נגאר בע"מ נ' גלאל, פסקה 5 (15.4.2013)). די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה.

6. מעבר לצורך יצוין, כי אף לגופה אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. הלכה היא, כי בית המשפט רשאי להתיר לצדדים לחזור בהם מהסדר דיוני (ע"א 4384/90 ואתורי נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נא(2) 171, 189 (1997) והאסמכתאות שם), על אחת כמה וכמה אמורים הדברים שעה שהתובע קיבל היתר לתקן את כתב תביעתו, כך שיריעת המחלוקת הנוכחית שונה בתכלית מזו שהתקיימה עת הוצגה ההסכמה לעניין שיעור הנכות הרפואית בגין אותה פגימה של יתר לחץ דם. בהסכמה שהוגשה לבית משפט השלום צוין מפורשות שההסכמה לעניין שיעור נכותו של המבקש ניתנה "לצרכי פשרה". אך טבעי ומתבקש, כי משעה שההליך השתנה באורח כה משמעותי, לא תהיינה המשיבות כבולות בהסכמות שניתנו במסגרת כתב תביעה השונה באופן ניכר מזה שבמסגרתו הגיעו להסכמה. כך אף קבע, ובצדק, בית המשפט המחוזי בפרשת יורו ישראל, בסוברו כי מששונה כתב התביעה נשמט הבסיס להסכמה הדיונית (שם, בפסקה 13). בית המשפט שם לא ייחס משמעות לשאלת סיווג ההליך או הטענות החדשות שהועלו, אלא לעניין המהותי הנוגע לבסיס בגינו ניתנה ההסכמה הדיונית. וכך עשה בית משפט השלום גם במקרה הנוכחי. ניתן לדמות את ההסכמה שהושגה טרם תיקון כתב התביעה להודאת נתבע בכתב הגנתו בטענה מסוימת של תובע, הודאה שניתנה "מחוסר ידיעה", כדי לצמצם את יריעת המחלוקת ולחסוך התדיינות. ברי כי משתוקן כתב התביעה וקמה לנתבע הזכות לתקן את הגנתו, הוא רשאי להכחיש עתה מה שקודם לכן הודה בו באופן האמור. הפשרה שהמשיבות היו נכונות להגיע אליה יסודה במצב דברים נתון, במסגרת סיכון בהיקף מסוים. משהשתנתה יריעת המחלוקת אין לומר שבית המשפט טעה כשהתיר למשיבות לחזור בהן מאותה הסכמה, בוודאי שאין מדובר בטעות בולטת שתצדיק מתן רשות ערעור על החלטת ביניים.

7. ודוק – כל האמור לעיל מניח את עמדת המוצא של המבקש, לפיה כוונת הצדדים היתה שההסכמה מיום 6.10.2010 תוסיף ותחייבם גם אם לא היתה מושגת פשרה כוללת בתביעה, כאילו נאמר בה שהצדדים הגיעו לפשרה (סופית) על שיעור הנכות בגין יתר לחץ דם. אך אין זו המשמעות היחידה שניתן ליתן להודעה, שכן התיבה "לצרכי פשרה" עשויה לרמוז על כך שההסכמה הושגה לצורך קידום פשרה (כגון קבלת הצעת בית המשפט וכו'), מבלי לכבול את הצדדים למקרה שזו לא תושג. אפשרות זו נרמזת בתשובת המשיבות לבקשה לתיקון כתב התביעה. ואולם, כמוסבר לעיל, גם בהנחה שהיה מדובר בהסכמה מלאה על עובדה מסוימת, תוך ייתור הצורך להוכיחה, איני סבור שנפלה טעות בהחלטות הערכאות שקדמו לי. האמור כאן מצביע על הצורך בניסוח מדויק וברור של הסכמות.

8. והערה לסיום: אכן, אין להקל ראש בתוקפן של הסכמות אליהן מגיעים בעלי הדין תוך כדי ניהול ההליך. בדרך כלל יש לכבדן וראוי שבתי המשפט יאכפו הסכמות אלה ולא יאפשרו להשתחרר מהן בנקל. אחרת יפגע הדבר ביכולת בית המשפט לנהל את ההליך ביעילות תוך הסתמכות על הצהרות והסכמות של פרקליטי הצדדים, תפגענה ציפיות לגיטימיות של הצדדים שעל פיהן הם נערכו וכו'. אלא שגם אין מקום לעמדה הקיצונית לפיה אותן הסכמות תאכפנה בכל מחיר, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה (ראו, לדוגמה, העניין שנדון על ידי בת"א (י-ם) 6241/04 עזבון נבלסי נ' טדסה (19.2.2007)). כבר נפסק, כי על הסכם שעניינו אופן בירור התובענה, ובכלל זה הסכמה על עובדות, הגשת ראיות וכיוצ"ב, חל חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 מכוח הוראת סעיף 61(ב) לאותו חוק, כלומר, "בשינויים המחויבים"; כאשר "אחד 'השינויים המחויבים' מטיבו ומטבעו של הסכם על דרכי הדיון הוא, כי ניתן לשחרר צד מהסכם כזה ברשות בית המשפט" (ע"א 595/78 בלדרמן נ' אורנשטיין פ"ד לה(1) 467, 469 (1981)).

עמידתו של המבקש על כיבוד ההסכמה שניתנה במסגרת של מערכת סיכונים שונה, לרקע של כתב תביעה שונה מזה הקיים עתה, כשהשינוי נעשה ביוזמת המבקש, מעוררת אי נחת, בלשון המעטה. עמדה זו, לו היתה מתקבלת, היתה פוגעת בנכונות של עורכי הדין להגיע להבנות, לשם ייעול ההליך וחסכון בהוצאות, מחשש פן הבנות אלה תכבולנה אותם גם כאשר יחול שינוי ממשי בנסיבות. בניהול הוגן וג'נטלמני של ההליך גלום ערך בפני עצמו, ומה שנראה לכאורה כוויתור על "הישג" של בעל דין יכול דווקא לקדם את עניינו בהיבט הכולל. לא למותר להזכיר את דבריו של הנשיא מ' שמגר בהחלטתו ברע"א 1794/91 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' עומרי (25.9.1991), לפיהם: "המשפט נועד לברור ענייני של הנושא שבמחלוקת ומחטפים דיונים אינם סממן לוואי מקובל של תפיסותינו הדיוניות דהאידנא". ראוי היה שדברים אלו ינחו גם את המבקש.

9. התוצאה היא שהבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות, אך זאת לפנים משורת הדין, שכן נוכח המפורט לעיל היה מקום לשקול לחייב את המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה.

ניתנה היום, ‏כ"א באייר התשע"ג (‏1.5.2013).