עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1509/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

רע"א 1509/12

לפני:

כבוד השופט צ' זילברטל

המבקש:

שמקה פשייב

נ ג ד

המשיבות:

1. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ

2. אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 249/07 מיום 24.1.2012 שניתנה על ידי כב' השופטת ת' שרון-נתנאל

בשם המבקש: עו"ד רונן ברק; עו"ד ליאנה חזין רביב

החלטה

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 249/07, שניתנה ביום 24.1.2012 על ידי כב' השופטת ת' שרון נתנאל.

1. המבקש תבע את המשיבות לתשלום פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בתאונת דרכים שאירעה ביום 19.12.2001, במהלך עבודתו. תחילה סבר המבקש כי נפגע קלות בלבד. ביום 23.10.2002, במהלך נהיגה, חש המבקש כאבים עזים וחולשה. לאחר שנערכו למבקש בדיקות שונות התברר כי הוא סובל מבלט דיסק שהצריך ניתוח ומפריצות דיסק שונות.

2. המבקש הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל). ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה ביום 31.10.2004 כי אין קשר סיבתי בין מצבו לבין התאונה מיום 19.12.2001. על קביעה זו הוגש ערעור לוועדה הרפואית לעררים, ולאחר דיונים ממושכים ובירורים מעמיקים (כדברי המבקש) נתקבל ערעור המבקש, והוועדה לעררים קבעה כי קיים קשר סיבתי בין מצבו של המבקש לבין תאונת הדרכים. שיעור הנכות הצמיתה של המערער נקבע ל-15 אחוזים, ולאחר הפעלת תקנה 15, נקבע כי למבקש נכות בשיעור של 100 אחוז.

3. המשיבות הגישו לבית משפא קמא בקשה להתיר להן הבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל. בקשה זו התקבלה ובקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה על ההחלטה להתיר הבאת ראיות לסתור נדחתה על-ידי המשנה לנשיאה א' ריבלין (רע"א 4621/08 פשייב נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 2.9.2008)). בהמשך להחלטות האמורות מונה פרופ' אומנסקי כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירוכירורגיה (להלן: המומחה).

המומחה חווה דעתו כי נכות המבקש, בשיעור 80 אחוזים, אינה קשורה לתאונה נשוא התובענה (זאת, כאמור, בניגוד לממצאי הוועדה הרפואית לעררים של המל"ל).

4. לאחר שמיעת הראיות, ובכללה חקירת המומחה, הגיש המבקש בקשה למינוי מומחה נוסף בתחום הנוירוכירורגיה. לחלופין ביקש המבקש לאפשר לו לשלוח למומחה שאלות הבהרה. בקשה זו נדחתה בהחלטה נשוא בקשת רשות הערעור דנן.

בבקשת המבקש למינוי מומחה נוסף נטען כי מינוי שכזה מתחייב, בין היתר, נוכח הנסיבות הבאות: קיומו של פער משמעותי בין קביעת הוועדה הרפואית לעררים לבין חוות דעת המומחה; הנחתו של המומחה לפיה התאונה הייתה בעוצמה קלה ולא כללה מנגנון פגיעה צווארי אינה מתיישבת עם התמונה המתקבלת ממכלול הראיות; דבריו של המבקש, שנאמרו במהלך הבדיקה אצל המומחה, תורגמו למומחה מהשפה הרוסית על-ידי נכדו בן ה-14 של המבקש ונראה שהייתה אי הבנה ביחס לתיאור מנגנון הפגיעה ועוצמתה; קיים חשש שדעת המומחה "נעולה" והוא לא ישנה ממסקנותיו גם אם תוצגנה לו עובדות חדשות לעניין אופן התרחשות התאונה; קיומן של גישות רפואיות שונות לסוגיה.

5. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה למינוי מומחה נוסף. על פי האמור בהחלטה, הנימוק העיקרי שעמד ביסוד דחיית הבקשה למינוי מומחה נוסף הוא העובדה שבמהלך חקירת המומחה הציג לו בא-כוח המבקש שאלות המניחות את האפשרות העובדתית שהפגיעה גרמה ל"צליפת שוט" והמומחה התייחס גם לאפשרות זו. עוד נקבע, כי הטענות בעניין הפער שבין חוות דעת המומחה לבין קביעת הוועדה הרפואית לעררים, בעניין טיב המידע שנמסר למומחה אודות התרחשות התאונה ומנגנון הפגיעה ובעניין העובדות שהוכחו לעניין אחרון זה, מן הראוי שיידונו במסגרת פסק הדין. בית משפט קמא סבר, כי המבקש לא הניח תשתית המצדיקה מינוי מומחה נוסף, מהלך חריג שעצם השוני שבין מסקנות המומחה לבין מסקנות הוועדה הרפואית אינו מצדיקו. בית המשפט הוסיף וציין, כי המבקש לא הציג למומחה, במהלך חקירתו, ספרות מקצועית לפיה קיימות גישות רפואיות שונות להערכת האפשרות שמקור הנכות בתאונה (ולא בתהליכים ניווניים שאינם קשורים לה).

בשולי ההחלטה הורה בית המשפט על הגשת סיכומים בכתב, משהסתיימה שמיעת הראיות.

6. בבקשת רשות הערעור מדגיש המבקש, כי המקור להשתלשלות העניינים שהביאה לקביעת המומחה בדבר שלילת הקשר הסיבתי שבין הנכות לבין הפגיעה בתאונה, הוא ההחלטה "השגויה" (כדבריו) של בית משפט קמא להתיר הבאת ראיות לסתור (החלטה שבקשת הרשות לערער עליה נדחתה, כמפורט לעיל). המבקש מתאר בהרחבה רבה מאוד את הראיות שנפרשו בבית משפט קמא באשר לאופי התאונה ולמנגנון הפגיעה, במטרה להצביע על כך שהנחת המומחה בעניין זה, שעמדה ביסוד מסקנותיו, הייתה שגויה. לשם כך סוקר המבקש את עדויות המעורבים בתאונה, את עדויות השמאי ובוחן התנועה, את חקירת המומחה ואת האמור במסמכים הרפואיים. כל זאת במטרה לשכנע כי התשתית העובדתית שביסוד חוות הדעת רעועה ואינה יכולה לעמוד, ולפיכך נדרש מינוי מומחה נוסף.

7. מבלי להתייחס לגופן של טענות המבקש בכל הנוגע למינוי מומחה נוסף, סבורני כי אין מקום ליתן למבקש רשות ערעור, מהטעמים שיפורטו בהמשך. לפיכך החלטתי שדין הבקשה להידחות אף מבלי להורות על הגשת תשובה.

8. כפי שציין בית משפט קמא, חלק משמעותי מהטענות שמעלה המבקש בבקשה למינוי מומחה נוסף אמורות להתברר במסגרת פסק הדין, לאחר ניתוח מכלול הראיות. אין מקום לערוך מעין "חזרה כללית" בעניין זה בגדר הבקשה למינוי מומחה נוסף, כאשר ממילא הסתיימה שמיעת הראיות וכל שנותר הוא להגיש את סיכומי הצדדים וליתן פסק דין. יש להניח, שאם בית המשפט ישתכנע שהבסיס העובדתי שעל יסודו גיבש המומחה את מסקנותיו אינו תואם את התמונה המתקבלת מחומר הראיות, ובהנחה שהמומחה לא התייחס גם למצבים עובדתיים חלופיים, הוא ישקול כיצד לנהוג, ובכלל זה יבחן את הצורך במינוי מומחה נוסף. במילים אחרות - במידה מסוימת קביעת הצורך במינוי מומחה נוסף, שהוא מהלך חריג השמור לנסיבות יוצאות דופן, יכולה להיעשות במקרה דנן, בצורה מיטבית רק לאחר בחינת מכלול הראיות ושמיעת הסיכומים, דהיינו - בשלב גיבוש פסק הדין.

9. מעבר לאמור לעיל, ובהתחשב בשלב המתקדם בו מצוי בירור התובענה בבית משפט קמא, ראוי להחיל על המקרה דנן את עקרון היסוד שלפיו, ככלל, יש להשיג על החלטות ביניים שלא יוצרות מצב בלתי הפיך, במסגרת הערעור על פסק הדין. עקרון זה יפה במיוחד למקרה דנן גם נוכח הנתונים הבאים:

א. במסגרת הערעור על פסק הדין, ולאחר שבית משפט קמא ייקבע ממצאי עובדה במחלוקות השונות, ובהן אופי קרות התאונה ומנגנון הפגיעה במבקש, ניתן יהיה לבחון בצורה טובה ומלאה יותר את הצורך במינוי מומחה נוסף וההצדקה לכך.

ב. קיימת טענה שלפיה אף אם ייקבע שיעור נכות של המבקש על פי קביעת הוועדה הרפואית לעררים של המל"ל, הלכה למעשה ניכויי המל"ל יבלעו את סכום הפיצוי או את מרביתו. קביעת ממצאים בנושא זה, ככל שתיעשה, תקל על בחינת מכלול השאלות, לרבות ההצדקה המעשית בבחינה נוספת של שאלת הקשר הסיבתי שבין התאונה לבין הנכות.

ג. במסגרת הערעור על פסק הדין ניתן יהיה, לכאורה ומבלי שאקבע מסמרות בעניין, לשוב ולבחון את ההחלטה להתיר הבאת ראיות לסתור על אף דחיית בקשת רשות הערעור לגביה (ראו ע"א 7152/94 שידלוב נ' קיהן פ"ד מט(5) 309 (1995); רע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' חאדר פ"ד נח(1) 854 (2004); רע"א 1783/01 ש.ל.ד צדוק חברה להשקעות בע"מ נ' דן עמרם (לא פורסם, 26.3.2001)).

10. הנה כי כן, בהתחשב בשלב בו מצוי ההליך בבית המשפט המחוזי, משיקולים מעשיים ועל פי העיקרון שלפיו "זמנו של הערעור הוא לאחר תום ההליך בערכאה הראשונה" (רע"א 4157/01 תדיראן בע"מ נ' יורשי מיכאלי ז"ל (לא פורסם, 11.12.2001)), לא ראיתי לנכון ליתן רשות ערעור. ככל שהסוגיה תוסיף להיות רלוונטית, יוכל המבקש להעלותה בגדר הערעור שהוא יהיה זכאי להגיש על פסק הדין.

הבקשה נדחית, משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏י"ט בניסן התשע"ב (‏11.4.2012).