עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1445/11

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים                                                                                        

ע"א  1445/11

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט א' שהם:

 

1.        לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' קיסרי), מיום 9.1.2011, בה"פ 22433-04-10. בגדרו של פסק הדין נדחתה תביעתו של המערער למתן סעד שעניינו תיקון הרישום, המופיע בפנקסי לשכת רישום המקרקעין בחיפה, והנוגע לחלקה 61 בגוש 11372 בזיכרון יעקב; ולמתן פסק דין הצהרתי, לפיו תכנית מתאר ש/215, אשר פורסמה ביום 7.8.1982, מהווה תכנית החלוקה של אותה חלקה.

 

רקע עובדתי

 

2.       ביום 15.2.1982, רכשו מר אנדרי זהות (להלן: זהות) ומר גבריאל מגנאג'י (להלן: מגנאג'י) (זהות ומגנאג'י יקראו ביחד להלן: הבעלים המקוריים) 2/3  מ-3 חלקות קרקע פרטיות (זהות רכש ¾ מתוך ה-2/3, ומגנאג'י רכש ¼ מתוך ה-2/3), שמספרן 17, 18 ו-24 בגוש 11287 (להלן: חלקות המקור הפרטיות), ממשפחת מרעי.

 

3.       בשנת 1982, יזם מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) תכנית מתאר ש/215, במטרה להפשיר קרקעות לבניה צמודת קרקע (להלן: תכנית המתאר). בתחומה של תכנית המתאר נמצאות גם חלקות המקור הפרטיות. כאשר נודע לבעלים המקוריים על דבר תכנית המתאר, אשר קבעה חלוקה של חלקות המקור הפרטיות למגרשים, הם נקטו בהליכים משפטיים נגד המינהל (בג"צ 538/82 ובג"צ 413/82),  אשר בסופם נחתם, ביום 5.9.1983, הסכם בין הבעלים המקוריים לבין המינהל, לפיו מסרו הבעלים המקוריים את 2/3 חלקות המקור הפרטיות למינהל, וזאת בתמורה לבעלות בלעדית במגרשים 17 ו-34, כפי שהופיעו בתכנית המתאר (להלן: הסכם הריכוז והחלוקה). סעיף 7(ב) להסכם הריכוז והחלוקה קבע, כי "הבעלים (מגנאג'י וזהות – א.ש.) יהיו זכאים לעשות בנכסים כל שימוש מיום חתימת הסכם זה...".

 

4.       יצויין, כי על-פי תכנית המתאר, וטרם חתימת הסכם הריכוז והחלוקה, חולק מגרש 17 בגוש 11287 ל-5 מגרשים שונים בגודלם: 4 מגרשים שנועדו לבניה (17/1,  17/2, 17/3, 17/4); והמגרש הנותר (17/5) נועד למעבר פרטי.

 

5.       ביום 12.1.1984, חתמו מגנאג'י וזהות על הסכם, אשר בא להסדיר ביניהם את החלוקה במגרשים 17 ו-34 גם יחד (להלן: הסכם השיתוף).

כפי שנקבע בהסכם השיתוף "חלקו של מגנאג'י במגרשים 17 ו-34 (שלושה רבעים) וחלקו של אנדרי זהות במגרשים יהא ¼ (רבע) חלקים מהמגרשים". כלומר, יחס חלוקת הבעלות בין מגנאג'י לבין זהות במגרשים  17 ו-34 נקבע  ל- ¾ - ¼, בהתאמה.

עוד נקבע בהסכם השיתוף, כי "מגרש מס' 17 הוא בעל מגרשים משניים (1)17, (2)17, (3)17 ו-(4)17 וזאת בהתאם לתכנית ובהתאם לתסריט המצורף".

סעיף 2 להסכם השיתוף קבע, כי "הצדדים מסכימים בזאת כי מגרש (3)17 יהיה בבעלותו המלאה והבלעדית של אנדרי זהות ומגרשים משניים מס' (1)17, (2)17, (4)17 יהיו בבעלותו המלאה של מגנאג'י בהתאם לתסריט המצורף".

 

6.       בהמשך, מכרו הבעלים המקוריים את חלקיהם במגרש 17, ונחתמו מספר הסכמי מכר, הנוגעים למגרש זה  (להלן: הסכמי המכר), כמפורט להלן:

 

א.                בשנת 1984, נחתם הסכם מכר, לפיו מכר זהות את חלקו במגרש 17 (מגרש 17/3) לבני הזוג אריה ולאה זוהר.

 

ב.                בשנת 1987, נחתם הסכם מכר, לפיו מכר מגנאג'י לבני הזוג יפת ואלינור שרעבי (להלן: המשיבים 2 ו-3) את מגרש 17/2.

 

ג.                 בשנת 1988, ובשנת 1989, נחתמו שני הסכמי מכר, לפיהם מכר מגנאג'י למר רילוב איתן (להלן: המשיב 1) את מגרש 17/4 ואת מגרש 17/1.

 

ד.                בשנת 1991, נחתם הסכם מכר, לפיו מכרו בני הזוג זוהר את מגרש 17/3 למר אברהם מרטינז (להלן: המערער).     

 

ה.                בשנת 2007, נחתם הסכם מכר, לפיו מכר המשיב 1 לבני הזוג יוסף ושלומית ויזל (להלן: המשיבים 4 ו-5), את מגרש 17/4.

 

7.       לימים, ולאחר שהסתיימה הפרצלציה לרישום חלקות המקור הפרטיות, הפך מגרש 17 לחלקה 61 בגוש 11372 (להלן: החלקה), ומגרש 34 הפך לחלקה 48 בגוש 11372. על-פי הרישום, המופיע כיום בפנקסי לשכת רישום המקרקעין, והנוגע לחלקה, המערער והמשיבים 5-1 הינם בעלים במשותף בחלקה, באופן שהמערער הינו בעל ¼ חלקים בחלקה; המשיב 1 הינו בעל ¼ חלקים בחלקה; המשיבים 2 ו-3 הינם הבעלים של ¼ חלקים בחלקה; והמשיבים 4 ו-5 הינם הבעלים של ¼ חלקים בחלקה.

 

8.       ביום 18.4.2010 הגיש המערער את התובענה, נשוא הערעור שלפנינו, נגד המשיבים 5-1, ובמסגרתה טען, כי הרישום שבוצע בלשכת רישום המקרקעין, המתייחס לזכויות הצדדים בחלקה, יסודו בטעות שאירעה במהלך רכישת הזכויות בחלקה. המערער עתר לתיקון הרישום, כך שבמקום הרישום הנוכחי, יירשם כי חלקיהם היחסיים של המערער ושל המשיבים 5-1 בחלקה הינם בהתאם לגודל המגרשים שבבעלותם, וכדלקמן: למערער – 736/2878 חלקים בחלקה; למשיב 1 – 436/2878 חלקים בחלקה; למשיבים 2 ו-3 – 626/2878 חלקים בחלקה; למשיבים 4 ו-5 – 588/2878 חלקים בחלקה; וכי השטח הנותר (486 מ"ר) יירשם בבעלות משותפת של כל הצדדים.

 

9.       יצויין, כי בשנת 2008, ובשל רצונו למכור את בית מגוריו, נקט המערער בשני הליכים משפטיים קודמים:

 

א.                ה"פ 66/08 בבית המשפט המחוזי בחיפה –  במסגרת הליך זה, עתר המערער למחיקת בעלותו הרשומה בחלקה 48 בגוש 11373 (מגרש 34), ולרישום  הבעלות במלואה בחלקה 48 על שמו של מגנאג'י. זאת, בטענה כי הרישום בפנקסי לשכת רישום המקרקעין (בעקבות הליך פרצלציה, משנת 2004), הנוגע לחלקה 48, מקורו בטעות. בסופו של דבר, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין, ביום 25.3.2008.  בהתאם להסכם הפשרה, ניתן פסק דין הצהרתי, לפיו הבעלים הרשום של חלקה 48 הוא מגנאג'י. בנוסף, הורה בית המשפט ללשכת רישום המקרקעין למחוק את הבעלות הרשומה של המערער בחלקה 48, ולרשום את הבעלות המלאה בחלקה זו על שמו של מגנאג'י (להלן: ה"פ  66/08).

 

ב.                ה"פ 1011/08 בבית המשפט השלום בחיפה – בגדרו של הליך זה, התבקש בית המשפט ליתן פסק דין הצהרתי,לפיו החזקה והשימוש בחלקה הינם על-פי החלוקה למגרשים המופיעה בתכנית המתאר. בפסק הדין מיום 31.12.09, דחה בית המשפט את התובענה, וקבע, בין היתר, כי "מתן הסעד המבוקש יהווה בבחינת מתן סעד על רקע חוסר סמכות עניינית" (להלן: ה"פ  1011/08).

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

10.     ביום 9.1.2011, דחה בית המשפט המחוזי את תביעתו של המערער, על יסוד שני נימוקים עיקריים.

 

          הנימוק הראשון הוא כי "אין בראיות שעליהם מסתמך מרטינז כדי לשכנע שרישום זכויות הבעלות בחלקה יסודו בטעות". במסגרת זו בחן בית משפט קמא את ההיסטוריה של הזכויות בחלקה, ואת המסמכים אשר הוגשו כראיות מטעם הצדדים, וקבע כי:

 

"אכן לכאורה, מעיון במסמכים שאליהם מפנה מרטינז  בבקשתו ניתן להסיק שטענתו אינה משוללת יסוד. בהסכמים שאליהם הפנה מרטינז אכן נעשה שימוש במינוח שלפיו הממכר הוא מגרש, לעתים צוין שטחו ולעתים לא, אלא שמסתבר שההסכמים והמינוח שננקט בהם אינם חזות הכול, וכפי שטוען רילוב, ולדעתי בצדק, קיימים גם הסכמים ומסמכים אחרים שבהם נעשה שימוש במינוח של זכויות (או חלקים) של החלקה..."

 

 

           בהמשך, ציין בית משפט קמא, כי הראיות אשר הוצגו מטעם המשיב 1 תומכות בטענה, כי רישום הזכויות בחלקה משקף נכונה את הזכויות שנרכשו על-ידי הצדדים, והוסיף כי "טענתו של רילוב, הנתמכת במסמכים שצורפו לתשובתו, עדיפה בעיני על טענותיו של מרטינז".

 

11.     הנימוק השני, נעוץ בקיומם של השתק עילה והשתק שיפוטי, מכוח שני ההליכים המשפטיים הקודמים, אשר ניהל המערער  בה"פ 66/08 ובה"פ 1011/08.

 

          בית משפט קמא קיבל את טענת המשיב 1, לפיה התובענה הנוכחית מבוססת על עילה זהה לזו שעמדה ביסוד ה"פ 66/08, "הן מפני שאני סבור שהוא צודק שמדובר בעילה זהה, הן מפני שמדובר באותם צדדים או חליפיהם, היינו הצדדים להליך זה שהם בעלי הזכויות בחלקה והם גם חליפיהם של מי שמכרו להם זכויות אלה".

 

          עוד נקבע, בעניין זה, כי אף אם קיים ספק בדבר קיומו של השתק עילה – המהווה מחסום בפני המערער לעורר פעם נוספת את סוגיית זכויות הבעלות בחלקה – ברור  שמתקיים השתק שיפוטי, שמקורו בה"פ 66/08, ובה"פ 1011/08. שהרי, שם טען המערער, כי הוא הבעלים הרשום של רבע מן החלקה, ולפיכך אין לאפשר למערער לטעון אחרת בהליך זה, היינו, כי רישום הזכויות בחלקה מוטעה.

 

          המערער לא השלים עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומכאן הערעור שלפנינו.

 

הערעור

 

12.      לטענת המערער, הראיות אשר הוצגו מטעמו בפני בית משפט קמא חייבו הסקת מסקנות לזכותו, שכן היה בראיות אלו כדי לחזק, ולתמוך בטענותיו בבית משפט קמא בדבר נקודת הכשל שגרמה לרישום הזכויות כפי שהן מופיעות, כיום, בלשכת רישום המקרקעין. לפיכך, שגה בית משפט קמא, עת נמנע מלהסיק את המסקנות הנדרשות ממכלול הראיות, כפי שהוצגו בפניו, מטעם המערער.

 

           המערער טוען, כי על אף שהראיות אשר הוצגו במסגרת ה"פ 1011/08 (לרבות עדויותיהם של העדים) הוגשו לבית משפט קמא, בית המשפט לא התייחס לראיות אלו. בעניין זה, נטען, כי הסכם השיתוף – בו נקבע יחס חלוקת הבעלות בין מגנאג'י לבין  זהות (¾ - ¼) – שימש כתחילת הכשל, אשר הוביל, בסופו של יום, לרישום השגוי בפנקסי המקרקעין. על כך ניתן ללמוד, לעמדת המערער, ממכתבו של בא-כוחם של הבעלים המקוריים, עו"ד ליאונדו קיבריק (להלן: עו"ד קיבריק), מיום 17.7.2007, ומעדותו של עו"ד קיבריק בה"פ 1011/08 – אשר, כאמור, לא זכו להתייחסותו של בית משפט קמא בפסק הדין. עוד מוסיף המערער וטוען, כי בית משפט קמא התעלם גם מתשובתו ועדותו של מגנאג'י בה"פ 1011/08; מהסכמי המכר; מטופסי הדיווח לרשויות המס;  מהבקשות להיתר בנייה של המשיב 1, ושל המשיבים 4 ו-5; מעדותם של המשיבים 4 ו-5 בה"פ 1011/08, מתעודת עובד ציבור של אדריכל הועדה המקומית, מיום 9.3.2009; ומהחלטת ועדת הערר המחוזית בערר שהגיש המשיב 1.

 

13.     המערער סבור, כי בית משפט קמא שגה אף ביחס לקביעותיו, הנוגעות לקיומם של השתק עילה והשתק שיפוטי, שכן, במסגרת ה"פ 1011/08, דחה בית המשפט את התביעה מחמת חוסר סמכות עניינית, ולא דן או הכריע, לגופו של עניין, בטענות הצדדים. משכך, טוען המערער, כי בהעדרה של הכרעה, לא חלים מעשה בית דין או השתק שיפוטי. עוד נטען, כי אין בה"פ 66/08 כדי להוות השתק עילה, השתק פלוגתא או השתק שיפוטי, שכן הליך זה  התנהל באופן מקוצר, והסתיים בהסכם פשרה בין הצדדים.

 

          כמו כן, לשיטתו של המערער, תוצאת פסק הדין יוצרת חלוקה חדשה העומדת בניגוד להוראות תכנית המתאר. שכן, מחד גיסא, קבע בית משפט קמא כי אין למי מהצדדים זכויות קנייניות במגרש 17/5, המשמש, על-פי ייעודו בתכנית המתאר, כדרך מעבר ליתרת החלקות, ומאידך גיסא, שינה בית משפט קמא את ייעודו של מגרש 17/5, על ידי סיפוח מרביתו למגרש 17/1, אשר בבעלות המשיב 1.

 

טיעוני המשיב 1

 

14.                        לטענת המשיב 1, פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס היטב על מסכת הראיות, אשר הוצגה בפניו.

 

המשיב 1 טוען, כי הסכם הריכוז והחלוקה נועד לשים קץ להוראות תכנית המתאר, הנוגעות למגרשים 17 ו-34, ולכן, לא בכדי נקבע בהסכם זה, כי מיום חתימתו, יהיו זכאים מגנאג'י וזהות להשתמש במגרשים 17 ו-34 כרצונם.  לשיטתו של המשיב 1, במסגרת הסכם השיתוף, חולק מלוא שטחם של מגרשים 17 ו-34 לארבעה רבעים בלבד, והחלק החמישי, קרי: מגרש 17/5, אשר הוגדר כ"מעבר פרטי", כאמור בתכנית המתאר, התבטל.

 

עוד נטען, כי המערער היה מודע היטב, לעובדה, כי מגנאג'י וזהות חילקו את החלקה לארבעה רבעים, וכי חלוקת הבעלות ביניהם במגרשים 17 ו-34 היא ¾ - ¼. כחיזוק לטענתו זו רואה המשיב 1, בין היתר, בהסכמי המכר; בייפוי-כוח, משנת 1991, שהעניק מגנאג'י לעו"ד קיבריק לצורך רישום זכויות הרוכשים, ובשטרי המכר שצורפו על-ידי עו"ד קיבריק לייפוי-כוח זה; בייפוי-כוח, משנת 2000, שהעניק המערער למינהל לשם חילופי חלקות המקור, ובשטרי המכר, משנת 2003, שצורפו לייפוי-כוח זה – מהם עולה, בבירור, יחס חלוקת הבעלות, אשר קבעו מגנאג'י וזהות במגרש 17.

 

          המשיב טוען בנוסף, כי בית משפט קמא צדק עת קבע, כי ה"פ 66/08 וה"פ 1011/08 מקימות השתקים כנגד התובענה נשוא ערעור זה, שכן השתק עילה חל גם ביחס לפסק הדין אשר ניתן בהסכמת הצדדים בה"פ 66/08. אשר לה"פ 1011/08, נטען, כי פסק הדין בהליך זה ניתן לגופו של עניין, ובית המשפט דחה את דרישתו של המערער לחלוקה הסותרת את ארבעת רבעי הבעלות הרשומים בחלקה.

 

טיעוני המשיבים 2 ו-3

 

15.     המשיבים 2 ו-3, אשר כאמור, רכשו את מגרש 17/2 ממגנאג'י, מצדדים בעמדתו של המערער, ולטענתם, כל עסקאות המכר, ביחס לחלקה, התבצעו בהתאם לתכנית המתאר, ולתשריט התואם אותה, ומעולם לא נמכרו ארבעה מגרשים בגודל ¼ חלקה, אלא מגרשים ספציפיים ממוספרים. 

 

          המשיבים 2 ו-3 טענו, כי במבחן ההשכל וההיגיון, העדר תיעוד מפורש של שטח 17/5, איננו מהווה ראיה מספקת לכך, שתוכנית המתאר בוטלה, שהרי בתשריט היתר הבנייה של מגרש 17/2, משנת 2002, אשר נחתם גם על-ידי המשיב 1, ובתשריט היתר הבנייה של מגרש 17/1, משנת 1999 – רואים בבירור את גבולות ארבעת המגרשים שאושרו לבנייה, ואת מגרש 17/5, שנועד למעבר פרטי, לפי תכנית המתאר, ובאף לא אחד מהסכמי המכר, לא קיימים תוכנית תב"ע או תשריט, המראים חלוקת החלוקה לרבעים. 

 

עוד נטען, כי הסכם הריכוז והחלוקה; החלטות ועדת הערר, לערר שהגיש המשיב 1 על תשריט תואם את תכנית המתאר, שיצרה הועדה המקומית; עדותו של אדריכל הועדה מקומית, מיום 25.6.2009; ועדותם של מגנאג'י ושל עו"ד קיבריק, במסגרת ה"פ 1011/08 – יש בהם כדי להעיד על כך שתכנית המתאר חלה על החלקה, ומעולם לא בוטלה.

 

טיעוני המשיבים 4 ו-5

 

16.     המשיבים 4 ו-5 תומכים בגישתו של המשיב 1, ולטענתם, דין הערעור להידחות, שכן טענותיו העובדתיות והמשפטיות של המערער נדונו והוכרעו, זה מכבר, בערכאה הדיונית, והמערער לא הצביע על סיבה המצדיקה התערבות בקביעותיה של ערכאה זו.

 

המשיבים 4 ו-5 מוסיפים וטוענים, כי יש לדחות את הערעור  משיקולים של תקנת הציבור וטוהר ההליך המשפטי, ובשל הוראת סעיף 125 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: חוק המקרקעין), הקובעת, כי הרישום בספרי מרשם המקרקעין מהווה ראייה חותכת וחלוטה לתוכנו. זאת לנוכח העובדה, כי החל משנת 1984 (המועד בו נחתם הסכם השיתוף) ועד היום, הרישום בספרי המקרקעין בחלקה מופיע בחלוקה לארבעה רבעים שווים.

         

מעבר לכך, נטען, כי המערער מנוע כיום מלטעון לטעות ברישום, שכן חלים בעניינו השתק עילה והשתק שיפוטי, כפי שקבע בית משפט קמא.

 

דיון והכרעה

 

17.     שתי שאלות עומדות להכרעה בערעור זה. הראשונה היא, האם בית המשפט המחוזי התעלם ממכלול הראיות, אשר הוצגו בפניו, מטעם המערער (לרבות הראיות בה"פ 1011/08), ולפיכך שגה במסקנתו הסופית בפסק הדין, לפיה, הרישום הנוכחי המופיע בפנקסי לשכת רישום המקרקעין, ביחס לחלקה, משקף נכונה את הזכויות שנרכשו על-ידי הצדדים. השאלה השנייה עניינה הוא, האם, כדין, קבע בית משפט קמא, כי המערער מושתק מלטעון כי רישום הזכויות בחלקה מבוסס על טעות, בשל קיומם של השתק עילה והשתק שיפוטי. אדון בשאלות אלה כסדרן.

 

          אקדים ואומר, כי לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ובראיות שהוצגו מטעמם, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, הגם שנימוקיי שונים, בחלקם, מנימוקיו של בית משפט קמא.

 

18.     כאמור, בית משפט קמא נדרש, במסגרת פסק דינו, להכרעה עובדתית בשאלה האם רישום החלקה, כפי שהוא מופיע כיום בלשכת רישום המקרקעין, יסודו בטעות שאירעה במהלך רכישת הזכויות בחלקה על-ידי הצדדים. 

 

יובהר כי, במסגרת ניהול ההליך בערכאה הדיונית, הסכימו הצדדים כי כתבי הטענות ונספחיהם, ישמשו תשתית למתן פסק דין, מבלי לשמוע עדויות. לאחר בחינת הראיות שהונחו בפניו, הגיע בית משפט קמא למסקנה לפיה, חלוקת הזכויות בין הבעלים המקוריים בחלקה, היא רבע לזהות ושלושת רבעים למגנאג'י. קביעתו זו של בית המשפט התבססה על מספר מסמכים, ובעיקר, על הסכם השיתוף ועל שטרות המכר.

 

           כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הראשונה;

 

"למעט במקרים נדירים ויוצאי דופן שבהם מוצא בית המשפט כי על רקע חומר הראיות, העובדות שנקבעו על-ידי הערכאה דלמטה אינן מתקבלות על הדעת, מופרכות על פניהן וחסרות כל הגיון, או שנעלמו מבית המשפט עובדות מהותיות שעשויות היו לשנות את פסיקתו .... ביסוד הכלל האמור עומד היתרון ממנו נהנית הערכאה הדיונית, כמי שיכולה להתרשם באופן בלתי אמצעי ומקרוב מהתנהגות העדים בעת מתן עדותם ... כמי שנוברת ובוחנת לעומק וביסודיות את חומר הראיות וקובעת ממצאים על סמך בחינה ישירה ושיטתית שלו" (ע"א 11172/05 אלון נ' חדד (לא פורסם, 21.10.2009), וכן ראו ע"א 5787/08 קאפח נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות (לא פורסם, 10.8.2010); ע"א 10311/08 כבהא נ' מרכז רפואי הלל יפה (לא פורסם, 1.8.2011); ע"א 9622/07 הולין נ' קופת חולים כללית (לא פורסם, 30.5.2010); ע"א 3099/10 ראיף אבו שקרה נ' נכלה זכריא חדד ואח' (לא פורסם, 9.10.2012)).

           

           יחד עם זאת, התערבות ערכאת הערעור במסקנות הערכאה הדיונית מקובלת יותר (ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל, פ"ד ס(4) 375 (2006), פסקה 7). זאת בעיקר, במצב עניינים, שבו הדיון בבית המשפט המחוזי התנהל סביב מסמכים, ומוצגים, מבלי לשמוע עדויות, כשאז אין לערכאה קמא יתרון על פני ערכאת הערעור, ולכן קיים פתח רחב יותר להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאים ובמסקנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית (ראו, ע"א 4352/04 בן נון נ' עובדיה (לא פורסם, 10.11.05); ע"א 7762/10 מינהל מקרקעי ישראל נ' עיזבון המנוח עבדאללה עבד אלקאדר עבדאללה (לא פורסם, 27.8.2012) (להלן: עניין עזבון המנוח עבד אלקאדר) פסקה 15).

 

19.     בענייננו, לאחר עיון במלוא המסמכים אשר הוגשו מטעם הצדדים, עולה, בברור, כי שטחם של המגרשים 17 ו-34 חולק בין הבעלים המקוריים ביחס של: ¾ - ¼. ואולם, לדעתי לא ברור, באופן חד משמעי, האם חולק שטחו של מגרש  17 (בנפרד ממגרש 34), היינו החלקה, לארבעה מגרשים השווים בגודלם, והאם החלוקה של מגרש 17 לתתי מגרשים, בהתאם לתכנית המתאר, בוטלה – וזאת, כפי שיובהר להלן.

 

על-פי הקבוע בהסכם הריכוז והחלוקה, קיבלו הבעלים המקוריים מהמינהל את המגרשים 17 ו-34 בשלמותם.

 

בהסכם השיתוף נקבעו שתי חלוקות שונות: האחת היא  חלוקה פנימית בין הבעלים המקוריים של מגרשים 17 ו-34 ביחד,  ביחס של: ¾ - ¼. החלוקה השנייה נוגעת למגרש 17 לבדו,  ולפיה, מגרש 17 חולק לארבעה מגרשים משניים, כאשר נקבע, כי זהות יהא הבעלים של מגרש משני (3)17, ומגנאג'י יהא הבעלים של מגרשים משניים (1)17, (2)17 ו-(4)17, בהתאם לתכנית המתאר. יודגש, כי שתי החלוקות הנ"ל הופיעו גם בהסכמי המכר.

 

במסגרת הסכמי המכר, נמכרו הזכויות במגרשים המשניים, בהתאם לתכנית המתאר. כך למשל: בהסכם המכר בין זהות לבני הזוג זוהר, משנת 1984, הנוגע למגרש (3)17 צויין: "והואיל וברצון המוכר למכור לקונה את כל זכויותיו במגרש 17/3 בגוש 11287 לפי התוכנית ש/215 בהתאם לתסריט המצורף לחוזה זה...", ובהמשך אף צויין כי שטחו של מגרש 17/3 הוא כ-800 מ"ר; כמו כן, בהסכם המכר בין מגנאג'י לבין  המשיבים 2 ו-3, משנת 1987, צויין: "והואיל וברצון המוכר למכור לקונה את כל זכויותיו במגרש 17/2 בגוש 11287 לפי התוכנית ש/215 בהתאם לתסריט המצורף לחוזה זה..."

 

          יתרה מכך, מגנאג'י אישר בעדותו בה"פ 1011/08, כי המגרש, אשר נמכר למערער (מגרש (3)17) הוא גדול יותר מיתר המגרשים בחלקה;  וכי הוא מכר את חלקיו (מגרשים (1)17, (2)17 ו-(4)17) למשיבים 3-1, כמגרשים, בהתאם לתוכנית המתאר (מוצג 17, לסיכומי המשיב 1).

 

20.     הנה כי כן, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, עולה ממסמכים אלו, לכאורה, כי יש טעם בעמדת המערער, לפיה תכנית המתאר עומדת בעינה, וכי החלוקה של החלקה (מגרש 17) אינה חלוקה לארבעה חלקים השווים בגודלם. עם זאת, במסגרת ההכרעה בערעור, ולאור התוצאה אליה הגעתי, אינני מוצא מקום להכריע בשאלה זו, ולקבוע ממצא עובדתי חדש בעניינה. זאת, שכן שטרות המכר אשר הוכנו, לצורך רישום העסקאות בחלקה, מתעדים העברת זכויות במגרש 17 על-פי חלוקה לרבעים שווים, וכך גם נרשם, בסופו של יום, בלשכת רישום המקרקעין.    

 

סעיף 125(א) לחוק המקרקעין,  שכותרתו "כוח ההוכחה של רישום", קובע כי: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969".

 

         תכליתו של סעיף 125(א) לחוק המקרקעין הינה הבטחת פומביות, אמינות, ודאות וסופיות הרישום במרשם, בכל הנוגע לזכויות הטעונות רישום במקרקעין מוסדרים (ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49, 60 (2003)). נוכח התכלית הנ"ל והצורך להבטיח את יציבותן של זכויות רשומות במקרקעין מוסדרים, לא בנקל ייעתר בית המשפט לתביעה שמטרתה תיקון הרישום, והפסיקה מורה כי נטל ההוכחה על הטוען לתיקון הרישום, הינו כבד (ע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (לא פורסם,  21.2.07). 

          

           סעיפים 97-93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט – 1969 (להלן: הפקודה) מיועדים לתיקון הרישום, אולם הם היוצא מן הכלל המעיד על הכלל ויש להפעילם רק במקרים החריגים, המנויים בהם (ראו עזבון המנוח עבד אלקאדר, פסקה 12). בעניין זה, נקבע כי "נקודת המוצא לכל פתרון חייבת להיות כי האפשרות לתקן רישום בהסדר לא תהיה רחבה, באופן שמטרת ההסדר – להעניק ביטחון בזכויות במקרקעין – תסוכל" (ע"א 51/89 האפוטרופוס הכללי נ' אבו חמדה, מו(1) 491, 505 (1992)).

      

           סעיף 93 לפקודה קובע שתי עילות נפרדות, אשר יכולות להצדיק את תיקון רישום הזכויות בפנקס המקרקעין. האחת, כאשר "רישום של זכות הושג במרמה". השנייה, באם "זכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה". הפסיקה פירשה סעיף זה בצמצום, וקבעה כי "קיומה של טעות אינו עילה מספקת לבטל פסק-דין שניתן בהליכי הסדר מקרקעין ושהורה על רישומה של זכות בפנקסי המקרקעין" (ע"א 5436/02 מדינת ישראל נ' עבוד, פ"ד נז(2) 721 (2003), פסקה 4 לפסק הדין). עוד נפסק כי "טעות של פקיד ההסדר, אפילו רשלנית היא, אין בה כדי לבסס טענה כי רישום הזכות היה במרמה" (רע"א 8771/09 מנהל מקרקעי ישראל נ' אלאעסם (לא פורסם, 12.1.10)).

 

21.     במקרה דנא, עסקינן במקרקעין מוסדרים ורשומים, בהתאם להגדרתם בחוק המקרקעין (מגרש 17 עבר הליכי הסדר ונרשם בפנקס הזכויות כחלקה 61 בגוש 11372). לכן, הרישום בפנקס הזכויות, הנוגע לחלקה, מהווה ראיה חותכת לתוכנו.

 

לטענת המערער, הרישום הנוכחי – מקורו בטעות של עו"ד קיבריק.  המערער תומך את טענתו במכתב, מיום 17.7.2007,  אשר שלח עו"ד קיבריק למערער ולמשיבים 3-1 (מוצג ת/6 לסיכומי המערער), בו ציין, כי כתוצאה מטעות הם נרשמו כבעלים של ¼ חלקה בלבד. כמו כן, במסגרת עדותו בה"פ 1011/08, ציין עו"ד קיבריק, כי פעל בשגגה, ולאחר שהסתיימה הפרצלציה הוא גילה את הטעות, וכי היה ברור כי שטח המגרשים אינו שווה (מוצג ת/5 לסיכומי המערער).

 

           סבורני, כי אין די בטעותו הנטענת של עו"ד קיבריק, אשר הועלתה זמן רב לאחר הרישום, על מנת לבסס עילה המצדיקה תיקון הרישום.  כאמור, סעיף 93 לפקודה, מונה שתי עילות בלבד לשינוי המרשם, לאחר סיום הליך ההסדרה והרישום של החלקה. העילה הראשונה שעניינה תרמית לא נטענה, ואינה רלוונטית לענייננו. אשר לעילה השנייה, הרי שהיא נוגעת לטעות ברישום זכות שהתקיימה כבר בפנקס קודם, ולפיכך אף היא אינה מתקיימת במקרה זה.

 

           לנוכח האמור לעיל, ועל אף שקיים, כאמור, קושי מסויים בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו הסופית, ולהורות על תיקון הרישום הנוכחי, בשל הטעמים שפורטו לעיל.

 

          מעבר לזה, מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא, לפיה המערער מנוע, כיום, מלטעון לטעות ברישום, שכן חלים בעניינו השתק עילה , או לחילופין השתק שיפוטי.

 

השתק עילה

 

22.      מעשה בית דין הוא כלל שיפוטי הגיוני ומעשי, המסתעף לשתי דוקטרינות עיקריות: השתק פלוגתא, המונע מהצדדים לשוב ולהעלות טענה עובדתית שהוכרעה במשפט הראשון ביניהם, והשתק עילה היוצר מחסום בפני בעלי דין לשוב ולהתדיין באותו עניין שהייתה לגביו הכרעה שיפוטית (ע"א 303/79 אבני נ' גליקסמן, פ"ד לה (1) 92 (1980)).

 

במסגרת הכלל בדבר השתק עילה, בוחן בית המשפט האם העילה, שעליה נשענת התובענה הנוכחית, כבר מוצתה בפסק דין קודם על ידי בית משפט מוסמך. אם התשובה חיובית, קמה הצדקה למנוע תביעה נוספת (ע"א 823/08 חזן נ' רשות המסים – פקיד שומה נתניה, פסקה 7 לפסק הדין (לא פורסם, 4.1.2009); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי 61-63 (1991) (להלן: זלצמן)). 

 

שלושה טעמים עיקריים ביסוד הכלל: מניעת הטרדה חוזרת של בעל-דין בשל אותה עילה; מניעת עומס-יתר על המערכת השיפוטית בקיום התדיינות חוזרת בעילה אשר כבר נדונה והוכרעה (רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים פ"ד נז (5) 689, 706); וכן מניעת אי-צדק כתוצאה מהענקת משקל יתר להכרעה בתיק החדש על פני ההכרעה בתיק הקודם, שתהפוך לבלתי מחייבת (ע"א 1835/11 אבני נ' מד"י (לא פורסם, 17.11.2011)).

 

היווצרותו של השתק-עילה תיבדק באמצעות מבחן זהות העילה. יש לתת את הדעת לשאלה האם, על-פי מהות הדברים, מדובר בשתי התדיינויות הנוגעות לעניין זהה והאם הזכות או האינטרס המוגן שנפגעו בשתי התביעות זהים (ע"א 1545/08 אברהם מוסקונה ואח' נ' סולל בונה בע"מ (לא פורסם, 04.03.10) (להלן: עניין מוסקונה).

 

           כמו כן, בית המשפט בוחן את מידת הדמיון בתשתית העובדתית הניצבת ביסוד שני ההליכים, ומקום שהתובע יכול היה לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות, הנוגעות למעשה, במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כנסמכות על עילות זהות (ראו: ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 181 (להלן: עניין זיסר); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 112-114 (מהדורה עשירית, 2009)). ודוק: אין צורך שההליך הראשון יכלול את כל המרכיבים הנכללים בהליך הנוסף, וכדברי השופטת א' פרוקצ'יה:

 

"מבחן 'זהות העילות' בהקשר של עקרון מעשה-בית-דין זכה לפירוש רחב למדי בפסיקת בתי-המשפט. הוא מתקיים מקום ששתי התביעות מבוססות על עילות זהות בבסיסן, גם אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים נוספים שלא פורטו בתביעה הקודמת (עניין זיסר, 181)".

 

 

23.                  המערער, בה"פ 66/08, טען לטעות ברישום זכויותיו בחלקה 48 בגוש 11372 (מגרש 34), ועתר לתיקון הרישום הנוגע לחלקה זו, באמצעות מחיקת שמו בחלקה 48 והעברתה לבעליה המקוריים (מגנאג'י). לגישתי, במקרה דנן, מתקיים מבחן זהות העילות בתובענה נשוא הערעור, ובה"פ 66/08, שכן מדובר בשתי התדיינויות הנוגעות לטעות ברישום, שאירעה במהלך רכישת הזכויות בחלקה; הרקע העובדתי בשתי התביעות  זהה; והמערער נסמך בשני ההליכים על מסמכים זהים. משכך, יכול היה המערער להעלות גם את טענתו לטעות ברישום זכויותיו בחלקה 61, במסגרת ההליך הקודם בה"פ 66/08.

 

זאת ועוד, אין בידי לקבל את טענת המערער, לפיה אין בה"פ 66/08 משום יכולת להוות השתק עילה, בהינתן העובדה שההליך הסתיים בהסכם הפשרה בין הצדדים. לצורך החלתו של הכלל בדבר השתק עילה, אחת היא אם מדובר בפסק-דין הנותן תוקף להסכמה שהושגה בין בעלי הדין, או בפסק-דין, שיש בו הכרעה במחלוקות שבין הצדדים, לאחר ניהול ההליך בפני הערכאה המבררת (ראו עניין מוסקונה, פסקה 7 לפסק הדין;  זלצמן, 330).

 

לעניין זה, יפים דברי הנשיא (בדימוס) מ' שמגר, בע"א 601/88 עיזבון המנוח רודה ז"ל נ' שרייבר, פד"י מז(2), 441 (1993) בעמ' 443:     

"פסק הדין היוצר - לפי הטענה - השתק עילה בענייננו, הוא פסק דין המאשר הסכמה של הצדדים להתדיינות. מטבע הדברים, פסק דין כזה איננו מבוסס על הכרעה שיפוטית עניינית בסכסוך שנתגלע בין הצדדים (ראה נ. זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, (1991) בע' 330), ועיצובו עשוי להיות מושפע משיקולים שונים של בעלי הדין, אשר אינם תואמים בהכרח את הפיתרון אליו היו מובילים הכללים המשפטיים הרלוונטיים. חרף שוני זה בין פסק דין בהסכמה לבין פסק דין 'רגיל', ניתן לכללי ההשתק, על ענפיהם השונים, תוקף גם בנסיבות בהן יושב סכסוך על ידי פסק דין בהסכמה (ע"א 219,151/87 הנ"ל בעמ' 498-497). ביסוד גישה זו עומד השיקול של סופיות הדיון: משניתנה גושפנקא שיפוטית להסכמת הצדדים בדבר הדרך ליישוב הסכסוך, שוב אין מקום לאפשר להם להחזיר את הגלגל אחורנית ולפתוח מחדש את חזית המריבה, שאם לא כן, לא יהיה בכוחו של פסק הדין למלא את התכלית לה נועד, קרי-יישובם הסופי של סכסוכים (ראה לעיקרון סופיות הדיון: זלצמן בספרה הנ"ל, ע' 12-15)".

 

לפיכך, צדק בית משפט קמא עת קבע, כי פסק הדין בה"פ 66/08 מקים מעשה בית דין במובן של השתק עילה, המונע מן המערער להגיש תביעה חדשה בגין אותה עילה, ואינני רואה מקום להתערב בקביעה זו.

 

 

 

 

השתק שיפוטי

 

24.      הכלל של השתק שיפוטי נועד להתמודד עם מצבים, בהם בעל דין מעלה טענות סותרות בהליכים שונים. על-פי כלל זה, בעל דין הטוען טענה מסוימת מושתק – במצבים מסוימים – מלטעון טענה הפוכה בהליך אחר. זאת, בין אם מופנות הטענות כנגד אותו בעל דין, ובין אם מופנות הטענות כנגד בעלי דין אחרים (ראו: רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 633 (2005) (להלן: עניין בית ששון); עא  6181/08  שמואל וינוקור נ' ממונה מס ערך מוסף עכו (לא פורסם, 28.8.2012) (להלן: עניין וינוקור)).

           בית משפט יתייחס, מטבע הדברים, בחשדנות כלפי מי שלפי נוחותו טען בהליך פלוני טענה אחת ובהליך אחר טענה אחרת, כ"להטוטן בקרקס הרוכב בעת ובעונה אחת על שני זוגות אופניים" (עניין בית ששון, בעמ' 630; ע"א 4107/09 בן עוז שמואל, חברת תבניות במשיכה בן עוז בע"מ נ' פקיד שומה חיפה (לא פורסם, 10.8.2011), בפסקה כ"ט).

 

           תכלית הכלל של השתק שיפוטי היא "למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט... הדגש בהשתק השיפוטי הינו על היחס בין בעל הדין לבין בית המשפט" (עניין בן ששון, בעמ' 633). לתכלית זו שני היבטים: בהיבט המוסרי, הנגזר מעיקרון תום הלב, מבקש הכלל למנוע ניצול לרעה של בתי המשפט; בהיבט המעשי, נועד הכלל כדי למנוע קבלת החלטות סותרות בידי טריבונלים שונים (ראו: עניין וינוקור, בפסקה 10).

 

25.     במקרה דנא, טען המערער, כי הרישום הנוכחי, לפיו הוא בעל ¼ חלקים בחלקה, בטעות יסודו. לעומת זאת, בשני ההליכים הקודמים (ה"פ 66/08 וה"פ 1011/08) הציג עצמו המערער כבעלים של ¼ מהחלקה, ולא הלין על הרישום הנוגע לחלקה. בפי המערער לא היה הסבר של ממש, לעניין טענותיו הסותרות, ואינני מוצא לקבל את גרסתו, לפיה המונח "רבע" בו נקט בהליכים הקודמים לא התייחס למינוח המתמטי, אלא לכך כי מדובר במגרש אחד מתוך ארבעת מגרשים.

          

אשר לטענת המערער, לפיה בהעדרה של הכרעה לגופו של עניין, בה"פ 1011/08, לא חלים מעשה בית דין או השתק שיפוטי – סבורני, כי אין בה כל ממש.  הליך זה התנהל במלואו, לרבות שמיעת עדויות, ובסופו ניתן פסק דין מפורט ומנומק, הדוחה את התובענה, ואת הסעד המבוקש. מה גם שהמערער עצמו נסמך, בערעור זה, על העדויות אשר הוצגו במסגרת ה"פ 1011/08.

 

לפיכך, המסקנה המתבקשת היא כי צדק בית משפט קמא עת קבע, כי בעניינו של המערער מתקיים השתק שיפוטי, ואינני סבור כי יש להתערב בקביעתו זו.

 

26.      בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, אמליץ לחברי לדחות את הערעור.

 

           המערער יישא בהוצאות המשיבים בהליך זה בסך 30,000 ₪, שיתחלק לשני חלקים שווים, בין המשיב 1 והמשיבים 4 ו-5.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

השופט ס' ג'בראן:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

השופט ח' מלצר:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם.

 

           ניתן היום, ‏י"א בכסלו התשע"ג (‏25.11.2012).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11014450_I05.docעכב+יא

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il