עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1444/13

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בע"מ 1444/13

לפני:

כבוד השופט א' רובינשטיין

המבקשים:

1. פלוני

2. פלונית

נ ג ד

המשיבה:

פלונית

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 13.2.13 ברמ"ש 17455-02-03 מפי סגן הנשיא אברהם

בשם המבקשים: עו"ד סמדר וינברג

בשם המשיבה: עו"ד דוד שבי

פסק-דין

א. בקשת רשות ערעור, שבצידה בקשה לעיכוב ביצוע, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא אברהם) ברמ"ש 17455-02-13 מיום 13.2.13, שבגדרו נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בקרית שמונה (השופט קימלמן) בתמ"ש 56153-11-12 מיום 21.1.13 להעברת מקום דיון. עניינם של ההליכים החלטה להעברת מקום דיון בתיק משפחה, שעליה משיגים המבקשים.

רקע והליכים

ב. המבקשים הם הורי בעלה של המשיבה. בין המשיבה לבעלה מתנהלים הליכי פירוד בבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן, ובגדרם תביעה לפירוק שיתוף. בתביעה קוים דיון קדם משפט ואף מונה מומחה. ביום 29.11.12 הוגשה על ידי המבקשים תביעה נגד המשיבה לבית משפט לענייני משפחה בקרית שמונה, שבמסגרתה מבקשים הם החזר הלוואה, אשר ניתנה למשיבה ולבעלה לצורך רכישת דירה, ואשר הופקדה בחשבונה של המשיבה. המשיבה טענה כי היא כלל אינה חתומה על הסכם ההלוואה (להלן התביעה המאוחרת).

ג. המשיבה עתרה להעברת הדיון בתביעה המאוחרת לבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן. בית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה הורה על העברת הדיון בתביעה. נקבע, כי ניהול התביעות בנפרד עלול להוביל לקביעות סותרות של שתי ערכאות שיפוטיות לעניין אותה מסכת עובדתית, וכי יהיה יעיל וצודק להעביר תביעה זו לבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן ולדון בתיקים במאוחד. זאת בהתבסס על סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, הקובע כי "בכל עניין של דיני ראיות וסדר דין, שאין עליו הוראה אחרת, לפי חוק זה, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק...". כן צוין, כי ניתן להקיש לענייננו מתקנה 258ג(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי- התשמ"ד- 1984, הקובעת כי בענייני בני זוג או הורים וילדיהם, אם ראה בית המשפט לענייני משפחה כי בית משפט אחר "דן בתובענה קודמת בעניינם, בין שנסתיים בה הדיון ובין שהיא עדיין תלויה ועומדת, יעביר את התובענה לאותו בית משפט אשר ימשיך לדון בה מהשלב שאליו הגיע בית המשפט שהעבירה".

ד. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים על ההחלטה, אישר את גישתו של בית המשפט לענייני משפחה, נדרש לסעיף 8(א) לחוק וקבע כי העברת התובענה מתחייבת כדי שייעשה צדק וכדי שההתדיינות תתנהל ביעילות.

ה. מכאן הבקשה שבפני. לטענת המבקשים, לא ניתן לעשות שימוש בהוראת סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה באופן המאפשר להקנות סמכות מקומית לבית המשפט לענייני משפחה, שכן מצויה הוראה אחרת בדין, היא תקנה 258ג לתקנות סדר הדין האזרחי, הגוברת על סעיף זה. כן נטען, כי שאלת הסמכות המקומית מהוה דין מהותי ולא פרוצדורלי, שאין לסטות ממנו מטעמי צדק.

ו. נתבקשה תגובת המשיבה לבקשה, בין היתר ביחס לשאלה אם אין מקום לפניה לנשיא בית המשפט העליון לפי סעיף 6(ב) לחוק בית המשפט לענייני משפחה. ניתן עיכוב ביצוע ארעי עד להחלטה נוספת. בתשובתה טענה המשיבה. כי בענייננו אין חלים סעיפים 6(א) ו-6(ב) לחוק, העוסקים במצב שבו טרם התקיים דיון באחד מבתי המשפט, שכן בענייננו מדובר בנושא של אותה משפחה שכבר נדון וסיטואציה זו נכללת בגדרי סעיף 6(ד) לחוק. עם זאת צוין, כי ככל שבית המשפט יסבור אחרת תפנה המשיבה בבקשה לנשיא בית המשפט העליון לאיחוד תיקים. עוד נאמר, כי המבקשים, המשיבה והבעל הם בני משפחה כהגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, כאמור בסעיף 6(ד) לחוק. לגופו של דבר נטען, כי ניהול נפרד של תיקים אלה בשני בתי משפט שונים יהא בו חוסר יעילות ובזבוז משאבים.

הכרעה

ז. אמנם עסקינן בשאלת סמכות, ואשר על כן ראיתי להיעתר לבקשה, לראותה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פיה, ולדון בה כבערעור. ואולם סבורני – הגם שלעיצומם של דברים נטה לבי לתוצאה שאליה הגיעו שני בתי המשפט הקודמים – כי דרך המלך לאיחודם של התיקים, היא באמצעות פניה לנשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא בבקשה לאיחוד תיקים כמצוות סעיף 6(ב) לחוק, הוראה שביסודה גם שיקולי מדיניות. פשיטא שההכרעה מסורה לנשיא או למשנה לנשיא ואין בדבריי כדי להתערב בה.

ח. אפתח בדברים אחדים, בהתחשב בעמימות המסוימת שאפשר שישנה בחוק ובתקנות. בית המשפט לענייני משפחה, על פי תכלית החוק המכונן כפי שנתקבל בתשנ"ה-1995, הוקם כדי לאחד תביעות בענייני משפחה ביד שיפוטית אחת – "משפחה אחת, ערכאה שיפוטית אחת", וכדברי המחברים השופט ש' שוחט וד' שאוה סדרי הדין בבית המשפט לענייני משפחה (2009) 246 (להלן שוחט ושאוה), המטרה היא "מניעת פיצול הדיון בענייניה של משפחה אחת והבאת מכלול הסכסוכים המשפטיים של אותה משפחה לפני שופט אחד בערכאת שיפוט אחת".

ט. מקצת מושכלות ראשונים: בדין וחשבון הועדה לבחינת יישום דיני המשפחה (תשמ"ז) בראשות השופט אלישע שינבוים ע"ה, שהיוה הבסיס לחוק בית המשפט לענייני משפחה (אף כי הועדה המליצה על הקמת מחלקה לנושא זה בבית המשפט המחוזי), צוין ביחס לסדרי הדין המוצעים בפורום השיפוטי לענייני משפחה, כי "השיטה הנוהגת היום (במצב ה"ישן" – א"ר) בבתי המשפט גורמת להקצנת עמדות הצדדים, להחרפת הסכסוך ולהעמקת הקרע, ואינה תורמת כראוי לבית המשפט כאשר הוא מבקש להיחלץ לעזרת בני הזוג ולרדת לשורש המשבר. על כן אנו ממליצים להנהיג סדרי דיון מיוחדים במשפטים בענייני משפחה" (עמ' 28 לדו"ח הועדה). נאמר שם גם (עמ' 23) כי "תביעות שונות הנוגעות למשפחה אחת, צריכות להיות מתועלות לרצף אחד של התדיינות, ורצוי שיידונו בפני שופט אחד ולא יפוזרו בין שופטים שונים..."; ואכן, זו רוח החוק. החוק יצר האחדת הטיפול בנושאי משפחה בפני מותב שיפוטי אחד, ולא כימים מקדם, הזכורים לי היטב מימי כהונתי בבית המשפט המחוזי, בהם אותה משפחה יכלה להתדיין בבית המשפט המחוזי בפני מותב אחד באשר למזונות, אחר – באשר להסדרי ראיה, וזאת בנוסף להליכי מקרקעין מסוימים לפני בית משפט השלום ועוד; ראו דברי בבע"מ 3148/07 פלוני נ' פלוני (2007) פסקה ו(3). לסקירה רחבה ומעניינת של דו"ח ועדת שיינבוים ופעלו ראו הרצאת השופט משה דרורי, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, "מחצית היובל לדו"ח ועדת שינבוים וח"י שנים לבית המשפט לענייני משפחה", בערב עיון לזכר השופט שינבוים, בית הספר למשפטים במכללה האקדמית נתניה, ט' שבט תשע"ג (20.1.13). ואכן, הקמת בתי המשפט למשפחה היתה לדעתי הצלחה רבה, גם אם אין דבר מושלם.

י. אוסיף: גם לשכל הישר מקום נכבד בכגון דא, והוא עמד ביסוד ההכרעה החקיקתית. לא זו בלבד שהעומס על בתי המשפט אינו מותיר ככלל מקום למותרות של דיונים נפרדים בנושאים קשורים באותו בית משפט או בבתי משפט שונים כאילו אין מלכות נוגעת בחברתה; גישה כזאת גם אינה משרתת את הצדק, ובסופו של יום, צדק כלפי כולי עלמא. על כן, ביסודו של דבר סבורני כי על הפרשנות בשאלות סמכות להידרש ל"רוח המחוקק" בהקמת בית המשפט לענייני משפחה ובמגמת ההאחדה, שיש בה לא רק יעילות אלא גם צדק, כדי שבפני בית המשפט הדן תהא תמונה כוללת.

י"א. הוראת היסוד בנידון דידן היא סעיף 6 לחוק בית המשפט לענייני משפחה. נביאה כלשונה:

"(א)הוגשו תובענות בעניני משפחה לכמה בתי משפט באותו אזור שיפוט, יידונו התובענות יחדיו בבית המשפט לעניני משפחה שיקבע נשיא בית משפט השלום או סגן הנשיא לעניני משפחה, לפי סעיף 49(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

(ב) הוגשו תובענות כאמור לבתי משפט באזורי שיפוט שונים, רשאי נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא להורות על העברת הדיון לבית המשפט לעניני משפחה שיקבע, שידון בהם יחדיו.

(ג) נשיא בית משפט השלום או סגן הנשיא לעניני משפחה רשאי להורות, שסוג תובענות בעניני משפחה יידונו בבית משפט לעניני משפחה, שיקבע.

(ד) תובענה חדשה בעניני משפחה תוגש על ידי בעלי הדין לאותו בית משפט לעניני משפחה שדן בתובענה קודמת בענינם, אלא אם כן הורה נשיא בית משפט השלום או סגן הנשיא לעניני משפחה, אחרת.

(ה) הוגשה תובענה לבית משפט לעניני משפחה והוגשה תובענה אחרת לבית משפט אחר, לגבי ענין שנדון בתובענה בבית המשפט לעניני משפחה, רשאי בית המשפט לעניני משפחה להורות על צירוף התובענות ולדון בהן יחדיו, יהא נושא התובענה האחרת או שוויה אשר יהא, אם לדעתו הצדק והתועלת בצירוף התובענות עולים על הפגיעה בענינו של אדם אחר שהוא צד לתובענה; החל הדיון בתובענה בבית המשפט האחר, לא תצורף התובענה כאמור אלא בהסכמת השופט שהחל לדון בה..."

י"ב. סעיף 6(ד) כאמור קובע, כי "תובענה חדשה בענייני משפחה תוגש על-ידי בעלי הדין לאותו בית משפט לענייני משפחה שדן בתובענה קודמת בעניינם, אלא אם כן הורה נשיא בית משפט השלום או סגן הנשיא לענייני משפחה, אחרת". ענייני משפחה מוגדרים בסעיף 1(2) לחוק כ"תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה...". "בן משפחתו" כולל בין היתר (סעיף 1 פסקה (2)(ג)) "הוריו, הורי בן זוגו או בני זוגם". ; ראו בהקשר זה דברי הנשיא ברק ברע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד (4),344, 397, (2000), כי "די בכך שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה נכבדה וחשובה להיוצרותה של עילת התביעה כדי שנראה את עילתה של התובענה כסכסוך בתוך המשפחה". משלימה זאת תקנה 258 ג(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, בחלק ג'1 לתקנות שכותרתו תובענות בענייני משפחה, שלפיה "תובענה חדשה נוספת בענייני משפחה תוגש כאמור בסעיף 6(ד) לחוק; ראה בית המשפט כי בית משפט אחר דן בתובענה הקודמת בעניינם... יעביר את התובענה לאותו בית משפט".

י"ג. טענת המבקשים דנא היא כי אין מדובר בענייננו ב"בעלי הדין" הנזכרים בסעיף 6(ד) לחוק, שהם בעלי הדין ה"מקוריים", אשר המחוקק לא רצה כי יגררו ענייניהם בין בתי משפט שונים; ועל כן חלה לשיטתם הוראת תקנה 258ג(ב) לתקנות, שלפיה "תובענה אחרת בענייני משפחה, לרבות תובענה שלא נקבע לה מקום שיפוט כאמור בתקנת משנה (א), תוגש לבית המשפט שבתחום שיפוטו מצוי מקום מגורי התובע", והמבקשים דרים בקרית שמונה. ואולם, תקנה זו מדברת בפתיחת הליכים חדשים בין צדדים בענייני משפחה, בדומה לתקנה 258ג(א) הקודמת לה ושהיא המשכה, ואילו אנו עסקינן בהליכים שבהם, במישור הרחב של יחסי המשפחה, כבר נמצא עניינה של המשפחה בפני ערכאות שיפוטיות; זאת - בהגדרה הרחבה שבדין, ובמקרה דנא "הורי בן זוגו..." שבסעיף 1(2)(ג) לחוק, הנכללים בהגדרת "בן משפחתו". עם זאת נראה, כי גם סעיף 6(ד) אכן אינו חל בענייננו, באשר הוא מדבר באותם בעלי דין, הצדדים המקוריים, שעניינם נדון כבר בתובענה הראשונה.

י"ד. שקלתי אם אין לפרש את תקנה 258ג(ד) – העוסקת ב"תובענה חדשה נוספת בענייני משפחה", וקובעת כי כזו תוגש כאמור בסעיף 6(ד), אך אם ראה בית המשפט כי בית משפט אחר דן בתובענה קודמת בעניינם ... יעביר את התובענה לאותו בית משפט..." – כמחילה את ההוראה גם במקרים כמו ענייננו. זאת על פי פרשנות תכליתית שאינה מרחיקה לכת, ואשר עולה בקנה אחד עם התכלית היסודית שבבסיס הקמתו של בית המשפט לענייני משפחה כמפורט מעלה. בבע"מ 8344/08 פלונית נ' פלוני (2008), שם דובר בתביעה נוספת למשמורת והסדרי ראיה, ציינתי, כי תכלית התקנה היא, בין היתר לאפשר איזון בין הצדדים ויעילות שיפוטית; לכך יש להוסיף את הרצון לטפל בעניינם של אותם בני משפחה באופן מרוכז, המאפשר לראות את התמונה בכללותה, ברוח האמור.

ט"ו. נזכיר, כי סעיף 6(ה) קובע, שאם "הוגשה תובענה לבית משפט לענייני משפחה והוגשה תובענה אחרת לבית משפט אחר, לגבי עניין שנדון בתובענה בבית המשפט לענייני משפחה, רשאי בית המשפט לענייני משפחה להורות על צירוף התובענות ולדון בהן יחדיו, יהא נושא התובענה האחרת או שוויה אשר יהא, אם לדעתו הצדק והתועלת בצירוף התובענות עולים על הפגיעה בעניינו של אדם אחר שהוא צד לתובענה..." (הדגשה אינה במקור- א"ר). קרי, אף אם מדובר בתובענה שנושאה או שוויה בגדרי הסמכות העניינית של בתי המשפט האזרחיים הרגילים, ואף אם אין מדובר בבן משפחה, ניתן להורות על צירוף התובענות ולדון בהן במאוחד בבית המשפט לענייני משפחה, ויכול היה הטוען לטעון, כי קל וחומר כך משעסקינן בתביעות בבית המשפט לענייני משפחה עצמם. זאת, שהרי לנגד עיני המחוקק עמדו הצדק, היעילות הדיונית וטובת הצדדים, וההנחה כי "אין לטפל בסכסוך בבעיה פלונית בענייני משפחה כאילו היה תביעה כספית או קניינית רגילה אלא כחלק ממכלול רחב שמטרתו הכרעה בסכסוך המשפחתי הכולל" (דו"ח ועדת שינבוים, עמ' 18). הטענה יכלה להיות איפוא, כי רוח הדברים העולה ממכלול הוראות הדין שהובאו אחת היא, ובהשראתה ראוי לפרש גם מצבים שתיתכן שאלה פרשנית לגביהם באשר ל"משבצות" הסעיפים.

ט"ז. ואולם, לאחר העיון באתי לכלל דעה כי "השורה התחתונה" המשפטית הנכונה במקרה דנא היא הפניה לבקשה להפעלת סמכותם של נשיא בית המשפט או המשנה לו לפי סעיף 6(ב). כאמור, סעיף 6(א) קובע, כי אם "הוגשו תובענות בענייני משפחה לכמה בתי משפט באותו אזור שיפוט, יידונו התובענות יחדיו בבית המשפט לענייני משפחה..."; ולפי סעיף 6(ב) אם "הוגשו תובענות כאמור לבתי משפט באזורי שיפוט שונים, רשאי נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא להורות על העברת הדיון לבית המשפט לענייני משפחה שיקבע, שידון בהם יחדיו"; ראו גם שוחט ושאוה, 247. לסעיף זה יש ליתן את תוקפו על פי הכוונת המחוקק, שהורה כי הניווט וקביעת המדיניות השיפוטית, וגם הבקרה, על הנעשה בהקשרים אלה בבתי המשפט תהא בידי נשיא בית המשפט העליון או משנהו. בנידון דידן יש צורך איפוא בהחלטה של הנשיא או המשנה לו לשם העברת דיון, וראו בש"א 915/98 רודין (ראודי) נ' רודי (1998), שם החליט הנשיא ברק, נוכח "המגמה הברורה שביסודו של החוק" על איחוד במקרה שבו "לא קיימת זהות מלאה בין הצדדים... אולם ... בין הסכסוכים קיימת זיקה הדוקה הן מהבחינה האנושית-משפחתית". החוק מורה איפוא כי יש לפנות לנשיא בית המשפט העליון, כדי שהדברים יהיו ברורים וסדורים, ולא יהא זה בחינת "נתת תורת כל אחד ואחד בידו" (ירושלמי שביעית, ב', ל"ג). עוד יש לזכור כי נשיא בית המשפט העליון רשאי להורות על איחוד הדיון בכל אחד מבתי המשפט, בדומה לסמכותו שבתקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי; ואילו תקנה 258(ג)(ד) מחייבת, כך נראה, העברת הדיון לבית המשפט אליו הועברה התובענה הראשונה.

י"ז. והערה טרם סיום: הגם שנהיר לי הלך הרוח של בתי המשפט הקודמים שסברו שסעיף 8(א) לחוק, אשר הובא מעלה שעיקרו צדק ויעילות, ושבו עשו שניהם שימוש (ראו גם בדומה תקנה 258 ב(ג)) – הנה כיון שעסקינן בשאלת סמכות שהתשובה לה אמורה להינתן בסעיף 6 ובתקנות סדר הדין, ואלה נותנים בנידון דידן פתרון, אין לומר שמדובר בנושא "שאין עליו הוראה אחרת" בדין, כדרישת סעיף 8(א). לכן אין לראות את סעיף 8(א) כתשובה המשפטית כאן, גם אם ניתן להיעזר גם בסעיף זה כדי להתחקות אחר כוונתו הכללית של המחוקק; ראו גם שוחט ושאוה, 324. ועוד, אין הדבר דומה לנושא שנדון בבע"מ 1644/11 פלונית נ' פלוני (2012), שעניינו הממשק בין בתי המשפט לענייני משפחה לבתי משפט "רגילים".

י"ח. בנידון דידן התביעה שהגישו המבקשים כרוכה בסכסוך העיקרי בין המשיבה לבעלה. פירוק השיתוף מתייחס להלוואה מושא התביעה לשם רכישת דירה, ובעלה של המשיבה עותר בתביעה לחלוקת התמורה ממכירת הדירה, תוך קיזוז ההלוואה שנתנו הוריו. ניהול שני ההליכים בשני בתי משפט שונים עלול להיות לא יעיל ואף להוביל להכרעות סותרות, בלא ראיית "התמונה המשפחתית" בשלמותה. ואולם, כאמור, הסמכות בידי נשיא בית המשפט העליון או המשנה לו, ובידי המשיבה אם כן לפנות בהתאם לסעיף 6(ב) לחוק בית המשפט לענייני משפחה לשם העברת הדיון, בלא שכמובן אטע מסמרות באשר להחלטת הנשיא או המשנה לו.

י"ט. סוף דבר, הערעור מתקבל כאמור מעלה, והחלטות שני בתי המשפט בטלות, וככל שעותרת המשיבה להעברת הדיון, עליה לפנות לפי סעיף 6(ב). בנסיבות אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ' בסיון תשע"ג (29.5.13).