עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1356/09

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט י' עמית:

 

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ש' שטמר) מיום 31.12.08 בת"א 2229-08-07.

 

העובדות הצריכות לעניין

 

1.        הרצל פדלון (להלן: פדלון) וצ'רלס ריצ'רד וולף (להלן: וולף) הם המנהלים של המשיבה 1, חברת צוף יער בניין והשקעות בע"מ (להלן: החברה או צוף יער) שמניותיה מוחזקות בחלקים שווים על ידי המשיבות 5-4, חברת אפ.ג'י.אר לבנין בע"מ שפדלון ורעייתו הם בעלי השליטה בה, וחברת ק.א.ש חברה לבניה בע"מ שוולף ורעייתו בעלי השליטה בה.

 

2.        בשנת 1994 ביקשה צוף יער לרכוש שני מגרשים בחדרה לשם הקמת פרוייקט הכולל 3 בנייני מגורים בהסכם קומבינציה, ופנתה למערער, בנק המזרחי המאוחד בע"מ (להלן: הבנק) לצורך קבלת אשראי למימונו של הפרוייקט.

 

           ביום 9.3.95 אישר הבנק את המימון לבניית הבניין הראשון בפרוייקט, בסכום של 1,225,000 דולר (להלן: הסכם הליווי הראשון). בהסכם הליווי נקבע, בין היתר, שההלוואות יינתנו באמצעות סניף הבנק בכפר סבא לתקופה של 30 חודשים, וכי להבטחת המימון יינתנו הבטחונות הבאים: משכנתא בלתי מוגבלת על זכויות הבעלות באחת החלקות; שיעבוד כל זכויות החברה בפרוייקט; ערבות אישית של וולף ופדלון; ערבות של חברת אפ.ג'י.אר ושל חברת פרידמן-וולף שירותי ביצוע לעבודות הנדסיות בע"מ; ושעבוד זכויות חכירה על חלק ממבנה מסחר ומשרדים באבן יהודה (סעיף ז להסכם).

 

           ביום 29.4.96 אישר הבנק לחברה את המשך המימון לבניית הבניין השני בפרוייקט, בסכום של 2,480,000 דולר (להלן: הסכם הליווי השני). בהסכם נקבע, בין היתר, כי ההלוואות יינתנו לתקופה של 24 חודשים עד לחודש מאי 1998, המשך המימון הותנה במכירת 13 יחידות דיור משלב א' של הפרויקט ובטחונות דומים לאלו שנתבקשו עבור הסכם הליווי הראשון לרבות רישום משכנתא על הקרקע, שעבוד זכויות החברה בפרויקט וערבויות אישיות של וולף ופדלון.

 

           הסכם ליווי שלישי נחתם ביום 26.1.98 לצורך מימון בניית הבניין השלישי בפרוייקט שעלותו הוערכה ב-2,540,000 דולר (להלן: הסכם הליווי השלישי). גם במסגרת הסכם זה נקבעו בטחונות הכוללות בין היתר "ערבויות אישיות של בעלי המניות בחברה".

 

3.        בהמשך להסכמי הליווי דלעיל, נחתמו ארבעה כתבי ערבות כלהלן: ביום 26.2.95 חתמו וולף ופדלון על כתב ערבות מתמדת לאבטחת כל חוב של צוף יער. כתב ערבות נוסף נחתם באותו היום על ידי חברת פרידמן-וולף וחברת אפ.ג'י.אר כפי שהוסכם בהסכם הליווי הראשון. ביום 10.8.98 חתמו החברות ק.א.ש חברה לבניה בע"מ ואפ.ג'י.אר לבניין בע"מ על "ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום לאבטחת כל חוב לטובתה של צוף יער" וביום 2.9.98 חתמו פדלון וולף על כתב ערבות דומה (ת/י"ב).

 

ההליכים בבית משפט קמא

 

4.        מאחר שצוף יער לא עמדה בהתחייבויותיה כלפי הבנק ולא פרעה את האשראי שניתן לה במסגרת הסכמי הליווי, פנה הבנק לבית המשפט המחוזי בבקשה לכינוס נכסים נגד החברה מכוח אגרת החוב. בבקשת הכינוס נכתב כי חובה של צוף יער עומד על 8,990,238 ₪ ובצירוף ערבויות חוק מכר עומד על למעלה מ-20 מליון ₪. ביום 24.1.03 ניתן צו למינויו של עו"ד צבי גרינגליק ככונס נכסים לחברה (תיק פש"ר 1425/02)

 

           בהמשך, הגיש הבנק ביום 17.9.03 את התביעה דכאן. בכתב התביעה נטען כי נכון ליום 14.9.03 חובה של החברה עומד על 9,854,207 ₪ כפי שעולה משני תדפיסים מיום 12.9.03 שצורפו לכתב התביעה, אך סכום התביעה הוגבל ל-6 מליון ₪ בלבד משיקולי אגרה. וולף ופדלון נתבעו מכוח ערבותם האישית לחברה. ביום 18.1.05, כשנה וחצי לאחר הגשת כתב התביעה המקורי, הגיש הבנק כתב תביעה מתוקן בו הוספו פרטים עובדתיים אודות הסכם הליווי השלישי וכתב הערבות מיום 2.9.98, אך סכום התביעה נותר ללא שינוי. 

 

5.        המשיבים טענו בכתב הגנתם כי הפרוייקט הראשון והשני הסתיימו בהצלחה ומלוא החוב לבנק בגינם נפרע. המשיבים הכחישו את החוב הנטען על ידי הבנק וטענו כי הוא כולל חיובי יתר של כשני מליון ₪ בשל ריבית חריגה ותשלומי עמלות שנגבו שלא כדין בהתאם לחוות דעת מומחה מטעמם. עוד נטען כי הבנק הסב לחברה נזקים בכך שנמנע מלכבד שיקים, נמנע מלהנפיק מכתבי החרגה לרוכשים, אסר על ביצוע תשלומים חיוניים ודרש פירעון ההלוואות טרם זמנן; כי כונס הנכסים מכר את הדירות במחירים נמוכים מאלו שניתן היה להשיג; וכי יש לקזז ולהפחית מהחוב את ערבות המדינה שניתנה לבנק להבטחת חובות המשיבים לפי חוק ערבויות מטעם המדינה, התשי"ח-1958 (להלן: ערבות המדינה).

 

           וולף ופדלון טענו כי כתב הערבות נחתם על ידם במועד מאוחר ליתר הערבויות, לאחר שכבר ניתן האשראי הכספי לצוף יער. בהסכם הליווי השלישי הוסכם כי יינתנו "ערבויות אישיות של בעלי המניות בחברה" אך בעלי המניות של צוף יער הן חברת אפ.ג'י.אר לבנין בע"מ וחברת ק.א.ש חברה לבניה בע"מ. עוד טענו וולף ופדלון כי לא קיבלו הסבר לגבי כתב הערבות ולא נמסר להם דיווח אודות החוב כמתחייב ממעמדם כערבים.

 

פסק דינו של בית משפט קמא וערעור הבנק 

 

6.        בית משפט קמא דחה את כל טענותיהם של וולף ופדלון ביחס לערבותם האישית. נתקבלה טענתם כי הבנק התייחס לבניין השלישי כאל עסקה נפרדת, אך נקבע כי השניים ערבו גם להסכם הליווי השלישי. אמנם השניים לא קיבלו הסברים בנוגע לערבות, אך בהתחשב בכך שמדובר באנשי עסקים שחתמו בעבר על מסמכי ערבות, נדחתה טענתם כי חתמו על הערבות עקב טעות או הטעיה מצד הבנק. עוד נקבע כי במונח "ערבויות אישיות של בעלי המניות בחברה" התכוונו הצדדים לערבותם האישית של וולף ופדלון ולא לערבותם של שתי החברות שבבעלותם. 

 

           למרות זאת, בסופו של יום, נדחתה תביעת הבנק כנגד המשיבים מהטעם שהחוב הנטען לא הוכח. כאמור, הבנק טען לחוב של כ-9.7 מליון ₪ כפי שעולה משני התדפיסים מיום 12.9.03 שצורפו לכתב התביעה, אך בית המשפט מצא כי תדפיסים אלה אינם עולים בקנה אחד עם דף העו"ש שהציגו המשיבים (נ/37) המשקף את מצב חוב החברה בשנת 2004. מדף החשבון עולה כי נכון ליום 21.10.04 עמד החוב בחשבון (חשבון מספר 456675) על כ-335,000 ₪ בלבד, לאחר שלחשבון נכנסו תקבולי כינוס הנכסים בסך של כ-2.1 מליון ₪. עוד נקבע כי יש לקזז מסכום החוב את ערבות המדינה בסך של למעלה מ-5.1 מליון ₪ שניתנה להבטחת חובותיה של צוף יער.

 

           סיכומו של דבר, נקבע כי וולף ופדלון חבים לחובות החברה כערבים גם עבור החובות שנוצרו בגין הבניין השלישי בפרוייקט, אך מאחר שהבנק לא עמד בנטל להוכיח את החוב, ולאור הפחתת ערבות המדינה, נדחתה התביעה.

 

           על כך נסב הערעור שלפנינו.

 

7.        הבנק הלין על מסקנת בית משפט קמא לפיה לא הוכח החוב הנטען. מנגד, תמכו המשיבים יתדותיהם בפסק הדין, ולטענתם, לא ניתן ללמוד משני התדפיסים שצורפו לכתב התביעה ולתצהירי עדות ראשית מטעם הבנק על סכום החוב, מה עוד שהסכום הנקוב בו סותר את דף חשבון העו"ש המאוחר לו בזמן.

 

           נוכח קביעת בית משפט קמא כי יש לקזז מהחוב את ערבות המדינה, הגישה המדינה בקשה להצטרף כצד לדיון. לטענת המדינה, לקביעה זו של בית משפט קמא, אשר לכאורה מחייבת אותה לפרוע את הערבות, יש השלכות רוחב לגבי התנאים הנדרשים למימוש הערבות, מבלי שלמדינה ניתן יומה להעלות את עמדתה בפני בית משפט קמא.

 

           לאחר הדיון שבפנינו, הגיעו חלק מהצדדים להסכם פשרה, אך נוכח העובדה שההסכם התייחס רק לחלק מהמשיבים החלטנו שלא לאשר את ההסכם וליתן פסק דין לגופו של ערעור (החלטה מיום 25.7.11).

 

דיון והכרעה

 

8.        קביעותיו העובדתיות-משפטיות של בית משפט קמא לגבי חבותם של המשיבים, לרבות וולף ופדלון כערבים אישית לחובותיה של צוף יער, מקובלים עלי. לכן, השאלה היחידה הצריכה לענייננו היא אם היה מקום לדחות את תביעת הבנק מהטעם שהחוב לא הוכח. אקדים ואומר כי לטעמי, שגה בית משפט קמא בנקודה זו, ודין הערעור להתקבל.

 

9.        מהליכי כינוס הנכסים עולה כי למעשה, לא הייתה כפירה בקיומו של חוב לבנק. ביום 14.5.02 הגיש הבנק בקשה למינוי כונס נכסים זמני, ובגדרה נטען כי חובה של צוף יער נכון ליום 28.4.02 עומד על סך של כ-9 מליון ₪, ובצירוף ערבויות חוק מכר מגיע החוב לסכום של למעלה מ-20 מליון ₪. בדיון שנערך ביום 20.11.02 הגיעו הצדדים להסכמה כי אם לא יגיעו הצדדים "להסדר כולל לגבי החוב הכולל של החברה לבנק" אזי יאכפו השעבודים וימונה כונס נכסים, מבלי שיהא בהסכמה זו כדי לפגוע בטענות הצדדים. משלא הגיעו הצדדים להסדר, ניתן ביום 24.1.03 צו למינוי כונס נכסים בהסכמת הצדדים (ת/15) מבלי שהחברה כפרה בגובה החוב.

 

           ביום 10.6.03 הגישה צוף יער בקשה להקפאת הליכים בבית המשפט המחוזי, ממנה חזרה בהמשך. בבקשה פורטו החובות הנטענים של הבנקים השונים, לרבות החוב הנטען של החברה כלפי הבנק בסך כ-9 מליון ₪ (סעיף 18.1). אף בכך ניתן לראות בכך מעין הודאת בעל דין בחוב. 

 

           במהלך 2004, למעלה משנה לאחר הגשת התביעה, ביקש הבנק להותיר את העיקולים הזמניים על נכסי החברה על כנם. בהחלטתו מיום 29.12.04 קבע כב' השופט ש' ברוך ז"ל כלהלן: "אותה חברה (צוף יער – י.ע.) נותרה בסופו של דבר חייבת לבנק, לשיטתו של האחרון, סכומי כסף ניכרים, כמפורט בכתב התביעה... החברה עצמה אינה מתגוננת כנגד התובענה מה שמלמד על כך כי היא אינה כופרת בחוב". בהחלטתו, הותיר בית המשפט את העיקולים הזמניים שהוטלו על נכסי החברה על כנם.

 

10.      המשיבים התכחשו לגובה החוב בחצי פה. בסעיף 33ב לכתב ההגנה נטען כי משני התדפיסים שצורפו לכתב התביעה לא ניתן ללמוד כי החוב עומד על כ-9.7 מליון ₪ כנטען בכתב התביעה, בסעיף 37 לכתב ההגנה הוכחש החוב באופן כללי, ולגופו של חוב נטען כי על פי חוות דעת שבידי המשיבים, הוטלו עליהם חיובי יתר בסכום של כשני מליוני ₪. דהיינו, הקורא יכול להבין כי הטענות אינן נסבות על גובה החוב על פי הרשום בספרי הבנק אלא על דרך היווצרות החוב, נוכח טענה לחיובי יתר, טענה שהמשיבים ויתרו עליה למעשה, לאחר שלא העידו את המומחה מטעמם. גם בתצהירי עדות ראשית מטעמם של המשיבים כל שנאמר הוא כי לא ניתן להבין את פשר שני הדפים שצורפו לכתב התביעה ולתצהירי הבנק, ומה הקשר בינם לבין החוב הנטען.

 

11.      בית משפט קמא קיבל את הטענה כי לא ניתן להסיק משני הדפים שצורפו את גובה החוב, מאחר שאלו עומדים בסתירה לדף חשבון העו"ש משנת 2004, ועל כך דחה את התביעה. אלא שלטעמי, בית משפט קמא לא פירש נכוחה את תדפיס האובליגו, ולמיצער, הבנק היה רשאי להסתמך על תדפיס האובליגו בצירוף הסברי פקיד הבנק מטעמו. אנמק להלן את מסקנתי.

 

           כאמור, לכתב התביעה צורפו שני עמודים בלבד: העמוד הראשון אינו נושא תאריך, בצד ימין מופיע "מערכת ריבית עו"ש" ובכותרת "סכומי ריבית מחושבים לחודש 08/03". בדף מופיע, בין היתר, כי ממוצע יתרת החובה של החברה עומד על סך של 2,083,015 ₪ (להלן: העמוד הראשון). בעמוד השני, הנחזה כתדפיס האובליגו של החברה נכון ליום 12.9.03, נכתב כי החוב הכולל עומד על הסך של 19,911,146 ₪ כלהלן:

 

(-) חובות עו"ש בסך 2,084,504 ₪

(-) ריבית מצטברת בסך 34,472 ₪

(-) הלוואות לא צמודות בסך 5,548,804 ₪

(-) הלוואות בפיגור לא צמודות בסך 103,414 ₪

(-) ערבויות לא כספיות מט"י בסך 12,139,954 ₪

 

 

           הרכיב של "ערבויות לא כספיות מט"י" מתייחס לערבויות חוק מכר, ולפיכך ניתן להפחיתו מהחוב הכולל, כך שחוב החברה על פי האובליגו עומד על 7,771,192 ₪ ולא כ-9.7 מליון ₪ כפי שנכתב בכתב התביעה. אם כך, מדוע נטען בכתב התביעה כי החוב נכון ליום 14.9.03 עומד על 9,854,207 ₪? מנהל סניף הבנק דאז, שמעון שיינדל, הסביר כי אכן נפלה טעות בכך שסכום התביעה כלל גם את העמוד הראשון המציין את ממוצע יתרת החובה בסך 2,083,015 ₪, כך שבטעות חושב סכום זה פעמיים. דהיינו, הסכום של 2,084,504 ₪ המופיע באובליגו כבר מציין את יתרת החובה בעו"ש, כך שמדובר בכפל חוב שאין להתחשב בו (עמ' 172 לפרוטוקול, וכן עמ' 184 לפרוטוקול שם לא מתייחס העד כלל לעמוד הראשון, שכאמור, נכלל בעמוד השני). הסבר זה, שלא נסתר, מקובל עלי, והוא עולה בקנה אחד גם עם סכום החוב של 6,898,869 ₪ המופיע במכתב ההתראה ששלח הבנק למשיבים ביום 8.1.02 (ת/14). מכאן, שחובם של המשיבים כלפי הבנק עמד על כ- 7.7 מליון ₪ נכון ליום הגשת התביעה, על פי תדפיס האובליגו בעמוד השני, ואזכיר כי בסופו של יום, הבנק בחר להעמיד את התביעה, מטעמי אגרה, על 6 מליון ₪.

 

12.      כאמור, בית משפט קמא סבר כי יש סתירה בין גובה החוב בדף העו"ש לבין גובה החוב באובליגו, אלא שמדובר בשני מסמכים שונים. מדף חשבון העו"ש לתאריכים 2.10.04-6.6.04 (נ/37) עולה כי יתרת החובה בעו"ש ביום 6.6.04 עמדה על כ-2.3 מליון ₪ (לאחר שביום 12.9.03 עמדה על 2,084,504 ₪ כנחזה מתדפיס האובליגו). ביום 1.10.04 הופחת החוב בסכום של כ-2.1 מליון ש"ח בשל התקבולים שנתקבלו ממימוש הדירות בהליכי כינוס הנכסים, כך שסכום החוב בעו"ש נכון ליום 21.10.04 עמד על סך של כ-335,000 ₪ בלבד. ודוק: המדובר בחשבון העו"ש בלבד, בעוד תדפיס האובליגו משקף את כלל מצבת חובות החברה נכון ליום 12.9.03, כולל הלוואות שונות שטרם נפרעו וכולל חשבון העו"ש.

 

           13.    סיכומו של דבר, כי אין סתירה בין האובליגו של החברה נכון ליום 12.9.03 הכולל את יתרת החובה בעו"ש, לבין דף חשבון העו"ש לשנת 2004. מעבר לכך שמהליכים שונים שהתקיימו בין הצדדים עולה כי לא הייתה מחלוקת של ממש לגבי קיומו של חוב לבנק, הרי שהבנק הוכיח קיומו של חוב בסך של כ- 7.7 מליון ₪ על פי תדפיס האובליגו (לא כולל ערבויות חוק מכר שהופחתו), ומסכום זה יש לקזז את תקבולי כינוס הנכסים בסך של כ-2.1 מליון ₪ כפי שמופיע בדף העו"ש מיום 4.10.04 (לכך מסכים גם הבנק כפי שעולה מכתב הערעור פסקאות 75-73 ).

 

           בשולי הדברים אציין כי למרות המסקנה אליה הגעתי, הבנק נהג בצורה מרושלת עד כדי מזלזלת בהוכחת גובה החוב, בכך שהסתפק בצירוף שני דפים מקוטעים לכתב התביעה ולתצהירי עדות ראשית מטעמו, וכי נתברר כי הדף הראשון "נבלע" בדף השני, הוא דף האובליגו, כך שהסכום של כ-9.7 מליון ₪ שננקב בכתב התביעה היה למעשה שגוי באשר התיימר לכלול, שלא כדין, גם את הסכום של 2,083,015 ₪ שהופיע בדף הראשון. הדבר לא הפריע לכל המצהירים מטעם הבנק לחזור כ"תוכי" על כך שהחוב בספרי הבנק נכון ליום 14.9.03 עומד על כ-9.7 מליון ₪ תוך שהם מפנים לדף הראשון והשני. וכדי להוסיף על הבלבול, אף טען הבנק כי בנוסף לחוב הנטען בקשר לחשבון מספר 456675, קיימים חובות נוספים בשל שני חשבונות נוספים שהיו לחברה בבנק (חשבונות מס' 413402, 460575). טענות אלו הועלו לראשונה במסגרת הערעור והן עומדות בסתירה לכאורה לטענת הבנק במקום אחר, ולפיה חשבון 456675 מרכז את כל חשבונות המשיבים (סעיף 7 להחלטת כב' ראש ההוצל"פ הרשמת דבי ענת מיום 10.1.09 נ/8א למוצגי המשיבים).

 

14.      בית משפט קמא ציין בפסק דינו כי "ההתנהלות המתייחסת לערבות המדינה לא הובהרה בתביעה זו", וכי להבדיל ממקרה אחר שנדון בפסיקה "לא הובאו עדויות להבהרת הערבות וכיצד ומתי תמומש". למרות זאת, נקבע בפסק הדין כי יש לקזז מסכום החוב גם את ערבות המדינה בסך 5.1 מליון ₪. נוכח קביעה זו, נזדעקה המדינה וביקשה להצטרף כצד לערעור מחשש כי פסק הדין מחייב אותה לפרוע את הערבות.

 

           אומר בקצרה כי המדינה לא צורפה כצד לדיון, עמדתה לא נשמעה, ומכאן שאין בקביעות העובדתיות והמשפטיות שנקבעו בפסק דינו של בית משפט קמא לגבי ערבות המדינה, כדי לחייבה, וממילא, אין לקזז את ערבות המדינה מסכום החוב לצורך פסק הדין.

 

           מבלי לקבוע מסמרות אציין כי על פניו, ערבות המדינה אינה בגדר ערבות רגילה או בגדר התחייבות לשיפוי (ערבות אוטונומית) בנוסח המונפק, ברגיל, על ידי בנקים. המדובר בערבות שחילוטה מותנה במיצוי כל ההליכים נגד החייבים, והיא נועדה להיטיב עם הבנק ולא להקטין את חובם של החייבים (המשיבים במקרה שבפנינו). מטעם זה, הסכום מושא הערבות אינו אמור להיכנס כלל לחשבון החייבים אלא לחשבון אחר, והבנק זכאי לו לאחר שהוכיח מיצוי הליכים כנגד החייבים, לרבות קבלת פסק דין כנגדם על מלוא סכום החוב. לכן, ההתחשבות בערבות המדינה לצורך הפחתת סכום החוב, סותרת לכאורה את מהותה של הערבות. מכל מקום, איני רואה להאריך בנושא זה, שלא נדון ולא נתברר בבית משפט קמא, והצדדים אף נחלקו בשאלת נוסחו של כתב ערבות המדינה ואם הנוסח שצורף לתצהירו של וולף הוא אכן הנוסח הסופי והמחייב.

 

סיכום

 

15.      דין הערעור להתקבל, במובן זה שייקבע כי החוב שהוכח על פי כתב התביעה המתוקן עומד נכון ליום 12.9.03 על סך של 7,771,192 ש"ח ומסכום זה יש להפחית את התקבולים שנתקבלו כתוצאה מכינוס הנכסים או מכל מקור אחר לאחר הגשת כתב התביעה, ואין להפחית או לקזז את ערבות המדינה.

 

           נוכח התנהגותו המרושלת של הבנק, אין צו להוצאות.

 

           בשולי הדברים, וככל שמי מהצדדים הגיעו להסכם פשרה מחייב, אין בפסק דין זה כדי לגרוע הימנו.

 

ש ו פ ט

 

השופטת מ' נאור:

           אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

 

השופט נ' הנדל:

           אני מסכים.

ש ו פ ט

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.

 

           ניתן היום, י"ח בחשון התשע"ב (15.11.2011).

 

 

 

ש ו פ ט ת                               ש ו פ ט                                ש ו פ ט

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   09013560_E26.doc   עכב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il