עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 113/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

רע"פ 113/12

לפני:

כבוד השופט א' רובינשטיין

המבקש:

עייד אזברגה

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 7.11.11 בעפ"ת 11716-09-11 מפי השופטת אהד

בשם המבקש: עו"ד אילון אורון

החלטה

א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת אהד) בעפ"ת 11716-09-11 מיום 7.11.11, שבגדרו נדחה ערעור המבקש על החלטת בית משפט השלום בפתח תקוה (השופט אנושי) בתל"פ 246-05-11 מיום 17.7.11 לאשר את החלטת רשות הרישוי לפסול את רשיון הנהיגה של המבקש לשלוש שנים, ודחה את הבקשה לביטולה.

רקע

ב. ביום 27.1.11 החליטה רשות הרישוי לפסול את המבקש מלהחזיק ברשיון נהיגה לכל הדרגות לתקופה של 3 שנים בהתאם לסמכות הקבועה בסעיף 56 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א-1961, ומכוח תקנה 212 ב' לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 (להלן התקנות), שהותקנה בשנת 2010. הפסילה התבססה על כך שנמצאו לחובת המבקש 166 הרשעות קודמות, מתוכן 39 הרשעות ב-5 השנים האחרונות שקדמו להחלטה, החלטת הרשות הוגשה לאישור בית המשפט, לפי סעיף 57(ב) לפקודת התעבורה, וכן עתר המבקש לביטול הפסילה (לפי סעיף 57(א)).

ג. בית משפט השלום אישר את החלטת הרשות. צוין, כי סעיף 56 הוא סעיף חוק מידתי הנועד לתכלית ראויה ואשר הולם את ערכי המדינה, וכי הקריטריונים בתקנות להפעלת הסמכות ברורים, ענייניים ושוים. בנדון דידן הודגש, כי התקיימו במשרד התחבורה מספר ישיבות בנוכחות המבקש, כי בעקבות הצגת הטיעונים קוצרה הפסילה והועמדה על תקופת המינימום, וכי לא ניתן לקבל את טענת המבקש שלא הופעל שיקול דעת כראוי. הודגש, כי אין מדובר בהוראה רטרואקטיבית נוכח החקיקה המאוחרת של התקנות, שכן הסמכות לפי סעיף 56 מעוגנת בספר החוקים. עוד צוין, כי לא ניתן לטעון לפגיעה בלתי מידתית בגין הפסילה, מקדמת דנא, גם אם תקנה 212ב היא חדשה (תש"ע). שכן המבקש אינו משמש עוד כנהג מונית. אשר לטענת המבקש, כי חלק ניכר מהעבירות לא בוצעו על ידיו, צוין כי מדובר בטענה שלא הוכחה. לבסוף נקבע, כי מעיון בהרשעות התעבורה של המבקש, צדקה רשות הרישוי בהחלטתה לראות בו נהג מסוכן לעוברי הדרך, ופעלה על פי דין בפסלה את רישיונו. נקבע הרשות לא חרגה משיקול הדעת הסביר, וכי אף השיתה על המבקש את העונש המינימלי האפשרי, נוכח מצבו הרפואי ובהתחשב בעברו התעבורתי המחפיר והזלזול המתמשך שהפגין בחוקי התעבורה.

ד. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש על הכרעת בית משפט השלום וציין, כי התכלית ביסוד סעיף 56 לפקודת התעבורה עניינה פסילת אדם מלהחזיק רישיון נהיגה כשיש בנהיגתו סכנה לעוברי דרך, או כשבעל רשיון הנהיגה הוא פרוע. הוסבר, כי הוראת הפקודה מניעתית: מניעת נהגים מסוכנים מנהיגה למשך זמן שנקבע בחוק; מדובר בהוראה מידתית, לתכלית ראויה והולמת את ערכי המדינה. צוין, כי די בהרשעה ב-30 עבירות תעבורה שאינן עבירות חניה כדי להפעיל את הסמכות על פי סעיף 56 לפקודת התעבורה, וכי אין מקום להבחנה באשר למהות העבירות. נאמר, כי אלו רצה המחוקק שרשות הרישוי תערוך הבחנה בין סוגי העבירות, היה קובע זאת במפורש. הוסף בעקבות דברי בית משפט השלום, כי למבקש ניתנה הזדמנות להשמיע את טענותיו, ולאחר השמעתן קוצרה הפסילה והועמדה על 3 שנים. מכאן הבקשה הנוכחית.

הבקשה

ה. בבקשה נטען, כי היא מעלה שאלות עקרוניות, בעקבות התקנתה של תקנה 212ב לתקנות התעבורה, כגון האם צבירת שלושים הרשעות בחמש שנים די בה לשם פסילה (תקנה 212ב(1) כאות לנהיגה מסוכנת; האם אין מקום לסייג פסילה לרכב ציבורי, להבדיל מפרטי. נאמר, כי לחובת המבקש 39 רישומי תעבורה בחמש השנים האחרונות, כאשר כולן מסוג ברירת משפט, ועל כן אין בריבוי עבירות התעבורה כדי ללמד שיש בדרך נהיגתו משום סכנה או שהוא פרוע. צוין, כי 7 מהעבירות המיוחסות לו עניינן אי חגירת חגורת בטיחות, עבירה המסכנת רק את הנוהג ברכב, ולא את סביבתו. הוטעם, כי נוכח מימדי גופו הרחבים הוא מתקשה לחגור חגורת בטיחות. עוד נטען, כי פסילה על כל סוגי הרכב אינה מידתית או סבירה. הוסף, כי רשות הרישוי לא הפעילה שיקול דעת בפסילת המבקש, וכי בכך נגרם עוול למבקש, ונפגעה זכותו להליך הוגן.

דיון

ו. לאחר העיון לא ראיתי מקום ליתן רשות ערעור, שכן לא מצאתי דופי בהכרעת בתי המשפט הקודמים ורשות הרישוי, המצדיקה גלגול שיפוטי שלישי.

ז. סעיף 56 לפקודת התעבורה מקנה לרשות הרישוי סמכות לפסול נהג מלהחזיק רישיון נהיגה אם היא משוכנעת, על פי ראיות, כי "בדרך נהיגתו .. משום סכנה לעוברי אורח, או שבעל רשיון הנהיגה הוא פרוע או מופרע", וזאת בהחלטה מנומקת לאחר שאיפשרה להשמיע את טענותיו. הסעיף נבחן ברע"פ 3676/08 ז'נו נ' מדינת ישראל (לא פורסם). נקבע בפסק דין מפורט מפי השופט ג'ובראן, כי הפעלת סמכות רשות הרישוי לפסילת רשיונותיהם של נהגים מסוכנים משרתת את תכלית הפקודה. צוין, כי הפעלת הסמכות מניעתית באופייה, ואינה עונשית במהותה; נקבע, כי "אופיו המניעתי של ההליך, הבא למנוע מנהגים מסוכנים לנהוג בכבישי ישראל ולסכן את עוברי הדרך, הוא המכתיב גם כי הפעלת הסמכות הנדונה אינה מובילה למצב של כפל ענישה, או פוגעת בהסתמכות הלגיטימית של מי הנהגים" (פסקה 25). עם זאת קבע בית המשפט באותו עניין כי בהיעדר כלים אובייקטיביים, ענייניים וברורים לא תוכל הרשות לממש את סמכותה על פי חוק, וכי על שר התחבורה לפעול להתקנת תקנות ולהסדרת הנושא באופן מידתי. בעקבות פסק הדין הותקנה (תש"ע) תקנה 212ב לתקנות התעבורה, שזה לשונה:

"(א) רשות הרישוי תפסול את רשיון הנהיגה של נהג שבדרך לנהגים מסוכנים נהיגתו יש משום סכנה לעוברי דרך כאמור בסעיף 56 לפקודה, לחמש שנים, אם הורשע בכך שבמהלך 5 שנים רצופות שקדמו להחלטתה של רשות הרישוי ביצע אחד מאלה:

(1) 30 עבירות תעבורה, למעט עבירות חניה;

(2) חמש עבירות מהעבירות המנויות בסעיף 40א(א)(1) לפקודה או בתוספת העשירית לה.

(ב) קביעת קיומן ותוקפן של הרשעות לצורך תקנה זו, תהיה כאמור בתקנה 545, בשינויים המחויבים.

(ג) על אף האמור בתקנת משנה (א), רשאית רשות הרישוי במקרה מסוים, לקצר את תקופת הפסילה מטעמים אישיים מיוחדים של הנהג שתרשום בהחלטתה, ובכלל זה נכות או מצב רפואי קשים שלו או של בן משפחתו הקרוב המצריך נהיגה שלו ברכב, ובלבד שתקופת הפסילה לא תפחת משלוש שנים; לעניין תקנת משנה זו, לא יראו את היות רישיון הנהיגה מקור פרנסתו של הנהג כטעם אישי המצדיק לקצר את הפסילה.

(ד) אין בתקנה זו כדי לגרוע מתוקפה או מתקופתה של כל פסילה אחרת שהוטלה על הנהג."

ח. עינינו הרואות, כי בפקודה עוגנה הסמכות, ובתקנות נקבעו אמות מידה ברורות ומפורטות שעל בסיסן על הרשות להפעיל את שיקול דעתה. המבקש עותר לפרשנות מקלה של התקנה דנא, ואולם, עיון בה מגלה כי נעשה מאמץ למידתיות; אמות המידה הן או מספר העבירות (תקנה 212ב(א)(1)) - ושלושים עבירות במשך חמש שנים רחוקות מהיות מועטות - או חומרתן (תקנה 212ב(א)(2)). יתר על כן, מחוקק המשנה גם איפשר הפחתה מתקופת הפסילה הבסיסית של חמש שנים על-ידי קיצור התקופה מטעמים אישיים מיוחדים, כמו נכות קשה או מצב רפואי קשה של הנוהג או של בן משפחה (אך לא בשל פרנסה), וזאת עד לשלוש שנים (תקנה 212ב(ג)). על בסיס אלה בחנה רשות הרישוי גם את העניין שבפנינו. למבקש נערך שימוע כשהוא מיוצג על ידי עורך דין; התקיימו מספר ישיבות עם סגן מנהל אגף הרישוי, ובעקבות הצגת הנתונים ושמיעת טענותיו העמידה הרשות את הפסילה על פרק הזמן המינימלי. קשה איפוא מכל וכל להלום את הטענה כי לא הופעל שיקול דעת. גם עיון בפרוטוקולי דיוני הרשות מלמד כי ניתנה הדעת לטענותיו השונות של המבקש. גם לשכל הישר מקום בינותינו, ובקשה זו, לאחר דיוני הרשות והשימועים, ולאחר שני הליכים בבתי משפט, אינה יכולה איפוא להתקבל.

ט. לגוף הדברים נראה כי שיקול הדעת שהופעל הוא סביר בנסיבות העניין. למבקש עבירות תעבורה רבות מסוגים ומינים שונים; לאורך שנות נהיגתו מ-1996 צבר - כפי שכתב בית המשפט לתעבורה – לא פחות מ-166(!) הרשעות תעבורה, וגם אם מדובר היה אז בנהג מקצועי וגם אם לא כולן חמורות, מספר זה זועק בעד עצמו. את שלושים ותשע ההרשעות בחמש השנים האחרונות יש לראות על רקע זה, וחוששני שמורא החוק אינו נר לרגליו של המבקש. על כן אין להתערב בקביעת הרשות כי נהיגתו מהוה סכנה בדרכים, כאמור בסעיף 56 לפקודה. אמנם, חלק מן העבירות אינן יוצרות במישרין סיכון לסביבה, אך הן מלמדות על יחסו של המבקש כלפי החוק, ומעמידות אותו עצמו בסיכון, וכתוצאה מכך כנגזרת גם את הציבור; כך לגבי אי חגירתה של חגורת בטיחות, וממדי גוף גדולים אינם טעם לכך, ולא היה מקום להעלות טענה זו. אוסיף כי כמותי כבתי המשפט הקודמים, לא מצאתי כי היה מקום לסייג את הפסילה אך לנהיגה ברכב ציבורי, והרי גם כנהג ברכב פרטי מעמיד המבקש בנהיגתו את הציבור ואת עצמו בסכנה במידה קרובה אם לא זהה.

י. אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.

ניתנה היום, ‏י"ט בשבט התשע"ב (‏12.2.2012).