עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 10489/09

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט י' עמית:

 

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 5.11.2009 (כב' השופטת ר' רונן) בת.א. 1987/05, שעניינו תוקפו של הסכם קומבינציה שנחתם בין הצדדים.

 

תמצית העובדות הצריכות לעניין

 

1.        המערערת 1 (להלן: החברה או המערערת) הינה הבעלים של מחצית מגרש בדרום נתניה הידוע כחלקה 7 בגוש 8449 (להלן: המגרש). מחציתו השנייה של המגרש נמצאת בבעלותם של המשיבים, תושבי חוץ המתגוררים בארצות הברית. המשיבים רכשו את חלקם במגרש עוד בשנת 1980 באמצעות עורך דין אברהם תור, אשר קיבל מהם ייפוי כוח לשם כך. בתקופה הרלוונטית, ניתן היה לבנות על המגרש בניין של 16 יחידות דיור.

 

           הורתה של הפרשה שבפנינו בשנת 1995, אז ניהלו המשיב 1 (להלן: המשיב) והמערער 2, מנהל החברה (להלן: בראנץ או המערער), משא ומתן לחתימה על הסכם קומבינציה לפיו החברה תבנה בניין מגורים על המגרש ובתמורה לזכותם במחצית המגרש יקבלו המשיבים דירת גג. המשא ומתן התנהל באמצעות עו"ד יעקב תור (בנו של עו"ד אברהם תור) (להלן: עו"ד תור) שייצג את המשיבים על פי ייפוי כוח שניתן לו על ידי המשיבים באותה שנה. בשנת 1999, לאחר שהמשא ומתן לא הבשיל לכדי הסכם, הגישה החברה תביעה לפירוק שיתוף כנגד המשיבים בבית משפט השלום בנתניה (ת.א. 135/99). ביום 31.10.2001 הורה בית המשפט על פירוק השיתוף במגרש ומינה את באי כוחם של הצדדים ככונסי נכסים לצורך ניהול הליך הפירוק.

 

2.        במסגרת הליך הפירוק התנהלה בין הצדדים התמחרות לרכישת המגרש בין החברה לבין המשיבים באמצעות עו"ד תור. בסופה של ההתמחרות זכתה החברה בהציעה לרכוש את חלקם של המשיבים תמורת 400,500 דולר. בשלב זה הציע עו"ד תור להמיר את תוצאות ההתמחרות בביצוע עסקת קומבינציה לפיה יהיו זכאים המשיבים כנגד חלקם במגרש בדירת גג. ואכן, ביום 17.2.2002 נחתם בין הצדדים הסכם (להלן: הסכם הקומבינציה או ההסכם), לפיו החברה תבנה בניין על שטח המגרש ותמורת זכויותיהם יקבלו המשיבים דירת פנטהאוז בקומה העליונה של הבניין (להלן: דירת התמורה). עוד נקבע בהסכם כי מס השבח יחול על המערערים, וכי המשיבים ישאו במס ערך מוסף בגין שירותי הבנייה וכן בהיטל השבחה החל עליהם כבעלים. בעקבות ההסכם הודיעו הצדדים לבית המשפט על מחיקת התביעה לפירוק שיתוף. במהלך השנים 2002-2003 התנהלה בין הצדדים תכתובת ערה לגבי טיב דירת התמורה כאשר ביני לביני פעלה החברה לשינוי התב"ע באופן שמספר הדירות הכולל בבניין הוגדל ל-26 דירות. בחודש דצמבר 2004 הגיעו המשיבים לישראל ואז נודע להם, לטענתם, אודות ההסכם שנחתם ללא ידיעתם. ביום 16.5.2005 הודיעו המשיבים לחברה באמצעות עו"ד רוזנווסר על ביטול הסכם הקומבינציה והגישו תביעה לביטול ההסכם (התביעה הוגשה במקור לבית משפט השלום בנתניה והועברה לבית המשפט המחוזי). כשנתיים לאחר מכן, הגישו המשיבים תלונה לבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין כנגד עו"ד תור, אשר לסופו של דיון הורשע בעבירה של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח ובעבירה של התנהגות שאינה הולמת את המקצוע בכך שחתם על ההסכם ללא ידיעתם או הסכמתם של המשיבים (בד"מ 183/06, להלן: ההליך המשמעתי).

 

3.        בתביעתם בבית המשפט טענו המשיבים כי הסכם הקומבינציה נחתם על ידי עו"ד תור ללא ידיעתם וללא הרשאה כדין, ולחלופין, כי הם זכאים לבטל את ההסכם בשל הפרתו היסודית באשר החברה לא הגישה בקשה להיתר בניה לוועדה המקומית בתוך 4 חודשים כפי שנקבע בהסכם, ובקשה להיתר לא הוגשה אף טרם הגשת התביעה.

 

           מנגד, טענו המערערים כי עו"ד תור היה מוסמך לחתום בשם המשיבים על הסכם הקומבינציה, ולמצער, כי יש לראותו ככזה מכוח דיני השליחות הנחזית. לעניין ההפרה נטען כי המשיבים היו מודעים להליכי שינוי התב"ע שנעשו גם בשמם לאחר חתימת ההסכם, והסכימו לדחיית המועדים הכרוכה בכך.

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

4.        בית משפט קמא קבע כי עו"ד תור חרג מההרשאה שניתנה לו. לאור מעורבותו של המשיב 1 (להלן: המשיב) במשא ומתן שהתנהל בשנת 1995, לא ניתן לקבל את ההנחה כי המשיב התיר לעו"ד תור לחתום על ההסכם ללא אישורו. חתימה על הסכם מחייב בהיקף כלכלי נרחב ללא קבלת אישור סופי מהלקוח אינה סבירה, מה עוד, שלא היה מדובר בפעולה דחופה ולא הייתה בעיית תקשורת עם הלקוח. עוד נקבע, כי מהמעורבות העמוקה של המשיב במשא ומתן שהתנהל לפני שהצדדים פנו להליך של פירוק שיתוף, היה על המערערים לדעת כי עו"ד תור נעדר סמכות לחתום על ההסכם ללא הסכמה מפורשת של המשיבים. בהקשר זה, הפנה בית המשפט לסעיף 5 להסכם בו נקבע כי על המשיבים להמציא ייפוי כוח חתום באופן אישי תוך 4 חודשים מחתימת ההסכם, מה שמעיד על כך שהצדדים ידעו כי ללא חתימה אישית של המשיבים הסכם הקומבינציה לא ישתכלל. לאור מכלול הנסיבות והתנהלות הצדדים עובר לחתימה על ההסכם, אף לא ניתן לקבל כי המשיבים, בהתנהגותם, יצרו מצג אובייקטיבי של שליחות נחזית כלפי המערערים.

 

           עוד נקבע כי המשיבים הוכיחו שלא ידעו אודות הסכם הקומבינציה עד להגעתם ארצה סמוך לחודש ינואר 2005. מעדותו של עו"ד תור למד בית משפט קמא כי המשיבים ידעו ככל הנראה על עסקה כלשהי הנרקמת בין הצדדים אך לא ידעו כי ההסכם כבר נחתם. בין היתר, הסתמך בית המשפט על דברי עו"ד תור עצמו שאישר בעדותו כי "בדיעבד מסתבר שהוא [המשיב – י.ע.] לא הבין שקיים הסכם... כנראה שאני טעיתי וייחסתי למר אלוף הבנה של כל מיני דברים שכנראה לא הייתה קיימת שם, וזה לאורך כל הדרך, לכן 'נפלתי'".

 

           לאור כל זאת, קבע בית משפט קמא כי עו"ד תור חרג מהסמכות שניתנה לו כשחתם על הסכם הקומבינציה; כי המשיבים לא ידעו על חתימת ההסכם; וכי המערערים ידעו או היו צריכים לדעת כי עו"ד תור פועל בחוסר סמכות.

 

5.        למעלה מן הצורך, בית משפט עמד בקצרה גם על תוכן ההסכם בקובעו כי על אף שהתמורה למשיבים נראית "על הצד הנמוך של העסקה", יש לבחון אותה לאור האלטרנטיבה שעמדה בפניהם למכירת חלקם במגרש, ובהתחשב בשאלות מס שבח הכרוכות בעסקה, כך שלא נראה כי תנאי ההסכם היו חריגים באופן קיצוני.

 

           בהסכם הקומבינציה נקבע כי המשיבים זכאים ל"דירת גג בצורה ובגודל של דירת הגג שנבנתה במגרש הצמוד בקיר משותף על ידי הקבלן זנזורי במפרט התואם למפרט דירת זנזורי...". טענת המשיבים להיעדר מסוימות נדחתה, ונקבע כי המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים לגבי המפרט של דירת התמורה היא מחלוקת מינורית שיש לפרשה לפי הסכמות הצדדים ואין בה כדי להצביע על היעדר מסוימות.

 

6.        בנוסף לטענת היעדר ההרשאה, בית משפט קמא קיבל את טענת המשיבים כי החברה הפרה את ההסכם. זאת, מאחר שהבקשה להיתר בנייה הוגשה רק ביום 3.7.2005, למעלה משלוש שנים לאחר המועד שבו הייתה אמורה להיות מוגשת על פי ההסכם, וכחודשיים לאחר שנשלחה הודעת הביטול של המשיבים.

 

7.        בשולי פסק הדין ציין בית משפט קמא כי קבלת התביעה אינה סוף הדרך מבחינת הצדדים אשר חוזרים להיות שותפים במגרש, וכי מאחר "שהצדדים לא הביעו עמדתם ביחס למצב הדברים שיהיה ביניהם לאחר ביטול הסכם הקומבינציה - לאיזו נקודה הוא יחזור" הוא לא נדרש לכך בפסק דינו.

 

           על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נסב הערעור שלפנינו.

 

טענות הצדדים בערעור

          

8.        לטענת המערערים, המניע האמיתי לרצונם של המשיבים לבטל את ההסכם הוא עליית מחירי הנדל"ן במהלך התקופה. לטענתם, עו"ד תור היה מורשה לחתום על ההסכם בשם המשיבים; המשיבים ידעו על חתימת ההסכם בזמן אמת; ולמצער, המערערים לא ידעו ולא היו צריכים לדעת על היעדר הרשאה. בהקשר זה הצביעו המערערים על שורה של אינדיקציות מהן ניתן להסיק על קיומה של הרשאה או על מצג של הרשאה. כך, לדוגמה, העובדה כי מיד לאחר חתימת ההסכם הודיעו לבית המשפט על מחיקת התביעה לפירוק שיתוף, למרות שזכו בהתמחרות.

 

           לגבי ההפרה הנטענת של ההסכם, המערערים טענו כי פעלו ללא לאות לשם קבלת היתר בניה בעקבות שינוי התב"ע. השינוי נדרש בעקבות הפרות בנייה בבנין השכן, מה שאילץ את המערערים להוסיף שתי קומות בבניין. לטענת המערערים, פעולותיהם נעשו בעצה אחת עם עו"ד תור ונועדו, בין היתר, להגן על ערכה של דירת התמורה. עוד נטען, כי הודעת הביטול לא נעשתה תוך זמן סביר, וגם אם הייתה הפרה, הרי שבחלוף שלוש שנים היא נעשתה להפרה לא יסודית.

 

 9.       המשיבים תמכו יתדותיהם בפסק הדין של בית משפט קמא. לטענתם, עו"ד תור לא היה מורשה לחתום על ההסכם, והא-ראיה כי פסלו הצעות שונות במשך השנים ושללו עסקה כזאת בעבר. לשיטתם, לא נתקיימו התנאים לשליחות נחזית באשר המערערים ידעו או יכולים היו לדעת על היעדר ההרשאה של עו"ד תור לחתום על ההסכם.

 

           מכל מקום, סעיף 6.1 להסכם קובע מפורשות כי יש להגיש בקשה להיתר בנייה בתוך 4 חודשים. המדובר בתנאי יסודי בהסכם שהופר על ידי החברה, כך שגם מטעם זה אין מקום להחיות את ההסכם.

 

דיון והכרעה

 

10.      בית משפט קמא קבע כי חתימתו של עו"ד תור על ההסכם אינה מחייבת את המשיבים; כי המשיבים היו זכאים לבטל את ההסכם עקב הפרתו היסודית; וכי ההסכם גופו עונה על דרישות המסוימות.

 

           אקדים ואומר כי בסופו של יום הגעתי לתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא אך שלא מטעמיו. לדידי, חתימתו של עו"ד תור מחייבת את המשיבים; המשיבים לא היו זכאים לבטל את ההסכם מחמת הפרה יסודית; אך ההסכם לא ניתן לאכיפה בשל בעיית מסוימות, ולמצער, כי המערערת הפרה את ההסכם בניסיונה "לנגוס" בשטחה של דירת התמורה.

 

           נפתח את הילוכנו בסוגית ההרשאה.

 

האם חתימתו של עו"ד תור על ההסכם מחייבת את המשיבים?

 

11.      סעיף 3(א) לחוק השליחות קובע כלהלן:

 

השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם.

 

 

           ככלל, יש להבחין בין הרשאה "פנימית" או "סובייקטיבית" במישור היחסים שולח-שלוח לבין הרשאה "חיצונית" או "אובייקטיבית" במישור היחסים שולח-צד שלישי (ע"א 2680/90 ס.מ. יצירה השקעות ופיתוח בע"מ נ' מוזאפאר, פ"ד מט(1) 649, 656-655 (1995); רע"א 5765/02 אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' זילברשלג (לא פורסם, 26.8.2009) בפסקה 20 לפסק דינו של הש' גרוניס (להלן: עניין אל-על); ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה, פ"ד מח(5) 799, 813-811 (1994) (להלן: עניין ורד הלבשה)).

          

12.      כאשר שלוח פועל תוך חריגה מההרשאה שקיבל מן השולח, עשויה להיווצר תחרות בין ההגנה על השולח לבין ההגנה על צד שלישי שהסתמך בתום לב על פעולת השלוח. לכך מתייחס סעיף 6 לחוק השליחות הקובע כלהלן:

 

(א)   פעל אדם בחזקת שלוחו של אחר בלי שהורשה לכך או בחריגה מהרשאתו, יכול אותו אחר, בכפוף לאמור בסעיף קטן (ב), לאשר את הפעולה בדיעבד; ואישור בדיעבד - כהרשאה מלכתחילה, ובלבד שלא תיפגע זכות שרכש אדם אחר בתום-לב ובתמורה לפני האישור.

 

(ב)   לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה שהשלוח פועל ללא הרשאה או בחריגה מהרשאתו, הברירה בידו, כל עוד לא נודע לו על אישור הפעולה, לראות את השלוח כבעל דברו או לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו.

...

 

           סעיף 6(א) לחוק מאפשר אפוא לשולח "לאמץ" את חריגת השלוח, ודינו של האימוץ בדיעבד כדין הרשאה מראש (אהרן ברק חוק השליחות 717-713 (1996) (להלן: ברק – חוק השליחות)).

 

           מקום בו השולח לא אישרר ולא אימץ את חריגת השלוח, אזי יחול ס"ק (ב) אשר מטיל את הסיכון לחריגה מהרשאה על הצד השלישי (דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט נ' קוסטמן, פ"ד מז(5) 31, 43 (1993) (להלן: עניין ברקליס); עניין ורד הלבשה, בעמ' 810). סעיף 6(ב) אמנם מעניק תרופה לצד שלישי, שהסתמך בתום לב על החריגה מהרשאה, בכך שהצד השלישי יכול לתבוע מהשלוח את נזקו, אך פעולת השלוח אינה יכולה לחייב או לזכות את השולח שלא אימץ את החריגה, כלפי הצד השלישי.

 

           אולם, מקום בו השולח יצר מצג הנחזה למתן הרשאה לפעולת השלוח, הרי שידו של הצד השלישי תהא על העליונה. עמד על כך כב' השופט שמגר בעניין ורד הלבשה (בעמ' 812):

 

"השליחות [...] איננה תופעה סובייקטיבית המותנית ברצונו של השולח. [...] דיני החריגה מהרשאה הקבועים בסעיף 6 לחוק השליחות כפופים להגדרות השליחות וההרשאה בחוק. מקום בו קיים מצג אובייקטיבי של הרשאה לבצע פעולה מסוימת אף-על-פי שהשולח לא הסמיך את השלוח לבצע פעולה זו, הרי שאין חריגה מהרשאה. [...] לכן אם צד שלישי סביר היה יודע או יכול היה לדעת כי התנהגות השולח אינה מקימה מצג של הרשאה, הרי שאין הרשאה. לעומת זאת, אם הצד השלישי הסביר היה גורס כי אכן מתוך התנהגות השולח כלפיו קיימת הרשאה מהשולח לשלוח לבצע פעולה משפטית מסוימת, הרי שההרשאה שרירה וקיימת" (הדגשה שלי – י.ע.).

 

 

           סיכומו של דבר, שיש להבחין בין שלושת סוגי המקרים הבאים:

 

א.   הצד השלישי ידע או היה צריך לדעת על החריגה – ההגנה תהיה על השולח והצד השלישי יהיה נתון לרצונו אם לאמץ את החריגה או לדחותה.

ב.    הצד השלישי לא ידע ולא היה צריך לדעת על החריגה – ההגנה תהיה על השולח אך הצד השלישי יוכל לחזור על השלוח ולקבל פיצוי על נזקיו.

ג.    הצד השלישי לא ידע ולא היה צריך לדעת על החריגה אך התקיים מצג נחזה של הרשאה מאת השולח – ההגנה תהיה על הצד השלישי, ונראה במצג הנחזה של השולח כיוצר יחסי שליחות של ממש. במקרה כאמור, ייתכן כי במערכת היחסים הפנימית תעמוד לשולח תביעה כנגד השלוח בשל הפרת ההסכם ביניהם, כאמור בסעיף 9(א) לחוק השליחות (עניין ורד הלבשה, שם).

 

13.      על איזה מן המקרים נמנה העניין שלפנינו? כזכור, בית משפט קמא קבע כי ענייננו בחריגת שלוח (עו"ד תור) מהרשאה; כי המשיבים (השולח) כלל לא ידעו על פעולת עו"ד תור (השלוח), ולא יצרו כל מצג נחזה של הרשאה; וכי המערערים (הצד השלישי) ידעו על החריגה מהרשאה ומשכך אין לראות את ההסכם כמחייב את המשיבים.

 

           לטעמי, שגה בית משפט קמא בהערכת משולש היחסים בין הצדדים ובסיווג המקרה שלפנינו, בכך שלא הביא בחשבון נסיבות ועובדות אשר יש בהן כדי להטות את הכף לטובת המערערים, כפי שיפורט להלן.

          

 החתימה על ייפוי הכוח כמתן הרשאה לעו"ד תור          

 

14.      אין חולק כי התקיימו יחסי שליחות בין המשיבים לבין עו"ד תור, ואלה נוצרו על ידי מתן הרשאה מפורשת בדמות ייפוי כוח כללי. המשיבים טענו כי ייפוי הכוח הכללי נחתם אך לשם ההתדיינות המשפטית בתביעה לפירוק שיתוף, אך לא כך עולה מחומר הראיות.

 

           בשנת 1977 נתנו המשיבים ייפוי כוח לאביו של עו"ד תור, עו"ד אברהם תור, על מנת שירכוש בעבורם קרקע בישראל, ובשנת 1980 הוא אכן רכש עבורם את חלקם במגרש מושא דיוננו.

 

           ביום 9.11.1995 רכשה החברה את מחצית המגרש ופנתה למתווך על מנת שיברר מי הם הבעלים של המחצית השנייה במגרש לשם רכישת חלקם. לאחר שהמתווך איתר את המשיבים, הם הפנו אותו אל עו"ד תור כמי שמטפל בשמם במגרש. ביום 8.12.1995 חתמו המשיבים על ייפוי כוח חדש לעו"ד תור, שציין בעדותו כי החתימה על ייפוי הכוח נעשתה לאחר פגישה בין המשיב למערער, ואשר במהלכה דובר על עסקת קומבינציה (עמ' 8-7 לפרוטוקול מיום 22.4.09).

 

           מבחינתה של החברה, המשיבים הגיעו על מנת להתקשר עימה בעסקת קומבינציה, שאם לא כן, לשם מה חתמו על ייפוי כוח חדש. ואכן, ביום 15.12.1995, שבוע לאחר החתימה על ייפוי הכוח, שלח המשיב פקס בכתב ידו אל עו"ד תור, ובו הוא מפרט את הריהוט שהוא דורש בדירה שתיבנה על ידי החברה, עד רמת גימור המטבח, סוג הריצוף וצבעי האמבטיה, תוך הפנייה לחנויות ספציפיות בנתניה. עוד באותו יום, שלח עו"ד תור למתווך טיוטת הסכם של עסקת קומבינציה, הכוללת גם את המפרט הטכני של דירת התמורה שאמורים המשיבים לקבל. רק כעבור ארבע שנים מיום החתימה על ייפוי הכוח החדש הוגשה התביעה לפירוק שיתוף, כך שטענת המשיב כי ייפוי הכוח נחתם כדי לטפל בתביעה לפירוק שיתוף אינה מתיישבת עם מהלך הדברים כמתואר לעיל. אף בעדותו בבית המשפט, כאשר נשאל המשיב האם נתן לעו"ד תור ייפוי כוח לניהול תביעת פירוק השיתוף, ענה: "לא נתתי לו, היה לו ייפוי כוח לנהל מו"מ".

          

 החריגה מהרשאה

 

15.      הנה כי כן, ייפוי הכוח שניתן בשנת 1995 לעו"ד תור, ניתן לו לשם מימושה של עסקת קומבינציה מול החברה. אך במסקנה זו לא סגי לצורך השאלה האם חרג עו"ד תור מהרשאתו בעצם חתימתו על ההסכם, להבדיל מהרשאתו לנהל מו"מ לקראת ההסכם.

 

           אני נכון להצטרף למסקנת בית משפט קמא כי עו"ד תור אכן חרג מהרשאתו בעצם חתימתו על ההסכם. זאת, באשר קשה להלום כי המשיב, לאור התעקשותו בעניין המפרט הטכני של דירת התמורה והירידה הקפדנית לפרטים, נתן לעו"ד תור הרשאה לחתום על ההסכם בעצמו מבלי ליידע אותו. על כך ניתן ללמוד גם מהתנהגותו של עו"ד תור במהלך המשא ומתן בשנת 1996, שאז הקפיד ליידע את המשיב בכל התפתחות במשא ומתן ובתוכניות הבניה ולקבל את הסכמתו לפני כל צעד ושעל. גם מעדותו של עו"ד תור בהליך המשמעתי, ניתן להסיק כי הוא מכה על חטא על כך שלא עדכן את המשיב אודות חתימת ההסכם, אם כי בזמן אמת האמין שבחתימת ההסכם הוא מגן על האינטרסים של המשיב. וכדבריו שם: "אני לא מסתיר כאן את אי הנוחות שחשתי בה, ובעניין הזה אני באמת פעלתי ללא עדכון. [...] אבל בנסיבות העניין אני משוכנע שעשיתי את הדבר הטוב ביותר למען האדונים אלוף, כאשר האלטרנטיבה הייתה אולי נקייה יותר מבחינה משפטית אך הרסנית יותר מבחינתם מבחינה כלכלית" (הדגשות שלי – י.ע).

 

16.      משהגענו למסקנה כי עו"ד תור קיבל הרשאה לנהל מו"מ לגבי עסקת הקומבינציה אך חרג מהרשאתו בעצם החתימה על ההסכם, אנו מגיעים לשאלה אם היה על המערערים, כצד שלישי סביר, לדעת על חריגה זו ואם נוצר מצג של המשיבים כלפי המערערים.

 

           כאמור, למעלה מארבע שנים ניהלה המערערת משא ומתן עיקש מול עו"ד תור ולקוחותיו-המשיבים, אשר סירבו למספר הצעות הדומות להסכם עליו חתם לבסוף עו"ד תור. בנוסף, במהלך המשא ומתן, נהגה המערערת לשלוח את הצעותיה לעו"ד תור וזה נהג להמתין לאישור המשיבים בטרם השיב בשלילה או בחיוב. מכאן, שניתן לכאורה להסיק כי היה על המערערים לדעת אודות החריגה מההרשאה.

 

           אלא שההתמחרות ותוצאותיה היו "אירוע מכונן" מבחינתם של כל הצדדים, כפי שיפורט להלן.

 

 תוצאות ההתמחרות כאילוץ שעמד בפני המשיבים

          

17.      מהתכתובת בין הצדדים במהלך המשא ומתן בשנים 1998-1995, עולה כי המשיב העלה דרישות שונות בנוגע למפרט הטכני של הדירה, כמי שנמצא בעמדה בה הוא יכול להכתיב תנאים למערערת. כך, לדוגמה, במכתבו של עו"ד תור מיום 11.6.1996, הוא מדווח למשיב על שינוי נוסף במפרט הפנטהאוז, באומרו:

 

"Mr B. is still giving trouble with the airconditioning and kitchen. I find his attitude unacceptable, but I think that once he understands that the whole deal is at stake, he will accept our demands."

 

           וכך המשיכו הצדדים להעביר תוכניות האחד לשני, כאשר המשיב פוסל את תוכנית הדירה שהוצעה על ידי המערערים. כך, לדוגמה, ביום 21.8.1996 שלח עו"ד תור פקס שבו נאמר: "התוכנית לא מקובלת. יש לתכנן עם פנטהאוז עד קו בניין קדמי. מעלית מחוץ לדירה".

 

18.      מהתכתובת בין הצדדים עולה האינטרס המובהק של המשיבים לבצע עסקת קומבינציה תחת מכירת חלקם במזומן על מס השבח הכרוך בכך. ככל שהמשא ומתן התקדם ללא תוצאות, הלכה ופחתה נכונותה של המערערת לערוך עסקת קומבינציה וגבר הלחץ מצידה לפרק את השיתוף בדרך של רכישת חלקם של המשיבים במזומן. בתגובה לאחת ההצעות בסוף שנת 1996 הגיב עו"ד תור כי המשיב "מתחיל לבדוק את כל האפשרויות העומדות לרשותו. מכירת חלקו במזומן אינה אחת מאפשרויות אלה. לעומת זאת מעוניין מרשי לדעת תמורת איזה סכום מוכן מר בראנץ למכור למרשי את חלקו שלו. לעניות דעתי, טובת שני הצדדים הינה בניית הבניין [...] כל פתרון אחר יעלה ביוקר לשני הצדדים ויעמוד בניגוד לכל הגיון עסקי, וחבל" (הדגשה שלי – י.ע.). בהמשך, ניסו הצדדים שוב להגיע להסכמה לגבי דירת התמורה אך ללא הועיל.

 

19.      ביום 14.9.1998 שלח ב"כ המערערת לעו"ד תור פקס בו כתב כי "אין מנוס אלא לפרק השיתוף כחוק. אנא הודיענו עמדת מרשך". עו"ד תור השיב לו כי "מרשי מצפה כי מרשך יעמוד בסיכום ביניהם, במיוחד שחתימת ההסכם תלויה רק בסגירת מספר פרטים במפרט הטכני...". על כך השיב ב"כ החברה לעו"ד תור: "מר בראנץ עומד על הגשת תביעה לפירוק שיתוף מאחר ולדבריו לא ניתן להגיע עם מרשיך להסכם וראוי כי השיתוף יפורק. אם יש לך הצעה לפירוק שיתוף ללא הליכים נא הודיעני". כעבור יומיים שלח עו"ד תור למשיב: "Please call me regarding the Brantz deal".

 

           ביום 3.1.1999 הגישה המערערת תביעה לפירוק השיתוף במגרש לבית משפט השלום בנתניה, אירוע אשר שינה את נקודת המשקל במערכת היחסים בין הצדדים.

 

20.      מיום הגשת התביעה לפירוק שיתוף נמשך המשא ומתן בין הצדדים בניסיון להגיע לעסקת קומבינציה, אך הפעם, נראה כי עמדת הכוח עברה למערערים, בעוד המשיבים מבקשים להימנע מפירוק השיתוף. כך עולה גם מכתב ההגנה שהגישו המשיבים בתביעה לפירוק שיתוף, בו נכתב כי פירוק השיתוף בדרך של מכירת המקרקעין יגרום לנזק לשני הצדדים לאור המחיר הנמוך של המקרקעין.

 

 

           האינטרס הברור של המשיבים להימנע ממכירה במזומן, בא לידי ביטוי בתכתובת בין הצדדים, כאשר עו"ד תור חוזר על הצעת המשיבים לרכוש את חלקה של המערערת ומנגד, כי המשיבים מסרבים למכור את חלקם במגרש. בעדותו בהליך המשמעתי ציין עו"ד תור כי ניסה לדחות ככל שניתן את פירוק השיתוף "מכיוון שהמצב בשוק הנדל"ן באותה תקופה היה בכי רע". לאחר פגישה נוספת עם המערער, שלח עו"ד תור למשיב ביום 26.3.2000 את כל התוכניות החדשות שהוצעו על ידי המערערים, אך אלה נדחו על ידי המשיב.

 

           בשלב זה של הדברים, ברור כי המשיבים היו מודעים לתביעה לפירוק השיתוף וניסו להיחלץ מכך. חזקה על עו"ד תור שלא היה מציע לרכוש את חלקה של החברה במגרש אילולא היה משוכנע כי המשיבים נותנים לו אור ירוק לרכישה. בהליך המשמעתי טען עו"ד תור כי באותה תקופה המשיב היה מתקשר כל חודשיים לערך ושואל מה קורה (פרוטוקול בד"מ מיום 29.4.2008, עמ' 8). אף המשיב העיד בבית משפט קמא: "קיוויתי שזה לא יגיע לפירוק אלא נמצא איזה שהיא דרך ביניים. לא יכולנו להסכים על מה שהיה לנו, אך אם היה משהו שיכולנו להסכים עליו, לא הייתי מתנגד" (עמ' 16 לפרוטוקול).

 

21.      הצדדים הגישו לבית משפט השלום מספר בקשות מוסכמות לדחיית הדיון בתביעה לפירוק השיתוף, על מנת למצות המשא ומתן וביניהם. ביום 9.11.2000 ניתנה לצדדים ארכה נוספת של 45 יום על מנת להגיע להסדר, ובית המשפט העיר בהחלטתו כי מכירה פומבית תזיק לצדדים ובייחוד לנתבעים (המשיבים כאן) "לאור מצב השוק היום". הדיון נקבע ליום 11.1.2001.

 

           גם בשלב זה, ברור כי המשיב היה מודע להליכים המתנהלים ואף היה חשוב לו להיות נוכח בהם. במהלך ביקורו בארץ בשנת 2000 נפגש המשיב עם המערער במלון כרמל ובמשרד ב"כ החברה. ביום 4.1.2001 שלח עו"ד תור למשיב דוא"ל, בו הוא מזכיר לו כי המשפט נקבע ליום 11.1.2001, ומאחר שהוא יודע כי התאריך לא נוח עבורו, עליו לציין תאריך בו יוכל להגיע לארץ בסביבות פברואר-מרץ, על מנת לבקש דחייה של המשפט לתאריך זה. המשיב ביקש לדחות את הדיון על מנת שיוכל להגיע לארץ, ולבסוף התבקשה דחיית מועד לחודש מרץ 2001. עו"ד תור אף העיד בבית משפט קמא כי המשיב "היה מודע למהלכים. הוא היה בארץ בשנת 2000, בעיצומו של המשפט הזה והוא קיבל עדכון לגבי המצב בתיק ולגבי הקו שבו אני נוקט" (פרוטוקול מיום 22.4.2009, עמ' 10).

 

           בדיון ביום 22.10.2001, עמד עו"ד תור על האינטרס של המשיבים לבצע עסקת קומבינציה נוכח כוונתם לחזור לארץ ולהתגורר בדירה. גם המשיב אישר זאת בעדותו בבית משפט קמא באומרו כי לא היה מעוניין למכור את חלקם של המשיבים במגרש, מאחר שתכנן להתגורר בדירה.

 

           ביום 31.10.2001 ניתן צו הממנה את באי כוח הצדדים ככונסי נכסים לצורך פירוק השיתוף במגרש. עו"ד תור הציע בשם המשיבים לרכוש את חלקה של החברה תמורת 345,000 דולר, החברה העלתה את הצעתה לסך 355,000 דולר, ובתגובה ביקש עו"ד תור להימנע מהוצאת המגרש למכירה פומבית והעלה את הצעת המשיב לסך 370,000 דולר.

 

22.      מחומר הראיות עולה כי המשיב קיבל דיווח אודות ההתמחרות. עו"ד תור אף פנה למר ג'ייקובס, חתנו של המשיב, שהיה בעל הממון מאחורי המשיב, וזה אישר לו להציע 370,000 דולר. לאחר מכן הגה עו"ד תור רעיון לשתף קבלן נוסף בשם זנזורי, אשר ירכוש את חלקה של המערערת בסכום של 400,000$ ויכנס כשותף למגרש, ואז תתבצע עסקת הקומבינציה עימו. כל זאת, על מנת להימנע ממכירת חלקם של המשיבים במזומן. שבעה ימים לפני ההתמחרות ניהל עו"ד תור עם המשיב שיחת טלפון בה הסביר לו על הליך ההתמחרות והאפשרויות השונות העומדות בפניו. לפי עדותו של עו"ד תור: "אני בשיחת טלפון עם מר אלוף אמרתי לו שהמטרה שלי להגיע לאיזושהי עסקה שבה אדון זנזורי ייקנה את החלק של ברנץ ואנחנו נעשה עסקת קומבינציה עם זנזורי או שנוכל להגיע לעסקת הקומבינציה עם אדון ברנץ. שוב, מה שהוא הבין או לא הבין, אני חוזר ואומר, כנראה שהוא לא הבין" (פרוטוקול בד"מ מיום 29.4.2008 בעמ' 22).

 

           זאת ועוד. בחודש מאי 1999 פתח ג'ייקובס, חתנו של המשיב, חשבון נאמנות שהמשיב הוא הנהנה בו וייפה את כוחו של עו"ד תור כנאמן. על כך שעו"ד תור דיווח למשיב, ניתן ללמוד ממכתב מיום 7.6.2000 שנשלח מעו"ד תור לג'ייקובס, עם העתק למשיב, שבו פורטה הצעה של קבלן אחר לגבי מגרש אחר.

 

23.      משלא עלה בידי עו"ד תור להמשיך לעכב את הליכי ההתמחרות, הגיעו הצדדים ליום ההתמחרות ב-29.1.2002, והמערערת, כמי שהציעה את המחיר הגבוה, זכתה בהתמחרות. בנקודת זמן זו, המערערת הייתה בעמדת כוח מול המשיב. עמד על כך עו"ד תור בעדותו בהליך המשמעתי: "אותה נוסחא אבל בהבדל – של פחות ברירה. של מצב שוק אחר ושאם לפני כן הויכוח על הפרטים נסב, באמת סביב כל מיני דברים שהאדונים אלוף ראו עצמם גרים בדירה הזאת. [...] פה זה הפך להיות לא השקעה אלא מבחינתי, אני אומר מבחינתי להציל את ההשקעה" (פרוטוקול בד"מ מיום 29.4.2008, עמ' 27).

 

24.      מנקודת מבטם של המערערים לא הייתה בנקודת זמן זו כל סיבה לחשוד כי עו"ד תור פועל תוך חריגה מהרשאה. עו"ד תור קיבל ייפוי כוח כללי במיוחד לצורך מימושה של עסקת קומבינציה; עו"ד תור היה נאמן בחשבון נאמנות שבו הופקדו כספי המשיבים-השולחים; בכתב ההגנה של המשיבים נכתב כי פירוק שיתוף בדרך של מכירה תסב להם נזקים גדולים לאור מחירי השוק; עו"ד תור ניסה שוב ושוב למצוא "נוסחה גואלת" למנוע מכירת חלקם של המשיבים במזומן; בתצהירו של עו"ד תור בתביעה לפירוק השיתוף הוא ציין כי "פירוק השיתוף דרך מכירה אינו מחויב המציאות"; והיה נהיר למערערים כי האינטרס המובהק של המשיבים הוא להתקשר בעסקת קומבינציה חלף מכירה במזומן, נוכח היבטי המס ונוכח כוונת המשיב לעלות לארץ ולהתגורר בדירה. אף הצעותיו הכספיות הנגדיות של עו"ד תור בעצה אחת עם חתנו של המשיב תרמו לתמונה הכללית שעמדה לנגד עיניהם.

 

           מנגד, ברי כי המשיבים ידעו על התביעה לפירוק שיתוף ועל מנגנון ההתמחרות.

 

           נוכח כל אלה, לא ייפלא כי מרגע זכייתה של המערערת בהתמחרות, היה זה אך טבעי מצד המערערים לסבור כי אין למשיבים ברירה אלא להתגמש בדרישותיהם. אף קשה להלום שהמערערת הייתה מוותרת על זכייתה בהתמחרות, אילולא סברו המערערים באמת ובתמים כי עו"ד תור מוסמך לחייב את המשיבים בחתימתו על ההסכם. שאילו היו חושדים בכך, מן הסתם לא היו מוותרים על תוצאות ההתמחרות, שהרי ברור כי בשלב כלשהו החריגה מההרשאה הייתה נודעת למשיבים, כפי שאכן קרה בפועל.

 

           כאמור, בית משפט קמא הסיק על ידיעת המערערים על חריגה מהרשאה, מאחר שבהסכם נכתב כי ייחתם ייפוי כוח בלתי חוזר על ידי המשיבים באופן אישי תוך ארבעה חודשים. לטעמי, סעיף זה אך מעיד כי המערערים לא העלו בדעתם שההסכם נחתם ללא ידיעתם והסכמתם של המשיבים, שאם היו חושדים בכך, מן הסתם לא היו מבקשים לכלול סעיף זה בהסכם.

 

           קיצורו של דבר, שהמערערים, כצד שלישי, לא ידעו ולא יכולים היו לדעת כי עו"ד תור חרג מההרשאה שניתנה לו על ידי המשיבים.

 

מצג של המשיבים כלפי המערערים

 

25.      עמדנו על כך שהמשיבים ידעו על התביעה לפירוק שיתוף ועל מנגנון ההתמחרות בעוד המערערים לא ידעו כי עו"ד תור אינו מוסמך לחתום על ההסכם. לאחר חתימת ההסכם דיווחה המערערת על העסקה למס שבח וקודם לכן נשלח לעו"ד תור מכתב שבו נאמר: "אבקשך להודיעני אם קיימות הערות כלשהן מטעם מרשך בקשר לאופן החישוב הנ"ל". על מנת שמס שבח יכיר בניכוי הוצאות של המשיבים-הבעלים, אף שלח עו"ד תור לחברה חשבונית על שכר טרחה שקיבל מן המשיבים בגין ההסכם (על פי ההסכם, המערערת התחייבה לשאת במס השבח במסגרת הסכם הקומבינציה). בהמשך ערך עו"ד תור שומת מס שבח של המשיבים ואף שילם היטל השבחה מחשבון הנאמנות של המשיבים (מכתבו של עו"ד תור מיום 8.7.2003 למחלקת הגבייה בעיריה ומכתבו למערערת מיום 28.7.2003 בו הוא מדווח על כך). מכאן, שמבחינת המערערים, המשיבים אף החלו בביצוע ההסכם.

 

           מכאן ואילך התנהל מו"מ בין המערערים לעו"ד תור לגבי דירת התמורה, ועל כך נעמוד בהמשך, כאשר עו"ד תור דוחה את התוכניות המוצעות. מהתכתובות עולה כי המערערים סברו כי עו"ד תור עומד בקשר רציף עם המשיבים. כך, לדוגמה, ביום 24.8.2003 שלחה המערערת לעו"ד תור תוכניות בניה התואמות, לשיטתה, את הסכם המכר והודיעה לו כי "לפיכך ולנוכח האמור במכתבך מיום 21.8.2003 אנו למדים כי מרשך מעוניין בתוכניות הדירה הנ"ל. נא אישורך לנ"ל בהקדם האפשרי".

 

26.      מאז ההתמחרות והחתימה על ההסכם ועד השלב בו עמדה החברה להגיש תוכניות לאישור הוועדה לתכנון ובניה חלפו קרוב לשנתיים, ללא שהתקיים קשר, לטענת המשיב, בינו לבין עו"ד תור. לאור השתלשלות מערכת היחסים בין הצדדים משנת 1995 ועד אירוע ההתמחרות, ובהתחשב באינטרס המובהק שהיה למשיבים שלא למכור את חלקם בעסקת מזומן, נקל להבין מדוע שתיקתו של המשיב יצרה אצל המערערים מצג לפיו המשיבים הסכינו עם התוצאה, שאולי אינה אופטימלית מבחינתם, אך מהווה "רע במיעוטו" לאור הנסיבות.

 

           בית משפט קמא למד ממעורבותו הגדולה של המשיב בתקופה המוקדמת לתביעת הפירוק, על כך שהחברה הייתה צריכה להסיק כי חתימת ההסכם נעשתה בחריגה מהרשאה. לדידי, דווקא מעורבותו הגדולה של המשיב בתקופה ה"מוקדמת", מגבירה את המצג שנוצר בעקבות שתיקתו בתקופה ה"מאוחרת", כמי שהשלים עם התוצאה ואישר את פעולתו של עו"ד תור, שאף משך מחשבון הנאמנות כספים לטובת ביצוע ההסכם. עו"ד תור העיד כי כיום, בדיעבד, הוא מבין כי המשיב "לא הבין שקיים הסכם". בהליך המשמעתי העיד עו"ד תור כי עדכן את המשיב וכי על פי הבנתו הוא הבין את כל התהליך של ההתמחרות וכי הוא חש אי נוחות "היום אני נמצא באיזשהו ספק לגבי מידת ההבנה שלו של הדברים". אם עורך דינו של המשיב, שלוחו מכוח ייפוי כוח, טעה וייחס לו הבנה לגבי מצב הדברים, לא ניתן לצפות כי החברה תבין אחרת.

          

27.      שאלה היא אם לא ניתן לראות בהתנהגותו של המשיב אף אישרור בדיעבד של פעולת עו"ד תור, שהרי גם שתיקה עשויה להיחשב כהבעת רצון מטעם השולח ואישור פעולת השלוח בדיעבד (ברק – חוק השליחות, עמ' 783). יתרה מזאת, כאשר מדובר בחריגה מהרשאה, להבדיל מהיעדר הרשאה, שתיקה תיחשב כהבעת רצון אף ביתר קלות (שם, עמ' 758).

 

           עם זאת, נקבע בפסיקה כי אישור בדיעבד מחייב את ידיעת העובדות במלואן (ע"א 489/83 ליפשיץ נ' בנק אגוד לישראל בע"מ, פ"ד מ(2) 205, 218 (1986); ע"א 822/88 לנר נ' דרזנר, פ"ד מד(2) 167, 172 (1990)), ואין לראות בשתיקה של שולח כאישור בדיעבד, מקום בו לא ידע או לא יכול היה לדעת את העובדות החשובות, לשם הבעת רצון למתן אישור כזה. משכך, אני נכון להניח כי אין לראות בשתיקתם של המשיבים כאישור בדיעבד את פעולת עו"ד תור. אף אם שתיקתם של המשיבים הייתה רשלנית, הרי שרשלנות השולח בבירור העובדות אינה שקולה לידיעתן (ברק – חוק השליחות, עמ' 781) ואין לראות ברשלנות כזו כמתן אישור בדיעבד.

 

28.      אך גם בהנחה שהמשיבים לא אישרו בדיעבד את פעולתו של עו"ד תור, עמדנו על כך שייתכנו מקרים של חריגה מהרשאה של השלוח, בהם השולח יחוייב כלפי הצד השלישי עקב יצירת מצג אובייקטיבי כלפיו. במקור, התרופה המשפטית של מצג 'נחזה' נקלטה במשפט הישראלי על בסיס דיני המניעות האנגליים (ברק – חוק השליחות, עמ' 138). כפועל יוצא, חיוב השולח בגין מצג של הרשאה כלפי צד שלישי היה מעוגן בתורת ההשתק (estoppel) כחלק מדוקטרינת הסמכות הנחזית האנגלית. אלא שמאז חקיקת חוק השליחות, מצג אובייקטיבי של הרשאה על ידי השולח כלפי צד שלישי, יוצר שליחות "אמיתית", שליחות של ממש מכוח התנהגות השולח כלפי הצד השלישי מקום בו הצד השלישי לא ידע ולא היה צריך לדעת על היעדר הרשאה של השלוח (ע"א 474/80 גרובר נ' תל-יוסף קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ, פ"ד לה(4) 45, 59 (1981) (להלן: עניין תל-יוסף); ע"א 1873/92 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' הספל, פ"ד נו(6) 529, 536 (1995) (להלן: עניין המגן); ע"א 636/89 כחולי נ' בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ, פ"מ מה(3) 265, 286-285 (1991); עניין אל-על, בסעיף 20 לפסק הדין; ע"א 7654/07 ברקוביץ' נ' קורין (לא פורסם, 11.8.2010)).

 

           לצד שליחות של ממש מכוח מצג, עדיין מכירה הפסיקה גם בשליחות מכוח השתק, ועל היחס בין השתיים עמדה השופטת דורנר בעניין המגן (עמ' 537 – 538):

 

"בשליחות נחזית מכוח דיני ההשתק השולח מושתק מלטעון טענה שהיא נכונה כשלעצמה – כי השלוח פעל ללא הרשאה – כדי למנוע תוצאה בלתי צודקת, שיסודה בכך שהצד השלישי הסתמך בתום-לב ובסבירות על מצגו של השולח כלפיו ובכך שינה את מצבו לרעה. המצג אינו מקים אפוא שליחות, אלא מונע העלאת טענה בדבר היעדר הרשאה כדי להגן על הצד השלישי הנפגע. על-כן יש המסווגים את ההשתק כעיקרון דיוני-ראייתי, אף שלמעשה נקבעות על-פיו חובות וזכויות שבדין המהותי...[ ] ...מנגד, השליחות מכוח התנהגות השולח כלפי הצד השלישי על-פי דיני השליחות, ככל שהדבר נוגע ליחסים בין השולח לצד השלישי, היא שליחות לכל דבר ועניין. היא מקנה חובות וזכויות הן לשולח והן לצד השלישי, וקיומה אינו מותנה בכך שהצד השלישי שינה את מצבו לרעה. גם ביחסים בין השלוח לבין השולח נוצר קשר של שליחות, אלא שהשולח רשאי לכפור בקשר זה. הקובע אפוא ביצירת השליחות הוא ההתנהגות האובייקטיבית של השולח, הנתפסת כהרשאה לפעול בשמו גם כאשר הוא לא הרשה לשלוח לעשות כן..."

 

           על שילוב דיני המניעות בדיני השליחות עמד גם השופט ברק (כתוארו אז) בעניין תל-יוסף (עמ' 60):

 

"לעיתים רשאי הצד השלישי להניח, והשולח מנוע מלהתכחש לכך, כי ההסכמה הנדרשת ניתנה וכי ההרשאה הפוטנציאלית הפכה להרשאה ממשית [...]. בנסיבות אלה, מכוח הפעלת עקרונות המניעות, תהפוך הרשאה פוטנציאלית להרשאה ממשית, ויווצרו יחסי שליחות בין השולח לבין השלוח, אשר יהא בהם כדי לחייב את השולח כלפי הצד השלישי. במקרה מיוחד זה משתלבים הכללים הדיוניים של המניעות בכללים המהותיים של השליחות, ויוצרים הרשאת השלוח כלפי הצד השלישי".

 

 

29.      בענייננו ניתן להחיל הן את כללי השליחות המהותיים מכוח מצג ההרשאה, והן את כללי ההשתק.

 

           אחזור ואמנה את מכלול העובדות שיצרו מצג של הרשאה בפני המערערים, ומדוע אין לייחס למערערים ידיעה בכוח או בפועל על החריגה מההרשאה, ואחזור ואזכיר כי עו"ד תור, השלוח עצמו, לא הבין בזמן אמת כי המשיבים לא נתנו את הסכמתם.

 

( - ) מתן ייפוי כוח חדש לעו"ד תור על מנת לנהל משא ומתן לכריתת הסכם קומבינציה.

( - ) משא ומתן מתמשך של שנים לכריתת הסכם קומבינציה.

( - ) ידיעת המשיבים אודות התביעה לפירוק שיתוף.

( - ) תוצאות ההתמחרות והאינטרס המובהק של המשיבים שלא למכור את חלקם במזומן.

( - ) חשבון נאמנות של המשיבים בשליטתו של עו"ד תור.

( - ) ביצוע תשלומים מחשבון הנאמנות לצורך ביצוע ההסכם (תשלום שכר טרחה לעו"ד תור ותשלום היטל השבחה).

( - ) ניהול מו"מ עם עו"ד תור לאחר חתימת ההסכם לגבי דירת התמורה.

( - ) פעולות שונות שנעשות על ידי המערערים לאחר חתימת ההסכם בידיעתו ובהסכמתו של השלוח עו"ד תור, כמו הגשת תוכניות לוועדה המקומית לתכנון ובניה.

( - ) שתיקה מתמשכת מצד המשיבים לאחר חתימת ההסכם, להבדיל ממעורבותם הפעילה עובר לחתימתו.

 

           כל אלה יוצרים מצג "חזק" של הרשאה מצד המשיבים, ומקימים שליחות "אובייקטיבית" לכל דבר ועניין מכוח דיני השליחות, אשר לצידה גם ניתן להפעיל את דיני ההשתק, באשר המערערת שינתה את מצבה בהסתמכה על מצגים אלה. המערערת זכתה בהתמחרות, אך הסכימה לוותר על תוצאה זו כדי להתקשר עם המשיבים בעסקת קומבינציה על פי הרצון הנחזה של המשיבים.

 

30.      סיכומו של דבר, כי לפנינו שליחות מכוח התנהגות השולח כלפי הצד השלישי על פי דיני השליחות, ובנוסף, ניתן להחיל לצידה גם את דין השליחות הנחזית מכוח דיני ההשתק. לכן, ובניגוד למסקנתו של בית משפט קמא, אני סבור כי יש לראות את חתימתו של עו"ד תור על ההסכם כמחייבת את המשיבים.

 

           בנקודה זו אנו מגיעים לשאלה האם הפרה החברה את ההסכם והאם בוטל ההסכם כדין.

 

הפרת הסכם הקומבינציה וביטולו

 

31.      לקביעה כי המערערים ראו בעו"ד תור שלוח הפועל בהרשאה, יש נפקות גם לדיון בסוגיית ההפרה, וגם בנקודה זו אני מגיע לתוצאה שונה מזו של בית משפט קמא.

 

           טענות המשיבים להפרת ההסכם סומכות עצמן על סעיף 6.1 להסכם, הקובע כי על החברה להגיש תוכניות להיתר בניה תוך 4 חודשים לאחר רישום הערת אזהרה לזכותה. זו אמנם נרשמה ביום 19.2.2002, יומיים לאחר החתימה על ההסכם, אך הבקשה להיתר בנייה הוגשה רק ביום 3.7.2005, למעלה משלוש שנים לאחר חלוף המועד הקבוע בהסכם. מכאן טענת המשיבים כי החברה הפרה את ההסכם.

 

32.      אלא שפעולותיה של החברה מול הרשויות לקידום הליכי התכנון נעשתה בידיעתו ובהסכמתו, המפורשת או המשתמעת, של עו"ד תור ולכן אין לראות את החברה כמי שהפרה את ההסכם, ואנמק להלן את מסקנתי.

 

           המגרש מושא הסכם הקומבינציה (חלקה 7), גובל עם חלקה 6 עליה בנה הקבלן זנזורי. על פי התב"ע שחלה בעת החתימה על ההסכם, ניתן היה לבנות בחלקה 6 בניין בגובה 6 קומות+דירת גג ובמגרש ניתן היה לבנות בניין בגובה 5 קומות+דירת גג. אלא שהקבלן זנזורי בנה בחלקתו בניין בגובה 8 קומות+דירת גג. עוד לפני שנת 2001 הגיש הקבלן זנזורי לוועדה המקומית תוכנית שנועדה להכשיר בדיעבד את חריגות הבנייה בחלקתו, ובדיון שהתנהל בוועדת ערר בהתנגדויות לתוכנית, ציינה הועדה בהחלטתה מיום 31.10.2001 כי "מאחר והבניין מוכן לבנייה בקיר משותף עם המגרש הסמוך (מגרש מס' 7) על התוכנית לכלול את מגרש 7 וכן על התוכנית להיות משותפת לשני הבניינים".

 

33.      ביום 9.5.2002, כחודשיים וחצי לאחר חתימת ההסכם, הגישה המערערת בקשה לשינוי תוכנית מתאר לוועדה המקומית (נת/1/537) במסגרתה נתבקשה תוספת יחידות דיור מ-16 יחידות ל-26 יחידות, כדי להשוות את גובה הבניין לבניין שנבנה על ידי זנזורי. הועדה המקומית הפקידה את התוכנית בפני הוועדה המחוזית והמליצה על תוספת יחידות דיור עד ל-24 בלבד. משכך, הגישה המערערת התנגדות לתוכנית של זנזורי נוכח פערי הגובה שייווצרו לעומת הבניין בחלקה 6. בין שאר הנימוקים צוין "חוסר פרטיות משווע בכך שדיירי הקומות הגבוהות בחלקה 6 ייפגעו בפרטיותם" של הדיירים בבניין שייבנה על המגרש. גם תושבי בניינים סמוכים הגישו התנגדויות לתוכניתו של זנזורי, אך למרות זאת, תוכניתו של זנזורי אושרה ביום 6.11.2002.

 

           המערערת פנתה פעם נוספת לוועדה המקומית בניסיון לשנות את החלטתה, וזו המליצה ביום 29.4.2003 על שינוי התב"ע והשוואת זכויות הבנייה בין שני המגרשים, מותנה בבניית חניון תת קרקעי. נוכח תנאי זה, נדרשה המערערת להכין תוכנית חדשה לשינוי תב"ע, שכן התוכנית שהופקדה כחודשיים וחצי לאחר החתימה על ההסכם לא כללה חניון תת קרקעי. ואכן, ביום 25.3.2003 הופקדה תוכנית חדשה הכוללת חניון תת קרקעי.

 

           בהמשך, משכה המערערת את התוכנית המופקדת והגישה ביום 3.7.2005 בקשה להיתר בנייה על פי התב"ע המקורית, אך לאחר מכן הפקידה מחדש תוכניות לשינוי התב"ע לוועדה המחוזית.

 

34.      משך כל אותו זמן, נמשך המשא ומתן בין עו"ד תור ובין החברה לגבי דירת התמורה. עו"ד תור אישר כי ידע על הגשת התוכנית לשינוי תב"ע לאחר חתימת ההסכם, ועל השתלשלות האירועים עד להתניית התוכנית החדשה בבניית חניון תת קרקעי. כך, ביום 28.7.2003, פנה עו"ד תור למערערת וביקש להתעדכן "בדבר מצב הגשת תכניות לבניה ולו"ז לביצוע הבניה". משך כל אותו זמן, ועד להגשת כתב התביעה על ידי המשיבים, לא הועלתה טענה כי המערערת מפרה את ההסכם. מכאן, שהמערערת יכולה הייתה להבין כי עו"ד תור, בשם המשיבים, מסכים למתן ארכה לביצוע התחייבויותיה, מה עוד ששינוי התב"ע נועד למנוע פגיעה בערך דירת התמורה, נוכח הגבהת הבניין בחלקתו של הקבלן זנזורי. לא רק שלא נשמעה כל טענת הפרה כלפי המערערת במהלך אותן שנים, אלא שהתנהלה התכתבות ערה בין עו"ד תור לבין המערערת לגבי דירת התמורה. מכאן, שהמערערת יכולה הייתה להסיק הסכמה מפורשת או מכללא של המשיבים להארכת המועד להגשת בקשה להיתר בניה.

 

35.      ומזווית נוספת: הפרת חוזה אינה מביאה לביטול החוזה מאליו עקב הפרתו, ועל הנפגע להפעיל את זכות הביטול באופן אקטיבי (ע"א 92/89 עובדיה נ' סיבהי, פ"ד מה(5) 113, 119 (1991); ע"א 288/81 קרן תורה ועבודה נ' אגודת בית כנסת שנת הניצחון עולי אירן, פ"ד לח(4) 533, 539 (1984)). אף ייתכנו מקרים בהם ניתן יהא להסיק מאי ביטול החוזה תוך זמן סביר לאחר ההפרה, כי הנפגע בחר בקיום החוזה (ע"א 1407/92 י.ח. ייזום והשקעות בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(3) 45, 51 (1993)). ייתכנו מקרים בהם התנהגותו של הצד הנפגע וחוסר המעש מצידו יהפכו תניה יסודית לתניה לא יסודית שהפרתה מצריכה משלוח הודעת ביטול (ראו דעתו של השופט אנגלרד בע"א 2825/97 אבו זייד נ' מקל, פ"ד נג (1) 402 (1999)).

 

           גם אם לא נראה בחלוף הזמן משום ויתור על זכות הביטול, הרי שנפגע המבקש לבטל חוזה בגין הפרה יסודית, צריך להפעיל את זכותו תוך זמן סביר מהיום בו נודע לו על ההפרה. שאם לא ביטל את החוזה תוך זמן סביר, הוא נדרש לשלוח התראה למתן ארכה למפר לקיים את חיובו (ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ, פ"ד נב(1) 210, 223 (1998); ע"א 512/08 שופרסל בע"מ נ' עבד אלקאדר ושות' בע"מ, סעיף 15 והאסמכתאות שם (לא פורסם, 16.5.2011)).

 

           במקרה דנן, המשיבים לא פעלו משך כשלוש שנים ממועד ההפרה הנטענת, עד ליום 8.5.05, זמן קצר לפני הגשת התביעה לביטול ההסכם. משך כל אותו זמן, המערערת פעלה בידיעתו של עו"ד תור, שלוחם הנחזה, לאישור שינוי התב"ע תוך כוונה להוציא לפועל את ההסכם. ולא רק זאת, אלא שהמשיבים אף ביצעו את חלקם בחוזה ושילמו היטל השבחה, תוך שהם ממשיכים להתדיין עם המערערת לגבי דירת התמורה. יש בכל אלה כדי להצביע אם על שינוי החוזה בדרך של התנהגות, אם על וויתור של המשיבים על זכותם לבטל את החוזה ואם על כך שמדובר בהפרה לא יסודית המצריכה מתן ארכה. מכאן, שביטול החוזה במכתבם של המשיבים ללא מתן ארכה, היה ביטול שלא כדין.

 

36.      סיכום ביניים: הגענו למסקנה כי גם אם חרג עו"ד תור מהרשאתו, החברה יכולה הייתה להסתמך על מצג השליחות וכי נוצרה שליחות "אמיתית" המחייבת את המשיבים. כן הגענו למסקנה כי פעולתה של החברה לשינוי התב"ע נעשתה בהסכמתו ובידיעתו של עו"ד תור מבלי שהמשיבים התרו או התריעו בפני המערערת אודות הפרת ההסכם, ומשכך, המשיבים לא היו רשאים לבטל את הסכם הקומבינציה בחלוף שלוש שנים וללא כל התראה.

 

           אילו היינו עוצרים הילוכנו בנקודה זו, היה דין הערעור להתקבל. אלא שרווח והצלה עומדים למשיבים מטעם אחר.

 

היעדר מסוימות או הפרת הסכם מצד המערערת לגבי דירת התמורה

 

37.      כל שנאמר בהסכם הקומבינציה לגבי התמורה שיקבלו המשיבים הוא כי המשיבים זכאים ל"דירת גג בצורה ובגודל של דירת הגג שנבנתה במגרש הצמוד בקיר משותף על ידי הקבלן זנזורי במפרט התואם למפרט דירת זנזורי ...".

 

           על פניו, תיאור דירת התמורה על דרך של הפניה לדירה אחרת, עונה לפירוט הנדרש לצורך דרישת המסוימות, מה עוד שהפסיקה נוטה להקל בדרישה זו. כך, גם כאשר הצדדים לעסקת קומבינציה לא צירפו מפרט טכני או לא הגדירו במדויק את דירות התמורה של הבעלים, נקבע בפסיקה כי המדובר בפרטים הניתנים להשלמה, ולו מכוח סעיף 45 לחוק החוזים הקובע כי "חיוב למתן נכס או שירות שלא הוסכם על סוגם או טיבם, יש לקיים במתן נכס או שירות מסוג ומטיב בינוניים" (ע"א 3380/97 תמגר חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן, פ"ד נב(4) 673 (1998)). אלא שבמקרה שבפנינו, בין הצדדים נתגלעו חילוקי דעות מהותיים לגבי התמורה המוסכמת, וספק אם ניתן להשלים פרטים אלה מכוח הוראות השלמה בדיני החוזים.

 

38.      ענייננו בעסקת קומבינציה, שהיא, במהותה, עסקת אחוזים. ברגיל, נוהגים צדדים לעסקת קומבינציה להגדיר את אחוזי העסקה. לדוגמה, כאשר מדברים אנו בעסקה של 40%, הכוונה לכך שהבעלים זכאי לקבל 40% מהשטח הבנוי. עם זאת, אין הכרח כי צדדים לעסקת קומבינציה ינקבו באחוזים, ופעמים שבהסכם נכתב כי הבעלים יהא זכאי לדירה זו או אחרת בבניין שייבנה, כאשר החלק המוגדר משקף את אחוז הקומבינציה. כך, לדוגמה, כאשר נבנה בניין של 8 דירות והבעלים זכאי לקבל שתי דירות "רגילות" בבניין, נאמר כי לפנינו עסקה של 25%. ייתכנו מקרים בהם הגדרת חלקו של הבעלים שלא באחוזים מהעסקה, תתפרש על ידי בית המשפט באופן שבעל הקרקע לא יהיה זכאי לתוספת אחוזים, גם אם נוספו אחוזי בנייה או נוספה בנייה לאחר חתימת ההסכם (ע"א 2534/99 בדאני נ' מוקתדר (לא פורסם, 22.9.2003)). עם זאת, ברגיל, ובהיעדר הוראה אחרת בהסכם הקומבינציה, תוספת של אחוזי בנייה אמורה להתחלק בין הצדדים בהתאם לאחוזי הקומבינציה בעסקה (ע"א (מחוזי ת"א) 1877/01 יבנה תעשיות בניינים בע"מ נ' דותן (לא פורסם, 19.6.2007)).

 

39.      במקרה דנן, היו אמורות להיבנות 16 דירות על המגרש, כאשר חלקם של המשיבים במגרש הוא מחצית, כלומר, יש לראות את המשיבים כמי שהתקשרו בעסקת קומבינציה במסגרתה נבנו 8 דירות שמתוכן זכאים המשיבים לקבל דירת גג אחת "נטו" (מס השבח על המערערת-הקבלן). ברי כי דירת גג אינה דירה טיפוסית, וכי הצדדים לא נתכוונו לעסקת קומבינציה של 12.5% נטו (דירה אחת מתוך שמונה דירות). מי שקורא את ההסכם מניח כי דירת הגג משקפת בשטחה או בשווייה שתי דירות בקירוב על מלוא שטח הגג, כך שמדובר בעסקה של כ-30%, וכך אישר המערער גם בחקירתו בבית משפט קמא (פרוטוקול מיום 4.1.2009, עמ' 18).

 

           ברם, כאשר באו הצדדים ליישם את ההסכם לפיו זכאים המשיבים לקבל דירה "בצורה ובגודל של דירת הגג" שנבנתה על ידי הקבלן זנזורי, נתברר כי קיימת ביניהם מחלוקת של ממש לגבי טיבה ושטחה של אותה דירה. המערערים טענו כי מאחר שזנזורי בנה שתי דירות על הגג, זכאים המשיבים רק לדירה אחת על הגג. למותר לציין כי עמדה זו מפחיתה באופן משמעותי את אחוז הקומבינציה על פי ההסכם. זאת, אף בהתעלם מכך שבעקבות שינוי התב"ע מספר הדירות בבניין הוגדל מ-16 דירות ל-26 דירות, מבלי שהמשיבים נהנו מהגדלה זו (ב"הואיל" החמישי להסכם נקבע כי "הקונה יהיה זכאי לתכנן הבניין ו/או...להוסיף בו יחידות ו/או להגדיל הבניין ו/או להוסיף לו אחוזים או יחידות ו/או ככל שיחליט הקונה ו/או המתכנן מבלי שהמוכרים יהיו זכאים לתמורה נוספת כל שהיא". כמו כן, סעיף 6.2 להסכם קבע כי המשיבים יהיו זכאים לקבל "....דירת גג בקומה העליונה של הבניין ללא קשר למספר הקומות והדירות שייבנו").

 

40.      כאמור, לא רק שהמערערים לא הציעו למשיבים תוספת דירות נוכח הגדלת מספר הדירות מ-16 ל-26, אלא משנתברר כי על הגג בבניין של זנזורי נבנו שתי דירות, טענו המערערים כי המשיבים זכאים לקבל דירה אחת בלבד מתוך שתי דירות שייבנו על הגג. כך עולה מחקירתו הנגדית של המערער בבית משפט קמא וכך עולה גם מהתכתובות בין הצדדים.

 

           כך, במכתבו מיום 31.8.2003 כותב עו"ד תור לב"כ המערערים "בעת חתימת ההסכם יצאו שני הצדדים מתוך הנחה כי זנזורי בנה דירת גג אחת על מלוא שטח הגג. התכנית הראשונה שהוכנה על ידי בראנץ משקפת תפיסה זו. אם בסופו של דבר החליט זנזורי לחלק את דירת הגג לשתי דירות קטנות אין בכך כדי לגרוע מזכויות מרשיי לקבל דירת גג אחת בגודל שתי הדירות שבנה זנזורי (או שתי דירות כפי שבנה זנזורי)" (הדגשות במקור – י.ע.). על כך הגיב ב"כ המערערים במכתבו מיום 31.8.2003 כי "זכות מרשך לקבל פנטהאוז אחד בגודל הפנטהאוז בגג של זנזורי ולא שני פנטהאוזים". ביום 15.9.2003 הודיע ב"כ המערערים כי בכוונתם להגיש עד סוף השבוע את תכניות הבנייה כולל הפנטהאוז לאישור הועדה, ועו"ד תור הגיב כבר למחרת כי כל שימוש שייעשה בייפוי הכוח שלא בהתאמה מלאה להסכם בין הצדדים יגרור תוצאות משפטיות קשות.

 

           התכתובות בין באי כוח הצדדים נמשכה, כאשר כל צד מתבצר בעמדתו לגבי דירת התמורה, האם דירה אחת או שתי דירות על מלוא שטח הגג כטענת המשיבים, או דירת גג אחת מתוך שתי דירות שייבנו על הגג כטענת המערערים. בהמשך, הציע עו"ד תור במכתבו מיום 23.10.2003 כי המשיבים יהיו מוכנים לשקול לקבל שתי דירות "רגילות" במקום דירת גג על כל הגג.

 

41.      המחלוקת בין הצדדים לגבי דירת התמורה נותרה בעינה עד להגשת התביעה, והצדדים נחקרו בבית משפט קמא בנושא זה, תוך שהמערער חוזר על עמדתו כי מגיע למערערים חלק מהגג (עמ' 19 לפרוטוקול). מכאן, שהצדדים לא השכילו להגדיר את התמורה באופן המאפשר את שכלולו של החוזה, ולא ניתן להיזקק להוראות השלמה.

 

           גם אם לא נראה בכך מכשול לשכלול החוזה אלא שאלה של פרשנות החוזה לגבי התמורה המוסכמת - וכך אני נוטה לראות את הדברים - הרי שעל פניו, עמדתה של המערערת מהווה הפרת הסכם. עמדת המערערת מתחכמת וחסרת תום לב, ונוגדת את השכל הישר, באשר דירה אחת "נטו" על חלק מהגג מתוך 13 דירות בעסקה (כאמור, בעקבות שינוי התב"ע כלל הבניין 26 דירות) מהווה על פניו אחוז קומבינציה נמוך באופן לא הגיוני. זאת, גם בהנחה שמחירי הנדל"ן בנתניה באותה תקופה היו נמוכים עד מאוד. לא למותר לציין, כי אינדיקציה נוספת לכך ניתן לראות בכך שמס שבח דחה את השומה העצמית שהגישו המערערים ולפיה הוערכה התמורה שקיבלו המשיבים בסכום של 100,000$, והעמיד את שווי המכירה על 245,000$ (כפי שעולה, בין היתר, מהודעת הערר שהגישו המערערים).

 

           מכאן, שיש לראות את המערערת כמי שהפרה את ההסכם בסירובה לעמוד בהתחייבותה לגבי דירת התמורה.

 

סיכום וסוף דבר

 

42.      גם אם חרג עו"ד תור מהרשאה, הרי שיש להכיר בכך שנוצרה שליחות כלפי המערערים, והמשיבים לא היו זכאים לבטל את ההסכם מחמת חריגה משליחות או מחמת הפרתו עקב אי עמידת המערערת במועדים שנקבעו בהסכם.

 

           עם זאת, ההסכם לקה בחוסר מסוימות לגבי התמורה לה זכאים המשיבים במסגרת הסכם הקומבינציה, ומשכך ההסכם לא השתכלל. לחלופין, סירובה של המערערת להכיר בזכאותם של המשיבים לדירה על מלוא שטח הגג, מהווה הפרה של ההסכם המזכה את המשיבים בביטולו.

 

43.      משהגעתי למסקנה כי המערערים אינם זכאים לאכיפת ההסכם, ממילא איני נדרש לשאלה אם היה מקום להתנות את האכיפה בתנאים, בהתחשב בעלייה רבתי של מחירי הנדל"ן במהלך תקופה של כעשר שנים. יש להצר על כך שהצדדים לא השכילו לשתף פעולה ביניהם על מנת להגיע להסכמה שתאפשר להם "לצאת לדרך" ולממש את המגרש העומד מזה שנים רבות כאבן שאין לה הופכין. אציין כי בית משפט זה השקיע רבות מזמנו על מנת להביא את הצדדים להסכמה, אך הדבר לא נסתייע ודומה כי בכך חוזרים הצדדים לנקודת הפתיחה של שותפים בעל כורחם במגרש.

 

44.      אשר על כן, הערעור נדחה. המערערים ישאו בשכ"ט המשיבים בסך 40,000 ש"ח.

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

 

           בנסיבות העניין, מקובל גם עלי כי יש להשאיר בעינה את התוצאה אליה הגיע בית-המשפט המחוזי.

 

המשנה לנשיאה

 

 

השופט א' רובינשטיין:

 

א.             מסכים אני לחוות דעתו המקיפה של חברי השופט עמית. באשר לשליחות, אכן הנסיבות מצביעות על כך שהמערערים יכלו לראות בעו"ד תור שלוח מוסמך של המשיבים, ועל דרך הכלל ייטב לבתי המשפט אם לא ימהרו לבטל שליחויות שבהן נתנו צדדים אחרים את אמונם, ויתנו דעתם לנושא תום הלב כיסוד מוסד. ואולם, באשר לעצם העיסקה, אכן אין מקום לאפשר למערערים להותיר את המשיבים בחסר רכושי על-ידי צמצום דרסטי של חלקם בנכס. הגינות היא יסוד מוסד אחר, שבלעדיו לא ייכון מסחר תקין, וכפי שציין חברי, הנתח של דירה אחת בלבד - ולוא גם גדולה – הנותרת למשיבים מתוך שלוש עשרה ממחצית הבניין, עלול להפוך קומבינציה למה שבלשון העם קרוי "קומבינה", ולא זו הדרך.

 

ב.             ולבסוף, אחזור על דברים שנזדמן לי לכתוב ברע"א 6519/09 חסקל נ' אוסטיטשר:

 

"... לא אמנע לומר כי ראוי למצוא - אם טרם נמצא - להסכם (או עסקת) קומבינציה שם עברי, הן לשם כבודה של לשוננו והן כדי שלא יהא מי שיערב מונח זה עם ביטוי העגה הנפוץ 'קומבינה', שמשמעו אינו חיובי, ועניינו דרך נפתלת להשגת תוצאה; למונח אחרון זה כבר הומצא פועל ('לקמבן'), וכל השומע תצילינה אוזניו. לא למותר להזכיר, כי מילון אבן שושן המרוכז, מהדורת 2004, מגדיר 'קומבינציה' בשתיים: '(1) צירוף, הרכבת דברים שונים בצורה מסוימת; (2) תכסיס, תחבולה, אמצאה, תכנית מחושבת להשגת דבר מה'. המשמעות הראשונה קרובה להסכם הקומבינציה, השניה - ל'קומבינה'. מילון זה מגדיר 'קומבינה' כמונח מלשון הדיבור שעניינו 'תחבולה מתוחכמת להשגת מטרה מסוימת'. בעקבות תרגומו של מאיר שלי למונח combination (מילון מונחים אנגלי-עברי – המחבר היה 'הנסח המיתולוגי' של החקיקה במשרד המשפטים לאורך עשורים אחדים) אולי הייתי מכנה זאת בעברית 'הסכם (או עסקת) חבירה' או 'הסכם (עסקת) שילוב'; אגב, מילון מונחים משפטיים עברי-אנגלי מאת אליהו מוזס משתמש בביטוי 'עסקת קומבינציה'. בירור באקדמיה ללשון העברית העלה, כי הנושא טרם הוסדר בלשוננו. ראו גם הפרק 'מעלליה של עיסקת קומבינציה, הפסד שלא היה וריוח שאינו ממוסה', בספרו של פרופ' יוסף מ' אדרעי אירועי מס, עלייתם (ואיבונם?) של דיני מיסים בישראל, 147".

 

 

ג.        כאמור, אצטרף לדעת חברי.

 

ש ו פ ט

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.

 

           ניתן היום, ז' באלול התשע"א (6.9.2011).

 

 

 

המשנה לנשיאה                          ש ו פ ט                           ש ו פ ט

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09104890_E10.doc עכב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il