עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1046/11

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

רע"א 1046/11

בפני:

כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין

המבקש:

המוסד לביטוח לאומי

נ ג ד

המשיבות:

1. ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ

2. אבנר איגוד ביטוח נפגעי רכב בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 5.1.11 בע"א 2386-08 שניתן על-ידי כבוד השופטות א' קובו, מ' רובינשטיין וע' צ'רניאק

בשם המבקש: עו"ד עפר בן-צבי

בשם המשיבות: עו"ד יוסף נוילנדר

החלטה

1. עניינה של בקשת רשות ערעור זו בתביעת שיפוי של המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) כלפי חברת הביטוח החבה בנזקיו של נפגע בתאונת דרכים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, בגין תגמולים ששילם המוסד לנפגע. התביעה הוגשה לפי ההסכם שבין המוסד לבין חברת הביטוח (להלן: ההסכם). תביעתו של המוסד נדחתה, וערעור שהגיש על כך נדחה אף הוא. מכאן הבקשה שלפניי.

2. תאונת הדרכים אירעה עת שנהג הנפגע במסגרת עבודתו, ברכב שנמצא בבעלות "תדמיר מכון תערובת אגודה חקלאית שיתופית בע"מ" (להלן: תדמיר). המוסד טען כי מעבידתו של הנפגע הייתה חברת "מובילי מבואות ירושלים בע"מ" (להלן: מבואות). המשיבות, שביטחו את נזקי התאונה, טענו כי תדמיר ומבואות הן ישות כלכלית אחת, וכי יש לראות ברכב שבו נהג הנפגע כרכב בבעלות המעביד. משכך, טענו המשיבות, אין הן חייבות בשיפוי המוסד לפי ההסכם. לחילופין טענו המשיבות כי מדובר ברכב שתדמיר השאילה למבואות, וכי יש לפרש את ההסכם כך שגם אם אירעה התאונה בעת שהנפגע נהג ב"רכב מושאל למעביד", פטורות המשיבות משיפוי המוסד.

3. בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ח' ברנר) קבע כי הלכה למעשה תדמיר ומבואות היו ישות כלכלית אחת, וכי אף שמסיבות היסטוריות, מבואות היא שהפיקה בפועל את תלושי השכר של הנפגע, הרי ש"מדובר למעשה בצינור מטעמה של תדמיר, ששימש לצורך הזרמת שכר לעובדים ותשלומי ביטוח לאומי לתובע". בית משפט השלום הדגיש כי "אין ספק כי מובילי מבואות היתה קליפה ריקה מתוכן. לא היו לה נכסים כלשהם. לא היו לה הכנסות כלשהן. לא היה למובילי מבואות קיום כלכלי או תפקודי נפרד מזה של תדמיר". מעבר לצורך, קיבל בית משפט השלום גם את טענתן החלופית של המשיבות, וקבע כי ההסכם פוטר את המשיבות משיפוי המוסד גם מקום בו ביטחו הן רכב שהושאל למעביד ונמצא בשירותו.

4. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטות א' קובו, מ' רובינשטיין וע' צ'רניאק) דחה את ערעורו של המוסד על פסק-דין זה, משלא מצא מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום או באופן שבו יישם את ההלכות המשפטיות הרלוונטיות. בהקשר זה התייחס בית המשפט המחוזי להלכה שנקבעה בע"א 6657/95 רותם דשנים אמפרט בנגב בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 11.11.1996) (להלן: עניין רותם דשנים), שלפיה "מעביד", בהקשר לתביעת שיפוי של המוסד לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, הוא "החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח" (כאמור בסעיף 82 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). במקרה זה, כך קבע בית המשפט המחוזי, עולה מן הראיות כי מי ששילמה בפועל את דמי הביטוח הלאומי היא תדמיר, ואילו חברת מבואות שימשה אך כצינור להעברת הכספים. בית המשפט המחוזי הוסיף כי המוסד לא הציג כל ראיות מטעמו ביחס לזהות הגוף ששילם דמי ביטוח לאומי עבור הנפגע, והדבר פועל לחובתו. ביחס לטענה החלופית, כי "רכב מעביד" הוא גם רכב שאול על-ידי המעביד, העיר בית המשפט המחוזי כי לא נדרשת הכרעה בעניין זה, אולם באופן עקרוני ניתוחו המשפטי של בית משפט השלום מקובל עליו.

5. המוסד מבקש לערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתו, פסקי-הדין של הערכאות הקודמות מנוגדים להלכה שנקבעה בעניין רותם דשנים. כן טוען המוסד כי בפסיקת בתי משפט השלום ובתי המשפט המחוזיים ישנן מגמות שונות בכל הנוגע ליישום הלכת רותם דשנים במקרים של אשכול חברות. המוסד גורס עוד כי הערכאות הקודמות ביצעו למעשה "הרמת מסך" בין תדמיר למבואות, באופן שאינו תואם את דיני החברות ואת עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. יתרה מכך, טוען המוסד, תכליתו של ההסכם שבינו לבין בין חברות הביטוח היא להבטיח יעילות ופשטות דיונית, ותכלית זו תסוכל אם יהא צורך לברר את טיב היחסים שבין חברות שונות על-מנת להכריע בשאלת זהותו של המעביד בגדר תביעת השיפוי של המוסד. לבסוף, טוען המוסד כי אף לגופו של עניין לא הוכח כדבעי כי שתי החברות – תדמור ומבואות – אכן היוו ישות כלכלית אחת.

6. המשיבות מצידן טוענות כי פסקי-הדין של הערכאות הקודמות אינם סוטים מהלכת רותם דשנים, וכי נקבע, כעניין שבעובדה, כי מבחינה מהותית שימשו מבואות ותדמיר יחדיו מעבידתו של הנפגע, באשר הן למעשה ישות כלכלית אחת. לפיכך, סבורות המשיבות, כי עיקרה של הבקשה בניסיון לערער על קביעות עובדתיות של בית משפט השלום, וכי לכך אין מקום בגדר ערעור ב"גלגול שלישי". לעמדת המשיבות, אין מקום להקביל בין קביעה עובדתית זו, שנערכה לצורך בחינת זכות השיפוי של המוסד, לבין "הרמת מסך" כמובנה בדיני החברות; ומכל מקום, כך טוענות המשיבות, אף מתקיימים התנאים הנדרשים לצורך ביצוע "הרמת מסך".

7. דין הבקשה להידחות. קביעתו של בית משפט השלום, שלפיה מבחינה מהותית מהוות תדמיר ומבואות גוף אחד, היא קביעה שבעובדה – ועל-כן אין היא מקימה עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". אכן, בהלכת רותם דשנים נקבע כי מקום בו ישנה הפרדה בין הגוף החייב בתשלום דמי הביטוח הלאומי לבין הגוף שנושא מבחינה כלכלית-מהותית בנטל זה, ייחשב רק הראשון למעבידו של הנפגע לצורך תביעת השיפוי של המוסד. כך הוא הדבר מקום בו מדובר בשני גופים שונים, שאחד מהווה מעין "צינור" להעברת דמי הביטוח הלאומי. בפסק-הדין בעניין אריה (רע"א 10453/07 המוסד לביטוח לאומי נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (לא פורסם, 21.1.2010)) אף עמד בית משפט זה על כך שבמבנה העסקה זה טמונים בדרך-כלל יתרונות שונים עבור החברה שאינה חייבת בתשלום דמי הביטוח הלאומי, וסיווגה כ"מעביד" לצורך זכות השיבוב של המוסד עשוי להיחשב "הנאה כפולה". אלא שלא כך הדבר מקום בו אין המדובר כלל בשני גופים שונים, אלא בגוף כלכלי אחד ויחיד. בית משפט השלום קבע כי מבואות הייתה "קליפה ריקה מתוכן" ולמעשה לא הייתה אלא מחלקה בתוך תדמיר, לא היו לה נכסים או הכנסות כלשהם משל עצמה ולא היה לה כל קיום כלכלי או תפקודי נפרד מזה של תדמיר. ברי כי ברוב-רובם של המקרים, אין שתי חברות בתוך אותו אשכול מהוות ישות כלכלית אחת, ועצם היותה של חברה בעליה של חברה אחרת, אינה יוצרת ביניהן זהות כלכלית. להבדיל מכך, במקרה שלפנינו קבע בית משפט השלום, כעניין שבעובדה, כי מתקיימים בין תדמיר לבין מבואות יחסים מיוחדים, שבמסגרתם מבואות אינה אלא "קליפה ריקה". קביעה עובדתית זו עמדה במבחן ערכאת הערעור, ואין מקום לדון בה בשלישית. יתרה מכך, המוסד אף לא טען כי ניהול תדמיר ומבואות במתכונת שבה נוהלו טומן בחובו יתרונות כלשהם מבחינת מבואות, שהיה בהם כדי ליצור "הנאה כפולה" כבעניין אריה.

המסקנה היא כי הבקשה נדחית. המבקש יישא בשכר-טרחת עו"ד המשיבות בסכום של 10,000 ש"ח.

ניתנה היום, כ"ו בתשרי התשע"ב (24.10.2011).