עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1029/11

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המערער:                       עו"ד פ' רחמימוב

בשם המשיבים:                     עו"ד ש' אביבי

 

 

           בקשה לעיכוב ביצוע פינויו של המבקש ומשפחתו מדירה מספר 7 ברחוב פילון 6 בתל אביב, במקרקעין הידועים כגוש 6215, חלקה 86 (להלן: דירה 7), וזאת עד למתן הכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו.

 

1.        מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה, כי במוקד הסכסוך בין הצדדים מצויות שתי דירות בבניין שברחוב פילון 6 בתל אביב – דירה 7 ודירה מספר 9 (להלן: דירה 9). המקרקעין שעליהם נבנה הבניין רשומים על שם המשיבה 2, חברה פרטית הנמצאת בבעלותו של המשיב 1, שהוא גם מנהלה. המבקש טוען כי הוא בעל הדירות מכוחם של שני הסכמי מכר שנכרתו בינו לבין המשיבים בשנת 2005. לטענתו, תמורת הדירות שולמה למשיבים והחזקה בדירות נמסרה לידיו. כעת המשיבים מבקשים במרמה ושלא כדין לחזור בהם מן ההסכמים, כך לשיטתו.

           המשיבים מצידם טוענים כי המבקש מעולם לא רכש מהם כל דירה וכי הסכמי המכר מפוברקים וחתימתו הנחזית של המשיב 1 על גביהם זויפה. לדבריהם, הרקע לסכסוך נעוץ בכך שהמבקש שכר מהם את דירה 7 ולאחר שלא שילם במשך תקופה ארוכה את דמי השכירות, הגישו נגדו בשנת 2007 תביעה לפינוי מהדירה ולתשלום דמי השכירות (ת"א (ת"א) 51926/07. להלן: הליך הפינוי). במסגרת הליך הפינוי ניתן פסק דין נגד המבקש בהיעדר הגנה, שהורה על פינויו מהדירה. בקשתו לעכב את הפינוי נדחתה וניסיונו לבטל את פסק הדין נדחה בהחלטה שניתנה לאחר דיון שהתקיים במעמד הצדדים. ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נמחק משום שלא שילם האגרה. המשיבים גורסים כי בניסיון לעקוף את צו הפינוי "נולדה" טענת המבקש בדבר זכות בעלותו בדירות כביכול. עוד הם מוסיפים כי דירה 9 משמשת את המשיב 1 לאחסון חפציו והיא מעולם לא הושכרה על ידי המבקש.

 

           המבקש אינו שולל כי שכר את דירה 7 אך טוען כי בשנת השכירות השניה נכרתו הסכמי המכר הנזכרים. הוא מוסיף כי פסק הדין בהליך הפינוי ניתן בלא שידע על ההליך שננקט נגדו. בעקבות זאת, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו את התביעה נשוא הערעור שלפני (להלן: המרצת הפתיחה או ההמרצה), בה התבקש מתן סעד הצהרתי, לפיו המבקש הוא הבעלים בדירות. מהבקשה שלפני והמסמכים הנלווים לה נראה שלא התבקש בעת הגשת התביעה או במהלך הדיון בה סעד זמני המעכב את פינוי המבקש מדירה 7.

 

2.        בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ע' ברון) דחה את תביעת המבקש. בית המשפט התרשם כי עדותו של המבקש בלתי קוהרנטית ורצופת סתירות ואין בעדויות שנשמעו מטעמו כדי לתמוך בגרסתו. נקבע כי לא ניתן לתת אמון בגרסתו, בין השאר, מאחר שהמבקש מעולם לא נכנס לדירה 9; לא הוצגה אסמכתא בכתב לתשלום תמורת הדירות; לא נרשמה הערת אזהרה בעקבות כריתת ההסכמים; ובבקשת המבקש לביטול פסק הדין שניתן נגדו בהליך הפינוי לא טען המבקש לזכות בעלות בדירה, טענה שהעלה לראשונה רק בדיון בבקשת הביטול. מנגד, עדותו של המשיב 1 נמצאה עקבית ומשכנעת ונתמכה בעדויות שהובאו מטעמו. טענתו כי חתימתו זויפה גובתה בחוות דעת של מומחה, לגביה צוין כי היא "החלטית במידה שבית משפט אינו מורגל בה בדרך כלל". מטעמים אלה, פסק בית המשפט כי הסכמי המכר פוברקו, כטענת המשיבים, וכי חתימת המשיב 1 המתנוססת עליהם זויפה.

 

4.        המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי (כב' השופטת ע' ברון) בקשה ל"עיכוב ביצוע פינוי דירה מבין השתיים" עד למתן הכרעה בערעור שהוגש לבית המשפט העליון. בית המשפט דחה הבקשה מאחר שמצא כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, שכן טיעוני המבקש מופנים נגד קביעות עובדתיות בעיקרן. בנוסף, נקבע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת זכותם הקניינית של המשיבים על פני זכותו הנטענת של המבקש, שעה שזה מנע מהם במשך שנים לנהוג מנהג בעלים בדירה 7 ואילו ביחס לדירה 9 אין לו כל נגיעה.

 

5.        מכאן הבקשה שבפניי, בגדרה התבקש "עיכוב ביצוע חלקי בלבד של ההליכים, דהיינו דחיית פינוייה של דירה אחת מבין שתי הדירות שהבעלות עליהן שנויה במחלוקת בין הצדדים." המבקש אינו מציין, אפוא, את פינוייה של איזו מבין שתי הדירות מבקש הוא לעכב. מקריאת גוף נימוקיו עולה כי כוונתו היא לדירה 7 בה הוא מתגורר עם משפחתו. לטענתו, במידה שלא תתקבל בקשתו וערעורו יתקבל, השבת החזקה בדירה תהיה כרוכה בטרדה ובהליכים מיותרים, שכן הוא ומשפחתו יאלצו לעבור לדירת מגורים חלופית, על הכרוך בכך. עוד נטען כי סיכויי הערעור גבוהים לנוכח הטענה, כי נגרם למבקש עיוות דין משמעותי, בין היתר, בשל היעדר משאביו לממן חוות דעת מטעמו בתחום הגרפולוגיה.

 

6.        דין הבקשה להידחות. ראשית אעיר כי אין מדובר למעשה בבקשה לעיכוב ביצוע, שכן מדובר בתביעה שנדחתה, אלא בבקשה למתן סעד זמני בערעור (ראו למשל בש"א 3956/93 לדר נ' לדר (לא פורסמה, 26.8.93); ראו גם: בש"א 9640/08 פלוני נ' פלונית (לא פורסמה, 24.11.08)). ככלל, בקשה למתן סעד זמני בערעור לפי תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), ניתן להגיש רק כל אימת שבעל דין מבקש "להחיות" בתקופת הערעור סעד זמני שהוענק לו בערכאה הדיונית. במקרה דנן, לא התבקש וממילא גם לא ניתן בבית המשפט המחוזי כל סעד זמני המעכב את הפינוי. אמנם, גם אם תקנה 471 לתקנות אינה חלה, מוסמך בית משפט שלערעור להעניק סעד זמני, וזאת מכוח הכלל, לפיו כל שהערכאה הראשונה מוסמכת הייתה לפסוק, מוסמך לפסוק גם בית המשפט שלערעור (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 626 (מהדורה שמינית, 2005); ע"א 459/89 טורטן נ' ההתאחדות לספורט בישראל, פ"ד מג(4) 563, 565 (1989)). אולם במקרה דנן אין כל הצדקה להעניק סעד כאמור, כפי שיבואר להלן.

 

7.        כידוע, הכרעה בבקשה למתן סעד זמני תיעשה בשים לב לסיכוייו של המבקש לזכות בערעור שהגיש ולמאזן הנוחות בין הצדדים (ע"א 8800/04 שטיינר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם, 11.11.04); ע"א 2471/05 מוזס נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ (לא פורסם, 14.4.05)). התרשמתי כי לגופם של דברים, מאזן הנוחות נוטה במקרה זה לטובת המשיבים, אשר זכותם הקניינית בדירה 7, שהוכרה על ידי שתי ערכאות בשני הליכים נפרדים, גוברת בנסיבות העניין על זכותו הנטענת של המבקש, ששוהה בדירה מזה מספר שנים אף לאחר שהוצא נגדו צו פינוי. יצוין כי המבקש השמיט בבקשתו, כמו גם בערעור שהגיש לבית משפט זה, את דבר קיומו של הליך הפינוי בבית משפט השלום. מובן שמדובר בנתון מהותי וחיוני לצורך ההכרעה בהליכים אלה והתנהלותו של המבקש בעניין זה נעדרת תום לב ומטה אף היא את הכף לעבר דחיית הבקשה. יתרה מזאת, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נקבע כי המבקש זייף את הסכמי המכר, שנכרתו על פי טענתו בינו לבין המשיבים. קביעה זו אף היא מצדיקה בנסיבות העניין את דחיית הבקשה (ראו: ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין (לא פורסמה, 15.6.10); ע"א 9767/08 קדמני נ' מולא (לא פורסמה, 17.12.08)). לבסוף, אדגיש כי למרות שהמעבר לדירת מגורים חלופית כרוך בטרחה ובהוצאות, אין לומר כי דחיית הבקשה תוביל למצב שלא ניתן להשיב לקדמותו, ככל שיתקבל ערעורו של המבקש. 

 

           עוד אוסיף, מבלי לקבוע מסמרות, כי התרשמתי שסיכויי הערעור אינם גבוהים היות שעיקר הערעור מופנה נגד ממצאי העובדה והמהימנות של בית המשפט קמא, שבהם ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב, כידוע.

 

           הבקשה, אפוא, נדחית. המבקש יישא בשכר הטרחה של המשיבים בסך של 6,000 ש"ח ובהוצאות משפט.

 

           ניתנה היום, י"ג באייר תשע"א (17.5.11).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11010290_B04.doc   עכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il