עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1024/10

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

המשנָה לנשיא מ' נאור:

 

1.       ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים בנצרת (סגן הנשיא ת' כתילי) בעתירה מינהלית בקשר לחיובי ארנונה. אקדים ואומר, כי טענות המערערים, החל מההתכתבויות בין הצדדים לפני העתירה, דרך טענותיהם בפני בית המשפט לענינים המינהליים וכלה בטענות שבערעור, רצופות סתירות.  בסופו של דבר, כפי שיפורט – ואף שלעתים אין זה פשוט לעקוב אחר קו הטיעון של המערערים – טענות שנטענו מפורשות בידי המערערים עצמם מביאות למסקנה כי יש לדחות את הערעור.

 

 

 

העובדות וההליכים בעתירה

 

2.       אף שהמערערים טענו אחרת עד לשלב הערעור, כיום אין מחלוקת כי המערערת 2, י.ב.מ.י. מחסני אלומיניום בע"מ (להלן: "י.ב.מ.י מחסני אלומיניום" או "החברה"), מחזיקה בנכס ששכר המערער 1 מר מאיר מלכא בתחום המועצה המקומית כפר קמא (ששמה לפי צו המועצות המקומיות (א), תשי"א-1950 מאוית "כפר קמה", ולהלן: "הנכס" ו"המועצה המקומית", בהתאמה). כפי שציינו המערערים בעתירה המינהלית מושא הערעור, החברה "[]מנהלת ב[נכס] את עסקיה – המשמש כמחסן לפרופיל אלומיניום לשיווק לעוסקים בענף האלומיניום [כך]" (שם, ס' 12).

 

3.       על-פי שומות הארנונה בגין השימוש בנכס לשנים 2003-2004, בהן רשום מספר משלם 512960386 (שהוא אף מספר הח"פ של החברה), סווגו כ-500-600 מ"ר מהנכס כ"מחסני אלומיניום" לפי סמל 200 ("חנויות משרדים ועסקים") וכ-300-400 המ"ר האחרים של הנכס סווגו לפי סמל 104 ("בניינים אחרים").

 

4.       לכל המאוחר ביום 10.10.2007, שם המשלם בשוברי תשלום ארנונה (לצד מספר החברה של י.ב.מ.י. מחסני אלומיניום כמספר משלם כאמור), אשר הופיע עד אז כ"מאיר מלכה", שונה ל"מאיר מלכה_י.ב.מ.י. מח".

 

5.       ביום 28.11.2007 התקבלה בחשבון בנק של החברה הודעת עיקול מאת המועצה המקומית, מתוקף סמכותה לפי סעיף 19(א) לפקודת המועצות המקומיות, המסדיר נקיטת הליכי גבייה מינהליים לפי המסלול של פקודת העיריות [נוסח חדש] (נושא אליו נחזור בהמשך הדברים). ביום 16.12.2007 הגיעו החברה והמועצה המקומית להסדר בקשר לחוב ארנונה משנת 2004 עד סוף 2007 (שכותרתו "י.ב.מ מחסן אלומניום – כפר קמא", להלן: ההסדר לשנים 2004-2007)). לפי ההסדר, סווגו, כבעבר, 400 מ"ר מהנכס כ"בניינים אחרים", אך 600 המ"ר הנוספים סווגו לא כחנויות משרדים ועסקים, אלא על-פי סמל 201 ("בתי מלאכה"). סכום ההסדר שולם למועצה המקומית במלואו.

 

6.       עוד נקבע בהסדר לשנים 2004-2007, לגבי 600 המ"ר אשר סווגו בו בסיווג בתי מלאכה (שטח שלפני כן, כאמור, סווג בסיווג חניות, משרדים ועסקים), כי "בשנת 2008 החיוב על ה-600 מ.ר יבחן עפ"י צו הארנונה ובהתייעצות עם יועמ"ש המועצה."

 

7.       בשנת 2008 יצאו חשבונות ארנונה לפיהם, לצד 400 המ"ר המסווגים כ"בניינים אחרים", 600 המ"ר הנותרים שסווגו בהסדר בסיווג "בתי מלאכה" סווגו שוב לפי סמל 200 ("חנויות משרדים ועסקים"). ביום 8.4.2008 פנה המערער 1, מאיר מלכא, ב"הודעת השגה" למנהל הארנונה במועצה המקומית. בהודעת ההשגה טען מר מלכא כי הוא שוכר את הנכס, כי בנכס מתנהלים עסקיה של י.ב.מ.י מחסני אלומיניום, כי בשנה האחרונה הוא מונה ל"מנהל חב' י.ב.מ.י בע"מ" וכי בהודעות השומה, בחיובים החודשיים וכן במסמכים שהוחלפו בין הצדדים, נרשמות 2 הזהויות – זו של מר מלכא וזו של החברה – יחד ו/או אחת מהן, לסירוגין. מר מלכא ביקש לקבוע לאלתר כי שוכר הנכס – מאיר מלכא – יהא הנישום הרשום בלוח השומה. כן טען מר מלכא כי יש לסווג את הנכס כולו בסיווג "בניינים אחרים". עוד טען מר מלכא להפליה, תוך שהוא מציין כי ידוע לו על נכסים בהם נעשה שימוש דומה שהסיווג לגביהם הוא בסמל 104 ("בניינים אחרים") ו-201 ("בתי מלאכה"), בהתאם לגודל השטח המיועד לכל סיווג.

 

8.       ביום 29.12.2008 פנתה החברה ("י.ב.מ.י מחסני אלומיניום בע"מ באמצעות מאיר מלכא"), "בהמשך" להשגה (שהוגשה כזכור לא בידי החברה אלא בידי מר מלכא), בצירוף תשלום שחוּשב לפי סיווג "בניינים אחרים" בגין 965 מ"ר ולפי סיווג "בתי מלאכה" בגין 35 מ"ר. לפי חישוב החברה, סך סכום הארנונה לשנת 2008 בגין הנכס, שהיקפו 1,000 מ"ר, עמד על 3,944 ₪. המועצה המקומית השיבה כי תנאי ההסדר לשנים 2004-2007 (קרי – 600 מ"ר בסיווג "חנויות משרדים ועסקים" ו-400 מ"ר "בתי מלאכה") – תקפים גם לשנת 2008 "היות ואין החלטת מליאה [ה]נוגעת לעניינכם באופן פרטני".

 

9.       בצו הארנונה של המועצה המקומית לשנת 2009 שונתה הגדרת סמל 200, להגדרה כדלקמן: "חנויות, משרדים, עסקים שירותים ומסחר, מסעדה קיוסק, מזנון, חנויות, מרפאות, בתי מרקחת מחסן אלומיניום סחר בסיטונאות, מאפיות."

 

ביום 31.3.2009 פנה מר מאיר מלכא, שוב בשמו ולא בשם החברה, ב"הודעת השגה". בהודעה זו חזר מר מלכא על טענותיו בענין זהות הנישום. כן טען מר מלכא כי הוא הסתמך על הגדרת הנכס בעת שהתחיל לשכור אותו. עוד טען כי התוספת "מחסן אלומיניום סחר בסיטונאות" להגדרת סמל 200 אינה כדין, הן בשל כך שלא הוחלט עליה במועצה והן כי נוכח "דיני ההקפאה" בדיני הארנונה, לא ניתן לשנות סיווג בצו הארנונה ללא אישור שר האוצר ושר הפנים. בהודעה זו טען מר מלכא כי יש לסווג את הנכס כולו בסיווג "בניינים אחרים", בשיעור ארנונה של 2.88 ₪ למ"ר.

 

10.     ביום 31.5.2009 שלחה המועצה המקומית דרישת חוב ארנונה על סך כ-175,000 ₪. בתשובה לדרישת החוב, מאת "המחזיק - מאיר מלכא", חזר מר מלכא על טענותיו בענין ערבוב הזהויות שלו ושל החברה; כן טען מר מלכא כי הוא זה ששילם את סכום הארנונה לשנת 2008 עקב השגה (על אף שמי ששלחה את התשלום היתה החברה, ראו פסקה 8 לעיל).

 

11.     ביום 25.6.2009 השיבה המועצה המקומית כי לא נפלה טעות בחישוב דרישת החוב.

 

12.     ביום 8.11.2009 שלחה המועצה המקומית דרישת תשלום לפי פקודת המסים (גביה) ולפי פקודת העיריות, בגין חוב ארנונה החל משנת 2006. לאחר שב"כ המערערים שלח מכתב ובו התנגדות לדרישת התשלום, הטילה המועצה המקומית עיקול בסך 205,530.30 ₪  על נכסי החברה ביום 1.12.2009, לפי סעיף 19 לפקודת המועצות המקומיות.

 

13.     ביום 3.12.2009 הגישו המערערים עתירה מינהלית נגד המועצה המקומית, במסגרתה הם עתרו לסעדים כדלקמן:

 

א.       ביטול העיקול;

 

ב.       קביעה שההסדר לשנים 2004-2007, שלו הם "נאלצו" להסכים, מהווה תשלום סופי ומלא של חוב הארנונה עד סוף 2007;

 

ג.       קביעה שיש לראות בהשגות שהוגשו לשנים 2008-2009 כהשגות שמנהל הארנונה החליט לקבל במלואן נוכח העדר מענה תוך 60 ימים, בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר");

 

ד.       רישום שמו של מר מאיר מלכא כנישום בספר השומה, מכוח היותו המחזיק בנכס וביטול רישום שמה של י.ב.מ.י מחסני אלומיניום כנישום;

 

ה.       קביעה כי הוספת סווג חדש בסמל 201 ("בתי מלאכה") בצו הארנונה בשנת 2004 והוספת הדיבור "מחסן אלומיניום סחר בסיטונאות" להגדרת סיווג 200 (חנויות משרדים ועסקים) בצו הארנונה בשנת 2009 נעשו שלא כדין.

 

פסק הדין של בית המשפט לענינים מינהליים

 

14.     בית המשפט לענינים מינהליים דחה את הטענה לפיה מר מאיר מלכא הוא המחזיק בנכס וקבע כי החברה היא המחזיקה בנכס. נקבע, כי משנפרע ההסדר לשנים 2004-2007 במלואו, לא קיים עוד חוב ארנונה בגין שנים אלו. בשאלה אם יש לראות את ההשגות על השומות לשנים 2008-2009 כהשגות שנתקבלו עקב העדר מענה במועד, קבע בית המשפט לענינים מינהליים כי ההשגות הוגשו בידי מר מלכא ולא בידי החברה, ונוכח הקביעה שהמחזיק הוא החברה, התוצאה היא שלא הוגשו השגות בידי המחזיק, כך שאין לראות בהשגות שהוגשו בידי מר מלכא כאילו התקבלו בהיעדר מענה של המועצה המקומית. לענין זה ציטט בית המשפט לענינים מינהליים את ע"ש (חי') 5262/97 ברגמן נ' מנהל הארנונה בעירית קרית ים (לא פורסם, 21.4.1998, להלן: פסק דין קלרה ברגמן), בו נקבע כי לפי סעיף 3 לחוק הערר השגה צריכה להיות מוגשת בידי מי ש"חויב" בארנונה, כך שלא היה מקום לראות, באותה פרשה, בהשגה שהוגשה בידי אדם אחר, כהשגה אותה קיבל הממונה על הארנונה במלואה מפאת העדר תשובה במועד.

 

15.     לאור דחיית טענת המערערים בענין ראיית ההשגות לשנים 2008-2009 כהשגות שהתקבלו במלואן עקב העדר תשובה במועד, דן בית המשפט לענינים מינהליים בטענות העותרים לגוף השומות הללו. בענין שנת 2008, ציין בית המשפט לענינים מינהליים כי בתשובה ששלחה המועצה המקומית לעותרים מיום 30.12.2008 אושר כי ההסדר לשנים 2004-2007 תקף גם לשנת 2008; על כן, נקבע כי על העותרים לשלם ארנונה לשנת 2008 בהתאם לאותו הסדר ולא בהתאם לחישוב העצמי מטעמם.

 

16.     בענין שנת 2009, קבע בית המשפט לענינים מינהליים כי תוספת המלים "מחסן אלומיניום סחר בסיטונאות" לסמל 200 ("חנויות, משרדים ועסקים") אינה מפלה; כי הנטל להוכיח שהשרים לא אישרו אותה היה על העותרים וכי אלו לא עמדו בנטל זה; כי כך או אחרת, גם ללא התוספת המלים הנזכרת, סיווג הנכס לפי סמל זה היה מתאים – וכי המועצה המקומית היתה רשאית לתקן טעות בסיווג (קרי, לתקן את הסיווג שבהסדר, אשר פיצל את הנכס בין סיווג "בתי מלאכה" וסיווג "בניינים אחרים").

 

17.     בענין העיקול, קבע בית המשפט לענינים מינהליים כי "[]באשר לעיקול, הוא אמור להיות בהתאם לקביעות שלעיל". נקבע בסוף פסק הדין כי אין צו להוצאות.

 

טענות המערערים

 

18.     המערערים, מר מלכא והחברה, ערערו על חלק מהקביעות בפסק הדין. כפי שכבר צוין בפתיחת הדברים, לאחר שנדחתה העתירה לרשום את מר מלכא כמחזיק בנכס, טוענים המערערים בערעור כי "אין מחלוקת שהמערערת 2 [החברה] מחזיקה בנכס הנישום ומנהלת בו את עסקיה" (ע' 11 להודעת הערעור). לגבי החבות לשנים 2004-2007 – אין ערעור.

 

לטענת המערערים, אין חובה שהשגה תוגש בידי מי ש"חויב" בארנונה

 

19.     המערערים טוענים בפנינו כי בית המשפט לענינים מינהליים טעה כאשר הוא דחה את טענתם, לפיה יש לראות בהשגות שהוגשו על השומות לשנים 2008 ו-2009 כהשגות שנתקבלו עקב העדר תשובה במועד. המערערים טוענים כי הטענה המקורית של המועצה המקומית במסגרת העתירה היתה כי מעולם לא נתקבלו השגות מטעם מי מהמערערים, וכי רק לאחר שהוכיחו המערערים את דבר המצאת ההשגות, שינתה המועצה המקומית את טענתה וטענה, לראשונה, שהסיבה לאי מתן תשובה להשגות היתה שהן לא הוגשו בידי הגורם הנכון. בענין הקביעה שהובאה בידי בית המשפט לענינים מינהליים מתוך פסק דין קלרה ברגמן, לפיה לא רואים השגה שהוגשה בידי מי שלא "חויב" כהשגה שהתקבלה במלואה מפאת העדר תשובה במועד, טוענים המערערים כי לא היתה זו אלא הערת אגב באותו פסק דין וכי ערעור הנישומה דווקא התקבל באותו פסק דין. תימוכין לטענה שאין חובה שהשגה תוגש דווקא בידי "מי שחויב" על מנת שהעדר תשובה במועד יוביל לקבלתה במלואה, מבקשים המערערים למצוא ב-ה"פ (מחוזי חי') 30151/97 שטראוס מחלבות בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית נהריה (לא פורסם, 21.12.1998) (להלן: פסק דין שטראוס), בו, לטענת המערערים, נקבע "שיש לשטראוס מעמד בהשגה שהגישה תנובה, שכן היא נכנסה לנעליה". המערערים מוצאים תימוכין בעמדתם אף ב-עמ"נ (מינהליים ת"א) 111/05 המקום של ש. שמחה בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית ת"א (לא פורסם, 13.7.2005), בו נקבע כי מנהל הארנונה אינו רשאי למיין את ההשגות לפי אלה אשר הוגשו לדעתו כדין ואלו שלא הוגשו לדעתו כדין ולהשיב רק לראשונות.  כן טוענים המערערים כי לאור בג"ץ 351/88 טית בית בע"מ נ' עיריית פתח-תקוה, פ"ד מב(3) 441 (1988)(להלן: טית בית), יש לפרש את סעיף 3 לחוק הערר המסדיר את הזכות להגיש השגה באופן רחב, ועל כן אין מקום לדקדק בזהות מגיש ההשגה.

 

 

לשיטת המערערים עצמם, מאיר מלכא הוא מי ש"חויב" ואילו מי שהגישה את ההשגות היא החברה

 

20.     בערעור, עומדים המערערים על הפרטים שהופיעו בשומות ששלחה המועצה המקומית (פרטי משלם "מאיר מלכא_י.ב.מ.י מח", מספר משלם שהוא מספר ה"ח"פ" של החברה, פרטי נכס "מחסני אלומיניום"), אך טענתם היא, כי "מי שחוייב ...כהגדרת סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות" היה – "מאיר מלכא" (סעיף 42א לכתב הערעור). לטענת המערערים, על-פי סעיף 325 לפקודת העיריות, אם רצתה המועצה המקומית להחליף את הנישום (ממאיר מלכא לחברה), היא היתה צריכה להודיע למערערים על כך בכתב.

 

21.     למרות שלטענת המערערים מי ש"חויב" בארנונה היה מאיר מלכא, טוענים הם מפורשות כי "[ה]השגות הוגשו בידי המערערת 2 [קרי – החברה]", "באמצעות ח.פ שלה" (וזאת באמצעות מנהלה מר מאיר מלכא) (סעיף 21 לסיכומי המערערים).

 

22.     כאמור, המערערים טוענים מפורשות כי מי ש"חויב" בארנונה היה מר מאיר מלכא ולא החברה. כטענה חלופית, טוענים המערערים כי ככל שרואים את החברה ולא את מאיר מלכא כמי ש"חויב", אין להסיק, מהעובדה ששמו של מר מאיר מלכא מופיע על גבי ההשגות, שהשגות אלו הוגשו בידי מר מלכא באופן אישי ולא בידי החברה: נוכח טענת המועצה המקומית לפיה שמו של מר מלכא הופיע במסמכיה בקשר לארנונה כאיש הקשר של החברה "מטעמי נוחות בלבד", יש לראות, בהתאם, את הופעת שמו על גבי ההשגות עצמן, לצד פרטים של החברה, כהופעה מטעמי נוחות בלבד. מכאן, ככל שייקבע כי החברה היא מי ש"חויב", ההשגות הוגשו בידי החברה כדין, ובהעדר מענה במועד, יש לראותן כהשגות שנתקבלו.

 

23.     המערערים מוסיפים וטוענים, כי נוכח הערבוביה המכוונת שעושה המועצה המקומית בין פרטיו של מר מלכא ובין פרטי החברה, אין המועצה המקומית יכולה להיבנות מהטענה שההשגות הוגשו שלא כדין בידי מי שלא "חויב". לטענת המערערים, גם המועצה המקומית הכירה בהשגות, בכך שהיא השיבה למכתבים מאוחרים מטעם המערערים אשר ציינו את ההשגות.

 

 

 

 

 

הסעד היחיד המתבקש לגוף הסיווג – קביעה שהוספת המלים "מחסן אלומיניום סחר בסיטונאות" לא היתה כדין

 

24.     הסעד היחיד המתבקש בערעור בקשר לסיווג הנכס הוא קביעה לפיה הוספת המלים "מחסן אלומיניום סחר בסיטונאות" להגדרת סמל 200 לא היתה כדין (סעיף 49 להודעת הערעור). המערערים טוענים שבית המשפט לענינים מינהליים טעה בקביעתו לפיה נטל ההוכחה בענין אי מתן אישור השרים להוספת מלים אלה להגדרת הסיווג רבץ עליהם וכי הם לא הרימו נטל זה. לטענת המערערים, הנטל להוכיח שניתן אישור לשינוי הסיווג רבץ על המועצה המקומית והיא זו אשר לא הרימה אותו. לטענת המערערים, בית המשפט לענינים מינהליים אף טעה כאשר קבע כי גם בלי תוספת זו, הנכס הנדון מתאים לסיווג בסמל 200. המערערים טוענים כי סמל 200 כוללת מסעדה, קיוסק, מרפאה ובית מרקחת, שביניהם ובין העסק שבנדון אין ולא כלום. לטענת המערערים, הנכס הינו "מחסן חמרי גלם תעשייתיים לענף האלומיניום" הכולל 35 מ"ר לחיתוך מוטות "לפי הצורך שבניפוקם ללקוחות, לפי דרישה". נטען כי במחסן מתבצעת "הכנת הזמנות חמרי גלם לקראת המשלוח שמבוצע ברכבי המערערים," "למפעלי הייצור של הלקוחות" (ס' 47 להודעת הערעור). לטענת המערערים אין בנכס תנועה של לקוחות או מבקרים, ואין בו פעילות הפצה או שיווק (אלא סוכן החברה מסתובב בין הלקוחות ומקיים קשר עם "משרד הניפוק שבמחסן").

 

25.     עוד טוענים המערערים כי סיווג הנכס לפי סמל 200 אינו מתאים לנכס שבנדון כי "חנויות, משרדים, מרפאות, בתי מרקחת, מסעדות" אינם מצויים בדרך כלל באיזור תעשייה. לטענתם, "לא בכדי" הוסכם בהסדר שנערך בקשר לשנים 2004-2007 לסווג חלק מהנכס לפי סיווג לבתי מלאכה (סמל 201) (סעיף 42 לסיכומי המערערים). לטענת המערערים, במסמכי המועצה המקומית בקשר לנכס אף התווספו המלים "57 תעשיה זעירה", ולכן הנכס מתאים להיות מסווג כבית מלאכה.

 

העיקול

 

26.     המערערים טוענים שבית המשפט לענינים מינהליים טעה כאשר הוא דחה את טענותיהם, לפיהן דין העיקול שהוטל בידי המועצה המקומית במסגרת הליכי גבייה מינהליים בטלוּת, נוכח האיסור (כטענתם) על הפעלת אמצעי גבייה מינהליים בטרם הפך החוב לחלוט.

 

 

 

טענות המועצה המקומית

 

27.     לטענת המועצה המקומית, המערערים פועלים בפרשה דנן בחוסר תום לב, בהיעדר ניקיון כפיים ותוך ניצול לרעה של הליכי משפט. זאת, באי תשלום חובות ארנונה; באילוץ המועצה לנקוט בהליכי גביה מינהליים; בהגשת השגות ותכתובת שעיקר מטרתן להתיש את המועצה תוך יצירת מצג שווא של חוב במחלוקת – ואף בדרישה תמוהה לחלק נכס לצורך ארנונה ללא הצדקה ולשלם 3,944 ₪ בגין נכס בגודל 1000 מ"ר, לפי סיווג "בנינים אחרים" המיועד לבניינים ריקים.

 

28.     למועצה המקומית גם טענות נגד קביעת בית המשפט לענינים מינהליים לפיה ההסדר לשנים 2004-2007 יעמוד על כנו; אלא שהמועצה המקומית לא הגישה ערעור על פסק הדין.

 

29.     לענין ראיית ההשגות כהשגות שנתקבלו במלואן עקב העדר תשובה במועד, טענות המועצה המקומית הן הפוכות לטענות המערערים: המערערים, כזכור, טוענים כי מי ש"חויב" הוא מאיר מלכא וכי מי שהגיש את ההשגה הוא החברה; ואילו המועצה המקומית טוענת שמי ש"חויב" הוא החברה וכי מי שהגיש את ההשגה היה מר מלכא.  לענין טענתה לפיה "המחויב" בתשלום הארנונה בשנים 2008 ו-2009 היה החברה, מציינת המועצה המקומית כי היא הוציאה את דרישת התשלום על שם החברה ולפי מספר החברה (תוך הוספת שמו של מר מלכא, לשם הנוחות, כאיש הקשר של החברה וכמי שמנהל את ענייני החברה מול המועצה המקומית). המועצה המקומית מציינת בהקשר זה כי החברה, ולא מר מלכא, היא שהיתה צד להסדר הפשרה לשנים 2004-2007. לענין טענתה לפיה מי שהגיש את ההשגה היה מר מלכא, טוענת המועצה המקומית כי  מר מלכא הגיש את ההשגה בשם עצמו. על כן, לטענת המועצה המקומית, אין נפקות להשגות. לטענת המועצה המקומית, מר מלכא הוא עורך דין אשר ידע כיצד לפנות בשם החברה במקום בשמו – לו היה רוצה בכך –  כפי שהוא אכן עשה לעתים (ראו מכתב מיום 4.12.2009 בתיק המוצגים מטעם המועצה המקומית).

 

30.     לענין סיווג הנכס, טוענת המועצה המקומית כי הנטל להוכיח שיש מקום לחלק את הנכס לצרכי ארנונה רבץ על המערערים, אך הם לא עמדו בכך. לטענתה, סיווג הנכס תמיד היה לפי סמל 200 ("חנויות משרדים ועסקים"). נטען כי הנכס מתאים לסמל 200 גם בנוסחו בטרם הוספת הדיבור "מחסן אלומיניום סחר בסיטונאות", כך שאין בתוספת זו כדי לשנות את התוצאה. לטענת המועצה המקומית, החברה עושה בנכס שימוש מעורב המיועד למטרה אחת (והמועצה המקומית מפנה לענין זה ל-בר"ם 8099/09 ונדום אופנה בע"מ נ' עיריית תל אביב – מנהל הארנונה (טרם פורסם, 28.10.2009)), ומטרה זו היא סחר באלומיניום.

 

31.     לטענת המועצה המקומית, היא הפעילה הליכי גביה מינהליים כדין נוכח אי תשלום חוב ארנונה אשר לא היה נתון במחלוקת. המועצה המקומית טוענת כי מול הפגיעה הנטענת במערערים, אשר לא הוכחה, יש לשקול את הפגיעה בציבור ובמועצה.

 

32.     המועצה המקומית טוענת, לענין חוסר תום לבם של המערערים, כי עדיין לא שולם אפילו החלק של חוב הארנונה אשר אינו נתון במחלוקת בערעור.

 

דיון

 

ההשגות לשנים 2008-2009: השגות שהחליט המנהל לקבלן?

 

33.     סעיפים 3 ו-4 לחוק הערר (חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976) קובעים:

 

 

לפי סעיף 4(ב) המצוטט, אם לא השיב מנהל הארנונה להשגה תוך ששים יום, ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה (אלא אם יוארך המועד בידי ועדת הערר כאמור באותו תת סעיף). שורה של פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים (לרבות בשבתם כבתי משפט לענינים מינהליים) עמדו על כך, שנוכח התוצאה שקובע סעיף 4(ב) למקרה של איחור במתן תשובה להשגה, הסעיף הוא בגדר הוראה מצווה ולא הוראה מדריכה. פסקי דין מחוזיים אלה קבעו, נוכח הלשון הברורה של הסעיף ותכלית חיסול תופעת הסחבת בשירות הציבורי, כי רואים בהשגה שלא קיבלה מענה במועד כהשגה שהחליט המנהל לקבל (ראו למשל פסק דין שטראוס; ה"פ (מחוזי חי') 30053/96 יאיר ש. שיווק בע"מ נ' עירית חדרה (לא פורסם, 13.3.1997)). על חלקם הוגשו ערעורים, אשר נמשכו (למשל עע"ם 3996/10 עיריית פתח תקוה נ' מרכז נופש "ספורטן" פ"ת (טרם פורסם, 14.5.2012), בו נדחה הערעור על עת"מ (ת"א) 2445/09 מרכז נופש "ספורטן" פ"ת נ' עיריית פתח תקוה (לא פורסם, 22.3.2010) ; עע"ם 2726/11 עיריית פתח תקווה נ' אי איי גי ישראל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 12.7.2012), בו נמחק הערעור על עת"מ (מרכז) 19469-06-10 איי אי ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ נ' עיריית פתח תקווה (לא פורסם, 6.3.2011) . קיימת גם פסיקה מחוזית שונה, אשר קבעה כי נוכח טענות כבדות משקל של הרשות המקומית לגופה של השומה שבהשגה, ניתן לסטות מהתוצאה הקבועה בסעיף 4(ב) (ראו ה"פ (מחוזי ת"א) 864/80 תל אביב הילטון בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו (לא פורסם, 13.9.1981)).

 

34.     בענייננו, אין צורך להכריע בשאלה באלו נסיבות, אם בכלל, לא תיחשב השגה שלא זכתה למענה במועד כהשגה אותה החליט המנהל לקבל. זאת, מהטעם הפשוט שמערערים טענו בפנינו, מפורשות, כי מי ש"חויב" בארנונה בשנים 2008 ו-2009 היה מאיר מלכא, אך מי שהגיש את ההשגות לא היה מאיר מלכא; ההשגות הוגשו בידי החברה (ראו פסקה 21 לעיל). כך יוצא, שלשיטת המערערים עצמם, ההשגות שבנדון אינן בגדר "השגה" לפי סעיף 3(א) לחוק, שעניינו השגה של "מי שחויב בתשלום ארנונה", ואם אין "השגה", ממילא אין השגה אשר תיראה כהשגה שהחליט המנהל לקבל.

 

35.     התוצאה הנקבעת לפי סעיף 4(ב) לחוק הערר להעדר תשובה להשגה במועד, לפיה רואים את ההשגה כהשגה שהחליט מנהל הארנונה לקבל, יכולה להיות משמעותית. בענייננו, למשל, כפי שעולה מהמסמכים והטענות בתיק, הנכס סווג בעבר, בין בשומות לפני 2004 ובין בהסדר לשנים 2004-2007, כך שהארנונה שחלה על השימוש בנכס עמדה על עשרות אלפי שקלים בשנה, ואילו ב"השגות" נשוא ענייננו נטען כי הארנונה שצריכה לחול על עסק הפועל בכ-1000 המ"ר של הנכס עומדת על סך 3,994 ₪ בלבד. אף בהנחה (ואין אני מביעה דעה לכאן או לכאן) שאין חריגים לתוצאה לפי סעיף 4(ב) לחוק הערר בהינתן "השגה" כהגדרתה בחוק, הרי תוצאה זו אינה מתחייבת כאשר לא מדובר בהשגה העומדת בהגדרה בחוק. כפי שקבעה השופטת י' וילנר ב-ה"פ (שלום ח"י) 1290/98 א. גרוסמן ובניו בע"מ נ' עיריית תמרה, פ"מ תשנ"ט(3) 865, 872 (2000)(ההדגשה שונתה):

 

"אכן, התוצאה מבחינת הרשות המקומית הינה קשה ביותר, ויכולה להביא במקרים מסוימים לכך שיבוטלו חובותיהם של אזרחים אף שלא הייתה הצדקה לכך לגופו של עניין אך ורק משום שמנהל הארנונה איחר, ולו ביום אחד, במתן תשובתו להשגות אלו.

אולם זהו מחיר ראוי מבחינה ציבורית, שכן הוא נועד לשמור על מינהל תקין ומונע חוסר התייחסות וזלזול כלפי האזרח מצד מנהל הארנונה.

עם זאת עקב הקיצוניות של הסנקציה והשלכותיה יש להפעילה בזהירות יתרה ובמקרים הברורים בלבד."

 

ראו גם דברי כבוד השופט ד"ר ביין בפסק דין קלרה ברגמן שאוזכר לעיל (פס' 5.2 לפסק הדין, ההדגשה הוספה):

 

"אינני סבור, כי המערערת יכולה להבנות מכך שהתשובה בהשגה לא ניתנה תוך המועד הקבוע בסעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) להלן: חוק הערר), שכן ההשגה היתה פגומה, החיוב בארנונה יצא ע"ש ברגמן יצחק ואילו ההשגה הוגשה בשם ברגמן קלרה...

יצוין כי בסעיף 3(ג) [צ"ל 3(א) – מ"נ] לחוק הערר לא מדובר על 'החייב בתשלום ארנונה' אלא על מי ש'חוייב', משמעות הדבר הוא שבמישור הדיוני מי שצריך להגיש את ההשגה הוא זה שהעיריה בפועל חייבה אותו בתשלום הארנונה, וכאמור היה זה יצחק ברגמן ולא קלרה. אמנם, העיריה לא העלתה טענה זו בתשובתה להשגה, אך בכך אין לראות אלא לכל היותר הסכמה שמבחינה מהותית יצחק הוא החייב בארנונה אך כשמסתמכים על טענה פורמלית שלפיה דין ההשגה כאילו נתקבלה רק בשל כך שעברו 60 יום מעת הגשתה, ניתן לבדוק אם מבחינה פורמלית לפנינו השגה כדין, והתשובה היא בשלילה"

 

(ויצוין, ביחס לטענת המערערים לפיה הערעור של גב' ברגמן התקבל, כי הערעור אמנם התקבל, אך זאת לא על בסיס קביעה שיש לראות את ההשגה כהשגה שהחליט המנהל לקבל עקב העדר תשובה במועד; ראו שם, פס' 5.3 ו-5.4).

 

36.     די בכך שלטענת המערערים עצמם בערעור שבפנינו, מי שהגיש את ההשגות אינו מי ש"חוייב" בתשלום הארנונה, כדי לקבוע כי אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט לענינים מינהליים לפיה אין לראות ב"השגות" שהוגשו בקשר לשנים 2008 ו-2009 השגות אותן החליט המנהל לקבל עקב העדר תשובה במועד. כדי שדבריי לא יובנו שלא כהלכה: כאשר רשות מקומית סבורה כי המסמך שבפניה אינו השגה כדין, עליה להשיב ולהעמיד את הפונה על הפגם; אולם, התרופה להפרת החובה להשיב ל"השגה" שלמעשה אינה השגה, אינה בראייתה כהשגה שהחליט המנהל לקבל, שכן תרופה רבת עוצמה זו מיועדת בסעיף 4(ב) לחוק להשגה בהתאם לחוק (ראו והשוו ענין המקום של ש. שמחה בע"מ שנזכר לעיל, שאף בו, אם כי מטעם אחר, לא נקבע שיש לראות את ההשגה כהשגה שהחליט המנהל לקבל מפאת העדר תשובה במועד. בקשת רשות ערעור שהגיש שם הנישום נדחתה (ראו בר"ם 9179/05 המקום של ש' שמחה בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל-אביב-יפו (טרם פורסם, 12.7.2006)).

 

37.     בשולי הדברים אציין, כי ערה אני לשאלה אם קיימות נסיבות שבהן מותר למי שלא "חויב" בארנונה להגיש השגה, למשל, כאשר אדם טוען שהוא, ולא מי ש"חויב", המחזיק בנכס (ראו הנריק רוסטוביץ, משה וקנין, נורית לב ורונית כהן כספי ארנונה עירונית ספר שני 1313-1315 (מהדורה חמישית 2007)). בענייננו, המערערים, אשר טוענים כי מי ש"חויב" בארנונה היה מר מלכא, אמנם טוענים כי מי שהגישה את ה"השגות" היתה החברה, מי שלטענתם לא "חויבה"; אך ב"השגות" אלה (אשר הוגשו בטרם שינו המערערים את טענתם בענין זהות המחזיק בנכס בערעור בפנינו) לא נטען כי החברה היא המחזיקה, אלא ההיפך – נטען כי המחזיק הוא מר מלכא, כך שלשיטת המערערים עצמם, אין בפנינו השגה של חברה שלא "חויבה" אך טענה שהיא המחזיקה. ההיגיון שבמתן אפשרות למי שלא "חויב" אך מבקש לקחת אחריות על הארנונה בנכס בטענה שהוא המחזיק, אינו חל על המצב (המשונה במידת מה) המתואר בטענות המערערים, שבו מי שלא חויב (לטענת המערערים – החברה) פונה בהשגה וטוען שלא הוא, אלא מי שחויב (לטענת המערערים – מר מלכא), הינו המחזיק.

 

38.     אבהיר, כי אין בפסק דין שטראוס, אליו הפנו המערערים, כדי לגרוע ממסקנתי. באותה פרשה, חברת שטראוס החליפה את תנובה כמחזיקה בנכס שנדון שם. תחילה הגישה תנובה השגה בקשר לשנת 1996 ובהמשך הגישה שטראוס השגה בקשר לאותה שנה, וההשגות לא נענו במועד. בית המשפט קבע כי יש לראות בהשגה (המאוחרת יותר) שהגישה שטראוס כהשגה שהחליט המנהל לקבל עקב העדר תשובה במועד, ובהערת אגב הוסיף בית המשפט כי ממילא היה לשטראוס מעמד בהשגה הראשונה שהוגשה בידי תנובה, נוכח העובדה ששטראוס נכנסה לנעלי תנובה. בענייננו, לעומת זאת, אין בפי המערערים, שטוענים בפנינו כי י.ב.מ.י מחסני אלומיניום בע"מ הגישה את ההשגות, כל טענה שמר מלכא קיבל את החזקה בחזרה ממנה ונכנס (בחזרה) לנעליה כמחזיק (באופן שיקנה לו מעמד בהשגה קודמת שהגישה החברה).

 

39.     אף בפסק דין טית בית, שאליו הפנו המערערים, אין כדי לשנות את המסקנה לפיה כאשר לא מדובר בהשגה העומדת בדרישות סעיף 3 לחוק, לא רואים את ה"השגה" כהשגה שהחליט המנהל לקבל. הקביעה באותו פסק דין היתה שיש לפרש את סעיף 3 לחוק הערר באופן רחב על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית על חיובי ארנונה. לעומת נושא הגבלת עילות ההשגה שנדון באותו פסק דין, בקביעה שבה אנו עוסקים, לפיה בהעדר השגה כדין אין "זכייה טכנית" עקב העדר תשובה במועד לפי סעיף 4(ב), אין כדי למנוע מהאדם ששלח את ה"השגה" לפנות לערכאות, בין לבחינת השאלה אם מדובר בהשגה העומדת בתנאי סעיף 3 לחוק ובין לבחינת השומה לגופה (כפי שהיה גם במקרה שבפנינו).

 

40.     מסקנתי, אם כן, היא שנוכח עמדת המערערים עצמם לפיה מי שהגיש את ה"השגות" שבנדון אינו מי ש"חויב" בתשלום ארנונה, אין כל מקום להתערב במסקנת בית המשפט לענינים מינהליים לפיה אין בפנינו השגות שרואים אותן כהשגות שהחליט מנהל הארנונה לקבל מפאת העדר תשובה במועד. אעיר, למעלה מן הצורך, כי אף אם המערערים לא היו טוענים מפורשות כי מי שהגיש את ההשגות לא היה מי ש"חויב" בארנונה, הייתי קובעת זאת. אולם, את הקביעה לפיה מי שהגיש את ההשגות לא היה מי ש"חויב" הייתי קובעת דווקא על בסיס נתונים הפוכים מאלה שטענו להם המערערים בערעור: הייתי קובעת שמי ש"חויב" בארנונה היתה החברה דווקא, ואילו מי שהגיש את ההשגות היה דווקא מר מאיר מלכא בשמו הוא. אבאר.

 

א.       עיון במסמכים שבתיק מעלה כי עוד לפני שנת 2004 מספר הנכס בחשבונות הארנונה היה מספר החברה. כפי שצוין בידי בית המשפט לענינים מינהליים, הוספת שמה של החברה להודעות שומה נעשתה לפני ההסדר בין החברה לבין המועצה המקומית בשנת 2007. העיקול שהוטל בשנת 2007 הוטל על חשבונה של החברה. בהסדר בקשר לשנים 2004-2007 הכותרת המתנוססת באותיות גדולות היא "י.ב.מ. מחסן אלומיניום – כפר קמא". בנסיבות אלו, אף אם אניח (ואינני מניחה לכאן או לכאן) את טענת האילוץ שטענו המערערים בקשר להסכם (בלשון רפה ותוך שהם אינם מבקשים לבטל את ההסדר), ברור כי המערערים ידעו בבירור – אף נוכח הופעת שמו של מר מלכא יחד עם השם ומספר החברה של החברה – כי מי ש"מחויבת" בידי המועצה המקומית בחשבונות ארנונה היא החברה.

 

ב.       מר מאיר מלכא הינו, אכן, עורך דין, אשר אף ייצג את המערערים בדיון בעל-פה בערעור זה בפנינו. לאחר שמר מלכא המציא 2 עמודים בלבד של הסכם השכירות בינו לבין בעל הנכס – ונוכח טענות המועצה המקומית בגין כך בבית המשפט שאף בעקבותיהן הוא לא ראה לנכון להשלים את יתר דפי החוזה –  הוגשו שתי "השגות", שבתחילתה של כל אחת מהן טענות על "כפל הזהויות" בהודעות השומה ובקשה לקבוע לאלתר כי השוכר – מאיר מלכא – יהיה הנישום הרשום. בהשגה הראשונה, מיום 8.4.2008 – באופן המתיישב עם הבקשה האמורה – חתם מר מלכא כ"מאיר מלכא" ללא איזכור החברה ואף רשום בכותרת ה"השגה" בכתב יד, ליד מספר המשלם (שהוא מספר החברה), "כך נרשם בהודעת השומה". לדעתי, הערה זו נועדה להדגיש כי ההשגה מוגשת מטעם מר מלכא ולא מטעם החברה, אף שמספר הנכס הרשום במועצה המקומית הוא מספר הח"פ של החברה ואין מנוס מלציינו על מנת לאפשר לפקידי המועצה לאתר את התיק. אם אין די בכך, בעתירתם בפני בית המשפט לענינים מינהליים ובניגוד חזיתי לטענתם בפני בית משפט זה, טענו המערערים מפורשות כי "כנגד הודעת השומה 2008 הגיש עותר מס' 1 [מאיר מלכא] השגה" (סעיף 18 לעתירה, והמערערים אף חזרו על ניסוח זה בסעיף 18.1 לעתירה ושוב, בענין ההשגה לשנת 2009, בסעיף 21 לעתירה). על רקע כל זאת, ניתן להתפלא כיצד טוען עו"ד מלכא בלהט כי נושא שימוש זהויות לסירוגין "מצביע על כוונה מגמתית" של המועצה המקומית (ס' 2 למכתבו של "המחזיק מאיר מלכא" מיום 21.6.2009, מוצג 11 מטעם המערערים).

 

41.     כך, גם אם המערערים לא היו טוענים בעצמם בערעור כי מי שהגיש את ההשגות הוא לא מי ש"חויב", היה מקום לקבוע זאת על פי נתונים הפוכים לאלה הנטענים בידי המערערים; אולם, כאמור, הדברים מפורטים למעלה מן הצורך ומבלי להכריע מה הדין כאשר מגיש ההשגה שאינו מי שחויב טוען שהוא המחזיק. שכן,  נוכח עמדתם המפורשת של המערערים עצמם בערעור זה, מי שהגישה את ההשגות (החברה) – לא רק שלא היתה מי ש"חויב" בתשלום הארנונה, אלא אף לא טענה שהיא המחזיקה, ובנסיבות אלה אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט לענינים מינהליים לפיה אין לראות בהשגות כהשגות שהמנהל החליט לקבלן עקב העדר תשובה במועד.

 

לגוף הסיווג

 

42.     בהעדר קביעה לפיה ה"השגות" התקבלו באופן טכני מפאת העדר תשובה במועד, נפנה לטענות המערערים בענין סיווג הנכס. נזכיר כי אין ערעור על קביעת בית המשפט לענינים מינהליים לפיה ההסדר לשנים 2004-2007, אשר חילק את הנכס ל-600 מ"ר בסיווג "בתי מלאכה" ו-400 מ"ר לסיווג "בניינים אחרים", קובע את החבות בארנונה לאותן שנים. כזכור, בית המשפט לעניינים מינהליים המשיך וקבע כי לאור מסמכים בתיק אשר הצביעו על אישור אותו ההסדר אף לשנת 2008, החבות בארנונה לשנת 2008 תהיה לפי סיווגי ההסדר. לצד בקשת המערערים (שנדחית בפסק דיננו זה) לקבוע, לגבי השנים 2008-2009 שיש לראות את ה"השגות" כהשגות שנתקבלו רק מפאת העדר תשובה במועד, אין בהודעת הערעור בקשה חלופית לקבוע שלגוף השומה, השומות שתחולנה צריכות להיות אלה שפורטו באותן "השגות". בקשת המערערים לגוף השומה היא שונה ומצומצמת יותר. המערערים מבקשים "לקבוע כי הוספת ההגדרה לנכס הנישום שבידי המערערים והכללתו בסיווג 200 ללא אישור השרים נעשתה בחריגה קיצונית וללא סמכות שבחוק ובניגוד להוראות תקנות ההסדרים" (סעיף 49(ג) להודעת הערעור). לאור זאת, ניתן כבר כעת להסיק שאין למערערים ערעור לגוף החבות בקשר לשנת 2008, שכן בית המשפט לענינים מינהליים קבע כי החבות לאותה שנה תהיה בהתאם להסדר, ובהסדר כלל לא נקבע סיווג בסמל 200. על כן, ערעור המערערים לגוף החבות הוא לגבי שנת 2009 בלבד. כפי שיבואר, אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט לענינים מינהליים, לפיה אין להתערב בשומה שקבעה המועצה המקומית לאותה שנה.

 

43.     כאמור, בקשת המערערים לגבי השומה לגופה בהודעת הערעור מצטמצמת לבקשה לקבוע כי הוספת הדיבור "מחסן אלומיניום סחר בסיטונאות" לסמל 200 לא היתה כדין. אכן, על-פי "דיני ההקפאה" בדיני הארנונה, רשות מקומית אינה רשאית לשנות סיווגים בצווי הארנונה ללא אישור שר הפנים ושר האוצר (ראו תקנות 5 ו-10 לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), התשס"ז-2007; ראו גם עע"ם 8635/05  עיריית יבנה נ' ארנפרוינד כהן (טרם פורסם, 15.5.2007); דנ"מ 4727/07 עיריית יבנה נ' ארנפרוינד כהן (טרם פורסם, 19.2.2009); פסקה 13 לפסק דיני ב-עע"ם 8223/07  היים נ' מועצה אזורית דרום השרון (טרם פורסם, 26.6.2011)). כפי שיבואר להלן, אינני נדרשת להכריע האם התיקון לנוסח צו הארנונה בענייננו היה בגדר שינוי המצריך את אישור השרים (ראו והשוו בר"ם 1966/06 המשביר הישן בע"מ (בפירוק) נ' עירית כרמיאל (טרם פורסם, 17.2.2008)). זאת, כי גם לפי הנוסח המתוקן של צו הארנונה וגם לפי נוסחו שלפני התיקון, אין מקום להתערב בסיווג הנכס לפי סמל 200. אעיר, בבחינת למעלה מן הצורך, כי אם התיקון בענייננו היה בגדר שינוי שהצריך את אישור השרים,  הייתי נוטה לדעה (השונה מדעתו של בית המשפט לענינים מינהליים) ולפיה הנטל להראות ששינוי צו הארנונה עבר את אישור השרים רבץ על המועצה המקומית ולא על המערערים. ראשית, הכלל לפי תקנה 5 לתקנות הנזכרות הוא שאין לשנות סיווג בצו הארנונה. תקנה 10, שכותרתה "אישור חריג", קובעת חריג, לפיו ניתן לשנות סיווג כאמור אם ניתן לכך אישור השרים. נטל השכנוע להוכחת חריג רובץ על הטוען לו – בענייננו, המועצה המקומית (ראו ע"א 4005/03 מנהל מס שבח מקרקעין חיפה נ' קבוצת עונאללה לייזום והשקעות בע"מ, פס' 8 (לא פורסם, 5.6.2005)). אף נטל הראיה בענין אישור השרים רבץ לכאורה על המועצה המקומית: המידע בשאלה אם המועצה המקומית קיבלה אישור מהשרים מצוי בידיעתה המיוחדת של המועצה המקומית (ראו רע"א 143/98 דיב נ' הסנה – חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נג(1) 450, 456 (1999); ע"א 6521/98 בואטנה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 218, 223 (2005)). המועצה המקומית לא הרימה נטלים אלה להראות ולשכנע כי השרים אישרו את שינוי הנוסח לסיווג 200 בצו הארנונה. על כן, אם התיקון שבנדון הוא בגדר שינוי המצריך את אישור השרים, המסקנה היא, לכאורה, ששינוי זה היה שלא כדין. ואולם, כאמור לעיל, בענייננו, אינני נדרשת להכריע בכל הסוגיות הללו מאחר שגם אם נתעלם  מתוספת המלים "מחסן אלומיניום סחר בסיטונאות" שהוספו לסמל 200 בצו הארנונה לשנת 2009, אין מקום להתערב בסיווג הנכס שבנדון לפי אותו סמל. בהקשר זה יש להדגיש שניים. ראשית, אף שדיני הקפאה אוסרים שינוי בהגדרתם של סיווגים בצו הארנונה, אין בדיני הקפאה כדי למנוע שינוי סיווגו של נכס מסוים מסיווג אחד שבצו הארנונה למשנהו, גם אם לא חל שינוי בשימוש בנכס (עע"מ 4068/10 עיריית חולון נ' קר פרי בע"מ (טרם פורסם, 20.12.2011); ראו גם בר"ם 5771/09 "קאנטרי נווה אביבים" – שוחים ונהנים בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב-יפו (16.2.2012)). שנית, וכפי שיפורט, טענת המערערים לפיה הסיווג הנכון של השימוש בנכס הוא לפי סמל 201 ("בתי מלאכה") מועלית לראשונה בערעור זה, ולו מטעם זה אין מקום להתערב בהחלטת המועצה המקומית לשום את הנכס שבנדון לפי סמל 200 (בענין חנויות משרדים ועסקים).

 

44.     תחילה, בשלב ההשגה, טענו המערערים כי הדיבור "מחסן אלומיניום סחר בסיטונאות" הוסף להגדרת סמל 200 שלא כדין וכי יש לשנות את סיווג הנכס דווקא לסמל 104 ("בניינים אחרים") (ס' 2 בע' 2 למוצג 9 מטעם המערערים). אלא שבעתירתם בפני בית המשפט לענינים מינהליים לא טענו המערערים בענין שינוי הסיווג לסמל 104 (הם טענו רק שתוספת המלים הנזכרת הוספה לסמל 200 שלא כדין). מסיכומי המערערים בערעור עולה כי לאחר שבית המשפט לענינים מינהליים דחה את טענותיהם, המערערים טוענים עתה כי הסיווג הנכון הוא דווקא לפי סמל 201 ("בתי מלאכה") (סעיפים 42-45 לסיכומי המערערים). אלא שהמערערים לא היו רשאים ככלל לטעון טענות בערעור אשר לא נטענו בפני הערכאה הדיונית (ראו את ההלכה שנקבעה בענין ערעורים האזרחיים ב-ע"א 113/87 בוני ציון בע"מ נ' גורני, פ"ד מג(2) 545, 547 (1989); ע"א 879/92 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' רוסמן, פ"ד נ(1) 774, 789 (1996) וכן את תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, ממנה ניתן ללמוד כי סדרי הדין של ערעור על פסק דין של בית המשפט לענינים מינהליים, בשינויים המחוייבים, הם סדרי הדין של ערעור אזרחי – ראו: עע"ם 5834/09 אדמונית החורש בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פס' 9 לפסק דינו של חברי השופט ח' מלצר (טרם פורסם, 31.1.2010); ראו גם את פסק דיני ב-עע"מ 10332/09 ויסמן נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז ת"א, פס' 5 (טרם פורסם, 3.8.2011); כן ראו עע"ם 6881/07 ברגר נ' המועצה האזורית עמק חפר, פסקה 29 (טרם פורסם, 14.6.2010)). בית המשפט לענינים מינהליים קבע שסיווג לפי סמל 200 היה סביר, אף בהנחה שיש להתעלם מהדיבור "מחסן אלומיניום סחר בסיטונאות" שהוסיפה המועצה המקומית לסיווג זה, ובהעדר טענה אחרת שנטענה בפני הערכאה הדיונית, אין מקום להתערבות באותה קביעה. למעלה מן הצורך, לגוף הענין ועל מנת להפיס את דעתם של המערערים אעיר, כי ככל שהבחירה היא בין סיווגים כ"בניינים אחרים", כ"בתי מלאכה" או כ"חנויות, משרדים ועסקים", ממילא לא נראה כי נפל כל פגם בסיווג הנכס כ"חנויות, משרדים ועסקים", כפי שאפרט עתה.

 

45.     השאיפה הפרשנית בפרשנות צו ארנונה היא לשייך את הנכס לאחד מהסיווגים הפרטניים, לעומת הסיווג השיורי (בר"ם 4021/09 מנהל הארנונה של עיריית תל אביב נ' חברת מישל מרסייה בע"מ, פסקה ל"א לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (טרם פורסם, 20.12.2010)). מכאן, שאף אם המשמעות של האמור בסמל 104 – "בניינים אחרים – ריקים" אינה בניינים אחרים שהם ריקים, אלא בניינים אחרים או בניינים ריקים (ואינני מביעה כל דעה בשאלה זו), ככל שקיימת אפשרות סבירה לשייך את הנכס לסיווג ספציפי ולא לסיווג "בניינים אחרים", נכון לעשות זאת. 

 

46.     כאמור, המועצה מסווגת את הנכס לפי סמל 200, המוגדר בצו הארנונה לשנת 2009 כדלקמן:

 

"חנויות, משרדים, עסקים שירותים ומסחר, מסעדה, קיוסק, מזנון, חנויות, מרפאות, בתי מרקחת, מחסן אלומיניום סחר בסיטונאות, מאפיות".

 

גם כאשר אנו מתעלמים מהדיבור "מחסן אלומיניום סחר בסיטונאות" אשר הוסף לסמל זה, הרי המערערים טענו מפורשות, כבר ב"השגות" שבנדון, כי "בנכס מתנהלים עסקיה של חב' י.ב.מ.י מחסני אלומיניום בע"מ..." (ההדגשה הוספה), כאשר במסגרת "עסקים" אלה, כפי שטענו המערערים עצמם (ראו לעיל פס' 24), מעבירה החברה אלומיניום למפעלים של לקוחותיה, על פי הזמנותיהם. כך, אף לשיטת המערערים, בנכס מתנהל "עסק" העוסק ב"מסחר", כאמור בהגדרת סמל 200.

 

47.     כתימוכין לטענתם החדשה, לפיה יש לסווג את הנכס כבית מלאכה, מפנים המערערים לאותו הסדר לשנים 2004-2007, בו פוצל הנכס בין סיווג "בניינים אחרים" לבין סיווג "בתי מלאכה". לטענת המערערים, "על יסוד העובדה שבנכס מאוחסנים חמרי גלם (פרופילים) לתעשיות האלומיניום ובתוכו מתקיימת פעילות ייצורית משלימה (הקרובה באופן טבעי לתעשיה זעירה), והוא ממוקם באיזור התעשיה" נחתם ההסדר, "ולא בכדי הוסכם כך, שהרי הדעת אינה מתיישבת עם הקביעה שמחסן חמרי גלם בא.תעשיה [י]סווג ביחד עם מרפאה ו/או בית מרקחת." מוסיפים המערערים ומזכירים כי מהות השימוש של הנכס במסמכי המועצה המקומית שונתה ל"57 תעשיה זעירה" (סעיפים 42-45 לסיכומי המערערים).

 

48.     כאמור, המערערים לא היו רשאים להעלות טענות אלה בערעורם, אולם, ממילא לא היה מקום לקבוע על בסיס טענות אלה שבית המשפט לענינים מינהליים טעה כאשר החליט שלא להתערב בסיווג לפי סמל 200. בית מלאכה מתאפיין בעיקר בעבודת ידיים במקצוע מסוים (ראו פרשת מישל מרסיי, פס' כ' לפסק דינו של השופט רובינשטיין). בענייננו, אף אם אניח כי נכונה טענת המערערים לפיה נחתכים פרופילי האלומיניום לאורך שאותו דורש הלקוח, ברי שאין בפעולה זו כדי להוות ביטוי של "מקצוע" שבעבודת ידיים במובן של בית מלאכה. לא מדובר בבניית ציר ברזל במסגריה או בעיצוב כוננית בנגריה. אמת, גם במסגריה ובנגריה לעתים מוכרים וחותכים ללקוח חומר גלם באורך לפי בקשתו, אך אין זה עיקר מהותם של בתי מלאכה אלה, אלא, כאמור, עיסוק ב"מקצוע", בעבודת ידיים. מהות הפעילות של המחזיקה בנכס בענייננו היא הפעלת עסק למכירה והפצה של פרופילי אלומיניום. מדובר בעסק ומדובר במסחר. לא נפל כל פגם בסיווג הנכס לפי סמל 200 הכולל עסק ומחסר, ובהעדר סיווג בצו הארנונה שבנדון שהוא יותר ספציפי מ"עסק" ו"מסחר" ומתאים יותר לפעילות הנדונה, גם אין בהופעת עסקים כגון בית מרקחת, מסעדה וכיוצא באלה באותו סמל סיווג כדי לגרוע ממסקנה זו. ועל כל אלה: יחד עם הטענות הסותרות הנוספות מטעם המערערים בערעור זה, עיון ב"השגה" משנת 2009 מעלה כי מר מלכא בעצמו טען בה כי הסיווג בתי מלאכה "[]מוכחש ואינו נכון בעליל" וכי אף סיווג בתי מלאכה הוסף לצו הארנונה ללא סמכות ושלא כדין.

 

49.     הפניית המערערים לעמ"נ (מחוזי ת"א) 196/08 ביתן ספארק סחר 1980 נ' עיריית תל-אביב יפו (טרם פורסם, 4.8.2008) אינה מועילה להם. באותו הליך מדובר היה בעסק עם משרדים במקום מסוים ומחסנים (בין היתר) במקומות אחרים. צו הארנונה באותה פרשה כלל סיווג נפרד למחסנים. באותו הליך, נוכח עמידת המערערת שם בתנאים שבהגדרת מחסנים, קיבל בית המשפט לענינים מינהליים את עתירתה להוציא את המחסנים שבמקומות אחרים מהגדרת "עסקים". בצו הארנונה שבעניננו, לעומת זאת, אין כל סיווג של מחסנים, והברירה בשיוך היא בין סמל 200, סמל 201 ("בתי מלאכה") וסמל 104 ("בניינים אחרים") (ראו והשוו פסקה י"ד לפסק דינו של השופט רובינשטיין בפרשת מישל מרסייה) . לכך יש להוסיף כי ממילא, על אף הניסוחים המפותלים, ברור שאף לשיטת המערערים הנכס אינו משמש מחסן בלבד, ואין מדובר במחסן של עסק הנמצא במקום אחר. עולה אף מטענות המערערים עצמם כי הנכס שבנדון הוא הוא מקום העסק המסחרי, ויש בו משרד, שעמו עומד בקשר ה"סוכן" המסתובב בין לקוחות. המחסן הוא חלק אינטגראלי של העסק; החסנת האלומיניום בו אינה לצורך החסנה גרידא אלא מדובר בנקודת המתנה לקראת שיווק האלומיניום בידי העסק – ויש לראות בנכס כולו לא כנכס מפוצל אלא כנכס שחלקיו משמשים יחד לתכלית אחת (ראו והשוו: בר"ם 8099/09 ונדום אופנה בע"מ נ' עיריית תל אביב-מנהל הארנונה (טרם פורסם, 28.10.2009); עמ"נ (מחוזי ת"א) 182/05 קואופ ת"א דן השרון בע"מ, ריבוע כחול – ישראל בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית הרצליה (לא פורסם, 2.12.2007) – בו דחיתי בקשת רשות ערעור על פסק הדין ב-בר"ם 793/08 ריבוע כחול – ישראל בע"מ נ' מנהל הארנונה עיריית הרצליה (טרם פורסם, 6.10.2008)).

 

50.     לאור האמור לעיל, נדחה הערעור בקשר לשומות לשנים 2008-2009.

 

הליכי גביה מינהליים

 

51.     בעתירה ובערעור העלו המערערים טענות נגד העיקול שהטילה המועצה המקומית בחשבון הבנק של החברה, לפי סעיף 19(א) לפקודת המועצות המקומיות וסעיפים 319 ו-320 לפקודת העיריות [נוסח חדש], בין היתר בטענה שאין סמכות להפעיל הליכי גביה מינהליים על חוב ארנונה הנתון במחלוקת. כידוע, פקודת העיריות ופקודת המסים (גביה) מהוות שני מסלולים מקבילים, אך לא זהים, שבאמצעותם מוסמכת רשות מקומית להפעיל הליכי גביה מינהליים. ככלל, דיני מסים קובעים את המועד לתשלום המס כמועד הפיכת החוב לחלוט. בשנת תש"ס החיל שר האוצר את פקודת המסים (גביה) על הארנונה באכרזת המסים (גביה)(ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות)(הוראת שעה), התש"ס – 2000,ק"ת 6025. אולם, נוכח הוראות חוק בענין ארנונה אשר קבעו שיש לשלם את הארנונה במועד ולא התנו זאת מפורשות בהפיכת החוב לחלוט, נוצר מצב שלעומת המסים האחרים הנגבים באמצעות פקודת המסים (גביה), התאפשרה נקיטה בהליכי גביה מינהליים לפי פקודת המסים (גביה) על תשלומי ארנונה אף לפני שהפכו לחוב חלוט. עתירה לבג"ץ הוגשה בנושא (בג"ץ 4968/00 העמותה למען טוהר מידות ומנהל תקין בשלטון המקומי נ' שר האוצר (לא פורסם, 22.5.2001)), בטענה שדין הצו בטלות לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. העותרת שם משכה את העתירה בעצת בית המשפט, ולאחר מכן שר האוצר תיקן את האכרזה, כך שכיום, לפי פקודת המסים (גביה), אף חובות ארנונה אינם חשופים לאמצעי גביה לפי פקודת המסים (גביה) לפני שהופך החוב לחלוט.

 

52.     בענייננו מדובר במועצה מקומית. בפריט 9 לתוספת השניה לפקודת המועצות המקומיות נקבע מפורשות כי "החייב בתשלום ארנונה או בתשלום חובה אחר מכוח צו הכינון, ישלם אותם במועדם, אף אם הוגש ערעור לפי תוספת זו ועדיין לא הוכרע בו...". נשאלת השאלה, לאור ההתפתחויות במסלול האחר (לפי פקודת המסים (גביה)), האם ניתן לנקוט בהליכי גביה מינהליים במסלול של פקודת המועצות המקומיות ו/או פקודת העיריות בטרם הפך החוב לחלוט. סעיף 300 לפקודת העיריות, שנחקק בידי ממשלת המנדט וכלל, אף הוא, לפני שנת 1968 הוראה לפיה יש לשלם ארנונה במועד אף אם הוגש ערר, תוקן בידי המחוקק הישראלי, אשר מחק ממנו את ההתייחסות לערר, כך שלשון הסעיף היום הינו "החייב בתשלום ארנונה ישלם אותו במועדו". תיקון דומה – לא נעשה בהוראה החלה על מועצות מקומיות (פריט 9 לתוספת השניה לפקודת המועצות המקומיות). פריט 9 לתוספת השניה לפקודת המועצות המקומיות, סעיף 300 לפקודת העיריות וכן התיקון לו משנת 1968, נחקקו בטרם כינונו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. האם יש הצדקה להבדל בין המסלול של פקודת המסים (גביה) לבין המסלול של חקיקת הרשויות המקומיות בענין מועד נקיטת הליכי גביה מינהליים? (ראו, בנושא זה, את פסק דינו של השופט נ' הנדל מתקופת כהונתו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, עת"מ (ב"ש) 214/08 ע.ס.מ עפר סלילה מאגרי מים בע"מ נ' מועצה אזורית אשכול (טרם פורסם, 31.7.2008; ערעור על פסק הדין נמחק לבקשת הצדדים (עע"ם 7029/08); השוו בש"א (חי') 990/02 (עת"מ 682/02)  בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' מועצה אזורית זבולון (לא פורסם, 18.12.2002); כן ארנונה עירונית בע' 871-884). האם יש הצדקה להבדל, בתוך המסלול של חקיקת הרשויות המקומיות, בין פקודת העיריות לבין פקודת המועצות המקומיות (ראו ארנונה עירונית בע' 883-884)?

 

53.     אלו שאלות נכבדות, אך אין מקום להכרעה בהן במסגרת ערעור זה. שכן, כפי שנדון לעיל, אף לשיטת המערערים בערעור זה (לפיה מי ש"חויב" לא היה מי שהגיש את ההשגות), לא הוגשו בענייננו השגות כדין. בהעדר השגה כדין, בחלוף המועד להגשת השגה, הפך חיוב הארנונה לחוב שאינו במחלוקת. מכאן (ותהא אשר תהא התשובה לשאלה אם מועצה מקומית רשאית להפעיל הליכי גביה מינהליים לפי פקודת המועצות המקומיות בצירוף פקודת העיריות נוכח חוב שבמחלוקת), לא היתה מניעה, בעת שהוטל העיקול, מפני נקיטת הליכי גביה מינהליים. אמנם, לאחר חלוף המועד להגשת השגה הגישו המערערים עתירה; אך בעת שהעיקול הוטל, לא היתה תלויה ועומדת כל עתירה והמועד להגשת השגות חלף. ודוק: המערערים לא טענו שהגשת עתירה מינהלית, כשלעצמה, לאחר שהופעלו הליכי גביה מינהליים לאחר חלוף המועד להגשת השגה, הופכת את החוב לחוב שבמחלוקת והופכת הליכי גביה אלה, אשר בזמן אמת הופעלו בסמכות, להליכים ללא סמכות; ואנו לא נכריע בטענה זו שלא נטענה. התוצאה היא, שאף הערעור בענין העיקול נדחה.

 

54.     לקראת סיום, אבקש להעיר כי ערבוב פרטים של אישיויות משפטיות שונות במסמכי ארנונה איננו דבר תקין. על הרשויות המקומיות להקפיד להחליט בצורה ברורה מיהו המחזיק בנכס ומי זה ש"יחויב" בארנונה. ניתן לרשום את שמו של איש קשר, אך יש לעשות זאת באופן ברור שאינו מותיר כל ספק לגבי זהות המחזיק ו/או ה"מחויב" (כגון: "י.ב.מ.י מחסני אלומיניום בע"מ באמצעות מר מאיר מלכא"). הערעור שבפנינו נדחה בעיקר עקב הנסיבות הפרטניות של תיק זה. יש להבהיר, כי בנסיבות אחרות, שבהן, למשל, לא יהיה ברור, עקב המגעים הקודמים בין הצדדים ועל אף ערבוביה של זהויות במסמכים, כי ה"מחויב" הוא החברה דווקא, בהחלט ייתכן וערבוב כזה יוביל למצב שבו השגה המוגשת בידי כל אחד שפרטיו השתרבבו בתוך המסמכים ששלחה הרשות המקומית בקשר לארנונה תיחשב כהשגה כדין.

 

55.      הערעור נדחה. בית המשפט לענינים מינהליים קבע כי אין צו להוצאות בגין העתירה. המערערים ערערו על כך בערעור זה, בטענה שחלק ניכר מהעתירה התקבלה (כגון הקביעה שהחוב בגין השנים 2004-2007 שולם במלואו). בשים לב לכך המערערים יישאו, במסגרת ערעור זה, בהוצאות המועצה המקומית בסך של 10,000 ש"ח.

המשנָה לנשיא

 

המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין:

 

           אני מסכים.

 

המשנה לנשיא (בדימ')

 

השופט ח' מלצר:

 

           אני מסכים.

 

ש ו פ ט

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינה של המשנָה לנשיא מ' נאור.

 

           ניתן היום, י"ד אב, תשע"ב (2.8.2012).

 

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   10010240_C06.doc   עע

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il