עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 10064/06

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט ח' מלצר:

 

 

1.             לפנינו שני ערעורים הנוגעים לחוזה מכירה של נכס, שנכרת בין המערערת לבין המשיב 1, שפעל ככונס נכסים על זכויותיה של חברת אופנהיימר ממתקי ירושלים בע"מ, זכויות שהתפרסו גם על הנכס האמור.

 

           הערעור הראשון (ע"א 10064/06) הוגש כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' ענבר), בגדרו נקבע, בין השאר, כי חוזה המכר ניתן לאכיפה, בכפוף לכך שהחוזה יקבל אישור של בית משפט של כינוס נכסים והמכר יקבל אף גושפנקא ממינהל מקרקעי ישראל (להלן – פסק הדין).

 

           הערעור השני (ע"א 6269/07) נסוב סביב ארבע החלטות שהתקבלו על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח' בן-עמי), ובגדרן אושר חוזה המכר הנ"ל על ידי בית המשפט של כינוס הנכסים ונדחו בקשות נלוות שהיו כרוכות בבקשת האישור (להלן: ההחלטות).

 

           אציג עתה בקצרה את השתלשלות העניינים שהתרחשה בפרשה מורכבת זו.

 

האירועים שהובילו למתן פסק הדין, מושא הערעור

 

2.                     המשיב 1 (להלן: המשיב) מונה – לבקשת בנק לאומי לישראל בע"מ –  ככונס נכסים על זכויותיה של חברת אופנהיימר ממתקי ירושלים בע"מ (להלן: אופנהיימר) במבנה תעשייתי, הידוע כגוש 29510 חלקה/דף 40 מגרש 127 לפי תב"ע 1689 ב', המצוי ברחוב המפעלות 13 באזור התעשייה עטרות (להלן: הנכס). הנכס הושכר, בעת ההיא, לשלושה שוכרים (להלן: השוכרים). במסגרת תפקידו ככונס נכסים, פירסם המשיב הזמנה להציע הצעות לרכישת זכויותיה של אופנהיימר בנכס. המערערת הגישה הצעה לרכישת הזכויות הנ"ל – והצעתה התקבלה. בעקבות זאת נכרת בין הצדדים, בתאריך 04.11.1998, הסכם מכר (להלן: ההסכם, או הסכם המכר). תנאיו של ההסכם היו, בתמצית, אלה: המערערת תשלם סכום של 4,550,000 ש"ח, בתוספת מע"מ, בגין זכויותיה של אופנהיימר בנכס (להלן: התמורה). מחצית מן התמורה תשולם במועד החתימה, ועד לתאריך 01.12.1998 תופקד ערבות בנקאית לשם הבטחת יתרת התמורה. בהסכם נאמר עוד כי בכפוף לקיום שתי התחייבויות אלו, תימסר החזקה בנכס למערערת וכי לא יאוחר משישה חודשים מתאריך החתימה, תשולם יתרת התמורה, וזאת בכפוף להעברת הזכויות במינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) – על שם המערערת. מן הראוי לציין בנוסף, כי עובר לחתימה על ההסכם, רכשה המערערת זכויות גם בחלקים אחרים של המבנה, שבו נמצא הנכס, במסגרת עיסקה שנערכה בינה לבין עו"ד אוריאל מסר, שותפו של המשיב, ששימש ככונס נכסים של חברת ציון טקסטיל בע"מ (להלן: עסקת ציון טקסטיל). עסקת ציון טקסטיל הושלמה והזכויות שהועברו במסגרתה נרשמו על שם המערערת במינהל.

 

3.                     המערערת שילמה את המחצית הראשונה של התמורה על פי ההסכם והפקידה בידיו של המשיב ערבות בנקאית. ערבות בנקאית זו הוחזרה למערערת על ידי המשיב בחודש ינואר 2000, כאשר לכל צד גירסה שונה לגבי סיבת ההחזרה ונסיבותיה. בהמשך, המערערת סירבה להמשיך ולשתף פעולה עם המשיב בכל הקשור להעברת הזכויות בנכס על שמה, או לשלם את מחציתה השנייה של התמורה, או ליתן למשיב בטוחות על מנת להבטיח את תשלום יתרת התמורה.

 

4.             על רקע המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים בעקבות סירובה של המערערת להשלים את העיסקה – פנה המשיב לבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר דן בחובותיה של אופנהיימר (להלן: בית משפט של כינוס הנכסים), בבקשה למתן הוראות ביחס לרישום הזכויות בנכס, ולחיוב המערערת בתשלום יתרת התמורה (להלן: הבקשה). בתגובה לבקשה, הודיעה המערערת, לראשונה, כי היא רואה את הסכם המכר כבטל מטעמים שונים. בתאריך 22.03.2002 החליט בית המשפט של כינוס הנכסים (כב' השופטת מ' שידלובסקי-אור) כי יריעת המחלוקת שבין הצדדים מחייבת דיון מורכב, הכורך הכרעה בעובדות, וזו חורגת מגדרי הבירור האפשרי במסגרת בקשה למתן הוראות בגדר הליך של כינוס נכסים. לפיכך הבקשה נדחתה. בעקבות זאת, הגיש המשיב, בתאריך 03.06.2002, תביעה כנגד המערערת לאכיפת הסכם המכר, ולתשלום הפיצוי המוסכם שנקבע במסגרתו.

 

טענות הצדדים בפני בית המשפט הנכבד קמא ופסק הדין

 

5.             עמדת המשיב היתה, כי המערערת הפרה את ההסכם הפרה יסודית, וכי היא פעלה במכלול בחוסר תום לב. זאת, מכיוון שמחד גיסא היא קיבלה לידיה את ההחזקה בנכס, ונהגה בו מנהג בעלים, ומאידך גיסא היא מיאנה לשלם את המחצית השנייה של התמורה, או לשתף פעולה עם המשיב בניסיונותיו להעברת הזכויות בנכס על שמה במינהל. המערערת, מצידה, לא חלקה על כך שמחציתה השנייה של התמורה אכן לא שולמה למשיב, אך הציגה מספר רב של טענות כנגד תוקפו של ההסכם, ובתוך כך גרסה כדלקמן: המשיב ואופנהיימר כלל לא היו בעלי זכויות בנכס; המשיב לא היה מוסמך למכור את הנכס, שכן הנכס לא נכלל בגדרי הליך כינוס הנכסים שהמשיב ניהל; בהסכם קיימים פגמים ומצגי שווא שונים, המחייבים את ביטולו; ההסכם הופר הפרה יסודית דווקא על ידי המשיב, ולכן קמה למערערת הזכות לבטל אותו; ולבסוף – ההסכם בטל גם מכיוון שלא אושר על ידי בית המשפט של כינוס הנכסים.

 

6.             בית המשפט הנכבד שמע עדים ודן באריכות בטענותיה של המערערת אחת לאחת, ודחה בפסק הדין, מושא הערעור, את רובן. יחד עם זאת, התקבלה הטענה בדבר הצורך בקבלת אישור מבית המשפט של כינוס הנכסים להסכם המכר. כן נאמר כי על המשיב להשיג תוך זמן סביר את הסכמת המינהל לעיסקה (במסגרת זו יש צורך גם להבטיח שהיקף זכויותיה של המערערת בנכס לא יפחת מהמתואר בתשריט נספח ד' לכתב התביעה), ורק בהתקיים כל האמור לעיל – תחוב המערערת בתשלום יתרת התמורה. בתוך כך נקבעו בפסק הדין הממצאים הבאים:

 

(א)      אופנהיימר אכן היתה בעלת זכויות בנכס, כפי שפורט באישור זכויות מאת המינהל, שהוצא בתאריך 07.09.2005, וזאת למרות קיומו של מכתב שהונפק על ידי המינהל בתאריך 31.01.1997, שבו נכתב כי הזכויות בנכס רשומות על שם בעלים קודם של הנכס (חברת אלסינט בע"מ), ולא על שם אופנהיימר. במהלך הדיון, ובעקבות עדותה של נציגת המינהל, התברר כי המסמך מתאריך 31.01.1997 – הוצא על ידי המינהל בטעות ולכן לא היה מקום להסתמך עליו.

 

(ב)      טענתה של המערערת, כי המשיב לא הוסמך לשמש ככונס נכסים על הזכויות בנכס בתאריך החתימה על הסכם המכר – נדחתה, וזאת לאור העובדה שהמשיב מונה בתאריך 25.01.1998 ככונס נכסים על כלל נכסיה של אופנהיימר, דהיינו כעשרה חודשים לפני חתימתו של הסכם המכר.

 

(ג)       המערערת החזיקה בפועל בנכס, בסמוך לאחר החתימה על הסכם המכר (הדבר התרחש לאחר שהמערערת שילמה 50% מהתמורה והפקידה ערבות בנקאית להבטחת יתרת התמורה). בהקשר זה נאמר בפסק הדין כי בפני בית המשפט המחוזי הוצגו מסמכים שונים, החתומים על ידי המערערת ובהם היא מודה בהחזקה האמורה, ואף דורשת מן השוכרים בנכס לבצע פעולות שונות בהקשר אליו, מתוקף החזקתה זו.

 

(ד)      נדחו מרבית טענותיה של המערערת, לפיהן היא קיבלה רק החזקה חלקית של הנכס, וכי קיימות אי-התאמות בין גודלו של הנכס בפועל לבין השטח, אשר צוין בהסכם המכר.

 

7.             זה המקום לציין כי עובר למתן פסק הדין, לצורך בירור טענותיה של המערערת ביחס לגודלו בפועל של הנכס שנמכר לה – בית המשפט המחוזי הורה על מינוי מודד מומחה מטעמו (להלן: המודד). במועד שנקבע לביצוע המדידה הגיעו לנכס – המודד ועוזריו, ביחד עם המשיב, ואנשי מקצוע לפריצת מנעולים (להלן: בעלי המקצוע). לאחר שנערכה מדידה בשטח שלא היה נעול, החלו בעלי המקצוע לפרוץ את מנעולי הדלתות הסגורות של אחד האולמות בנכס. בתגובה, מנהלה של המערערת מצא לנכון להתקשר למשטרת ישראל, ולהציג עצמו כבעלים של נכס שמתבצעת אליו פריצה, בלא אישור. בעקבות הגעת המשטרה למקום – המדידה הופסקה, והמשיב ובעלי המקצוע נתבקשו להתלוות לשוטרים לתחנת המשטרה.

 

           המערערת טענה באותו שלב, כי המשטרה הוזמנה למקום, מכיוון שבעלי המקצוע הזיקו, או עמדו להזיק, אגב פריצת המנעול – לרכוש ששייך לצדדים שלישיים ונמצא במקום. בית המשפט המחוזי הנכבד דחה בפסק הדין גירסה זו כבלתי אמינה, בין היתר, נוכח עדותיהם של המודד ושל השוטרת שהגיעה למקום בהזמנתה של המערערת, אשר הציגו תמונה שונה, לפיה מנהל המערערת הוא שסיכל, ביודעין, את פעולת המדידה. בתוך כך בית המשפט המחוזי הנכבד התייחס בחומרה לעובדה כי מנהל המערערת יצר בפני המשטרה מצג, לפיו מתקיימת כביכול פריצה לנכסיו, וזאת לאחר שטען בפני בית המשפט, כי מעולם לא קיבל את החזקה בנכס.

 

           מפעולותיה של המערערת הנ"ל הסיק בית המשפט המחוזי הנכבד כי תוצאות המדידה, לו הייתה מתקיימת, היו פועלות לרעת המערערת, וכי היו סותרות את הטענות שהועלו על ידה, בכל הקשור לגודל השטח בפועל.

 

           אף בנושאים אחרים מצא בית המשפט בעדותו של מנהל המערערת אי-דיוקים, אם לנקוט לשון המעטה.

          

8.             באשר לאישור בית המשפט של כינוס הנכסים, שבהסכם נאמר כי יושג (להלן: אישור בית המשפט), נקבע כי מדובר בתנאי מתלה לכניסתו של הסכם המכר לתוקפו המלא, וכי תנאי זה טרם התקיים עד למועד פסק הדין. כאן קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי היה על המשיב לאשר את הסכם המכר – בבית המשפט של כינוס נכסים, וכי אין לקבל את טענתו של המשיב לפיה לצורך זה די היה בכך שהוא מונה בהחלטת בית המשפט ככונס הנכסים על זכויותיה של אופנהיימר, או בהסמכה הכללית שקיבל מבית המשפט למכור את נכסיה של החברה.

          

           מאחר שהאישור הנדרש סווג על ידי בית המשפט המחוזי כאמור כתנאי מתלה, שיש הכרח לקבלו באופן פרטני,  הרי שבמישור העקרוני נפסק כי בהיעדר קבלה של אישור שכזה בתוך התקופה החוזית (ובאין תקופה קצובה כזו בחוזה – תוך "זמן סביר") – לכאורה דינו של חוזה כזה היה להתבטל מכוח הוראת סעיף 29 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). בענייננו לא נמצא בהסכם המכר סעיף הקוצב תקופה מוגדרת לקיום התנאי המתלה, ולכן בית המשפט המחוזי הנכבד בחן את השאלה – האם חלוף הזמן מאז כריתת ההסכם חרגה מ"הזמן הסביר" לקבלת האישור. התשובה שניתנה לשאלה זו במסגרת פסק הדין, ולאחר דיון פרשני, שנערך בהתבסס על נסיבות המקרה, היתה שלילית. זאת, בין השאר, מן הטעם שמעת כריתת ההסכם ועד לבקשה למתן הוראות שהגיש המשיב (כ-4 שנים) – המערערת לא העלתה כל טענה כנגד תוקפו של ההסכם. אדרבא – במהלך אותה התקופה פעלו כל הצדדים למימוש ההסכם. כך, לדוגמה, המערערת קיבלה לידיה את הנכס, ונהגה בו מנהג בעלים, ואילו המשיב טיפל בענייני מיסוי מקרקעין הכרוכים באכיפת ההסכם וכן פעל לרישום זכויותיה של המערערת בנכס. לכן, בית המשפט הנכבד קבע, כי: "בהתנהגותם זו של הצדדים יש משום הסכמה להארכת הזמן הסביר לקיומו של התנאי המתלה. בנסיבות אלה לא הייתה הנתבעת רשאית להודיע לתובע באופן חד צדדי ומיידי על בטלותו של הסכם המכר, בנימוק שלא אושר על ידי בית המשפט. לו חפצה להשתחרר מההסכם בעילה זו, היה עליה להודיע על כך לתובע מבעוד מועד ולתת לו הזדמנות להשלים את החסר. כל תוצאה אחרת לא עולה בקנה אחד עם חובתה של הנתבעת לממש את זכויותיה בדרך מקובלת ובתום לב" (ראו פיסקה 71 לפסק הדין). לגבי התקופה הנוספת שחלפה למן התנגדותה של המערערת לבקשת המשיב למתן הוראות כנגדה ועד למועד פסק הדין – בית המשפט הנכבד קמא סבר שהמערער מנועה מלהסתמך על חלוף הזמן, שהרי היא התנגדה כל העת לאישור ההסכם. כך עולה, לשיטתו, הן מעקרון תום הלב והן מהוראותיו של סעיף 28 לחוק החוזים. לפיכך בית המשפט המחוזי הנכבד הוסיף ומצא כי נכון למועד מתן פסק הדין – טרם חלף הזמן הסביר לצורך התקיימות התנאי המתלה.

 

           כאן המקום לציין כי בתאריך 27.05.2007, בעקבות פסק הדין, אישר בית המשפט של כינוס נכסים את הסכם המכר לבקשת המשיב – ובכך התקיים לכאורה התנאי המתלה הנ"ל (לפירוט נוסף בהקשר זה ראו פיסקה 13 שלהלן). כנגד אישור זה והחלטות שנלוו לו הוגש כאמור ערעור המערערת ב-ע"א 6269/07.

 

9.             מכשול נוסף שהתגלה וניצב בפני אכיפת הסכם המכר, גולם ב-"בעיה מסוימת, אשר טיבה ומהותה אינם ברורים בשלב זה, ברישום שטחיהם של הנכסים השונים במבנה – בספרי המינהל", כדברי בית המשפט הנכבד קמא (ראו פיסקה 88 לפסק הדין). עד להסדרתו של אותו קושי, לא ניתן, בפועל, לרשום את המערערת כבעלת הנכס. מעדותה של נציגת המינהל לעניין זה עלה, כי, ככל הנראה, פתרון הבעיה יבוא רק עם עריכת תשריט חדש, החתום על ידי כל בעלי הזכויות בנכס. בית המשפט הנכבד קמא מצא עם זאת כי אכיפתו של הסכם המכר עדיין אפשרית, חרף הבעיה שברישום השטחים, אלא שסיום הסכסוך חייב ומחייב את המערערת (וכן בעלי זכויות אחרים) לשתף פעולה עם המשיב לצורך איתורה ותיקונה – של הבעיה האמורה.

 

10.          לסיכום ביניים, ובקצירת האומר, אדגיש כי בית המשפט המחוזי הגיע בפסק הדין לשלוש מסקנות:  

 

(א)      בסירובה של המערערת לשתף פעולה לשם רישום הנכס על שמה – הפרה המערערת חלק ממחויבותיה על פי ההסכם.

 

(ב)      מירב טענותיה של המערערת בהקשר לתוקפו של הסכם המכר – נדחו.

 

(ג)       במועד מתן פסק הדין נותרו עדיין שני מכשולים עיקריים בדרך לאכיפת ההסכם, והם: העובדה כי ההסכם טרם אושר על ידי בית המשפט של כינוס הנכסים, וקיומו של הקושי שהועלה על ידי נציגי המינהל, בקשר לאפשרות רישום הנכס, בשל אי התאמות מסוימות ברישום השטחים המוקצים לבעלי הזכויות השונים במבנה. מכאן שהתביעה לתשלום יתרת התמורה מוקדמת מדי, והתביעה לפיצויים מוסכמים – דינה להידחות.

 

11.          כפועל יוצא מכל האמור לעיל בית המשפט הנכבד החליט, בחלק האופרטיבי של פסק דינו, כדלקמן (להלן: המתווה לפתרון הסכסוך):

 

(א)      המשיב מונה על ידי בית המשפט הנכבד ככונס נכסים לצורך ביצוע העברת הזכויות בנכס על שם המערערת. לשם כך הוא הוסמך לחתום בשם המערערת על כל המסמכים הדרושים, ולעשות את כל הפעולות הנדרשות, על מנת לאפשר את השלמת העיסקה.

 

(ב)      המתווה לפתרון הסכסוך הוכפף לקבלת אישורו של בית המשפט של כינוס הנכסים לתוקפו של ההסכם (אישור, אשר התקבל, כאמור, בתאריך 27.05.2007 ופרטים נוספים לגביו יובאו בפיסקה 13 שלהלן).

 

(ג)       על המשיב להצהיר, תוך זמן סביר, על קבלת אישור מן המינהל וכי המכשול, שהוצג בפיסקה 9 שלעיל באשר לחוסר היכולת לרשום את הזכויות בנכס – הוסר.

 

(ד)      עם התקיימות התנאים המנויים לעיל והעברת הזכויות על שם המערערת – תקום לאחרונה החובה לשלם למשיב את יתרת התמורה, זאת בכפוף לכך שהיקפן של הזכויות שהמשיב יעביר למערערת, לא יפחת מזכויותיה של המערערת על פי התשריט הנספח להסכם המכר (נספח ד' לכתב התביעה של המשיב כנגד המערערת).

 

12.          נוכח התנהלותה של המערערת במסגרת ההליכים, ומכיוון שמרבית טענותיה של המערערת נדחו – בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי המערערת תישא בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורך הדין של המשיב בסך של 150,000 ש"ח, בצירוף מע"מ. בית המשפט הנכבד ציין כי סכום זה נמוך מתשלום הוצאות המשפט ושכר הטרחה שהיתה המערערת נדרשת לשלם, לו היתה התביעה מתקבלת במלואה.

 

החלטות בית המשפט של כינוס הנכסים לאחר פסק הדין

 

13.          בתאריך 22.10.2006, הגיש המשיב בקשה לבית המשפט של כינוס הנכסים – לחידוש הליך אישור הסכם המכר (אעיר כי עוד קודם לכן הוגשה בהקשר זה בקשה דומה נוספת שהתקבלה, ואחר כך בוטלה – ולכן אינני מפרט כל הכרוך בכך).

 

           בתאריך 17.05.2007 אושרה הבקשה ע"י כב' השופטת ח' בן-עמי, לאחר שאף כונס הנכסים הרשמי תמך בה – ובהחלטה נאמר כך: "מורה כמבוקש בהתייחס לאמור בתגובת הכנ"ר" (להלן: החלטת האישור המוקדמת).

 

           בתאריך 27.05.2007 התקבלה החלטה נוספת, אשר אישררה למעשה את האמור בהחלטת האישור המוקדמת. בהחלטה זו נכתב כדלקמן: "מאשרת הסכם המכר כמבוקש".

 

           בגדרי שתי החלטות נוספות, שתיהן מתאריך 27.05.2007, קבע בית המשפט של כינוס הנכסים, כי למרות בקשתה של המערערת לקיים דיון בעניין – אין מקום לכך. בנוסף נקבע כי אישור הסכם המכר – איננו פוגע בטענותיה של המערערת בערעור שהוגש לבית המשפט העליון (הוא הערעור ב-ע"א 10064/06 שבפנינו).

          

           גם על החלטות אלו כולן משיגה המערערת בפנינו, זאת בנוסף לערעורה על פסק הדין.

          

 

טענות הצדדים

 

14.          טענותיה של המערערת, שהכינה בעצמה את ערעוריה – הינן רבות ומסועפות. לא אחת, לקו הן בחוסר דיוק ובהירות, ואף בלשון משתלחת. בתמצית, ניתן לומר כי בכל הקשור לפסק הדין, חוזרת המערערת בע"א 10064/06 על הטענות שהעלתה בפני בית המשפט הנכבד קמא, שנזכרו לעיל והוסיפה עליהן גם השגה בנוגע לגובה הוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי הדין, שהושתו עליה בפסק הדין. מעבר לכך, המערערת מנתה שורה של טענות נלוות שונות, מן הגורן ומן היקב, שנמצאו על ידינו, לאחר בדיקה, לא מבוררות, או כחסרות רלבנטיות להכרעה בערעור, ולכן לא אדרש אליהן בהמשך.

 

15.          אל ההשגות כנגד פסק הדין הצטרפו גם טענותיה של המערערת כנגד החלטות בית המשפט של כינוס הנכסים, בגדרן היא גורסת – בגדר ע"א 6269/07 – כדלקמן:

 

(א)      מנוסח ההחלטות, ובשל קיצורן, לא ברור האם בית המשפט הנכבד של כינוס הנכסים שקל את כל טענות המערערת כנגד אישור תוקפו של הסכם המכר. לכך יש להוסיף את העובדה כי בית המשפט הנכבד של כינוס הנכסים – כלל לא קיים דיון במכלול ואף לא נימק את החלטותיו.

 

(ב)      לגופו של עניין – המערערת חוזרת על מארג טיעוניה, כפי שאלה הועלו בעת התגוננותה  בפני התביעה שהגיש נגדה המשיב בבית המשפט המחוזי הנכבד (מושא פסק הדין) וכן בערעור שלפנינו.

 

16.          זה המקום להדגיש כי בעת הדיון בפנינו הופיע בשם המערערת עו"ד אברהם טברסקי (אשר ראה להסתייג מהלשון החריפה בו נקטה המערערת בערעוריה), ואולם לאחר מכן המשיכה המערערת לפנות לבית המשפט לבדה, ובסגנונה היא חזרה לסורה.

 

17.          המשיב, מצידו, סומך את ידיו על הממצאים, המסקנות והנימוקים המופיעים בפסק הדין ובהחלטות בית המשפט הנכבד של כינוס הנכסים, ומבקש שלא נוסיף, או נגרע מהם.

 

 

 

 

התפתחויות נוספות

 

18.          טרם השלמת התיאור הכרונולוגי ראוי לציין עוד מספר נתונים:

 

(א)      המערערת הגישה ימים אחדים לפני מועד הדיון בערעורים בקשה להגשת ראיות נוספות במסגרת הערעורים, וביקשה להראות במסגרתן כי בנק לאומי לישראל בע"מ הסיר את שיעבודיו מחברת אופנהיימר כשנתיים לפני הגשת תביעת המשיב כנגד המערערת מכוח השעבוד שרבץ על הנכס, נשוא הסכם המכר, וכי אף המשיב סיים ביני לביני את תפקידו ככונס נכסים (לא היה מקום להענות לבקשה זו בהליך שבפנינו ואולם אתייחס אליו עוד בהמשך – בפיסקה  28(ב) שלהלן).

 

(ב)      המערערת הגישה לבית המשפט המחוזי הנכבד בירושלים בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין – וזו נדחתה (בש"א (י-ם) 6174/07). בקשה לעיכוב ביצוע האישור שניתן על ידי בית המשפט של הכינוס להסכם המכר ניתנה למשך 15 ימים בלבד (בש"א (י-ם) 5797/07).

 

(ג)       ביום שמיעת הערעורים, וגם לאחר מכן – הצדדים עדכנו מעת לעת את בית המשפט כי נפתחו ביניהם הליכים נוספים (ראו: ה"פ 7163/08 ו-ה"פ 8287/09 (שנמחקה ע"י המערערת) – בבית המשפט המחוזי בירושלים, ו-ת"א 4340-02-10 בבית המשפט המחוזי מרכז, בהתאמה). הליכים אלו, שנפתחו ביזמת המערערת, נדחו ואין לנו צורך להידרש אליהם כאן.

 

           עתה, משנסקרו העובדות הרלבנטיות, ההחלטות השיפוטיות במכלול ותהפוכות ההליכים – ניתן לגשת לליבון הדברים. בכך אעסוק מיד בסמוך.

 

דיון והכרעה

 

19.          לאחר עיון בחומר הרב שהגישו הצדדים, שמיעת טיעוניהם בדיון ובדיקת ההודעות הנוספות שנמסרו לנו – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור ב-ע"א 10064/06 להידחות ודין הערעור ב-ע"א 6269/07 להתקבל חלקית, וכך אציע לחברי לעשות. אדרש כעת לפרטי הסוגיות ולטעמים שהובילוני למסקנות האמורות.

 

 

 

הערעור כנגד פסק הדין (ע"א 10064/06)

 

20.          טענותיה של המערערת כנגד פסק הדין מתחלקות לשתי קבוצות:

 

           בתוך קבוצת הטענות הראשונה, תוקפת המערערת את הקביעות שנסקרו בגדר  פסקאות 6 ו-7 שלעיל. במסגרת קבוצת הטענות השנייה נכללת למעשה רק פרופוזיציה מרכזית אחת, וזו משיגה על הקביעות שפורטו בפיסקה 8 שלעיל, ועוסקת בשאלת ה"זמן הסביר" שעבר מאז החתימה על הסכם המכר ונדרש להשלמת התנאי המתלה בדבר הצורך באישור בית המשפט של כינוס הנכסים להסכם. נדון איפוא עתה בטענותיה אלו של המערערת על פי סדרן.

 

21.          אין בידי לקבל את קבוצת טענותיה הראשונה של המערערת. הלכה היא, כי בית המשפט שלערעור לא יתערב בהכרעות עובדתיות שהתקבלו בערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ומתוחמים היטב (ראו לדוגמה: ע"א 288/08 לוין נ' בלום (08.11.2009); ע"א 3096/08 לויס נ' לויס (22.03.2010); ע"א 7706/06 ישועה נ' אלבז (29.04.2010)). לא עלה בידיה של המערערת להראות כי המקרה שלפנינו נופל לגדרי איזשהו מאותם חריגים, שבהם עשויה ערכאת הערעור להתערב בקביעות כגון דא. פסק דינו של בית המשפט הנכבד מנומק היטב, ונשען על ראיות ועל אדנים משפטיים יציבים, ולכן אין מקום להתערב בו. במיוחד תקפים הדברים בשים לב לכך שהמערערת הסתפקה בערעור בחזרה על טענותיה שהושמעו בערכאה המבררת (אשר אליהם נדרש בית המשפט הנכבד בפירוט), מבלי לציין במדויק מדוע הטעמים שעליהם ביסס בית המשפט הנכבד קמא את ממצאיו שפורטו בפיסקאות 6 ו-7 שלעיל – אינם מעוגנים בעדויות שנשמעו בפניו (לרבות מידת האמון שנתן בהן) ובמסמכים שהוצגו לו.

 

22.          גם השגותיה של המערערת בנוגע לכך שאישור בית המשפט של כינוס הנכסים לא התקבל, בנסיבות, במועד ולכן ראוי לראות את הסכם המכר כחוזה שהתבטל – דינן להידחות. אכן יש טעם רב בטענת המערערת לפיה היה על המשיב לפנות לבית המשפט של כינוס הנכסים לצורך אישור הסכם המכר – בסמוך לאחר חתימתו, ולא להסתפק לשם כך במינויו ובהסמכתו הכללית ככונס נכסים שקיבל רשות למכור את נכסי החייב. ראו: ישראל גפני, כינוס נכסים הלכה ומעשה 257-256 והאסמכתאות המובאות שם (מהדורה שלישית בעריכת ערן גפני ונועם סיון – 2004) (להלן: גפני כינוס נכסים); אליעזר וולובסקי, כונס נכסים בדיני החברות 220-219 (מהדורה שניה בעריכת זיו וולובסקי – 2004) (להלן: וולובסקי, כונס נכסים). עיינו גם: ע"א 1034/92 רמון זכרון בע"מ (בכינוס נכסים) נ' ד"ר אליעזר וולף (20.01.1993) (להלן – עניין רמות זכרון); ע"א 658/87 הלפרין נ' כונסי הנכסים של מלונות כהן בע"מ, פ"ד מג(4) 621 (1989); רע"א 2077/92 אדלסון נ' רייף, פ"ד מז(3) 485 (1993) (להלן – עניין אדלסון); Muir Hunter Q.C.: Kerr and Hunter on Receivers and Administrators 194 (2005).

יחד עם זאת, הנני סבור כי המערערת איננה צודקת בטענותיה לפיהן שגה בית המשפט המחוזי הנכבד משקבע כי בנסיבות המיוחדות-מאד שלפנינו – שבע השנים שחלפו בין מועד כריתת חוזה המכר, לבין המועד שבו ביקש המשיב מבית המשפט של כינוס נכסים את אישורו – יכולות להיחשב עדיין במקרה שבכאן בגדר "זמן סביר", במשמעות סעיף 29 לחוק החוזים. ודוק: בית המשפט המחוזי הנכבד לא קבע כי שבע השנים הללו, כשלעצמן, או בדרך כלל, הן בגדר "זמן סביר" לקבלת אישורו של בית המשפט של כינוס הנכסים, אלא בחן את מה שקרה במהלכן ולצורך זה הוא ראה להפריד בין שתי תקופות זמן:

 

(א)      התקופה הראשונה, שהתפרסה על פני ארבע השנים הראשונות – שבין מועד כריתת חוזה המכר (בשנת 1998) לבין המועד שבו פנה המשיב לבית המשפט של כינוס נכסים למתן הוראות (בשנת 2002). ביחס לתקופה זו, סקר בית המשפט המחוזי הנכבד את התנהלותם של המערערת ושל המשיב, כפי שזו השתקפה במכלול הראיות (ראו פיסקה 71 לפסק הדין), ולבסוף קבע, כמסקנה משפטית, כי יש לראות את הצדדים כמי שבהתנהגותם האריכו בפועל בהסכמה את משכו של אותו "זמן סביר". בית המשפט המחוזי הנכבד הסתמך, לצורך מסקנתו זו, על פסיקתו של בית משפט זה ב-ע"א 464/81 מפעלי ברוך שמיר חברה לבנין ולהשקעות בע"מ נ' הוך, פ"ד לז(3) 393, 402-401 (1983). לא מצאתי, כי בקביעתו הנ"ל שגה בית המשפט המחוזי הנכבד. אכן, ארבע שנים, כשלעצמן, הן פרק זמן ממושך למדי מבחינה אובייקטיבית. יחד עם זאת, וכפי שציינה פרופ' גבריאלה שלו בספרה: דיני חוזים – החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 484 (2005):

 

"סבירות הזמן עשויה להשתנות עקב התפתחויות המתרחשות לאחר חתימת החוזה, ועקב התנהגותם של הצדדים עצמם" (ההדגשה שלי – ח"מ).

 

           דברים דומים, בהקשר לזמן הסביר לצורך התקיימותו של תנאי מתלה, נאמרו  ב-ע"א 6018/03 אוליאור נ' מסא א.א. ייזום וניהול נכסים בע"מ (21.01.2007):

 

"כידוע, סבירות הזמן קשורה באופן הדוק לנסיבותיו של המקרה הקונקרטי והיא משתנה ממקרה למקרה בהתאם לתוכן החוזה ולכוונת הצדדים, כפי שהיא משתמעת מהאמור בחוזה ומהתנהגותם לאחר חתימתו" (ההדגשה שלי – ח"מ).

 

           ראו גם: ע"א 1581/98 חברת נתיבי אילון בע"מ נ' בשורה ייזום וקידום פרוייקטים בע"מ, פ"ד נד(4) 209, 217 (2000); וכן: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג' 54 - 55 (2003) (להלן – פרידמן וכהן, חוזים).

 

           מאחר שהמערערת לא ביססה טיעוניה כנגד הממצאים העובדתיים, אשר עמדו ביסוד מסקנתו המשפטית האמורה של בית המשפט המחוזי הנכבד, והיות שממצאים אלה עוגנו ונומקו היטב בפסק דינה של הערכאה המבררת – אין לי אלא להצטרף לקביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, לפיה הצדדים עצמם האריכו למעשה, בהסכמה הדדית, את אורך התקופה שניתן להגדירה כ-"זמן סביר" לצורך התקיימות התנאי המתלה, וזאת בשונה, למשל, מהתקופה הארוכה (כ-20 שנה) שנדונה ב-ע"א 4075/06 גליקמן נ' אוזביצקי (18.02.2010).

 

(ב)      התקופה השניה כללה את שלוש השנים שחלפו מהיום שבו פנה המשיב לראשונה לבית המשפט של כינוס הנכסים – בבקשה למתן הוראות (2002) ועד למועד שבו הגיש לבית המשפט האמור את בקשתו לאישור הסכם המכר (2005). בכל מה שקשור לתקופה זו – בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי המערערת "מנועה להסתמך על חלוף הזמן הנוסף, שהרי היא התנגדה כל העת לאישור ההסכם. כך עולה הן מעקרון תום הלב והן מהוראתו של סעיף 28(ג) לחוק החוזים". נוכח השתלשלות האירועים שהתרחשו בתקופת זמן זו ועמדתה של המערערת במסגרתם, ברי כי אין מקום להתערב גם במסקנתו זו של בית המשפט המחוזי הנכבד ביחס למניעות המערערת בתקופה השניה. עיינו והשוו: ע"א 62/77 סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ נ' קראוס, פ"ד לא(3) 695 (1977); ע"א 884/80 מנשה נ' מיגוני, פ"ד לז(2) 668 (1983); בג"ץ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד מט(4) 749, 765 (1995); ע"א 3997/91 ועד הנאמנים לנכסי הוואקף המוסלמי נ' יוסי חברה להשקעות בע"מ, פ"ד מט(5) 766, 772 (1996); ע"א 4983/07 סורוקר נ' ניקולאי (23.08.2012); ע"א 1156/10 האס נ' חברת הבונים בקרית משה בע"מ (18.11.2012); פרידמן וכהן, חוזים, 51-54; גבריאלה שלו דיני חוזים 349 (מהדורה שניה – 2003).

 

           לפיכך, יש לקבוע כי בדין קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי במועד מתן פסק הדין – טרם חלף הזמן הסביר לצורך התקיימות התנאי המתלה, שדרש את אישורו של בית המשפט של כינוס הנכסים.

 

הערעור כנגד גובה ההוצאות ושכר טרחת עורכי הדין שהושת על המערערת במסגרת פסק הדין

 

23.                 ככלל מוקנה שיקול דעת נרחב לערכאה הדיונית, בכל הקשור לקביעת שכר הטרחה והוצאות המשפט במסגרת פסק הדין (ראו: רע"א 6793/08 לואר בע"מ נ' משולם לוינשטיין הנדסה וקבלנות בע"מ (28.06.2009)). אף שבענייננו הסכום שנפסק אכן היה גבוה יחסית, הרי שהוא נבע מאורכם של ההליכים ומהתנהלותה של המערערת במהלכם. לכן מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט הנכבד קמא, במסגרתה נלקחו בחשבון כל השיקולים הרלבנטיים לעניין זה (ראו פיסקה 99 לפסק הדין). בהקשר זה לא למותר להדגיש כי ניסיונה של המערערת "לאחוז את החבל בשתי קצותיו" (מן הצד האחד, המערערת טענה, למשל, כי מעולם לא קיבלה חזקה בנכס, ומן הצד השני מנהלה מצא לנכון להתלונן למשטרה בגין פריצה לנכסיו, עת הגיע המודד לבצע את מלאכתו) וכן אי-הדיוקים שנפלו בהצגת העובדות על ידה  – סירבלו מאוד את ההליך, ולא אוסיף.

 

הערעור נגד החלטות בית המשפט של כינוס הנכסים

 

24.                 לא ניתן לקבל כאן את ההשגה של המערערת הגורסת כי על בית המשפט של כינוס הנכסים הוטלה החובה לבחון מחדש את כל טענותיה של המערערת, שנדונו בתובענה מושא פסק הדין – טרם שאישר את הסכם המכר. האישור שניתן על ידי בית המשפט להסכם המכר נועד להבטיח כי העסקה משיאה, ככל שהדבר אפשרי, את התועלת המצרפית לצדדים הרלבנטיים ואיננה פוגעת בשאר הנושים (ראו: עניין אדלסון; עניין רמות זכרון; ע"א 141/74 פפרבוים נ' דן שיריזלי, עו"ד, פ"ד ל (1) 20, 23 (1976); ע"א 6166/07 עו"ד פלדמן נ' יובלים השקעות בע"מ (10.01.2010); וולובסקי, כונס נכסים 92; שלמה לרנר שעבוד נכסי חברה 147 (1996); צפורה כהן פירוק חברות 309- 310 סעיף 11.66 (2000)). לשם מימוש מטרה זו, לעיתים קרובות – כונס הנכסים הרשמי (להלן גם: הכנ"ר) נדרש לחוות את דעתו בנוגע לכדאיות העסקה. במקרה שבפנינו, הכנ"ר חיווה דעתו כי בכל הקשור לאספקטים של הכינוס – אין בהסכם מכשול מיוחד וניתן לאשר אותו, ובית המשפט הנכבד הפנה לעמדה זו של הכנ"ר בהחלטת האישור המוקדמת מתאריך 17.05.2007.

 

           שלב אישור הסכם המכר על ידי בית המשפט של כינוס הנכסים לא נועד לפיכך מלכתחילה להוות אכסניה לבחינה מקפת של מכלול הבעיות החוזיות שעלולות היו לפגוע בתוקפו המשפטי של ההסכם ואשר אותן העלתה המערערת במסגרת התגוננותה מפני התובענה, מושא פסק הדין. במקרה שלפנינו, בגדרי הליך האישור של הכינוס – נדרש איפוא בית המשפט של כינוס הנכסים לתת את דעתו רק למידה שבה ההסכם משתלב עם התכליות שלשמן נתמנה כונס הנכסים ולאפשרויות מימושו של הסכם המכר. כל טענותיה של המערערת בדבר תוקפו של ההסכם, מקומן היה, איפוא, במקרה זה בהליך המרכזי, ולא בשלב אישור ההסכם על ידי בית המשפט של כינוס הנכסים – ואכן המערערת העלתה שורה נכבדה של השגות כנגד ההסכם, אשר נידונו במסגרת התובענה שהתבררה בבית המשפט המחוזי הנכבד וכעת בערעור שלפנינו בגדר ע"א 10064/06). לכן במישור זה – בדין לא דן בית המשפט של כינוס הנכסים בסוגיות החוזיות הרחבות יותר, שהמערערת ניסתה להעלותן מחדש גם בשלב אישור ההסכם.

 

25.          עם זאת ומבלי לגרוע מהאמור בפיסקה 24 שלעיל – הליך האישור להסכם המכר, בו נקט בית המשפט של הכינוס, והאישור עצמו לקו בשניים:

 

(א)      בית המשפט לא קיים דיון במעמד הצדדים, אף שהמערערת חזרה וביקשה את הדבר, ובנסיבות ראוי היה להיענות לכך.

 

(ב)      ההנמקה שניתנה לאישור היתה לקונית ונעשתה על דרך של הפניה לעמדת כונס הנכסים הרשמי.

 

           בנושאים אלה ובנפקותם – ארחיב מיד בסמוך.

 

26.          בקשה המוגשת לבית המשפט על ידי כונס נכסים הפועל מכוח פקודת החברות – לאישור עיסקת מכירה של נכס שנכלל בכינוס, אמורה להידון על פי סעיף 194 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983 (לעיל ולהלן: פקודת החברות). כונס הנכסים הרשמי מתבקש לרוב לחוות דעתו על הבקשה מכוח הוראות סעיף 200(ג) לפקודת החברות, עיינו: וולובסקי, כונס נכסים, 146.

 

           לעתים מזומנות, כאשר יש הסכמה בין החייב לבין הכונס, ואין התנגדות של נושים או צדדים אחרים, והכנ"ר אף הוא תומך באישור העסקה – זו מתאשרת על ידי בית המשפט ללא דיון. השוו להוראות תקנה 241 (ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. עיינו גם: רע"א 2508/98 מתן י' מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' מילטל תקשורת בע"מ, פ"ד נג(3) 26 (1998); רע"א 5693/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ארט בי חברה בערבות מוגבלת (בפירוק), פ"ד נב(5) 793, 795 (1998); ע"א 823/08 חזן נ' רשות המסים (04.01.2009).

 

           עם זאת כאשר בקשת כונס הנכסים מעוררת שאלות, או שיש התנגדות לגביה – דומה  שראוי לקיים בה דיון. במסגרת זו, כדברי השופטת א' פרוקצ'יה ב-ע"א 509/00 לוי נ' ברכה עו"ד נאמן בפשיטת רגל לנכסי יצחק בילו, פ"ד נה(4) 410, 426 (2001), יש מקום לתובנה כי :

 

"אין מדובר בקיום כללים טכניים הנובעים מהסדר סטטורי (החסר – לגבי בעלי תפקידים מסוימים מטעם בית המשפט הנזקקים למימוש נכסים בתחום תפקידם – הבהרה שלי לנוכח האמור בטקסט – ח"מ), אלא בשמירה על עקרונות בסיסיים של הגינות, תום-לב ותקינות הליכים המחייבים לשקול לא רק את התכלית הישירה שלשמה מתבצע מימוש הנכס – העשרת קופת הכינוס – אלא גם להתחשב בגורמים אחרים המעורבים בתהליך, ובכלל זה בצדדים שלישיים המציעים הצעות ומתקשרים בהסכמים ורוכשים בכך זכויות הראויות להגנה. על ממלא התפקיד לדאוג לאיזון ראוי בין כל הערכים הרלוונטיים ובין כל הגורמים המעורבים בעניין" (ההדגשה שלי – ח"מ).

 

           תפקידו של בית המשפט בהקשר זה הוא של פיקוח, אולם, כפי שפסק הנשיא מ' שמגר בעניין רמות זכרון:

 

"... אין המדובר על פיקוח פורמלי שהוא רק בגדר מתן גושפנקא למה שנעשה. הפיקוח של בית המשפט על הכינוס אינו דומה לאישור נוטריוני. זהו פיקוח מהותי (ע"א 640/77  הקולג' האמריקאי נ' הכנ"ר (לא פורסם). האישור למעשים של הכונס – כמו גם למעשיו של המפרק, צריך להצביע על כך שבית המשפט בחן את פרטי העיסקה, שיווה נגד עיניו את הטענות והמענות שהועלו ולא מצא פסול מהותי בפעולות שנערכו.

בית המשפט אינו מומחה-על לעיסקאות כלכליות. לכן רשאי בית המשפט להסתפק בסבירותה הכללית של עיסקה שאין לה מתנגדים. כאשר עיסקה סבירה על פניה, רובץ על המתנגד העול להצביע על פגמיה".

 

 

27.          במקרה שלפנינו – בית המשפט של הכינוס לא קיים דיון במכלול, למרות התנגדות המערערת לאישור הסכם המכר, כמו שהוצג, ובקשותיה להופיע בפניו. יתר על כן בהחלטותיו הקצרות – הוא לא התייחס לטענות המערערת שמעבר להשגותיה לגבי תוקפו של הסכם המכר (נושאים שאכן נדונו כאמור במסגרת התובענה, מושא פסק הדין, ועתה בערעור שלפנינו ולפיכך אמנם לא היה מקום לעוררם שוב במסגרת הליך האישור כפי שהוסבר לעיל). בטענות שלא זכו להתייחסות בהחלטות מדובר בהשגות המערערת לגבי זיקת הנכס לנכסים אחרים במבנה ורישום פרטים אלה במינהל – נושאים שאף בית המשפט קבע במסגרת פסק הדין, מושא הערעור, כי יש עדיין מקום לבירורם על מנת לוודא שאין מבחינת המינהל מניעה להעביר את הזכויות שנמכרו למערערת – על שמה, בכפוף לכך שהיקפן של הזכויות שתקבל לא יפחת מזכויותיה על פי התשריט שהוכן על פי הסכם המכר (נספח ד' לכתב התביעה).

 

           לליקוי זה של אי-התייחסות לטענות הנ"ל ואי-קיום דיון דיון במכלול, נלווה גם הפגם של חוסר הנמקה. בית המשפט של כינוס הנכסים הסתפק בקביעה כי הוא מאשר את הסכם המכר (והפנה בהחלטתו המוקדמת לעמדתו של הכנ"ר, שראה שלא להתנגד לאישור). בכך לא היה די בנסיבות הן נוכח טענות המערערת שלא נדונו כאמור, הן בשים לב לנתון שבמקרה זה התבקש למעשה אישור בדיעבד (וביני לביני התבררו גם עובדות חדשות שנוצרו במהלך הזמן שעבר). על חובת ההנמקה התבטא חברי, השופט א' רובינשטיין (תוך ציטוט מקורות קודמים) ב-רע"א 8996/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף, פ"ד נו(5) 17, 21 (2004) כך:

 

"חובת ההנמקה, חשובה היא במיוחד... היא מהחשובים שבאתגרים בפניהם חייב שופט, המפעיל שיקול דעת, לעמוד" (א' ברק, שיקול דעת שיפוטי, 46, מובא על ידי השופט ד' לוין ברע"פ 1516/90 יקב הגליל נ' מ"י (לא פורסם), שציטט השופט זמיר ברע"ב 3019/98 מ"י נ' ארזי, פ"ד נב (2) 743, 749). אין חולק על כך; ועם זאת, "ההנמקה הנדרשת יכולה להיות, לפי נסיבות המקרה, קצרה ותמציתית" (השופט זמיר, שם) והיא נבחנת "לפי נסיבותיו של כל מקרה" (ע"א 668/89 פאר נ' חברת בית פרישמן, פ"ד מד(4) 693, 697). ראו גם גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מה' 7, 266; זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מה' 7, ס' 419 עמ' 521)".ו

 

           מסתבר כי בית המשפט של כינוס הנכסים לא עמד בהחלטותיו, מושא הערעור, ולו בדרישות המינימאליות להנמקה הנדרשת.

 

28.          נוכח האמור לעיל ראוי לשיטתי להחזיר את נושא אישור הסכם המכר לעיון מחודש בפני בית המשפט של כינוס הנכסים. במסגרת זו מוצע כי יתקיים דיון בנוכחות הצדדים והכנ"ר (ובמידת הצורך אף יזומנו לדיון: הנושה המובטח – בנק לאומי לישראל בע"מ, והמינהל). במעמד האמור יתבררו רק טענות המערערת לגבי הנושאים הבאים:

 

(א)           אפשרויות הרישום במינהל של העברת הזכויות על פי הסכם המכר – מכח האמור בפסק הדין, דהיינו שהזכויות שירשמו על שמה של המערערת לא יפחתו ממה שהוקצה לה בתשריט – נספח ד' לכתב התביעה.

 

(ב)           טענותיה של המערערת כי בנק לאומי לישראל בע"מ ויתר בשלב כלשהו על השעבוד שהיה בידיו, או הסיר, או מיצה אותו (עניינים שהמערערת ביקשה להעלותן במסגרת בקשתה להגשת ראיות נוספות בערעור וכאן לא היה להן מקום – ראו פיסקה 18(א) שלעיל). פה יש להעיר כי על פני הדברים נראה שהשגותיה של המערערת בסוגיות אלו – מוקשות, ואולם אין מקום לקבוע מסמרות בנושא, שכן הצדדים לא נשמעו במקטע זה.

 

           בגדר הדיון האמור – המשיב יציג גם את המהלכים שנקט מול המינהל בהתאם לפסק הדין, ואת האישור שקיבל מהמינהל (אם קיבלו), ואם לא קיבלו יבהיר מה עדיין עליו לעשות על מנת להשלים את העיסקה על פי פסק הדין.

 

           למען הסר ספק אבהיר כי במסגרת העיון המחודש האמור – לא תוכל המערערת להעלות שוב נושא כלשהו שהוכרע בפסק דיננו זה.

 

29.          החזרת נושא האישור – לבית המשפט של כינוס הנכסים על פי האמור בפיסקה 28 שלעיל מתבקשת מכוח הלכת ענין רמות זכרון ובשים לב לשינויי הנסיבות שחלו מאז חתימת הסכם המכר ומתן פסק הדין, מושא הערעור. אלה יתכן ומצריכים הם עריכת התאמות מסוימות בהסדרים שבין הצדדים, וזאת חלף אי-האישור שהוא קשה בגין עבור הזמן ומשלא ניתן עיכוב ביצוע. עיינו והשוו: ע"א 359/88 סולל בונה בע"מ נ' כונס ומפרק של כוכב השומרון עמנואל בע"מ (בכינוס נכסים), פ"ד מה(3) 862 (1991); ע"א 1902/91 שיף נ' כונס הנכסים ומנהל נאות מרינה בת ים בע"מ, פ"ד נ(3), 110 (1996); רע"א 8129/02 ארגיל שירותי הובלה (1993) בע"מ נ' הנאמן על חברת דן רולידר בע"מ (בהקפאת הליכים) (01.07.2003); וולובסקי, כונס נכסים 221 – 224.

 

 

 

 

הערות בשולי הדברים

 

30.          טרם סיום – מתחייבות מספר הערות נוספות:

 

           בכתבי הערעור שהגישה המערערת וכן בסיכומי הטענות מטעמה, עובר כחוט השני ניסיון להכפיש את שמו של המשיב, בין השאר על דרך של הפניה להליכים אחרים בהם היה מעורב ואשר לא היו בפנינו. לכך יש להוסיף את העובדה כי חלק מטענותיה של המערערת נסמך על תיאור בלתי מדויק של התשתית העובדתית. המערערת אף לא בחלה בנקיטת סגנון בלתי מרוסן כנגד כב' השופט י' ענבר, שכתב את פסק הדין מושא הערעור – דברים שלא נמצאו מבוססים ונימנע מהזכרתם מפאת כבודם של כל הנוגעים בדבר.

 

           מעבר לכך שההתנהלות הנ"ל – לא היתה ראויה, מוצע כי הנתונים הללו יובאו בחשבון בעת פסיקת ההוצאות בערעורים שבפנינו (השוו: ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391 (2005)).

 

סיכום

 

31.          לא מצאתי כי יש להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. המתווה לפתרון הסכסוך, כפי שנקבע שם – שריר וקיים, וכוחו עדיין עומד לו, חרף כל טענותיה של המערערת. לעומת זאת יש מקום להחזיר לעיון מחודש – לבית המשפט של כינוס הנכסים – את נושא אישור הסכם המכר על מנת שידון במכלול זה  בהתאם לאמור בפיסקאות 28 ו-29 שלעיל.

 

32.          סוף דבר: אם תשמע דעתי, אציע לחברי לדחות את הערעור ב-ע"א 10064/06 ולקבל חלקית את הערעור ב-ע"א 6269/07. בשים לב לתוצאה הנ"ל ולהערותי שבפיסקה 30 שלעיל, אציע כי המערערת תישא בשכר טרחת עורך הדין של המשיב בסך של 50,000 ש"ח.

 

                                                                                                     ש ו פ ט

 

 

 

 

 

 

השופט א' רובינשטיין:

 

           לאחר העיון מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט ח' מלצר.

 

                                                                                                     ש ו פ ט

 

 

השופטת א' חיות:

 

           אני מסכימה.

 

                                                                                                ש ו פ ט ת

 

 

           הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט ח' מלצר.

 

           ניתן היום, ‏י"א באדר התשע"ג (‏21.02.2013).

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   06100640_K13.doc   מה

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il