תביעה, לתשלום הפרשי שכר, שכר מינימום, תשלום "שעת הנקה" והפרשים בגין דמי הבראה, וכן תביעה להשלמת פיצויי פיטורים ולפיצוי בגין הלנתם

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו

 

תע"א 8009-09 ליטל רחמים נ' וילה מצחיקולה בע"מ ואח'

בפני כב' השופטת אופירה דגן-טוכמכר

נ.צ. (עובדים) מר יהושע זלוצובר

תובעת

ליטל רחמים

נגד

נתבעות

1.וילה מצחיקולה בע"מ

2.וילה מצחיקולה חינוך איכותי 2005 בע"מ

 

פסק דין

 

1. התובעת עבדה כסייעת, בתינוקיה שהיא חלק מגן ילדים שמנוהל על ידי הנתבעות (או מי מהן).

2. התובעת, שהחלה את עבודתה באפריל 2005 הגישה נגד הנתבעות, ביום 27/7/09 כתב תביעה, לתשלום הפרשי שכר, שכר מינימום, תשלום "שעת הנקה" והפרשים בגין דמי הבראה, וכן תביעה להשלמת פיצויי פיטורים ולפיצוי בגין הלנתם.

 

זהות הנתבעת

3. התובעת מכוונת את תביעתה כנגד שתי הנתבעות.

4. הנתבעת 1 טוענת כי התובעת הועסקה על ידי הנתבעת 2 בלבד, ומצביעה על כך שכל התכתובת שבין הצדדים אגב סיום ההעסקה התנהלה בין התובעת לבין הנתבעת 2 בלבד, לטענתה המדובר בשתי חברות בעלות אישיות משפטית נפרדת, ולפיכך יש לדחות את התביעה, ככל שהיא נוגעת לנתבעת 1. לטענת הנתבעת 1, העובדה כי בחלק מהמסמכים הנוגעים לתובעת מופיע שמה של נתבעת 1 נובעת אך מכך שמדובר בקיצור שמה של הנתבעת 2.

5. התובעת מצביעה על כך שבתלושי השכר ששולמו לה מופיע שמה של הנתבעת 1, וכך גם בכרטיס עובד, בטופס 106 ובחלק מהתכתובת שהתקיימה בין הצדדים.

6. בנסיבות שפורטו לעיל, בשים לב לכך ששמה של הנתבעת 1 מופיע בחלק מהמסמכים הנוגעים לעניין, באופן שיש בו כדי להעיד על פעילות משותפת של שתי החברות, ובשים לב לזיקה הברורה שבין שתי החברות, אשר שתיהן יוצגו בהליך דנן על ידי גב' חיה יוסף (אשר לא הציגה בפני בית הדין גרסה שיהיה בה לסתור את הראיות בדבר פעילות משותפת של שתי החברות) אינני רואה כל מקום לדחית התביעה ככל שהיא נוגעת לנתבעת 1.

 

 

התביעה להפרשי שכר מינימום

7. לטענת התובעת מתכונת העסקתה היתה אחידה, למשך כל תקופת עבודתה ועמדה על שישה ימי עבודה בשבוע, בהם פעלה התינוקיה, בימים א-ה משעה 07:00 עד 16:00 (9 שעות) וביום ו' משעה 07:00 עד שעה 12:45 (5.75 שעות ביום).

בתמורה לעבודתה כמפורט לעיל, שולם לתובעת שכר חודשי בסך 4,000 ₪ עד אפריל 2008 ובסך 4200 לאחר אפריל 2008 לטענת התובעת השכר ששולם לה בפועל נופל מ"שכר מינימום" התואם את היקף עבודתה.

התובעת צירפה לתצהירה דו"חות נוכחות, תלושי שכר וכן טבלה המסכמת את שעות עבודתה בכל אחד מחודשי העבודה לגביהם היא תובעת הפרשי שכר מינימום ובסך הכך עבור 22 חודשים שמפורטים בטבלה - סך 8,192 ש"ח.

8. לנתבעת טענה עקרונית לענין דרך החישוב שנקטה התובעת באשר לטענתה שולם לתובעת שכר העולה על שכר מינימום בהתאם להיקף עבודתה, וזאת בשים לב לכך שמדי יום נטלה התובעת הפסקה בת שעתיים, אשר כללה אף שנת צהריים. לטענת הנתבעת לנוכח האמור, מסך שעות העבודה היומי ניכתה הנתבעת שעה אחת בגין הפסקה.

עוד טוענת הנתבעת כי בחלק מן החודשים, הנתבעת לא מילאה את מכסת השעות כמפורט לעיל, ולמרות זאת, שולם לה השכר החודשי הגלובלי המוסכם.

9. התובעת העידה כי אופי העבודה חייב אותה שלא לעזוב את התינוקיה אלא למספר דקות, ובלשון התובעת: "במסגרת עבודתי בתינוקיה לא יכולתי לעזוב את התינוקיה אלא לדקות ספורות כי בהתאם להנחיות שקיבלנו תמיד חייבות להיות שתי מטפלות על כל 10 תינוקות." (סעיף 7 לתצהירה) כך, על פי עדותה של התובעת, גם כאשר אכלה וגם כאשר שאבה חלב בחודשים שבהם הניקה את תינוקה נעשו פעולות אלה "תוך כדי עבודה".

10. טענת התובעת לגבי הדרישה כי תשאר בקרבת התינוקייה לכל אורך שעות העבודה, עולה בקנה אחד עם העדות שמסרה בעניין זה גב' רחל גיאת, אשר העידה מטעם הנתבעות.

הגב' רחל גיאת, אשר שימשה אף היא כסייעת בתינוקיה, העידה מטעם הנתבעת (עמ' 11-12 לפרוטוקול) כי בין השעות 13:00 עד 15:00 (בעת שהתינוקות ישנים) היתה הפחתה משמעותית ברמת הפעילות בגן, והזמן נוצל למטלות שונות כגון קילוף פירות נקיונות (תורנות אחת לשבוע) וכן למנוחה, תפילה, אוכל ושתיה של צוות העובדים (הגב' גיאת אף ציינה כי התובעת ניצלה לעיתים שעות אלה לתנומה על מזרן בתינוקיה). עם זאת, העדה גב' גיאת הבהירה: "בהפסקות אף פעם לא יצאנו מחוץ למתחם הגן, אי אפשר לעזוב תינוקות, כל הזמן צריך שמישהי תהיה בתינוקייה, יש חמישה תינוקות למטפלת".

זאת ועוד, מעדותה של גב' גיאת, עולה כי בזמן אמת היה ידוע לה כי עומדת לרשותה 1/2 שעה של הפסקה בלבד, ולא שעה, כפי שטוענות הנתבעות כיום.

11. הגב' חיה יוסף, מנהלת הגן, אמנם העידה כי התובעת היתה רשאית לצאת אל מחוץ לגן בזמן ההפסקה (בת שעה) שניתנה לה, ואולם בהקשר זה עדיפה בעיני עדותה של גב' גיאת, אשר אין לה כל עניין אישי בתוצאות הליך זה, ובעניין זה תומכת גרסתה בתובעת. עוד אציין כי מעדותה של גב' יוסף עולה, כי הטענה שנתנה לתובעת הפסקה בת שעה מדי יום, נולדה בעת ההכנות לדיון בהליך זה, ולא בזמן אמת (ראה עדות גב' יוסף בעמ' 13 שורה 19-22 ).

12. על רקע האמור יובהר כי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א – 1951, בסעיף 1 לחוק קובעות כדלקמן:

"שעות עבודה" פירושו - הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואויר ולרבות הפסקות לפי סעיף 20א(א), חוץ מהפסקות על פי סעיף 20;

 

בסעיף 20 לחוק נאמר:

הפסקות

20. (א) ביום עבודה של שש שעות ולמעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל-¾ שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה אחת של חצי שעה לפחות; ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג, ההפסקה היא של חצי שעה לפחות.

(ב) הפסקה לפי סעיף קטן (א) לא תעלה על שלוש שעות.

(ג) בעת הפסקה לפי סעיף קטן (א) הנמשכת חצי שעה או יותר רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעובד נדרש על ידי מעבידו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה.

13. מעיון בנוסח החוק עולה כי המחוקק קבע באופן מפורש, כי כאשר צרכי העבודה מחייבים כי ההפסקה שנוטל עובד תתבצע בחצריו של המעביד, והעובד נדרש על ידי מעבידו להשאר במקום העבודה, יחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה.

14. לנוכח האמור, ומאחר שמכלול העדויות מצביעות על כך שהתובעת לא היתה רשאית לעזוב את הגן במהלך שעות יום העבודה, הרי שכל שעות העבודה בהן נכחה בגן, יחשבו כשעות עבודה, והתובעת זכאית לתשלום שכר מינימום בהתאם לשעות שבוצעו על ידיה בפועל, בלא ניכוי שעות הפסקה.

15. כאמור, הנתבעות טענו, כי בחלק מהחודשים (בסיכומיהן פורטו 10 חודשים) התובעת קיבלה שכר גלובלי מלא, הכולל תגמול עבור שעות נוספות, על אף שעבדה בפועל בהיקף של פחות ממשרה מלאה. לטענת הנתבעות, התשלום העודף עבור אותם חודשים, הוא בעצם כמעין "מקדמה" על חשבון חודשים שבהם התובעת עבדה את מלוא מכסת השעות (השווה דב"ע נו3-91/, 3-93 פילוסוף – ב. שור ושות' מהנדסים ויועצים, פ''ד לג(1999) 49). סכום ההפרש שבין שכר מינימום, לבין המשכורת הגלובלית ששולמה לתובעת עבור אותם עשרה חודשים עומד על סך 4,310 ₪.

16. במכלול נסיבות העניין, הגעתי לכלל דעה כי בתקופת העסקתה של התובעת אכן היה הסכם מכללא אשר הביא בחשבון כי היקף העבודה בפועל של התובעת ישתנה מעט מחודש לחודש באופן שהשכר הגלובלי ישקף תגמול עבור עבודה בחודש ממוצע, הגם שלא נקבע מנגנון בדיקה, כי זכותה של העובדת לשכר מינימום לא תפגע. אשר על כן, אני מורה כי מסכום התביעה להפרשי שכר יופחת סכום בסך 4,310 ₪ בגין אותם חודשים בהם שולם לתובעת שכר "ביתר".

17. לנוכח כל האמור לעיל, בגין הפרשי שכר מינימום הנתבעת תשלם לתובעת סכום בסך 3,882 ₪.

18. בנסיבות העניין, מאחר שאני סבורה כי הנתבעות סברו בתום לב, כי אין פגם בקביעת שכר גלובלי כפי שנעשה, לא מצאתי להוסיף על הסכומים שנפסקו פיצויים בגין הלנת שכר.

 

התביעה לשעת הנקה

19. עוד טוענת התובעת כי לא שולמו לה שעות הנקה בגין חודשים פברואר – מאי 2006 (עת שבה לעבודתה לאחר לידה ראשונה) ובגין חודשים נובמבר 2008 – פברואר 2009 (עת שבה לעבודתה לאחר לידתה השניה).

20. אין חולק על כך שבתקופת חזרתה לעבודה של התובעת, לאחר שתי חופשות לידה שבהן שהתה לא שולמה לה "שעת הנקה" לפי הוראות סעיף 7 (ג) (3) לחוק עבודת נשים, התשי"ד – 1954.

21. הגב' יוסף טענה בתצהירה כי לא היה צורך לקצר את יום העבודה של התובעת באשר התובעת נטלה הפסקות ארוכות במהלך יום העבודה, למשך כשעה וחצי ביום, על מנת לשאוב חלב, ולכן לא היתה זכאית במקביל, לקיצור שעות העבודה או לתשלום עבור שעה נוספת.

22. התובעת לעומתה טענה כי רק דקות בודדות במהלך יום העבודה נוצלו על ידה לשאיבת חלב, ולכן היא זכאית לשעת הנקה שלמה, עבור כל יום עבודה, בשתי התקופות, בהתאם לחישוב שבתצהירה.

23. גם בעניין זה אני מעדיפה את עדותה של העובדת גב' גיאת, אשר עדותה, לפיה התובעת נהגה לשאוב חלב בין פעם לפעמיים ביום, כאשר כל פעילות שאיבה ארכה בין 15 ל- 20 דקות מתישבת עם הסביר והמקובל בהקשר זה, ואיננה נוטה להפרזה לצד זה או אחר.

24. לנוכח האמור, אני קובעת כי התובעת ניצלה על חשבון שעות העבודה 1/2 שעה ביום לצורך שאיבת חלב, ולפיכך היא זכאית לתשלום בגין מחצית שעה נוספת בלבד בכל יום, כלומר זכאית למחצית הסכום שנתבע על ידה.

25. עבור שתי התקופות, בגין שעת הנקה זכאית התובעת לתשלום בסך 1,622 ₪.

 

הפרשי דמי הבראה

26. צו ההרחבה שמכוחו זכאית התובעת לתשלום דמי הבראה (ראה סעיף 7 א לצו) קובע כי עובד יהיה זכאי לקצובת הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד, וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל את קצובת ההבראה עבור אותה תקופה במהלך עבודתו.

27. לנוכח האמור לעיל, עיון בסיכומי התובעת מעלה כי אין חולק על כך שבאוגוסט 2007 ובאוגוסט 2008 שולמו לתובעת דמי הבראה מלאים לאותן שנים בהתאם לותק שלה במקום העבודה (שישה ימים לכל שנה) ואילו באפריל 09 שולם החלק היחסי בדמי ההבראה בלבד עבור 7 חודשי עבודה (ספטמבר 2008 – אפריל 2009).

28. לנוכח האמור התובעת איננה זכאית לתשלום הפרשים בגין דמי הבראה.

 

שכר חודש אפריל 2009

29. ביום 24/3/09 כ- 4 חודשים לאחר ששבה מחופשת לידה, הודיעה התובעת כי היא מבקשת לסיים את עבודתה בגן על מנת לטפל בילדיה. במהלך חודש אפריל התייצבה התובעת ל - 5 ימי עבודה בלבד, וזאת, בין היתר מחמת שהגן היה סגור למשך חופשת פסח ומחמת שהתובעת נעדרה למשך שבעה ימים בגין מחלת ילד.

30. הנתבעת לא קיבלה שכר עבור עבודתה בחודש אפריל 2009 וזאת לנוכח טענת קיזוז שהעלו הנתבעות, כפי שיפורט להלן.

31. לטענת הנתבעות, על רקע הודעתה של התובעת בדבר התפטרותה, התקיימו בין התובעת לבין הגב' יוסף, מנהלת הגן חילופי דברים בהם התבקשה התובעת לחזור בה מהחלטתה להתפטר בתמורה לשיפור בתנאי העסקתה. על פי הנטען, התובעת הודיעה לנתבעות כי היא חוזרת בה מההתפטרות וזמן קצר לאחר מכן שבה ושינתה את דעתה ולא שבה לעבודה.

32. כך, ביום 21/4/09 כחודש לאחר הודעת התובעת על התפטרותה, כתבה הנתבעת 2 לתובעת מכתב פיטורים במסגרתו הודיעה לתובעת כי החליטה לפטר אותה מעבודה וכי היא נדרשת להתיצב לעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת לפיטורים, קרי עד 21/5/09.

33. כך, לטענת הנתבעות, היתה התובעת מחוייבת לעבוד עד ליום 21/5/09, ולא היתה רשאית לסיים את עבודתה ביום 24/4/09.

34. גרסת הנתבעות, שלפיה התובעת חזרה בה מהודעת ההתפטרות מבוססת על עדותה של גב' יוסף בדבר חילופי דברים שהיו בינה לבין הנתבעת במועדים אשר לא פורטו בעדותה. אין חולק על כך שהתובעת לא מסרה הודעה בכתב על ביטול מכתב ההתפטרות, ובנסיבות בהן במהלך חודש אפריל התובעת התייצבה לעבודה למשך 5 ימים בלבד שלא חרגו מתקופת ההודעה המוקדמת שפורטה במכתב ההתפטרות, הרי שלא ניתן לראות בהתנהגותה משום הודעה מכללא על ביטול הודעת ההתפטרות.

35. עוד אציין כי גם במכתב מיום 21/4/09, לא ניתן למצוא, אינדיקציה לכך שהיתה הסכמה ברורה ומחייבת עם התובעת לעניין ביטול ההתפטרות, בתמורה לתנאי שכר קונקרטיים שהובטחו, כל שנאמר במכתב מיום 21/4/09, אשר נוסח על ידי הנתבעת הוא: "לאחר שיחה חזרת מהודעת הפיטורין לאחר שהובטח לך כי ישופרו תנאי השכר."

36. הגם שבמכלול נסיבות העניין, בשים לב למועד בו נמסרה הודעת ההתפטרות, אני נוטה לקבל את טענת הנתבעות לפיה התנהל מו"מ בין הצדדים בעניין שיפור תנאי השכר של התובעת על מנת שתחזור בה מהודעת ההתפטרות. ואולם, מהראיות שבפני לא השתכנעתי כי המו"מ השתכלל לכדי הסכמה מחייבת שיש בה גמירות דעת ומסויימות שיהיה בהם כדי לבטל את הודעת ההתפטרות שמסרה התובעת בכתב.

37. אשר על כן, אני קובעת כי התובעת לא התיה מחוייבת להמשיך לעבוד עד ליום 21/5/09 וכי היתה רשאית לסיים את עבודתה ביום 23/4/09 בתום ימי ההודעה המוקדמת. לפיכך, לא היה כל מקום לקיזוז דמי הודעה מוקדמת משכרה האחרון של התובעת.

38. לנוכח האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובעת בגין שכר חודש אפריל בסך 1,100 ₪ (חישוב שבוצע לפי 37 שעות עבודה בתוספת שני ימי חג, בשים לב לכך שבהתאם לכללים שנקבעו בחוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת ילד), תשנ"ג-1993 התובעת איננה זכאית לדמי מחלה בגין מחלת ילד, מחמת שבעלה איננו עובד).

 

פיצויי פיטורים

39. הנתבעות אינן חולקות על כך שהתובעת התפטרה בנסיבות המזכות אותה בפיצויי פיטורים. הנתבעת אף לא חלקה על הטענה שסך הפיצויי עומד על 17,982 ₪.

40. על אף האמור, שולם לתובעת סכום בסך 13,982 בלבד, כאשר לטענת הנתבעות, מסכום הפיצויים הופחתו סכומים שניתנו לתובעת עם שובה לעבודה בחודש פברואר 2006 כמקדמה (בסך 1700 ₪) וכהלוואה (בסך 2,242 ש"ח).

41. אשר לסכום המקדמה, עיון בתלוש השכר לחודש 2/06 מעלה כי סכום המקדמה אשר על פי הנטען שולם לתובעת עם שובה לעבודה מחופשת לידה, נוכה מהמשכורת הראשונה ששולמה לה לאחר שובה לעבודה.

42. לגבי הסכום בסך 2,242 שצויין בתלוש השכר לחודש פברואר 06 כ"הפרשי שכר", כשהוא נלווה לשכר יסוד בסך 3,410 לא הציגה הנתבעת הסכם הלוואה או מסמך אחר שיש בו כדי לתמוך בטענתה כי המדובר בהלוואה (להבדיל ממענק לדוגמא). וגם עדותה של גב' יוסף בפני בית הדין איננה תומכת במסקנה כי מדובר היה בהלוואה, שהיתה ציפיה קונקרטית שהעובדת תשיב ביום מן הימים. לנוכח האמור, אני דוחה את גרסת הנתבעות בהקשר זה, וקובעת כי על הנתבעת לשלם לתובעת סכום בסך 3,970 ₪ בגין הפרשי פיצויי פיטורים.

43. כללו של דבר, על הנתבעות לשלם לתובעת בתוך 30 יום את הסכומים הבאים :

1. סכום בסך 3,882 בגין הפרשי שכר מינימום.

2. סכום בסך 1,622 בגין שעת הנקה.

3. סכום בסך 1,100 בגין שכר חודש אפריל.

4. סכום בסך 3,970 בגין הפרשי פיצויי פיטורים.

44. בשים לב למכלול נסיבות העניין (התיקונים לכתב התביעה, הבקשה מטעם הנתבעת 1 לסילוק על הסף, כמו גם ההתנהלות בפני בית הדין בעת הדיון) הנתבעת תשלם לתובעת בתוך 30 יום, הוצאות משפט בסך 2,500 ₪.

45. לא ישולמו התשלומים במועד, יתווספו עליהם הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

46. זכות ערעור על פסק הדין בתוך 30 יום לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

 

 

ניתן היום, ‏י"ב אדר א תשע"א, ‏16 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.

 

מר יהושע זלוצובר

נציג ציבור אופירה דגן-טוכמכר, שופטת

רשלנות רפואית- עורכי דין, מאמרים, פסקי דין