רשלנות רפואית : 8994/11

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

רע"א 8994/11

לא כל מקרה של רשלנות רפואית מצדיק כניסה להליך משפטי. אם הייתה

רשלנות רפואית אך לא נגרמו נזקים, לא בטוח שישנה כדאיות להגשי תביעת

רשלנות רפואית עם כל הכרוך בה.

לפני:

כבוד השופט י' עמית

המבקש:

ויסאם חליל

נ ג ד

המשיבים:

1. מדינת ישראל

2. חגי דביר

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת בת"פ 207/03 שניתנה ביום 19.9.2011 על ידי כבוד השופט ת' כתילי

בשם המבקש:

עו"ד ג'בארין עז אלדין

החלטה

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ת' כתילי), בגדרה נדחתה בקשת המבקש לביטול תוספת פיגורים בגין פיצוי שנפסק לחובתו במסגרת ת"פ 207/03.

1. המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בנצרת בעבירות של הצתה בנסיבות מחמירות, גניבה מרכב, פריצה לרכב בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לביצוע פשע ותקיפת שוטר במילוי תפקידו. בין היתר הורשע המבקש בהשלכת בקבוק תבערה לעבר בית של משפחה יהודית במטרה להציתו ולפגוע ביושביו כנקמה על פגיעה באחיו אשר אירעה במהלך אירועי "אוקטובר 2000", וכן בקשירת קשר לחטוף חייל ולגנוב את נשקו – עבירה אשר לא הושלמה בסופו של דבר מאחר שהחייל סירב לעלות לרכב. בגין עבירות אלה נגזר על המבקש ביום 20.4.2004 עונש של 11 שנות מאסר ופיצוי למתלוננים באישום הראשון (אשר לתוך ביתם הושלך בקבוק התבערה) בסך 5,000 ₪.

2. הסכום האמור לא שולם, וכשבע שנים לאחר מתן גזר הדין, בחודש אפריל 2011, פנה המבקש לבית משפט קמא בבקשה לפריסת החוב ולביטול תוספת פיגורים, לאחר ששיעור החוב תפח לכ-11,000 ₪. בית משפט קמא הפנה את המבקש אל המרכז לגביית קנסות.

המבקש שב ופנה לבית משפט קמא, לאחר שהמרכז לגביית קנסות הודיע לבת זוגו של המבקש כי הסמכות לביטול תוספת פיגורים של חוב אשר נפסק כפיצוי מסורה לבית המשפט המחוזי. בית משפט קמא דחה את בקשתו של המשיב, ובחודש יוני 2011 הלה פנה לבית המשפט בבקשה נוספת, בה שב וציין כי המרכז לגביית קנסות השיב לבת זוגו שהסמכות לביטול תוספת הפיגורים מסורה לבית המשפט. בו ביום נתן בית משפט קמא את החלטתו, ובה קבע כי "בית המשפט סיים מלאכתו בתיק זה. ראה החלטתי מיום 6.4.11 בו הפניתי את המבקש אל המרכז לגביית קנסות".

בחודש ספטמבר 2011 פנה המבקש פעם נוספת למרכז לגביית קנסות, אשר שב ומסר לו כי הוא אינו בעל הסמכות לדון בבקשתו להפחתת ריבית פיגורים שנצברה לפיצוי. המבקש הגיש בקשה נוספת לבית משפט קמא, אשר דחה אותה בקבעו כי "בית המשפט סיים מלאכתו בתיק זה. המבקש רשאי להפנות בקשתו אל המרכז לגביית קנסות ואגרות". בקשה לעיון חוזר נדחתה אף היא.

ביום 30.10.2011 הגיש המבקש לבית משפט קמא בקשה לתיקון החלטה, בה ביקש כי תינתן לו רשות לערער על החלטתו בפני בית המשפט העליון. בית משפט קמא קיבל את הבקשה, ובהחלטתו מיום 7.11.2011 ציין כי:

"הבקשה נדחתה לגופו של עניין באשר היא אינה מגלה נימוק להתערבות, ולא מטעמי סמכות. ככל שהמבקש מעוניין לערער על ההחלטה ניתנת בזאת רשות לעשות כן".

3. מכאן הבקשה שלפניי, בה טוען המבקש כי הסמכות לביטול תוספת פיגורים בגין אי תשלום פיצוי מסורה בידי בית המשפט, ולא בידי המרכז לגביית קנסות. לגופה של בקשה המבקש טוען כי נמנע מלשלם את הפיצוי עד עתה בשל חסרון כיס.

4. דין טענותיו של המבקש בשאלת הסמכות לדון בבקשתו לביטול תוספת הפיגורים להתקבל. סעיף 5ג לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ה-1995 (להלן: החוק) קובע כדלקמן:

סמכות לפטור מתשלום תוספת פיגורים

5ג. עובד המדינה שהוא עורך דין בעל ניסיון של שלוש שנים, שמינה שר המשפטים לענין זה, רשאי לפטור חייב, על פי בקשתו, מתשלום תוספת פיגורים, כולה או חלקה, שהיתוספה על פי דין לחוב כאמור בפסקאות (1) עד (5ג) להגדרה "חוב", אם שוכנע כי היו סיבות סבירות לאי תשלום החוב, כולו או חלקו, במועדו, או כי קיימות נסיבות אישיות מיוחדות של החייב המצדיקות פטור כאמור.

אלא שבמקרה דנן, תוספת הפיגורים שהמבקש עותר לביטולה אינה בגין "חוב" כאמור בפסקאות המנויות בסעיף, אלא בגין "פיצוי" המוגדר בס"ק 6 לחוק:

(6) פיצוי כמשמעותו –

(א) בסעיף 77 לחוק העונשין ובסעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים)~

מהאמור עולה כי המרכז לגביית קנסות נעדר סמכות לדון בבקשתו של המבקש, ובדין סירב לדון בבקשתו.

5. החוק העוסק בשאלת הסמכות לפטור אדם מתשלום תוספת פיגורים בגין פיצוי הוא חוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), הקובע בסעיף 77 כדלקמן:

פיצוי

77. (א) הורשע אדם, רשאי בית המשפט לחייבו, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק על ידי העבירה סכום שלא יעלה על 258,000 שקלים חדשים לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו.

(ב) קביעת הפיצויים לפי סעיף זה תהא לפי ערך הנזק או הסבל שנגרמו, ביום ביצוע העבירה או ביום מתן ההחלטה על הפיצויים, הכל לפי הגדול יותר.

(ג) לענין גביה, דין פיצויים לפי סעיף זה כדין קנס; סכום ששולם או נגבה על חשבון קנס שיש בצדו חובת פיצויים, ייזקף תחילה על חשבון הפיצויים.

החוק מחיל אפוא את ההוראות החלות על "קנס" גם על גביית "פיצוי". מכאן מגיעים אנו לסעיף 69 לחוק העונשין, העוסק בשאלת מתן הפטור מתוספת בגין "קנס" (ואשר חל כאמור גם על "פיצוי" מכוח הוראת סעיף 77(ג) הנ"ל):

פטור מתשלום התוספת

69. (א) בית המשפט או הרשם רשאים לפטור אדם, על פי בקשתו, מתשלום התוספת, כולה או מקצתה, אם שוכנעו שהיו סיבות סבירות לאי תשלום הקנס או חלק ממנו במועד הקבוע.

(ב) הבקשה לפטור תהיה בכתב, ותהיה נתמכת בתצהיר המאמת את העובדות המפורטות בה; בית המשפט או הרשם רשאים להחליט בבקשה על יסוד התצהיר בלבד או במעמד המבקש בלבד.

(ג) החלטת בית המשפט או הרשם ניתנת לערעור כהחלטה אחרת של אותו בית משפט בענין אזרחי, אם ניתנה רשות על כך מאת נותן ההחלטה.

הנה כי כן, הסמכות לדון בבקשה לפטור מתשלום תוספת פיגורים בגין "פיצוי" מסורה לבית המשפט או הרשם, ופשיטא שמדובר באותו בית משפט שגזר את דינו של המבקש ואשר הטיל עליו את חובת הפיצוי. כך גם עולה מלשונו של ס"ק (ג), הקובעת כי "החלטת בית המשפט ניתנת לערעור כהחלטה אחרת של אותו בית משפט בעניין אזרחי" – דהיינו: אין המדובר בערכאה ספציפית בעלת סמכות ייחודית לדון בבקשה לביטול תוספת פיגורים, כי אם באותו בית משפט בעל הסמכות העניינית לגזור את דינו של המבקש.

[במאמר מוסגר: בכך שונה דינה של בקשה לביטול תוספת פיגורים מבקשה לפריסת תשלום החוב או דחייתו. בעוד שהראשונה מסורה בידי בית המשפט שגזר את דינו של המבקש, כאשר החלטתו ניתנת לערעור כהחלטה אחרת של אותו בית משפט בענין אזרחי, הרי שהאחרונה מסורה בידי המרכז לגביית קנסות (סעיף 5ב לחוק), כאשר הדרך היחידה להשיג עליה, לעת הזו, היא באמצעות הגשת עתירה לבג"ץ (וראו: בג"ץ 5087/11 שומינוב נ' המרכז לגביית קנסות (לא פורסם, 1.2.2012) (להלן: עניין שומינוב))].

6. ולענייננו: הסמכות לדון בבקשתו של המבקש לביטול תוספת הפיגורים (להבדיל כאמור מפריסת התשלום או דחייתו) מסורה היתה בידי בית משפט קמא, אשר שגה בכך שהפנה את המבקש למרכז לגביית קנסות. עוד אציין, כי הסמכות ליתן רשות ערעור כאמור בסעיף 69(ג) לחוק העונשין היא סמכות שברשות. לטעמי, במקרה דנן היה על בית משפט קמא להימנע מליתן למבקש רשות ערעור, ומכל מקום, אין בכך לכבול את שיקול דעתה של ערכאת הערעור, אשר מוסמכת ליתן רשות ערעור גם אם הערכאה הדיונית נמנעה מלעשות כן.

7. אלא שדין הבקשה להידחות לגופה.

אקדים ואזכיר, כי הפיצוי שנפסק לחובת המבקש – על תוספת הפיגורים שהתווספה לו – נפסק לזכותם של המתלוננים אשר לביתם הושלך בקבוק התבערה. משכך, היה על המבקש לצרפם כמשיבים לבקשתו, ומשלא עשה כן, דין בקשתו להימחק (ראו: בש"פ 8133/11 חנאחנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.11.2011); וראו והשוו: עניין שומינוב, לעיל)). נכון הייתי להתעלם מכך, היות שהמבקש הגיש לאחרונה "בקשה למתן הוראות" אליה צירף את המשיב 2, למרות שלא זו דרך המלך לצרף משיבים, וברי כי היה עליו לכלול את המשיב 2 מלכתחילה בבקשה למתן רשות ערעור.

דין הבקשה להידחות לגופה, מאחר שהמבקש לא הצביע על טעם כלשהו לביטול תוספת הפיגורים. המדובר בפיצוי בסכום של 5,000 ₪ שהושת על המבקש בשנת 2004, בגין עבירות חמורות שיש בהן סיכון לנפש ולרכוש. בהתחשב בחלוף הזמן, ובהתחשב בכך שאפילו בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין היה מקום להגדלת הסכום בכ-2,500 ₪, איני רואה מקום להפחתת הסכום הכולל, אשר על פי טענת המבקש, עומד כיום על כ-11,000 ₪.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה.

ניתנה היום, ז' באייר התשע"ב (29.4.2012).

ש ו פ ט