עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 8127/06

עורך דין רשלנות רפואית מטפל בתיקים על בסיס אחוזים מסכום התביעה. עורכי דין רשלנות רפואית נוהגים לגבות אחוז מהפיצוי ברורטו שנפסק או נתקבל בפשרה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט ח' מלצר:

 

 

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (כב' השופטת ד"ר ד' פלפל). בפסק הדין נקבע כי הערת אזהרה שנרשמה לטובת המערערת בדבר העברתם לידיה של זכויותיו של בעלה לשעבר בדירתם המשותפת – כפופה לעיקול קודם בזמן שהוטל לטובת המשיבה, אשר נרשם במרשם המקרקעין, אך נמחק לאחר מכן מן המרשם עקב טעויות מינהליות שונות, כמפורט בהמשך הדברים.

 

 

 

 

ראשית לכל אעמוד על עיקרי העובדות הצריכות לעניין.

 

 

 

 

2. בתאריך 24.6.96 הגישה המשיבה תביעה כספית בבית המשפט השלום בתל אביב-יפו (ת.א. 48682/96; להלן: התביעה הראשונה) נגד מר מוריס ברוקס (להלן: ברוקס) ונגד מר שמריהו עודד שבח, שהלך בינתיים לבית עולמו (להלן: שבח ז"ל). ברוקס היה עובד של המשיבה, ולטענתה – גנב סחורה ממחסניה. המשיבה תבעה מברוקס פיצוי עבור הנזקים שגרם לה לטענתה, בסכום של כ-350 אלף ש"ח. המשיבה טענה כלפי שבח ז"ל כי הלה רכש את הסחורה הגנובה מברוקס, ולפיכך אף הוא חב בנזיקין כלפיה.

 

 

 

 

3. בד בבד עם הגשת התביעה הראשונה, הגישה המבקשת בקשה למתן צו לעיקולים זמניים נגד ברוקס ושבח, וביניהם – בקשה לעקל את זכויותיו של ברוקס בדירת מגורים בבת-ים (להלן: הדירה). בעלי הזכויות בדירה, בחלקים שווים, היו ברוקס והמערערת, שהיו נשואים אותה עת. בתאריך 24.6.96 ניתן צו עיקול זמני על נכסי ברוקס ושבח, כמבוקש. מכוח צו זמני זה רשמה המשיבה למחרת היום עיקול על זכויותיו של ברוקס בדירה, בלשכת רישום המקרקעין בחולון (להלן: העיקול).

 

 

 

 

4. בתאריך 10.9.96 הגיש שבח ז"ל לבית משפט השלום בקשה לביטול צו העיקול הזמני שהוטל על נכסיו. בית המשפט קיבל את הבקשה, בהחלטתו מתאריך 13.11.96, וקבע כי העיקולים הזמניים שהוטלו על נכסי שבח – בטלים. עד כמה שניתן להבין מן החומר שבפנינו, לאחר החלטה זו חלו צמד טעויות מנהליות, שהביאו לכך שהעיקול הוסר, זאת בלא שהמשיבה תהיה ערה לכך. תחילה, אף שההחלטה על ביטול העיקולים התייחסה לעניינו של שבח ז"ל בלבד, מסרה מזכירות בית המשפט הודעה ללשכת רישום המקרקעין שאף העיקול על הדירה (שאיננה קשורה לשבח ז"ל, כמובן) – הוסר, וכתוצאה מכך אכן בוטל רישום העיקול בלשכת רישום המקרקעין. בהמשך הדברים שלחה מזכירות בית המשפט הודעה למשיבה, לפיה הודעתה בדבר הסרת העיקול מקורה בטעות סופר, ולפיכך היא מבוטלת, והעיקול אמור להיוותר על כנו. דא עקא, שבפועל העיקול שהוטל לטובת המשיבה על נכסיו של ברוקס לא נרשם מחדש במרשם המקרקעין.

 

 

 

 

5. פסק דינו של בית המשפט השלום בתביעה הראשונה ניתן בתאריך 9.7.03, לאחר שלפי האמור באותו פסק דין, ברוקס הורשע בינתיים בפסק דין חלוט (שהוגש כראיה) – במספר עבירות של גניבה ממעביד. על רקע האמור התקבלה תביעת המשיבה כנגד ברוקס, והלה חויב לשלם למשיבה את סכום התביעה. במסגרת פסיקתא, שהגישה המשיבה לחתימת בית המשפט ואשר נחתמה בתאריך 1.3.04 (הווה אומר, כשמונה חודשים לאחר מתן פסק הדין) – אישר בית המשפט את כל העיקולים הזמניים, לרבות העיקול על זכויות ברוקס בדירה, והפכם קבועים.

 

 

 

 

6. בתאריך 16.9.03, לאחר שכבר ניתן פסק הדין נגד ברוקס בתביעה הראשונה, אך טרם שאושר העיקול הזמני על הדירה בפסיקתא, חתמו ברוקס והמערערת על הסכם גירושין, הכולל הסדר בסוגיית הממון (להלן: הסדר הממון). בגדרם של אלה העביר ברוקס את מלוא זכויות הבעלות שלו בדירה למערערת, ללא תמורה, וכן העביר לה את כל פריטי המטלטלין שבדירה, את זכויותיו בקופת הגמל שלו, ונקבע כי הרכב, הרשום על-שם המערערת – יישאר בבעלותה. כן התחייב ברוקס לשאת בהחזרי המשכנתא של הדירה, בהוצאות החזקתה, ובהוצאות הילדים המשותפים. מאידך שימר ברוקס בידו את הזכות לחפציו ולבגדיו האישיים. הסכם הגירושין והסדר הממון שבגדרו אושרו בבית הדין הרבני למחרת היום, בתאריך 17.9.03, ובאותו יום עצמו נרשמה הערת אזהרה לטובתה של המערערת על זכויות הבעלות של ברוקס בדירה (להלן: הערת האזהרה).

 

 

 

 

7. משביקשה המשיבה לרשום את העיקולים הקבועים על זכויות ברוקס בדירה, לאחר חתימת הפסיקתא הנ"ל, היא למדה כי רישום העיקול הזמני שנמחק עקב טעות כאמור – לא הושב על כנו, וכי בינתיים נרשמה הערת האזהרה לטובת המערערת על זכויותיו של ברוקס בדירה.

 

 

8. נוכח השתלשלות הדברים הנ"ל הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו וביקשה לבטל את החלק הממוני שבהסכם הגירושין ואת הערת האזהרה שנרשמה מכוחו. לחלופין, בית המשפט המחוזי התבקש ליתן פסק דין הצהרתי לפיו זכויות המערערת בחלקו של ברוקס בדירה כפופות לזכויות המשיבה בהתאם לעיקול הזמני שהוטל על חלקו של ברוקס בדירה. פסק הדין בתביעה זו הוא מושא הערעור שלפנינו.

 

 

 

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

 

 

 

9. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע, לגבי הסעד המבוקש של ביטול החלק הממוני שבהסכם הגירושין לעניין שאלת תוקפו של הסדר הממון של ברוקס והמערערת, כי הסמכות לדון בעניין זה נתונה לבית הדין הרבני שאישר את ההסכם (על יסוד האמור בבג"ץ 8578/01 חליווה נ' חליווה, פ"ד נו(5) 634, 641 (2002)). על כן לא דן בית המשפט בשאלה זו לגופה. לעומת זאת, לא ראה בית המשפט מניעה לדון בטענתה החלופית של המשיבה, לפיה זכויות המערערת בדירת המגורים המשותפת, על פי הערת האזהרה, כפופות לעיקול שהוטל לטובת המשיבה. בענין זה הכריע בית המשפט לטובת המשיבה. מסקנה זו ביסס בית המשפט המחוזי הנכבד על מספר נדבכים, כמפורט להלן.

 

 

 

 

10. בית המשפט מצא כי עליו לדון בשאלה מקדמית, והיא – האם הנכס, מושא הערעור, כלל ניתן לעיקול. הטעם לדיון היה זה: ברוקס והמערערת היו בעליה המשותפים של הדירה, כאשר לאף אחד מן השותפים לא היה חלק מסוים במקרקעין (ראו: סעיף 27 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין)). ככל שהעיקול לטובת המשיבה הוטל על חלקו של ברוקס בלבד, אזי לשיטת בית המשפט המחוזי אין המשיבה יכולה לממש את העיקול, בהיותה בעלת זכות אובליגטורית בלבד. מכאן, ואף שסוגיית מימוש העיקול כלל לא עמדה לדיון במעמד זה, הרי שהעיקול – ככל שהוטל רק על חלקו של ברוקס, איננו תקף.

 

 

חרף האמור, הוסיף בית המשפט, הרי שאם יימצא שהחוב שהוטל על הדירה נכלל במסגרת החובות המשותפים של בני הזוג (מכוח הלכת השיתוף – בזכויות ובחובות), אזי ניתן היה להטיל את העיקול על הדירה כולה ואף לממש את החוב. ואכן, נקבע כי חובו של הבעל, שבגינו הוטל העיקול (חוב לתשלום פיצויים בגין גניבת סחורה), נכלל במסגרת החובות המשותפים של בני הזוג. בית המשפט הסיק מהתנהגותה של המערערת כי היא בחרה לשאת בעול החוב של בעלה ביחד עימו. קביעה זו התבססה, בין היתר, על כך שהמערערת שילמה את ההוצאות המשפטיות בהקשר להליכים המשפטיים האזרחיים והפליליים, שנוהלו כנגד בעלה בגין מעשה הגניבה; המערערת לא הביעה הסתייגות כלשהי מהתנהגותו, והיא עשתה עמו יד אחת על מנת להבריח נכסים מנושיו הפוטנציאליים. לפיכך קבע בית המשפט כי אין כל מניעה להטיל עיקול על דירת המגורים המשותפת לבני-הזוג.

 

 

 

 

11. משנקבע כי העיקול תקף, עבר בית המשפט המחוזי הנכבד לבחון האם ביטולו בשגגה של צו העיקול הביא לכך שהערת האזהרה וזכויותיה של המערערת אינן כפופות לצו העיקול. בעניין זה קיבל בית המשפט את טענת המשיבה, לפיה היא הסתמכה בתום לב על הודעתה של מזכירות בית המשפט שההודעה השגויה בדבר הסרת העיקול בטלה ושהעיקול נשאר על כנו. מנגד, דחה בית המשפט את טענת המערערת, לפיה חתמה על הסכם הגירושין בהסתמך על כך שהזכויות בדירת המגורים נקיות מכל שיעבוד. בית המשפט קבע כי המערערת ובעלה היו מודעים היטב להטלת העיקול הזמני בהחלטת בית המשפט מתאריך 24.6.96. כמו כן קבע כי צדדים להליכים משפטיים אינם יכולים לטעון להסתמכות בתום לב על מרשם מקרקעין, שהינו מנוגד להליכים משפטיים הנמצאים בידיעתם. כן נדחתה טענת המערערת, לפיה היא וברוקס פירשו בתום לב את החלטת בית המשפט המורה על ביטול העיקול כלפי שבח ז"ל ככזו המתייחסת גם לעיקולים שהוטלו על נכסי ברוקס בדירת המגורים. לבסוף, נדחתה טענת המערערת, לפיה רישום הערת האזהרה מעיד דווקא על תום ליבם שלה ושל ברוקס, שכן אם הם היו רוצים להבריח את הנכסים – הם היו עושים זאת עוד בשנת 1996, עם הטלת העיקול הזמני. בית המשפט קבע כי רישום הערת האזהרה בתאריך 17.9.03, כחודשיים בלבד אחרי מתן פסק הדין, שניתן בתאריך 9.7.03, בגדרו נקבעה חבותו הכספית של ברוקס למשיבה, מלמדים על כך שבני הזוג פעלו על מנת להבריח את נכסי הבעל מרגע שהעיקול הפך ממשי.

 

 

 

 

12. נוכח כל האמור לעיל – בית המשפט המחוזי קבע כי העיקול הזמני שהוטל לטובתה של המבקשת על הדירה ביום 24.6.96 עמד בתוקפו וקדם להערת האזהרה שנרשמה לטובת המערערת בתאריך 17.9.03 ואף קדם למועד שבו נטען כי ברוקס התחייב להעביר את זכויותיו בדירת המגורים למערערת, בעקבות ההתערערות, לכאורה, ביחסים ביניהם. מכאן, שזכויותיה של המערערת בדירת המגורים על פי הערת האזהרה כפופות לעיקול.

 

 

 

 

על קביעות אלו נסב הערעור שבפנינו.

 

 

 

 

טענות הצדדים

 

 

 

 

13. המערערת סבורה כי בית המשפט המחוזי לא היה כלל בעל סמכות עניינית לדון בתביעה. לשיטתה, שתי השאלות בהן דן בית המשפט – תוקף הסדר הממון שנכלל בהסכם הגירושין, והיחס בין העיקול לבין הערת האזהרה – הן למעשה שאלה אחת. משקבע בית המשפט המחוזי כי אין הוא מוסמך לדון בשאלה הראשונה, אזי הוא לא היה מוסמך לדון אף בשאלה השניה, כך שהכרעתו בשאלה זו ניתנה בחוסר סמכות ועל כן בטלה היא.

 

 

 

 

14. לחלופין משיגה המערערת על מכלול קביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית המשפט המחוזי, שהובילוהו למסקנה לפיה העיקול לטובת המשיבה, תקף וגובר על הערת האזהרה לטובת המערערת, אף שהעיקול לא היה רשום עובר לרישומה של הערת האזהרה.

 

 

המערערת יוצאת בהקשר האמור כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה ניתן לראות את החוב שנמצא כי ברוקס חב בו – כחוב משותף של שני בני הזוג, מכוח הלכת השיתוף. לטענתה, החוב שהוטל על הבעל בגין גניבה ממעסיקו הינו חוב חריג, שאיננו משרת את היחידה המשפחתית, ואף חותר תחתיה, ועל כן אין לראותו כחוב משותף. לשיטתה, העובדה שהיא תמכה בבעלה במהלך ההליכים המשפטיים שהתנהלו נגדו ומימנה את הגנתו – אין בהם כדי ללמד על כך שהיא "בחרה לשאת בעול החוב" של בעלה. כל מה שניתן ללמוד מתמיכתה הוא שהמערערת פעלה על מנת לסייע לו בהוכחת טענותיו, הא ותו לא.

 

 

 

 

בנוסף טוענת המערערת כי שאלת החבות המשותפת לא הועלתה בידי הצדדים, והמשיבה אף מעולם לא דרשה כי העיקול יחול על זכויות ברוקס והמערערת גם יחד. מכאן שלטענת המערערת לא ייתכן שבית המשפט המחוזי הוא שייקבע כי החבות היא משותפת, וכי העיקול חל על זכויות ברוקס והמערערת גם יחד.

 

 

 

 

המערערת מלינה עוד על הקביעה בפסק הדין, לפיה היא ידעה על קיומו של עיקול על זכויותיו של ברוקס בדירתם המשותפת. לטענתה, ההודעה על הטלת העיקול הגיעה לידי ברוקס בלבד ולא הגיע אליה כל מידע בעניין. עוד טוענת המערערת, שאפילו אם ידעה על הטלת עיקול על זכויות ברוקס בנכס, הרי שהיא וברוקס נהגו בתום לב לאורך כל השנים בכך שלא ביצעו כל פעולה להברחת הנכס מנושיו של ברוקס. המערערת גם גורסת שקביעת בית המשפט, לפיה העיקול קיים ותקף, על אף שלא היה רשום בלשכת רישום המקרקעין, חותר תחת מטרת הרישום – שהיא להוות ראיה לתוכנו של המרשם, כך שניתן יהיה להסתמך עליו בעת רכישת כל נכס מקרקעין.

 

 

 

 

15. המשיבה מצידה גורסת כי בסוגיית סמכותו העניינית של בית המשפט לדון בתביעה – שתי טענותיה: לבטלות הסדר הממון ולעדיפות העיקול על הערת האזהרה – היו חלופיות, וכך גם הסעדים המבוקשים בתובענתה. לפיכך לסברתה לא היתה כל מניעה לכך שבית המשפט יחליט שאינו מוסמך לדון בטענה אחת מחמת חוסר סמכות, אך ידון בטענה החלופית.

 

 

לגוף ההכרעה סומכת המשיבה ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

 

 

 

 

דיון והכרעה

 

 

 

 

16. לשיטתי, דין הערעור – להידחות. בית המשפט המחוזי הנכבד היה מוסמך לדון בתובענה, ולגוף הדברים הוא צדק גם במסקנתו כי הערת האזהרה כפופה לעיקול, אף כי היה מקום, לסברתי, להגיע למסקנה זו מטעמים אחרים מאלה עליהם הוא נסמך. אבאר עתה את הדברים כסדרם.

 

 

 

 

 

 

סמכות בית המשפט המחוזי לדון בתובענה

 

 

 

 

17. בית המשפט המחוזי הנכבד מצא כי אין לו סמכות לדון בטענה כי הסדר הממון הוא הסכם למראית עין ולכן בטל, אך הוא לא ראה מקום להימנע מלדון בשאלת תוקפו של העיקול והיחס בינו לבין זכויותיה של המערערת בדירה. המערערת טוענת, כאמור, כי שתי השאלות – תוקף הסדר הממון שנכלל בהסכם הגירושין, והיחס בין העיקול והערת האזהרה – הן למעשה סוגיה אחת. משקבע בית המשפט המחוזי כי אין הוא מוסמך לדון בשאלה הראשונה, אזי הוא לא היה מוסמך לדון אף בשאלה השניה.

 

 

 

 

18. דין טענתה של המערערת בדבר חוסר סמכותו של בית המשפט המחוזי הנכבד לדון בשאלת תום הלב של המערערת ברכישת הנכס מכוח הסדר הממון בין בני הזוג ובהיבטים הרישומיים הכרוכים בכך – להידחות. שתי השאלות שהעלתה המשיבה בתובענתה הן נפרדות, ולא היתה מניעה, אף אם הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה שאיננו מוסמך לדון בראשונה, כי יזקק לאחרת.

 

 

 

 

19. סמכותו של בית הדין הרבני לדון בענייני הסדר הממון מכוח עיקרון "הסמכות הנמשכת" מוגבלת רק לנושאים שנדונו והוכרעו בפני הערכאה המוסמכת והיא נועדה בעיקרה "להקנות סמכות לביטולה או לשינויה של החלטה קודמת, עקב שינוי שחל בנסיבות שההחלטה הראשונה יסדה עצמה עליהן" (בג"ץ 9539/00 יוסף נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד נו(1) 125, 133 (2001), וההפניות שם). במקרה דנן, סוגיית תום הלב של המערערת ברכישת הזכויות בנכס, רישום הערת האזהרה ותוקפו של העיקול – לא נדונו בפני בית הדין הרבני. מכאן, שאין תחולה לעיקרון "הסמכות הנמשכת" בענייננו, ואף אם החליט בית המשפט הנכבד כי חלק מן הסעדים המבוקשים אינם בסמכותו (ואין צורך לבחון כאן את צדקתה של החלטה זו), הרי שלא היתה כל מניעה שבית המשפט הנכבד קמא יכריע באותן סוגיות להן הוא נדרש בפסק דינו.

 

 

 

 

היחס בין העיקול להערת האזהרה

 

 

 

 

20. לסברתי, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי זכויותיה של המערערת בדירה כפופות לעיקול. עם זאת, אינני שותף כאמור לדרך בה בחר בית המשפט המחוזי ללכת בהגיעו למסקנה זו. אבהיר את הדברים להלן.

 

 

 

 

21. המתווה האנליטי שבו צעד בית המשפט המחוזי הנכבד היה כדלקמן: ברוקס והמערערת הם שותפים במקרקעין (היא הדירה), כל אחד בחלקו הבלתי מסוים והשווה. המשיבה איננה בעלת זכויות קנייניות בדירה, ולפיכך היא מנועה מלדרוש את פירוק השיתוף בדירה. מכאן, שאין בידה אף לממש את העיקול. אם כך הוא הדבר, אזי מלכתחילה לא ניתן היה להטיל עיקול רק על חלקו של ברוקס בדירה. למרות זאת קובע בית המשפט המחוזי הנכבד, בהנמקה חילופית, כי העיקול תקף, שכן החובות נמצאו כמשותפים לברוקס ולמערערת, ולכן העיקול חל על זכויות שניהם בנכס.

 

 

 

 

22. לטעמי, לא היה צורך לפנות לאותה דרך חלופית, של ראיית החוב בגינו הוטל העיקול כחוב משותף. זאת, כיוון שהפרופוזיציות שהניעו את בית המשפט המחוזי להרחיק לכת עד לדרך חלופית זו, אינן מעוגנות כדבעי:

 

 

 

 

(א) ראשית, אף שהעיקול לטובת המשיבה אינו מקים לה זכות קניינית בדירה – אין הדבר שולל ממנה מניה וביה אפשרות לפעול למימוש העיקול. תובע שזכה בתביעתו רשאי לפעול למימוש נכס שעוקל בעיקול זמני והעיקול אושר בפסק דין (כפי שאירע במקרה דנן), בהתאם להוראות חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל), ולעתור למינוי כונס נכסים למימוש הנכס (ראו: רע"א 2453/97 שחר נ' אזמור חברה לבניין והשקעות בע"מ, פ"ד נא(5) 637, 639 (1997), תקנות 381 ו-382 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וסעיפים 53 ו-54 לחוק ההוצאה לפועל). אין מניעה כי העיקול יחול אף על זכותו של השותף במקרקעין לדרוש את פירוק השיתוף בהתאם להוראות פרק ה' סימן ב' לחוק המקרקעין, זכות שאיננה נחזית כזכות אישית, אשר לא ניתן לעקלה כי אם כזכות עזר למימוש של הזכות המהותית – וכונס הנכסים, שידו "כיד החייב" (סעיף 54 לחוק ההוצאה לפועל), יוכל לפעול לפירוק השיתוף במקרקעין (השוו: ע"א 3553/00 אלוני נ' זנד טל מכוני תערובת בע"מ, פ"ד נז(3) 580 (2003)). על רקע זה, בין היתר, קבע בית משפט זה לאחרונה (לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד), כי: "בסמכות לתבוע פירוק שיתוף יש לראות, איפוא, סמכות טבועה ואינהרנטית לסמכות לממש את הנכס, הנכללת בגדר סמכותו הכללית של כונס הנכסים לעשות בנכס 'כפי שיורה ראש ההוצאה לפועל', ומשמשת כלי עזר מקדים אך הכרחי לביצוע הסמכות העיקרית" (ראו: רע"א 8233/08 כובשי נ' שוורץ, בפיסקה 12 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (לא פורסם, 10.10.10; להלן: עניין כובשי)). מכאן, שלא נראה כי יש עיגון משפטי מספק לקביעה המשפטית, לפיה ככל שהעיקול הוטל על זכויות ברוקס בלבד, לא ניתן היה לממש את העיקול, ומכאן – בהשלכה לאחור – שמלכתחילה העיקול היה בלתי תקף. בכל מקרה, כפי שציין בית המשפט הנכבד בצדק, סוגיית מימוש העיקול כלל אינה עומדת על הפרק בתובענה דנן, כך שהדיון בנושא זה לא נדרש בשלב זה כלל.

 

 

 

 

(ב) שנית, אף אם היינו מניחים שעומד לפני המשיבה מכשול עתידי כלשהו במימוש העיקול שהוטל ואושר על-ידי בית המשפט בתביעה הראשונה – אין הדבר חייב להשליך רטרואקטיבית על תוקף העיקול שהוטל מלכתחילה.

 

 

 

 

(ג) שלישית, אם נתמקד בשאלת תוקפו של העיקול על זכויות ברוקס ולא בשאלות תיאורטיות של אפשרות מימושו: קשה למצוא מניעה עקרונית החלה על נושה מלהטיל עיקול על זכויותיו של חייב בנכס, אף אם לחייב יש שותפים נוספים בנכס. אם שותף במקרקעין או במיטלטלין רשאי להעביר את חלקו הבלתי מסוים בנכס (ראו: סעיף 34(א) לחוק המקרקעין, סעיף 9(ה) לחוק המיטלטלין, התשל"א-1971), אזי אין מניעה להטיל עיקול על זכויות השותף, ובכך למנוע מן החייב אפשרות לבצע דיספוזיציה בזכויותיו בנכס. בית משפט זה הורה כך כבר בעבר בהקשר של מיטלטלין, בהתנסחו כדלקמן:

 

 

 

 

"סעיף 9, על כל פסקאות המשנה, דן ביחסים בין השותפים לבין עצמם ... ואולם אין חוק המיטלטלין משריין חלקו של אחד השותפים ומחסנו בפני עיקול או מכירה בהליכי הוצאה לפועל, כשם שאינו מגביל השותף לעשות דיספוזיציה ולהעביר חלקו במיטלטלין משותפים לאחר. בנידון זה מפנה סעיף 9(ה) אל הוראות הסעיפים 30 עד 34 ,33(א), 35 ו-36 לחוק המקרקעין. תשכ"ט-1969 (כאשר אין הוראות אחרות בהסכם השיתוף) - ועל-פי הסעיף 34(א) "כל שותף רשאי להעביר חלקו במקרקעין המשותפים או לעשות בחלקו עסקה אחרת, בלי הסכמת יתר השותפים"). ... הדרך אשר בה ימומשו העיקולים במקרה דנן לגבי חלקו של הבעל-החייב במיטלטלין המשותפים - ענין הוא לכונסי הנכסים אשר מונו לצורך זה, אשר ללא ספק יפעלו על-פי ההוראות של פרק ה לחוק ההוצאה לפועל ..." (ע"א 75/79 אברהמי נ' ישראלי, פ"ד לד(2), 216, 223-222 (1980). כן ראו: בר"ע 75/87 שפירא נ' המשביר המרכזי אגודה שיתופית לאספקה בע"מ, פ"מ תשמ"ח (א) 49, 53).

 

 

 

 

הדברים יפים במקרה דנן אף לעיקול זכותו של ברוקס בדירה. מצב בו לשני בני זוג בעלות משותפת בנכס מקרקעין, ואחד מהם חב כספים לנושה (חוב שאינו חלק מן החובות המשותפים), הרי שאין מניעה שהנושה יטיל עיקול ויגבה את נשייתו מתוך חלקו במקרקעין של בן הזוג החייב (השוו: 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ (לא פורסם, 13.12.06), עניין כובשי הנ"ל; כן עיינו: סעיף 7(2)(א); סעיף 7 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965; יהושע ויסמן דיני קניין – בעלות ושיתוף 128 (כרך ב, 1997) (להלן: ויסמן)).

 

 

 

 

23. נוכח האמור לעיל, מתייתר הצורך בדיון בשאלת שיתוף החובות ותחולת העיקול על זכויות המערערת – שאלה שלא אמורה היתה לעמוד לדיון כלל לפני בית המשפט המחוזי, כפי שטענה המערערת. ניתן להתמקד איפוא עתה בשאלה האם יש בהסדר הממון ובהערת האזהרה כדי לגרוע מתוקפו של העיקול.

 

 

 

 

24. נשוב על תמצית העובדות הרלבנטיות. אין חולק על כך שבית משפט השלום הטיל צו עיקול זמני על חלקו של ברוקס בדירה בתאריך 24.6.96 ושהעיקול האמור נרשם למחרת היום במרשם המקרקעין. כמו כן בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי הרישום נמחק ממרשם המקרקעין כתוצאה ממשגה של מזכירות בית המשפט השלום. טעות זו לא תוקנה עובר לרישום הערת האזהרה בידי המערערת. עוד נקבע כי המשיבה לא בדקה את רישום העיקול גם לאחר מתן פסק הדין בתביעה הראשונה וזאת, ככל הנראה, בהסתמך על כך שנמסר לה בהודעה ממזכירות בית המשפט השלום בתל אביב-יפו, שרישום הצו הזמני סודר והרישום של העיקול על חלקו של ברוקס בדירת המגורים – שב ונרשם. לבסוף, אין חולק כי צו העיקול הזמני אושר בתאריך 1.3.04 בעקבות פסק דינו של בית המשפט השלום, שניתן בתאריך 9.7.03.

 

 

 

 

25. מכל האמור לעיל עולה כי במועד בו התחייב ברוקס להעביר למערערת את חלקו בבית המשותף – אם במסגרת הסדר הממון בין בני הזוג בשנת 2003 ואם במועד מוקדם יותר (לטענת המערערת – עוד באוגוסט 2002) – הרי שצו העיקול הזמני לא היה רשום במרשם המקרקעין. מחדל זה רובץ לפתחה של המדינה (מזכירות בית משפט השלום בתל-אביב, או לשכת רישום המקרקעין) ואולם השאלה הניצבת בפנינו היא אחרת: את מי יש להעדיף בתחרות בין זכותו של בעל התחייבות לקבלת מקרקעין, שלזכותו הערת אזהרה, לבין זכותו של מעקל לא רשום, שהעיקול הזמני שניתן לו קדם בזמן. בכך נדון מיד בסמוך.

 

 

 

 

26. תחרות הזכויות במקרה דנן היא מן הסוג של "התנגשות כלכלית", להבדיל מעסקאות נוגדות (השוו: ע"א 790/97 בנק המזרחי המאוחד נ' אברהם, פ"ד נט(3) 697, 706 (2004); להלן: עניין אברהם). מקרה זה עומד, לכאורה, בתווך בין שני מצבים של תחרות זכויות: האחד, מצב של נושה שהוטל צו עיקול לטובתו בנכס והצו נרשם במרשם המקרקעין, ורק לאחר מכן התחייב בעל הנכס להעבירו לידי צד שלישי. במקרה זה ברור – מעצם הגדרתו של צו העיקול – שלא ניתן לבצע העברה של הנכס לידי צד שלישי. מצב שני הוא של נושה שהטיל עיקול על נכס מקרקעין, במצב שהחייב התקשר קודם לכן עם רוכש בעסקה למכירתו, שאז נקבע כי זכויותיו של הרוכש הן מעין-קנייניות וגוברות על זכויות המעקל המאוחר, אף אם העיסקה טרם נגמרה ברישום (ראו: ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199 (1999) (להלן: הלכת אהרונוב); עניין אברהם הנ"ל; עיינו: מנחם מאוטנר "'תחרות זכויות': השפעת החוק, נפתולי הפסיקה ויחסי האקדמיה ובית המשפט" ספר דניאל 331, 361-357 (2008)).

 

 

 

 

27. במצב שלפנינו, מחד גיסא, הטיל כבר בית המשפט עיקול זמני על זכויות ברוקס בנכס, קודם להעברת זכויות ברוקס בנכס למערערת, ומכאן שלא ניתן לטעון לעדיפותו של בעל ההתחייבות מכוח הלכת אהרונוב הנ"ל. מאידך גיסא, העיקול לא היה רשום בעת מתן ההתחייבות להעברת הנכס לידי צד שלישי ועל כן אין הוא מקנה עדיפות לטובת המעקל כלפי כולי עלמא מכוח רישום הצו במרשם. עם זאת ונוכח האמור יש להכריע עדיין בסוגיה מהו מעמדו של מעקל, אשר לזכותו הוטל צו עיקול זמני, שלא נרשם במרשם המקרקעין, אל מול זכותו של מי שהתקשר לרכישת זכויות בנכס במועד מאוחר יותר.

 

 

 

 

28. במקרה דנן אין צורך בהכרעתנו בשאלה הכללית של תחולתו של צו עיקול זמני על נכס, שלא נרשם כדין – על רוכשי זכויות בנכס. כאן עסקינן במצב ספציפי, שבו הרוכש מודע לקיומו של העיקול, כפי שנקבע עובדתית בפסק הדין, מושא הערעור. במצב דברים זה, הרי שיש לקבוע כי זכויותיו של רוכש הזכויות בנכס יהיו כפופות לזכויותיו של המעקל הקודם בזמן. תוצאה זו ניתן לעגן בשתי קונסטרוקציות משפטיות שונות, כפי שאבהיר להלן:

 

 

 

 

(א) הקונסטרוקציה הראשונה מבוססת על היקש מדיני העסקאות הנוגדות לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין. צו עיקול הינו חיוב המוטל על בעל הנכס מכוח צו שיפוטי המונע ממנו לבצע דיספוזיציות בנכסים המעוקלים. מהותו של הצו הוא חיוב מכוח הדין למניעת עבירות הנכס ובמובן זה הוא דומה לחיוב רצוני להגבלת עבירות. מכאן, שכשם שחיוב לבצע עסקה בנכס, הנוגד חיוב קודם שלא לבצע עסקה כאמור, כפוף לדיני העסקאות הנוגדות, מכוח סעיף 9 לחוק המקרקעין, כך ניתן להקיש אף לעניין חיובים למניעת עבירות מכוח הדין. התוצאה היא שנוצרת תחרות בין חיוב ראשון בזמן שלא לבצע עסקה במקרקעין ובין התחייבות שנייה בזמן בין בעל הנכס לצד שלישי – להעברת זכויותיו בנכס. את הפתרון לתחרות בין האינטרסים המוגנים של הנושה שהוצא לטובתו צו עיקול שטרם נרשם ובין רוכש שני בזמן יש למצוא, לפי גישה זו, בדיני העסקאות הנוגדות לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין. בהתאם לכך, על מנת שזכותו המאוחרת של הרוכש השני בזמן תגבר על זכותו של הנושה – שבית המשפט הטיל לזכותו עיקול – הוא יצטרך לעמוד בתנאי תום הלב והתמורה (לגישה זו – ראו: מיגל דויטש קניין כרך ד 27.57-27.63 ו-27.33 (2007) (להלן: דויטש – קניין), המפנה גם לסעיף 512(ג)(1) לתזכיר הקודקס; עיינו גם: מיגל דויטש פרשנות הקודכס האזרחי 129 (חלק א', תשס"ה) (להלן: דויטש – פרשנות).

 

 

 

 

(ב) קונסטרוקציה שנייה, שניתן לבסס עליה תוצאה זו היא עיקרון תום הלב, המצוי "בצופן הגנטי" של כל הפעולות המשפטיות למיניהן (ראו: רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199 (1999)). לפי גישה זו, הרואה בתום הלב את העיקר, די בכך שהרוכש השני בזמן רכש את זכותו בנכס בתום לב – אף בלא קיום התנאים של תמורה ושכלול העסקה – כדי לגבור על זכותו של מעקל ראשון בזמן (לגישה זו בהרחבה ראו: ויסמן 104-103, 110 ולביקורת ראו: דויטש – קניין (כרך ד') 459-458, בה"ש 174). אולם במצב בו ידע הרוכש על העיקול, זכויותיו אמורות להיות כפופות לזכויות המעקל, ואין חשיבות לשאלה האם הרוכש יודע על העיקול על יסוד בדיקת הרישום במרשם המקרקעין, או ממקור אחר. בהתאם לכך, מי שיודע על צו עיקול, שרק עקב טעות נמחקו פרטיו מן המרשם – לא יישמע אף בטענה כי מרשם המקרקעין מהווה "ראיה חותכת" למצבו המשפטי של הנכס (סעיף 125(א) לחוק המקרקעין).

 

 

 

 

29. כאמור, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כממצא עובדתי כי המערערת ידעה, או לכל הפחות היה עליה לדעת על קיומו של צו העיקול הזמני שהוצא. לא מצאתי מקום להתערב בקביעתה זו של הערכאה הדיונית. כיוון שכך, הרי שרכישת זכויות הבעלות של ברוקס על-ידי המערערת נעשתה שלא בתום לב, במשמעותו ובנפקותו המשפטית, וזכויותיה של המערערת בחלקו של ברוקס בדירה כפופות לעיקול שהוטל לטובת המשיבה בחלק זה. הואיל ותנאי הרכישה בתום הלב לא מתקיים בנסיבות המקרה שלפנינו – לא מצאתי צורך להכריע בין שתי הקונסטרוקציות העומדות בבסיס הכרעתי. בין אם נאמר שיש צורך בתום לב, תמורה ובשכלול המכר מכוח דיני העסקאות הנוגדות, ובין אם נאמר שדי בעמידה בדרישת תום לב על מנת לרכוש זכות טובה בנכס – הרי שבנסיבות שלפנינו, בהן נעדרת המערערת תום לב, במשמעותו ובנפקותו המשפטית, זכויות המערערת כפופות לזכויות המשיבה.

 

 

 

 

30. אגב אורחא אציין: אף אילו היינו הולכים בדרכו של בית המשפט המחוזי הנכבד לעניין תחולת העיקול על זכויות ברוקס והמערערת גם יחד, הרי שקשה לשלול את ממצאיו של בית המשפט ומסקנתו כי המדובר בחובות משותפים של ברוקס והמערערת, זאת על יסוד 'נטית מאזן הסתברויות' (השוו: ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין, פ"ד מו(5) 661 (1992)) ומכלול הנסיבות. מכאן שניתן למצוא הצדקה גם לקביעה שהעיקול הזמני חל פה מלכתחילה על זכויות ברוקס והמערערת גם יחד. אם כך הוא הדבר, הרי שאף לפי שיטה זו – ממילא לא היה די בהעברת הזכויות מברוקס למערערת כדי לפגוע בזכויותיה של המשיבה ולגרוע מתוקפו של צו העיקול הזמני.

 

 

 

 

סוף דבר

 

 

 

 

31. נוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור. המערערת תשא בשכר טרחת עורכי דינה של המשיבה, בסכום של 25,000 ש"ח.

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

 

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

 

 

אני מסכים.

 

 

 

 

 

 

המשנה-לנשיאה

 

 

 

 

השופט י' אלון:

 

 

 

משלא נמצא מקום להתערבותנו בממצא העובדתי לפיו ידעה המערערת על קיומו ותוקפו של צו העיקול הזמני – עובר לחתימת "הסדר הממון", נשמט בכך מניה וביה ערעורה של המערערת כנגד פסק הדין קמא – כמפורט בפסק דינו של חברי השופט ח. מלצר.

 

 

 

 

לאור זאת מצטרף אני לדעת חברי השופט ח' מלצר ולמסקנתו.

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.

 

 

 

 

ניתן היום, ‏כ' בסיון תשע"א (22.06.2011).

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06081270_K07.doc יא

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il