עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 7766/08

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

 

 

 

 

 

1. זהו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת מ' נד"ב), שבמסגרתו נדחתה תביעתה של המערערת לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב טיפול רפואי רשלני שקיבלה.

 

 

 

 

ביום 24.3.1988 אושפזה המערערת בבית חולים וולפסון (להלן: בית החולים) עקב כאבים בחזה ודופק לא סדיר, וטופלה, בין היתר, בתרופה נוגדת קרישה (קומדין). במהלך אשפוזה לקתה המערערת באירוע מוחי שהותירהּ, כך נטען, משותקת בגפיים הימניים. לטענת המערערת, האירוע המוחי נגרם עקב דימום שמקורו במינון יתר של קומדין ואילו לטענת המשיבה, האירוע המוחי נגרם עקב קריש דם.

 

 

 

 

2. בית המשפט המחוזי בחן את הרישום בתיק הרפואי של המערערת, ומצא כי קיימים בו חסרים וליקויים חמורים. כך, על חלק מן המסמכים מופיע מספר תעודת זהות שאינו שייך למערערת ונקבע כי הסברי המשיבה לעניין זה תמוהים; בתיק לא נשמרו צילומי C.T שלפי טענת המשיבה, נערכו למערערת; הפענוח המודפס של צילומי ה- C.T כולל רישום שבחלקו אינו מתאים למערערת (למשל, מופיע בפענוח ממצא בצד ימין של המוח, בעוד שאצל המערערת האירוע המוחי היה בצד שמאל); בגיליונות הסיעוד היומי של המערערת נמצאו "תיקונים תמוהים על גבי מדבקות"; בחלק מתקופת האשפוז לא ניתן לשייך למערערת את תיעוד תוצאות בדיקת ה-PT (בדיקה הנחוצה לשם קביעת מינון הקומדין), ובמקרה שניתן לשייכו לה – יחידת המידה שבה נעשה שימוש לא מצוינת; בתיק נמצאו שני גיליונות חדר מיון, כשבכל אחד מהם מצוין דופק שונה לאותה השעה; ולבסוף, ישנן שלוש גרסאות שונות של מכתב השחרור (שתי גרסאות נמצאו בתיק הרפואי, וגרסה שלישית הומצאה למערערת).

 

 

 

 

3. בית המשפט המחוזי קבע כי הליקויים ברישום הרפואי, ובעיקר צילומי ה- C.T החסרים והפענוח הלקוי, מרכזיים לשאלת ההתרשלות ולשאלת הקשר הסיבתי, שכן ניתן היה ללמוד באמצעותם על הגורם לאירוע המוחי. לפיכך קבע בית המשפט המחוזי כי יש להעביר את נטל השכנוע לכתפי המשיבה, ואולם – מצא כי המשיבה הרימה נטל זה. בית המשפט המחוזי נסמך בעניין זה בעיקר על עדותו של המומחה מטעם המערערת, ד"ר רוזנפלד. ד"ר רוזנפלד אישר כי בהנחה שבדיקת ה-C.T הראשונה, מיום 28.3.1988, שייכת למערערת, הרי שהיא שוללת דימום מוחי; וכן כי בבדיקת אקו לב שבוצעה למערערת לאחר האירוע נמצא קריש דם בעליה השמאלית. צירוף שני ממצאים אלה, כך העיד ד"ר רוזנפלד, מצדיק את המשך הטיפול בנוגדי קרישה. נוסף על כך, העיד ד"ר רוזנפלד כי המערערת המשיכה לקבל טיפול בקומדין במשך שנים רבות לאר האירוע – לפחות עד למועד עדותו – וכי העובדה שהיא לא סבלה מתסחיפים נוספים או מדימום מלמדת כי הטיפול שניתן לה היה נכון. לשאלת בית המשפט השיב ד"ר רוזנפלד כי "היום כבר עבר מספיק זמן כדי לדעת איזו החלטה נכונה. ההחלטה הנכונה היא של המחלקה שהחליטה לתת נוגדי קרישה על מנת למנוע פיזור של תסחיפים". כן העיד ד"ר רוזנפלד כי "כנראה שזה מה שהם החליטו וצדקו. היא מקבלת שנים אחרי זה קומדין באותו מינון ולא דיממה אז הם צדקו". לאור דברים אלה, קבע בית המשפט כי המשיבה הצליחה להרים את הנטל לשלילת קיומה של רשלנות.

 

 

 

 

בית המשפט המחוזי התייחס גם לטענה חלופית של המערערת, שלפיה המשיבה התרשלה באי גילוי קריש הדם. ד"ר רוזנפלד, המומחה מטעם המערערת, לא ידע לומר אם הבדיקה הרלוונטית לגילוי קריש הדם הייתה זמינה בישראל בתקופה הרלוונטית ואילו המומחה מטעם המשיבה, פרופ' בורנשטיין, העיד כי בדיקה זו לא הייתה זמינה. לפיכך נדחתה גם טענתה החלופית של המערערת.

 

 

 

 

4. המערערת טוענת כי לאור הליקויים הרבים והקשים ברישום הרפואי, לא ניתן היה להסתמך עליו לשם קביעת ממצאים כלשהם ביחס לטיפול שקיבלה בפועל, ולא היה מקום לקבוע כי המשיבה הצליחה להוכיח היעדר רשלנות. כן עומדת המערערת על ליקויים נוספים שנפלו, לטענתה, ברישום הרפואי, אף מעבר לאלה שפורטו בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. עוד סבורה המערערת כי הרישום הלקוי מצביע, הוא עצמו, על רשלנות גם בטיפול. עדותו של ד"ר רוזנפלד, כך טוענת המערערת, מתייחסת לרישומים לפי ההנחה שהם נכונים ושהם שייכים למערערת – אלא שהנחה זו לא הוכחה. ביחס לבדיקת אקו לב שבוצעה למערערת, טוענת היא כי לפי הרישום שהוצג העלתה הבדיקה חשש לקיומו של קריש דם, ולא ממצא ודאי. משזהו הרישום, כך נטען, עדותו של ד"ר רוזנפלד אינה יכולה לבסס קיום ודאי של קריש דם. המערערת מוסיפה כי ביצעה בדיקות אקו לב לפני האירוע ולאחריו, וכי בכולן לא נמצאו קרישי דם. ביחס לנטילת קומדין במשך שנים לאחר האירוע, טוענת המערערת כי נטלה קומדין במינון של 2.5 מ"ג (כחצי כדור) לפני אשפוזה ואחרי שחרורה, ואילו במהלך האשפוז ולפני האירוע המוחי ניתן לה הקומדין במינון של 5 מ"ג (כדור שלם).

 

 

 

 

5. המשיבה, מצידה, סבורה כי פסק-דינו של בית המשפט קמא מבוסס היטב ואין מקום לשנות ממנו. לגרסתה, טענות המערערת חורגות מגדר הדיון כפי שזה הותווה בחוות דעתו של המומחה מטעמה, הוא ד"ר רוזנפלד, או שהופרכו בעדותו. כך למשל, טוענת המשיבה כי בחוות דעתו של ד"ר רוזנפלד לא נטען כי הטיפול בקומדין היה רשלני או שהמינון שניתן למערערת לא היה נכון. עוד טוענת המשיבה כי המומחה מטעמה, פרופ' בורנשטיין, כלל לא נשאל בחקירתו הנגדית שאלות על מינון הקומדין או על הגורם לאירוע המוחי, ומשכך יש לקבל את עמדתו כפי שזו בוטאה בחוות דעתו. המשיבה מוסיפה כי לעמדתה הליקויים ברישום הרפואי הם "טכניים" ואינם רלוונטיים לשאלות שבמחלוקת או שניתן להסבירם. כך, טוענת המשיבה כי בתוצאות שתי בדיקות ה-C.T נכתב שמה של המערערת וניתן לשייכן אליה בדרך זו, וכי בגיליון הסיעוד היומי קיים תיעוד על ביצוע בדיקת C.T ביום האירוע. ביחס למספר תעודת הזהות השגוי, טוענת המשיבה כי מקום בו לא בוצע אימות של מספר תעודת הזהות של מטופל, ניתן מספר זמני המופיע אחר-כך על מדבקת הפרטים שלו.

 

 

 

 

המשיבה מוסיפה כי אופן ניהול התביעה גרם לה לנזק ראייתי. לגרסת המשיבה התביעה הוגשה ימים ספורים לפני תום תקופה ההתיישנות וללא חוות דעת רפואית, הטיפול בתביעה הופסק לאחר כ-5 שנים של דיונים בשל התנהלות לקויה מצד המערערת, וחודש שוב כעבור 6 שנים נוספות. במועד בו נדונה לגופה, כך נטען, כבר לא נמצאו צילומי ה- C.T בידי המשיבה. זאת שכן לטענתה, חובתה לשמור על הצילומים היא למשך 10 שנים בלבד. כן טוענת המשיבה כי מרבית הצוות הרפואי שעבד בבית החולים בעת האירוע חדל לעבוד שם, ושניים מן הרופאים אף הלכו לעולמם.

 

 

 

 

6. דין הערעור להתקבל.

 

 

 

 

כפי שקבע בית המשפט המחוזי, נפלו ברישומי בית החולים ליקויים רבים, אשר לא נמצאו להם הסברים מספקים. כך למשל, נמצא כי לא הייתה כל סיבה ליתן למערערת מספר תעודת זהות זמני דווקא, במיוחד לאור העובדה שהייתה מאושפזת באותו בית חולים אך חודשיים קודם לכן ונתוניה נמצאו במאגר של בית החולים. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי אף שלא כל הליקויים רלוונטיים לשאלות שבמחלוקת, הרי שבמקרה זה "הכמות הופכת לאיכות". לפיכך העביר בית המשפט המחוזי את נטל השכנוע לכתפי המשיבה לעניין כל השאלות שבמחלוקת. אכן, ריבוי הליקויים וטיבם מעורר תמיהות רבות שלא באו על פתרונן חרף ניסיונותיה של המשיבה להציע הסברים שונים לליקויים. במצב דברים זה, נראה כי הרישום בתיק נוהל למצער באופן רשלני ומבלי שניתנה תשומת הלב הראויה לצורך לתעד באופן מדויק ואמין את מצבו הרפואי של המטופל. ניהול הרישום באופן זה הביא ליצירת פגמים רבים שניתן לזהות (כגון אי התאמה בין מסמכים שונים, מחיקות בלתי מוסברות והיעדר התאמה בין נתוניה ומצבה של המערערת לבין הרישום), ואולם אין לשלול את האפשרות שנפלו פגמים גם במסמכים אחרים, אף שאלה לא הותירו "עקבות" נראים לעין. משכך, טיב הרישום כולו מוטל בספק, באופן הפוגם ביכולתה של המערערת להוכיח את תביעתה מתוכו, ויש הצדקה להעביר את נטל השכנוע אל כתפי המשיבה ביחס לכל העובדות שניתן היה להוכיחן מתוך התיק, אילו הרישום בו היה אמין ומלא. משכך, בצדק העביר בית המשפט המחוזי את נטל השכנוע לגבי כל יסודות התביעה.

 

 

 

 

7. יש לציין כי לליקויים כה רבים וחריגים בהיקפם עשויה להיות נפקות גם ביחס להתקיימות חזקת "הדבר מעיד על עצמו" (סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), ובפרט ביחס להתקיימות התנאי השלישי – כי "אירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה". כבר נכתב כי:

 

 

 

 

היעדרם של רישומים רפואיים עשוי בנסיבות המתאימות להוות נסיבה המטה את הכף אל עבר המסקנה כי הנתבע לא נקט זהירות סבירה. מחדל רשלני זה בעריכת הרישומים עשוי לבסס את הסברה כי אילו הכול היה מתנהל כשורה, ואמצעי הזהירות היו ננקטים, היה האירוע מתועד. ומשלא תועד, מוטלת אל כפות המאזניים משקולת נוספת המסיטה אותן אל עבר הסתברות המסקנה כי הנתבע לא נקט זהירות סבירה, ומרחיקה אותן מן המסקנה כי הוא נקט זהירות סבירה (ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 565 (2001)).

 

 

 

 

 

 

אכן, אין בהכרח די בהיעדר רישום, על-מנת להקים את המסקנה כי נסיבות האירוע מתיישבות יותר עם קיומה של רשלנות. גם בעניין שטרנברג הנ"ל, לא עמדה נסיבה זו לבדה. לעיתים אף עשוי לבוא הסבר מספק לליקוי מצד הנתבע, אשר יהא בו כדי לשכנע כי היעדר הרישום אינו מעיד בהכרח על התרשלותו של הנתבע. עם זאת, היעדר רישום ותיעוד מהווה נסיבה הפועלת לרעתו של הנתבע, והיא "משקולת נוספת" על כף המאזניים המורה לעבר המסקנה כי הנתבע התרשל. במקרים מסוימים, עשויים גם הליקויים והחסרים ברישום להיות כה חריגים בהיקפם, עד שהיכולת ללמוד מן הרישום על שאירע בפועל אינה גדולה מכפי שהייתה במצב של היעדר רישום מוחלט. כך במקרה שלפנינו, שבו מדובר בחסר הראייתי האולטימטיבי. בית החולים אינו מבחין בין ימין לשמאל – בין חולה שנפגע בצדו הימני של המוח לבין חולה שנפגע בצדו השמאלי; הוא לא מבחין בין חולה שרמות ה- PT שלו נמדדו באחוזים לבין חולה שרמות ה- PT שלו נמדדו בשניות; ובין חולה אחד למשנהו בכלל, שכן מספר תעודת הזהות המופיע על מסמכים רבים הוא שגוי וישנם מסמכים שלכאורה משויכים למערערת ואינם כוללים כל פרט מזהה בכלל. נוסף לכך, מסמכים שונים מופיעים במספר גרסאות שונות, ללא כל הסבר מניח את הדעת להבדלים בין הגרסאות השונות וגיליונות הסיעוד היומי כוללים מחיקות ותיקונים רבים. לכל אלה, לא סיפקה המשיבה הסברים מספקים או משכנעים. לכך יש להוסיף, כי הליקויים קיימים גם בתיעוד בדיקות ששימשו בסיס להמשך הטיפול במערערת. מקום בו המידע המתועד הוא שגוי או חסר נתונים שהם מהותיים להחלטה כיצד יש להמשיך את הטיפול, הרי שעולה עוד יותר ההסתברות כי בפני הרופאים שטיפלו במערערת לא עמד המידע המלא והמדויק שלו היו זקוקים, וכי עקב כך לא קיבלה המערערת, בסופו של יום, את הטיפול הראוי. במצב דברים קיצוני זה, מתקיימים כל התנאים של סעיף 41 לפקודת הנזיקין. גם נטל ההוכחה המוטל על המשיבים הוא מוחלט – ומשתרע על-פני כל פרט ופרט של גרסת המשיבה – שכן החסר הראייתי הקיצוני במקרה זה אינו מאפשר להניח לטובת המשיבה ולו פרט עובדתי אחד.

 

 

 

 

8. גם בחינה פרטנית של הליקויים ברישום מובילה למסקנה שהנזק הראייתי שנגרם למערערת מתפרש על-פני יסודות התביעה כולם. השאלה הראשונה הצריכה הכרעה היא אם האירוע המוחי נגרם עקב אוטם שמקורו בקריש דם, או שהוא נגרם עקב דימום. צילום ה-C.T שנערך למערערת ביום האירוע חסר, ועל-כן לא ניתן להתרשם ממנו באופן ישיר. פענוח הצילום, שנשמר, מורה כי "איזור של אטימות פחת טמפורלי מימין. אין רואים סימני דמם" (ההדגשה הוספה – א' ר'). מספר הזיהוי שרשום על מסמך זה אינו מספר תעודת הזהות של המערערת. יתרה מכך, האירוע המוחי שעברה המערערת, ועל כך אין חולק, היה בצד השמאלי של המוח. המערערת טענה כי ניתן בכל זאת לשייך את המסמך למערערת, שכן שמה והמחלקה שבה אושפזה מופיעים עליו. ייחוס הממצא לצד ימין, ולא לצד שמאל שבו התרחש למעשה האירוע נובע, לעמדתה, מ"טעות שנעשתה ע"י פקידה ברנטגן" (כפי שהעיד ד"ר פייגל, שהיה מנהל המחלקה בעת האירוע, בעמ' 81 לפרוטוקול) ו"טעויות מסוג זה קורות לעיתים עקב היראות שני צידי המוח סימטריים בבדיקה" (כפי שנכתב בתצהירו של ד"ר פייגל ובחוות דעתו של פרופ' בורנשטיין, המומחה מטעם המשיבה). הסברים אלה אינם משכנעים. לאחר הפענוח מופיע השם "ד"ר סידור", ויש להניח כי אילו אכן מדובר היה בטעות קולמוס של "פקידה ברנטגן", הרי שהרופא שבחן את הצילום המקורי ומכיר את תסמיני המערערת, היה מתקן את הטעות בפענוח. גם היראות שני צידי המוח סימטריים בצילום אינה מסבירה כיצד נוצר בלבול בין צד ימין לצד שמאל.

 

 

 

 

לאור כל אלה, ובהתחשב גם בניהול המרושל של הרישומים בכללותם, לא ניתן לקבוע כי בדיקת ה- C.T מיום האירוע אכן שייכת למערערת. בלעדיה, לא ניתן לקבוע כי האירוע המוחי נגרם עקב קריש דם. עמדתם של ד"ר פייגל ושל פרופ' בורנשטיין, שלפיה מדובר בקריש דם, מבוססת על שילוב של בדיקת ה- C.T מיום האירוע ושל בדיקת האקו-לב. גם ד"ר רוזנפלד בעדותו הדגיש כי בהנחה שבדיקה ה- C.T מיום האירוע שייכת למערערת, הרי שהשילוב שלה עם בדיקת האקו לב, מצדיק את המשך הטיפול בנוגדי קרישה. משהנחה זו נתגלתה כבלתי מבוססת, ממילא לא ניתן ללמוד מעדותו של ד"ר רוזנפלד כי הגורם לאירוע היה קריש דם.

 

 

 

 

9. הצדדים אינם חלוקים על כך שבמקרה שבו מתרחש אירוע מוחי בעת שהמטופל מקבל תרופות נוגדות קרישה, יש לבצע בדיקת C.T על-מנת לשלול אפשרות של דימום. משלא עלה בידי המשיבה להראות כי בדיקה כזו אכן בוצעה למערערת, או מה היו תוצאותיה אם בוצעה, הרי שהנטל להוכיח כי האירוע נגרם עקב קריש דם דווקא, מוטל לפתחה של המשיבה – ובנטל זה לא עמדה. עדותו של ד"ר רוזנפלד ביחס לגורם האירוע מתייחסת, כאמור, להנחה שלפיה בדיקת ה- C.T שייכת למערערת. כך למשל, כשנשאל ד"ר רוזנפלד "אם גם לך היו ביד את שני הממצאים גם אתה היית מצדיק את ההמשך", השיב כי: "אם אתה מאמין בממצאים אז כן. אם אתה מעלה חשד באמינות הממצאים אז יש לך החלטה מאוד מסובכת" (עמ' 34 לפרוטוקול). אלא שהנחה זו לא הוכחה כנכונה. גם השערתו של ד"ר רוזנפלד, שלפיה אם המשיכה המערערת לקבל קומדין משך שנים לאחר האירוע ללא דימום נוסף, הרי שיש להניח כי גם האירוע המוחי לא נגרם עקב דימום, אינה חד-משמעית. כך מתאר ד"ר רוזנפלד את תהליך מחשבתו: "בשבילי הממצא הראשון [בדיקת ה- C.T הראשונה – א' ר'] היה מבולבל, השני חשבתי שזה מה שהם מצאו ואז השאלה שעלתה אולי גם בראשון היו סימנים של דמם ואז שאלתי את עצמי והחולה ממשיכה לחיות עד היום ויש שאלות שברפואה שאי אפשר לענות עליהן" (עמ' 35 לפרוטוקול). לפיכך, המסקנה היא כי המשיבה לא הרימה את הנטל להוכיח כי האירוע המוחי נגרם עקב קריש דם דווקא.

 

 

 

 

10. בהנחה שהאירוע המוחי נגרם עקב דימום, השאלה השנייה הצריכה הכרעה היא אם מקורו של הדימום במינון יתר של קומדין. בעניין זה יש להתייחס לשני מרכיבים: הראשון, מהו מינון הקומדין שניתן בפועל למערערת; והשני, מהו מינון הקומדין שהתאים למצבה של המערערת.

 

 

 

 

מינון הקומדין המתאים נקבע לפי תוצאות בדיקות PT ו-PTT. תוצאות בדיקות ה-PT שנערכו למערערת הועתקו לגיליון המעבדה (לטענת המשיבה, אין נוהגים לשמור את התוצאות המקוריות). עם זאת, לצד הערך המספרי שהתקבל בבדיקה, אין ציון של יחידת המידה שבה נעשה שימוש. כפי שהסביר ד"ר פייגל בעדותו, ניתן למדוד ערכי PT בשניות (לפי משך הזמן שלוקח לדם להיקרש) או באחוזים (מתוך משך הזמן הנורמאלי). יחידת המידה חשובה, שכן אותו ערך PT, עשוי לאותת כי יש צורך להעלות את מינון הקומדין אם הוא נמדד באחוזים, ועשוי לאותת כי יש צורך להפסיק מתן הקומדין אם הוא נמדד בשניות. ד"ר פייגל העיד כי בתקופה הרלבנטית, הנוהל במחלקה היה שערכי ה-PT נרשמים בשניות. מנגד, במכתב שכתב פרופ' קישון ז"ל בנוגע למקרה זה, בעת שהיה מנהל מכון-לב בבית החולים שבו אושפזה המערערת, הניח הוא כי ערכי ה- PT נרשמו באחוזים דווקא, וקבע כי מינון הקומדין התאים לתוצאות בדיקות ה-PT (בערכיהם כאחוזים). ד"ר פייגל נשאל בחקירתו אם אפשרי שמינון הקומדין יהא תקין ביחס לאותו ערך PT, בין אם זה נרשם בשניות ובין אם נרשם באחוזים, והשיב כי: "אני יכול להעיד על מה שאני יודע. הדו"ח נספח כ"ג [מכתבו של פרופ' קישון – א' ר'] לא נערך ע"י רופא ממחלקתי. הדו"ח הזה יכול להיות שנפלה טעות של ד"ר קישון שאי אפשר לשאול אותו, כי הוא נפטר" (עמ' 77 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, קשה לקבל את עדותו של ד"ר פייגל, שלפיה ערכי ה- PT נרשמו בשניות. בוודאי לא ניתן להניח כי בעניין זה הייתה נורמה אחידה ומקובלת על הכול, כך שהיה ברור לכל רופא שקרא את תוצאות הבדיקות מהי יחידת המידה שבה נעשה שימוש. הערכים המספריים של בדיקות ה-PT, בהיעדר יחידת מידה, נעדרים משמעות של ממש. לפיכך, נגרם למערערת נזק ראייתי גם ביחס ליכולתה להוכיח כי מינון הקומדין שניתן לה לא היה מתאים, ונטל השכנוע לעניין זה עובר לכתפי המשיבה.

 

 

 

 

בהקשר זה ייאמר, כי אין מקום לקבל את טענת המשיבה שלפיה משלא נכתב בחוות דעתו של ד"ר רוזנפלד, המומחה מטעם המערערת, כי מינון הקומדין שניתן למערערת אינו מתאים, הרי ששאלה זו נמצאת מחוץ לגדר המחלוקת בין הצדדים. ד"ר רוזנפלד מצביע בחוות דעתו באופן מפורש על הקושי לקבוע אם ערכי ה-PT נמדדו בשניות או באחוזים. מבלי לדעת מהי יחידת המידה שבה נמדדו ערכי ה-PT, הרי שאין אפשרות לקבוע אם מינון הקומדין שניתן מתאים לערכים אלה. המשיבה היא שמנעה אפשרות זו ברישומה החסר, ואין מקום כי היא תיהנה מחסר זה כעת.

 

 

 

 

11. הצדדים, כאמור, חלוקים גם בשאלה מהו המינון שניתן למערערת בפועל. בגיליונות הסיעוד היומי, נרשם שניתן למערערת קומדין במינון של 2.5 מ"ג (כחצי כדור). המערערת, מצידה, טוענת כי קיבלה קומדין במינון של 5 מ"ג (כדור שלם). יצוין, כי המינון הרשום בגיליונות הסיעוד היומי תואם את הרישום בגיליון התרופות, אולם גיליון התרופות אינו כולל פרטים מזהים כלשהם של המערערת. לאור הליקויים הרבים שנמצאו במסמכים השונים, ספק רב אם ניתן לייחס משקל למינון הקומדין שנרשם בגיליונות הסיעוד. עם זאת, אין צורך להכריע בשאלה זו, שכן אפילו אם נניח כי המינון שניתן למערערת בפועל עמד על 2.5 מ"ג, הרי שהמשיבה לא הוכיחה כי מינון זה התאים למצבה של המערערת.

 

 

 

 

12. בקביעתו כי הרימה המשיבה את הנטל להוכיח היעדר רשלנות, הסתמך בית המשפט המחוזי על עדותו ד"ר רוזנפלד, המומחה מטעם המערערת. לפי עדותו, העובדה שהמערערת המשיכה ליטול קומדין שנים רבות לאחר האירוע, ללא שנגרם בשל כך דימום ותוך שנמנעו תסחיפים נוספים, מלמדת כי ההחלטה ליתן למערערת קומדין הייתה נכונה. אלא שטענת המערערת הייתה כי מינון הקומדין שניתן לה היה מופרז, ולא כי עצם ההחלטה לטפל בה באמצעות קומדין הייתה שגויה. לא ניתן למצוא בעדותו של ד"ר רוזנפלד, או בראיות האחרות שהוצגו, תימוכין לכך שמינון הקומדין שניתן למערערת היה מתאים – וזאת שכן לא ידוע אם ערכי ה- PT של המערערת נמדדו בשניות או באחוזים. נוסף על כך, ד"ר רוזנפלד לא היה נחרץ בדעתו כי הטיפול המאוחר בקומדין שולל את האפשרות כי האירוע הראשון נגרם עקב דימום. נמצא, כי האפשרות ללמוד מה היה תהליך הגרימה של האירוע המוחי, מתוך מצבה הרפואי של המערערת שנים רבות מאוחר יותר, אינה אלא בגדר ספקולציה. באופן דומה, לא ניתן ללמוד על הגורם לאירוע המוחי מתוך תשובתו החיובית של ד"ר רוזנפלד לשאלה: "ואם האירוע שלה היה כתוצאה מדימום ברור שלא היו נותנים לה קומדין" (עמ' 35 לפרוטוקול). אכן, אין חולק כי לאחר דימום מוחי אין מקום להמשיך את הטיפול בקומדין, אך אין בכך כדי ללמד מה היה הטיפול שניתן למערערת בפועל ואם זה תאם את דרך הטיפול הראויה. כך במיוחד, מקום בו הסתמכו הרופאים על בדיקת C.T שאולי אינה שייכת למערערת. סיכומו של דבר, המשיבה לא הרימה את הנטל להוכיח כי לא התרשלה בטיפול במערערת או כי התרשלותה לא גרמה לנזק.

 

 

 

 

13. לבסוף, יש מקום להידרש לטענת המשיבה כי נגרם לה נזק ראייתי בשל אופן ניהול התיק על-ידי המערערת. אכן, התנהלות המערערת בהקשר זה מוקשית. התביעה הוגשה זמן קצר ביותר לפני חלוף מועד ההתיישנות, וללא חוות דעת רפואית. חוות הדעת הרפואית הוגשה לבסוף, במסגרת כתב תביעה מתוקן, רק בחלוף פרק זמן משמעותי של כ-11 שנים. למרות כל אלה, אין מקום לקבל את הטענה כי נגרם למשיבה נזק ראייתי. התנהלותה הלקויה של המערערת נדונה בהחלטות השונות של בית המשפט המחוזי בעניין זה, ולבסוף הוחלט לאפשר למערער לתקן את תביעתה, תוך שהיא חויבה בהוצאות. דוקטרינת הנזק הראייתי טרם הוכרה בפסיקה בהקשר של מועד הגשת התביעה, והמשיבה לא העמידה בטיעוניה בסיס מספק לעשות כן במסגרת תיק זה. נוסף על כך, אפילו בהנחה שחובת המשיבה לשמור את צילומי ה- C.T מוגבלת ל-10 שנים (ויודגש כי בית המשפט המחוזי דחה טענה זו), הרי שהמשיבה הייתה מודעת לקיומה של התביעה נגדה, והיה בכוחה לשמור את הצילומים אף לאחר מכן. גם ביחס לפגיעה ביכולתה להעיד את חברי הצוות הרפואי שעבד בבית החולים בעת שאושפזה המערערת – לא העמידה המשיבה תשתית עובדתית מוחשית.

 

 

 

 

אשר-על-כן, דין הערעור להתקבל. התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי לשם מתן פסק-דין בשאלת גובה הפיצויים. לשם כך, יוכל בית המשפט המחוזי לשמוע ראיות נוספות, אם יחליט כי יש צורך בכך. המשיבה תשא בהוצאות המערערת ובשכר-טרחת עו"ד בסכום של 20,000 ש"ח.

 

 

 

 

 

 

המשנה-לנשיאה

 

 

 

 

 

השופט ס' ג'ובראן

 

 

 

אני מסכים.

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

השופט י' דנציגר

 

 

 

אני מסכים.

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

 

 

 

הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.

 

 

 

ניתן היום, א' באב התשע"א (1.8.2011).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08077660_P06.doc גח

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il