עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 6382/07

באתר זה תוכלו למצוא מידע על בחירת עורך דין רשלנות רפואית, חיפוש עורכי דין רשלנות רפואית ומידע נוסף בנושא רשלנות רפואית הכולל פסקי דין, מאמרים ועוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט ח' מלצר:

 

 

1. במוקד ערעור זה ניצבת פרשה מקיפה שבה היו מעורבים 16 נאשמים, שנטען כלפיהם כי עסקו בפעילות עבריינית מגוונת. בין הנאשמים נכלל גם המערער: עאטף מרעב (להלן – עאטף). הרקע שבבסיס הערעור שלפנינו נסקר בהרחבה במספר פסקי דין קודמים של בית משפט זה (ע"פ 3197/07 עיאט נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 26.11.2007) (להלן – עניין עיאט); ע"פ 2902/07 עראר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.9.2008) (להלן – עניין עראר); ע"פ 2887/07 ברק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.9.2008) (להלן – עניין ברק); ע"פ 3468/07 עצמון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.7.2010)). הערה: בעניין ברק ובעניין עצמון הייתי חבר בהרכב (והוא הדין ב-ע"פ 5124/08 ג'אבר נ' מדינת ישראל, שפסק דינו אמור להינתן במקביל לפסק דין זה), ואולם הצדדים כאן הצהירו כי מבחינתם אין מניעה שאטול חלק גם בשמיעת ובירור ערעור זה.

 

 

 

 

נוכח האמור לעיל – בפסק דיננו זה נתמקד, מטבע הדברים, רק בחלקים הנוגעים לעאטף, וזאת על מנת שלא להאריך יתר על המידה. להלן יובאו הנתונים הרלבנטיים.

 

 

 

 

ההליך בבית המשפט הנכבד קמא

 

 

 

 

2. כתב האישום הוגש, כאמור, כנגד 16 נאשמים. נאשם 1, ג'מאל עיאט (להלן – ג'מאל), נאשם 2, כמאל עיאט (להלן – כמאל), ונאשם 16, איאד עיאט (להלן – איאד) הם אחים, בני משפחת עיאט-חרירי. על פי עובדות כתב האישום, הם עסקו בפעילות עבריינית מאורגנת ממקום מושבם בג'לג'וליה. בכתב האישום נטען עוד כי למרותם של השלושה סרו אחרים: אחיהם ווהבי עיאט וכן ויסאם אגבריה (להלן – ויסאם), עיסאם טאהה (להלן – עיסאם), המערער שלפנינו (עאטף), ששון בן-שמעון (להלן – ששון), יריב ברק, בהא ג'אבר (להלן – בהא), ובנוסף באסל עאסי (להלן – באסל) ועומר סוהיל (להלן – סוהיל). באותה התארגנות עבריינית לקחו חלק, על פי הנטען, גם אחמד וותד וחנוך עצמון, שהיו בקשרי ידידות עם מובילי ההתארגנות. כן היו מעורבים בפעילות, על פי האמור בכתב האישום, גם פואד עראר, נואף אל עאצם, עבד אלראוף חדורה וטארק ג'אבר (להלן – טארק). מתוך 15 האישומים, שמחזיק כתב האישום, האישומים הרלבנטיים לעאטף היו האישום השני, החמישי, השביעי, האחד-עשר, השנים-עשר והחמישה עשר.

 

 

 

 

3. בית המשפט הנכבד קמא זיכה את עאטף מן העבירות שיוחסו לו באישומים: 5,2 ו-7 והרשיעו בעבירות שיוחסו לו באישומים: 12,11 ו-15. המדינה לא ערערה על זיכויו ולכן נתמקד מעתה רק בעבירות שבהן הוא הואשם והורשע, כפי שיפורט להלן:

 

 

 

 

4. האישום האחד-עשר (פרשיית גבעת-שמואל): על פי הנטען בכתב האישום, אדם שזהותו איננה ידועה פנה לאיאד וביקש ממנו לגבות עבורו חוב כספי מתושב בגבעת שמואל. בכתב האישום נטען כי איאד הורה לעאטף, ששון וסוהיל לירות לעבר רכבו של אותו אדם (שתואר כרכב מסוג פורד, בצבע כסף), על מנת להניעו לשלם את החוב הנטען. עוד נאמר כי איאד מסר לעאטף פרטים אודות החייב וביחד עם ששון וסוהיל –עאטף ביצע תצפיות וסיורים בגבעת שמואל על מנת לאתר את החייב ורכבו. בתאריך 24.3.2005, כך נטען, הגיעו עאטף, ששון וסוהיל לגבעת שמואל, כאשר ששון וסוהיל רכובים על אופנוע והמערער נוהג ברכב. הם התמקמו ברחוב נתניהו בגבעת שמואל כשהם מצוידים באקדח, שאותו החזיק ששון, ובמכשירי קשר על מנת לעדכן איש את רעהו עם הגעתו של רכב העונה לתיאור שמסר איאד. בשלב מסוים הבחינו השלושה ברכב מסוג פורד פוקס בצבע כסף המגיע לרחוב. בכתב האישום מתואר כי לאחר שנהג הרכב החנה את רכבו, התקרבו ששון וסוהיל עם האופנוע ונעצרו בסמוך לרכב. בשלב זה, ששון שלף את האקדח, החזיק בו וירה לעבר הרכב מספר יריות וגרם לו נזק. לאחר הירי השלושה עזבו את המקום ומאוחר יותר נפגשו עם איאד ומסרו לו שביצעו את הירי. איאד הבטיח לשלם לשלושה סכום כסף, לאחר שייגבה את החוב. בכתב האישום נטען עוד כי לאחר מספר הימים הוברר לעאטף, ששון, איאד וסוהיל כי הירי בוצע בטעות לעבר רכב פורד אחר. עאטף הואשם בפריט אישום זה בנשיאת נשק, ירי במקום מגורים, חבלה במזיד לרכב וניסיון לסחיטה בכוח.

 

 

 

 

5. העדות המרכזית לעניין האירועים המפורטים בפריט אישום זה היתה עדותו של סוהיל, עימו נחתם הסכם עד מדינה. סוהיל העיד על אירוע הירי, כמפורט בכתב האישום ומסר פרטים נוספים גם על אופן ההכנה לירי. בית המשפט הנכבד קמא מצא ראיות מחזקות לעדותו של סוהיל: במקום הימצאותם של חורי הקליעים ברכב הפורד שנורה (בצד השמאלי של הרכב, כפי שאכן מסר סוהיל); במספר הכדורים שעל פי הטענה נורו אל עבר הרכב (בין חמישה לשישה, ואכן נמצאו חמישה חורים בדלתות הרכב); בתיאור הרחוב שבו בוצע הירי (שאת שמו לא זכר סוהיל), אשר הוא הרחוב שבו מתגורר בעל הרכב שנורה בטעות.

 

 

 

 

6. נוכח היותו שותף בעבירות הירי, בית המשפט הנכבד קמא קבע כי נדרשת תוספת ראייתית של סיוע לעדותו של סוהיל. בית המשפט המחוזי הנכבד מצא כי תוספת זו היא הודייתו של עאטף בפני באסל, עד המדינה המרכזי בפרשה כולה (שלא היה בגדר שותף בביצוע האירועים המתוארים באישום זה). בעדותו סיפר באסל כי עאטף מסר לו שהוא וסוהיל עומדים לבצע ירי בגבעת שמואל, קודם לביצוע הירי. הודיה זו לא תועדה על ידי באסל בהקלטה כלשהי, כפי שקרה במקרים אחרים, מושאי כתב האישום והיא נלמדה מדבריו של באסל למפעיליו "בזמן אמת" ובהמשך, מעדותו של באסל בבית המשפט. יצוין, כי מפעילו של באסל לא ביצע כל תרשומת בזמן קבלת הדיווח ואולם הוא העיד על כך ב בית המשפט ורשם על כך מזכר בדיעבד. בית המשפט הנכבד קמא קבע כי באסל לא "שירבב" את שמו של עאטף לתיאור האירועים מתוך יצר נקם, כנטען, אלא שחלקו של המערער פורט ותואר על ידי באסל למפעיליו "בזמן אמת". בית המשפט הנכבד קמא קבע כי מניעיו של באסל להזכרת שמו של המערער בפני מפעיליו "בזמן אמת" היו מניעים של רצון לשתף פעולה באופן מלא עם מפעיליו ומתוך מגמה שלא להסתיר כל אינפורמציה.

 

 

 

 

עם זאת, בית המשפט הנכבד קמא החליט לזכות את המערער באישום זה מהעבירה של ניסיון סחיטה בכוח, לאחר שלא הוכחה זהותו של הנסחט.

 

 

 

 

7. האישום השנים-עשר: על פי הנטען בכתב האישום, טארק פנה לג'מאל ושיתף אותו בחשדו, כי אשת אחיו (של טארק) נפגשת עם אדם ב שם יוסף עיסאווי (להלן – עיסאווי). על פי הנטען בכתב האישום בעקבות שיחה זו הורה ג'מאל לויסאם ולעאטף לירות באותו עיסאווי. כן נטען בכתב האישום כי ג'מאל ביקש מטארק שיביא לו אקדח ממקום מסתור בביתו (של ג'מאל). על פי האישום, ויסאם ועאטף ביצעו ירי לעבר רכב שבו שהה עיסאווי, ביחד עם אחר בשם נביל מראר, ולאחר הירי הם דיווחו לג'מאל על דבר ביצועו. המערער והמעורבים האחרים בפרשייה זו הואשמו כאן בעבירות של נשיאת נשק ועבירה של חבלה בכוונה מחמירה.

 

 

 

 

העדות המרכזית שביססה אישום זה היתה עדותו של עד המדינה באסל. בית המשפט הנכבד קמא קבע כי אין היא זקוקה לתוספת ראייתית מסוג סיוע, נוכח העובדה שבאסל לא היה בגדר שותף-מבצע לאירועים, מושא אישום זה. בהכרעת הדין בחן בית המשפט בפירוט את טענות ההגנה בדבר אי-דיוקים שנפלו בעדותו של באסל, בין היתר, בציון שם קורבן הירי ומועד הירי והגיע למסקנה כי אי דיוקים אלה אינם פוגעים במהימנות גירסתו, שכן לכולם ניתנו הסברים מניחים את הדעת.

 

 

 

 

בית המשפט הנכבד קמא ציין אמנם כי פרט לעדותו של באסל אין כל ראיה נוספת התומכת במעורבותו של עאטף באירוע, מושא פריט אישום זה. אולם, נקבע כי נוכח האמון הכללי בבאסל והאמון הפרטני בגרסתו באישום זה, הרי שהעובדות כאן תומכות בגרסתו: יציאתם של ויסאם ועאטף מן הבית, כשהם חמושים באקדח ומתוך מטרה לבצע את הירי וחזרתם לאחר זמן קצר, כשויסאם מדווח על ביצוע הירי. עובדות אלה מבססות, לשיטת בית המשפט, אותה הנחה הגיונית אחת ויחידה בדבר ביצוע הירי על ידם.

 

 

 

 

8. אשר לטענתו של עאטף כי גם בהתקבל עדותו של באסל כעדות מהימנה, לא ניתן לייחס לו עבירה של נשיאת נשק באישום זה – זו נדחתה, ונקבע כי נוכח העובדה שעבירה זו יוחסה לעאטף כמבצע בצוותא מכוח סעיף 29 לחוק, הרי שנזקף לחובתו מעשהו של כל אחד מן המבצעים האחרים.

 

 

 

 

9. האישום החמישה-עשר: אישום זה הינו אישום סבוך ומפורט ביותר ועל מנת לקצר היכן שניתן, נתייחס בעיקר לאותם חלקים המיוחסים למערער שלפנינו, או שקשורים אליו בדרך כלשהי. על פי אישום זה, בחודש יוני 2005 קשרו ג'מאל, כמאל ואיאד קשר לירות בבאסל בעקבות חשדם כי הוא חדל לסור למרותם והחל לפעול תחת חסותם של עבריינים אחרים. במסגרת קידום הקשר, פנו כמאל ואיאד לששון, עדכנו אותו על הקשר והורו לו לספק להם תחמושת לרובה סער מסוג M-16. נטען כי ששון סיפק לג'מאל ולאיאד שלוש מחסניות ובהן כדורים לרובה כאמור, הכל בנוכחות המערער-עאטף, שנטען כי ידע אף הוא על הקשר. ג'מאל, כמאל ואיאד עדכנו גם את עיסאם בדבר קיומו של הקשר לפגוע בבאסל והטילו עליו לבצע את משימת הירי. ג'מאל, כמאל ואיאד מסרו לידי עיסאם את הנשק והתחמושת וגם עשו מאמצים לאתר את באסל, והודיעו על כך למכריהם. בהמשך, במועד לא ידוע לפני 6.8.2005, נודע לעאטף ובהא כי אדם בשם תאמר ריאן (להלן – תאמר), הנחשב כמקורב לבאסל, שוהה בג'לג'וליה. על פי עובדות כתב האישום, דקות ספורות לאחר מכן הגיעו עאטף ובהא ברכבם למקום בו היה אותו תאמר, כשעאטף פועל במסגרת הקשר. תאמר, אשר חשש מן השניים, ניסה להתקשר לבאסל, שכן סבר כי הוא יוכל לסייע לו (נוכח קשרי החברות עימם). נטען כי עאטף ובהא נטלו את מכשיר הטלפון הנייד של תאמר, בדקו אותו וגילו שניסה להתקשר לבאסל. בשלב זה הם אחזו ובו והכניסוהו בכוח לרכב, כאשר בהא נוהג בו ועאטף יושב ליד תאמר במושב האחורי ושומר עליו לבל ינסה לברוח. נטען כי עאטף ובהא עצרו את הרכב, גררו את תאמר אל מחוץ לרכב והחלו להכות בו בחוזקה באגרופים, סטירות ובעיטות, תוך שהם חוקרים אותו באשר למקום שבו שוהה באסל. תאמר סירב לספר להם היכן שוהה באסל והם המשיכו להכותו והורו לו להסתלק מהמקום. תאמר החל לברוח מהמקום ואז ג'מאל, טארק ואיאד הגיעו למקום ועצרו סמוך לתאמר. נטען כי איאד איים עליו כי יהרוג אותו במידה שיראה אותו שוב בג'לג'וליה.

 

 

 

 

בהמשך, בתאריך 6.8.2005, בשעות הערב, נודע לג'מאל, כמאל ואיאד כי באסל שוהה בכפר ברא, ואלה הורו לעיסאם ולשניים נוספים לצאת לכפר ברא וזאת במטרה לפגוע בבאסל. עיסאם והשניים האחרים נסעו ברכב מסוג מזדה לכפר ברא, כשהם מזוינים ברובה סער מסוג M-16, שסופק להם על ידי ג'מאל, כמאל ואיאד, וכשהם עוטים כובעי גרב על פניהם. עיסאם והשניים האחרים נסעו לכיוון בנין המועצה בכפר ברא, אשר בסמוך לו ישבו באסל ואנשים נוספים. עיסאם והשניים האחרים עצרו את רכבם בסמוך לבאסל, עיסאם ירד מהרכב כשהוא אוחז בנשק, וירה צרור יריות לעבר באסל. באסל החל לנוס ועיסאם רדף אחריו, עד שבאסל מעד, אז עיסאם התקרב אליו וניסה לירות בו. עיסאם לא הצליח לתפעל את הנשק בשל מעצור ונמלט מהמקום יחד עם השניים האחרים.

 

 

 

 

סעיף האישום שיוחס למערער בפריט אישום זה היה קשירת קשר לביצוע פשע, תקיפה בנסיבות מחמירות וחטיפה.

 

 

 

 

10. בית המשפט המחוזי הנכבד הרשיע את עאטף בעבירות שיוחסו לו באישום זה. בית המשפט אימץ את גרסת המדינה וקבע כי התקיים כאן רצף אירועים כזה, שהיה בו כדי להוכיח את קשירת הקשר לפגוע בבאסל, על רקע החשד כי ערק משורות משפחת עיאט-חרירי לשורות משפחת עבדלקאדר היריבה. אלה האירועים שבית המשפט ציינם כמבססים את קיומו של הקשר:

 

 

 

 

האירוע הראשון ברצף האירועים היה מפגש בבית משפחת עיאט, שבו ביקש ג'מאל מבאסל לפגוע בבן משפחתו. במפגש זה נכח גם המערער. לאחר שבאסל סירב לדרישה זו הוא החל לחוש מאוים ודיווח למפעיליו על תוכן הפגישה מיד לאחר מכן.

 

 

 

 

האירוע השני כלל שיחת בירור של המערער וטארק עם באסל, בשליחות ראשי ההתארגנות העבריינית. בשיחה זו ביקשו המערער וטארק מבאסל לתת הסבר לחשדות נגדו. מפגש זה נעשה בידיעת מפעיליו של באסל ובתיאום עימם, ובהתאם השיחה גם הוקלטה. עדותו של באסל ב בית המשפט לגבי תוכן השיחה עולה בקנה אחד עם תמליל ההקלטה. על שיחה זו אמר בית המשפט הנכבד קמא כי שלושת המשוחחים הבינו היטב במה דברים אמורים, וניכר היה שהמערער וטארק ניסו לשכנע את באסל לעמוד על גרסתו כי איננו "בוגד". יצוין, כי המערער לא סיפק גירסה שיש בה משום הסבר לשיחה האמורה עם באסל ונקבע כי גרסאותיו בהקשר זה היו מתפתלות וסותרות (ראו: עמ' 218 להכרעת הדין).

 

 

 

 

האירוע השלישי המוכיח לגישת בית המשפט הנכבד קמא את קיומו של הקשר הוא דבר חטיפתו של תאמר. אירוע זה הוכח על בסיס הודעתו של תאמר במשטרה. יצוין כי הודעה זו הוגשה בהתאם לסעיף 10א(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, לאחר שתאמר הגיע למסירת העדות רק בעקבות הוצאת צו הבאה נגדו ולאחר שהוכרז כעד עוין. בית המשפט הנכבד קמא התרשם כי תאמר חשש מאוד מהנאשמים ואף ציין חשש זה בעת מסירת הודעתו במשטרה (ראו: עמ' 222 להכרעת הדין). תמיכה לגרסתו של תאמר מצא בית המשפט הנכבד קמא בשיחה בין תאמר לבאסל, שהוקלטה ללא ידיעתו של תאמר ובה הוא מספר לבאסל על חטיפתו ועל תקיפתו. עוד חיזוקים לעדות זו מצא בית המשפט המחוזי הנכבד בחששו הרב של תאמר מן הנאשמים ובפרטים הרבים שמסר בהודעה.

 

 

 

 

יצוין, כי ראיות אלו ביססו גם את הרשעתו של עאטף בעבירות הנוספות שיוחסו לו לגבי אירוע החטיפה הנ"ל.

 

 

 

 

האירוע הרביעי המבסס את דבר קיומו של הקשר הוא אירוע התחמושתם של איאד וששון, הנלמד מעדותו של עד המדינה סוהיל. הלה העיד כי ששון סיפר לו שג'מאל ואיאד הם שביקשו ממנו לספק להם את התחמושת. סוהיל אף העיד כי נכח במפגש העברת התחמושת בין ששון לג'מאל ואיאד, שבחלקו היה נוכח גם המערער, אשר אמר, לדברי סוהיל, כי צריך לפרק "את הבן זונה הזה, באסל, שהוא משתף פעולה עם משפחת עבד אל-קאדר" (ראו: עמ' 38 לפרוטוקול הדיון דלמטה).

 

 

 

 

11. ביסוס נוסף להוכחת הקשר ל מד בית המשפט הנכבד קמא גם ממוצג ת/47, שהוא הקלטה בין אורן אלקורט, אחד מהמקורבים למשפחת עיאט, לבין באסל ובה סיפר אותו אלקורט לבאסל כי ישנן שמועות לפיהן חבר למשפחה היריבה והוא מהווה עקב כך סכנה ביטחונית למשפחה.

 

 

 

 

12. בעקבות הרשעתו של עאטף, כמפורט לעיל, השית עליו בית המשפט הנכבד קמא עונש של שבע שנות מאסר בפועל. נקבע עוד כי עאטף יישא תקופת מאסר זו במצטבר לעונש המאסר שהושת עליו בתיק אחר שבו הופלל גם כן על ידי באסל ובגדרו נגזרו עליו – שלוש שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו (ראו: ת"פ (שלום פתח תקווה) 3574/05 מדינת ישראל נ' חמיס (לא פורסם, 31.8.2006)). בית המשפט המחוזי הנכבד ציין בגזר דינו כי נוכח העובדה שבגזר הדין האחר נוכו ימי מעצרו של עאטף, הוא איננו מנכה אותם גם מעונש המאסר הנוכחי, למעט ימי המעצר שלא נוכו בתיק האחר. כמו כן, בית המשפט המחוזי הנכבד הפעיל לגביו שני עונשי מאסר על תנאי שהיו בני הפעלה – במצטבר אחד לשני ובמצטבר לעונש המאסר שהושת כאן, כך שבסך הכל עונש המאסר לריצוי בפועל הועמד על שמונה שנים וחמישה חודשים. עוד נגזר על המערער כאן עונש מאסר על תנאי בן שנתיים, והתנאי הוא שבמשך תקופה של שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר לא יעבור עבירה מאלה שהורשע בהן בתיק זה.

 

 

 

 

13. הערעור מכוון הן כלפי הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין. יצוין, כי אף שהערעור הוגש בתאריך 22.7.2007 הדיון בו התקיים רק בחלוף זמן רב, בתאריך 4.1.2010 – לאחר שנדונו ערעוריהם של מרבית הנאשמים האחרים בפרשה, וזאת נוכח קשיים רבים שהיו בהסדרת ייצוגו של המערער.

 

 

 

 

 

 

טענות הצדדים

 

 

 

 

14. המערער טוען כי מרבית חומר החקירה מבוסס כאן על עדותו היחידה של עד המדינה, באסל, אשר רצה, לטענתו, להפליל כמה שיותר חשודים ולכן ציין שמות של אנשים שלא היה להם כל חלק פעיל באירועים שתוארו על ידו – כמוהו, למשל. בהקשר זה מדגיש המערער את שלושת האישומים שבהם זוכה מאשמה על אף גרסתו המפלילה של באסל.

 

 

 

 

15. המערער שב וטוען כי עדותו של באסל הצריכה תוספת ראייתית מסוג סיוע, שלא היתה כאן בנמצא וגם מטעם זה יש לשיטתו להתערב בפסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא. המערער מציין כי הראיות שהוצגו על ידי בית המשפט כראיות מסייעות – אינן יכולות להיחשב ככאלה בהתאם להלכה הפסוקה.

 

 

 

 

16. המערער מעלה בנוסף שורה של השגות פרטניות על הרשעותיו באישומים השונים:

 

 

 

 

לגבי הרשעתו באישום האחד-עשר, מציין המערער כי אין כלל ראיות מספיקות להוכחת עצם קיומו של אירוע הירי עצמו, כי לא ניתן משקל מספק לנסיבות הפיכתו של סוהיל לעד מדינה ולמהימנות עדותו, וכי ראיית הסיוע היחידה היא הודייתו הנטענת של המערער בפני באסל, בשילוב הודייתו של ששון כי הוא היה זה שירה – ראייה שלדעת המערער רק מחזקת את טענתו כי לא היה מעורב באירוע, אם התקיים כלל. כן מציין המערער כי לא ניתן היה להרשיעו באישום זה בנשיאת נשק, גם לא בהתאם לדיני השותפות.

 

 

 

 

בכל הנוגע לאישום השנים-עשר, עמדתו של המערער היא כי בעדותו של באסל נפלו סתירות פנימיות המחייבות התערבות נקודתית לעניין מהימנותה. כמו כן – לתפיסתו אין בנמצא כל ראיית סיוע לגרסתו זו של באסל.

 

 

 

 

אשר לאישום החמישה-עשר, המערער טוען כי התביעה חיברה באישום זה בין מספר אירועים שאין ביניהם כל קשר על מנת לבסס עבירה אחת. בהקשר לאישום זה טוען המערער כי לא היה מקום לקבל את הודעתו של תאמר במשטרה ולהעדיפה על פני תמליל השיחה בין תאמר לבין באסל, שכן המערער חושד כי הודעה זו של תאמר נגבתה ממנו בניגוד לרצונו ותוך שהיא מתועדת בתרגום ולא בשפה שבה נגבתה. המערער גם מותח ביקורת על כך ש בית המשפט התבסס על התנהלותו של תאמר ועל שינוי גרסאותיו כחיזוק להודעתו במשטרה, כאשר, לשיטתו, הדבר ראוי היה שיפגע באמינותו.

 

 

 

 

17. אשר לעונש שהושת עליו, המערער טוען כי איננו הולם את העבירות "הדלות", כלשונו, שבהן הורשע ובפרט מציין המערער כי לא ראוי היה להשית עליו עונש זה במצטבר לעונש שנגזר עליו במסגרת תיק פלילי אחר שגם בו באסל היה עד המפתח.

 

 

 

 

18. המשיבה מדגישה בפנינו כי הכרעת דינו של בית המשפט הנכבד קמא מנומקת ומפורטת, ומבוססת באופן מובהק על ממצאי מהימנות, שבהם לא נוהגת ערכאת הערעור להתערב. באת כוחה של המדינה טענה בדיון בפנינו כי לשיטתה תיק זה הינו תיק פשוט באופן יחסי ליתר התיקים האחרים במכלול, וכי אין כאן הצדקה לחרוג מן הקביעות שנקבעו על ידי מותבים אחרים בבית משפט זה בפרשות השונות. בפרט מציינת המדינה כי בנוסף לעדותו של באסל, שמהימנותו נקבעה על ידי בית המשפט הנכבד קמא ואושרה על ידי בית משפט זה בפסקי דין אחרים בפרשה (ראו פיסקה 1 שלעיל), בערעור זה רלבנטית גם קביעת המהימנות לגבי עד המדינה סוהיל, אשר גם בה היה כדי לבסס את הרשעתו על המערער באישום הרלבנטי. המדינה סומכת איפוא ידיה על הנמקותיו של בית המשפט הנכבד קמא באשר לאישומים השונים בהם הורשע ועל מנת לקצר בדברים – לא נחזור על הדברים, שיש בהם משום פירוט של הנמקות בית המשפט הנכבד קמא.

 

 

 

 

19. ביחס לגזר הדין שהושת על המערער – עמדת המדינה היא כי עונש זה הוא הולם ואין מקום להתערב בו. באת-כוחה של המדינה הדגישה כי עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער בגין הרשעתו הנוכחית הינו ראוי ומידתי ובאשר להפעלת העונשים המותנים והקביעה כי ירצה את העונשים במצטבר – הרי שהדבר נובע מעברו הפלילי המכביד של המערער, שצבר הרשעות ועונשי מאסר על תנאי בגין עבירות קודמות.

 

 

 

 

 

 

דיון והכרעה

 

 

 

 

 

 

20. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר הרב הנוגע לערעור זה, הנני מציע לחבריי להרכב לדחות את הערעור ברובו, למעט לגבי הרשעתו של המערער בעבירה של נשיאת נשק בפריט האישום האחד-עשר והקלה מתונה מאוד בעונש עקב כך, הכל כפי שיובהר להלן.

 

 

 

 

21. מרבית טענותיו של המערער הן בגדר חזרה על טענות שכבר הועלו על ידו ב בית המשפט הנכבד (והועלו גם על ידי נאשמים אחרים בפרשה), הנוגעות למהימנותו של עד המדינה באסל, ובפרט, לגבי מניעיו כביכול ורצונו "לנקום" במערער ולהפלילו.

 

 

 

 

בהקשר זה יש להזכיר כי הלכה ידועה היא כי אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית כגון אלה הנתקפים בערעור שלפנינו (ראו: ע"פ 3314/06 אייזנקוט נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.1.2010); כן עיינו: ע"פ 7320/07 פלוני נ' מדינת ישראל, 17 (לא פורסם, 13.5.2009); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 644-643 (2000); ולאחרונה: ע"פ 682/09 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 12.5.2011)). תמצית ההנמקה שניתנה לכך מתבססת על העובדה שהערכאה הדיונית היא ששמעה את העדויות והתרשמה מהן באופן בלתי אמצעי וכי שופטי הערכאה המבררת מנוסים מאוד בהערכת מהימנות העדים (ראו: ע"פ 425/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.11.2007)). על כן, נדרש נימוק מיוחד לביסוס התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. בפסיקה פורטו בהקשר זה ארבעה חריגים לסטייה מהכלל. ראו: חוות דעתו של השופט א' א' לוי ב-ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.3.2008), וכן דברי השופט י' דנציגר ב-ע"פ 682/09 הנ"ל:

 

 

חריג ראשון – כאשר הממצאים שבעובדה שנקבעו ע"י הערכאה המבררת מתבססים על שיקולים שבהגיון, או על סבירותה של עדות מסוימת ביחס למכלול הראיות.

 

 

 

 

חריג שני – כאשר מדובר במסקנות ולא בעובדות עצמן.

 

 

 

 

חריג שלישי – כאשר ממצאי הערכאה הדיונית נשענים על ראיות בכתב ולא על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים. במקרים אלו – אין לערכאה המבררת יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור.

 

 

 

 

חריג רביעי – כאשר ישנן סתירות מהותיות בעדות עליה נסמכה הערכאה הדיונית וזו לא נתנה כלל דעתה להן, או כאשר מתבררת טעות מהותית בהערכת המהימנות (עיינו גם: ע"פ 2864/01 מסילתי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 315, 332-331 (2001); ע"פ 9040/05 אוחיון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.3.2007); ע"פ 2977/06 הנ"ל; ע"פ 6695/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.1.2009)).

 

 

 

 

אינני סבור כי המקרה שלפנינו נכנס בגדרי אותם מקרים חריגים המחייבים התערבות של ערכאת הערעור, כפי שיוסבר להלן.

 

 

 

 

22. עד המדינה באסל היה אמנם מלכתחילה חלק מאותה התארגנות עבריינית, מושא הערעור שלפנינו, ואולם בשלב מסוים הוא יצר קשר עם גורמי החקירה והפך לסוכן משטרתי (בתמורה לשיתוף הפעולה מצידו, הוא קיבל גמול כספי, תשלום חודשי במהלך תקופת הפעלתו וכן סגירת תיקים משטרתיים שהיו פתוחים נגדו). בתום עדותו, שהתפרסה על פני עשר ישיבות, במשך שעות ארוכות, התרשם בית המשפט המחוזי הנכבד כי מדובר בעד מהימן, שמניעיו לא היו רק מניעים כספיים וכלכליים, בפרט נוכח הסיכון הממשי שנטל על עצמו כשהפך לסוכן משטרתי. בית המשפט הוסיף וציין כי מצא שבאסל הוא "אדם פיקח, אינטליגנטי, חריף וחד מחשבה". בית המשפט היה מודע גם לחסרונותיו וקבע מיד בסמוך: "דיבורו מהיר, כשלעיתים תכונה אחרונה זו היתה בעוכריו, כאשר שטף דיבורו המהיר הביאו לפליטות פה, תוך שיבוש שמות של המעורבים עליהם העיד" (עמ' 24-23 להכרעת הדין). בקביעות אלה – אין מקום להתערב, נוכח התרשמותו הבלתי אמצעית והמיידית של בית המשפט. הטעמים שניתנו לכך בהקשר זה בעניין עיאט מקובלים עלי. ביחס למערער שלפנינו יש לציין עוד כי העובדה ש בית המשפט המחוזי הנכבד ראה לזכות את המערער ממקצת האישומים שיוחסו לו בכתב האישום מלמדת כי בית המשפט הנכבד קמא לא אימץ את גרסתו של באסל כלשונה, אלא בחן כל פרט אישום לגופו.

 

 

 

 

משאלה הם פני הדברים, נעבור עתה לבחון את ההשגות הפרטניות לגבי הפגמים הנטענים, שנפלו לדעת המערער בהרשעתו באישומים השונים בהם הורשע.

 

 

 

 

 

 

האישום האחד-עשר

 

 

 

 

23. באישום זה הורשע המערער בעבירות של נשיאת נשק, ירי במקום מגורים, חבלה במזיד לרכב, וזוכה מהעבירה של ניסיון לסחיטה בכוח. בהמשך לקביעות דלעיל על מהימנותו של באסל, יש לזכור עוד כי גרסתו של באסל באישום זה היתה רק בגדר סיוע לגרסה של עד המדינה הנוסף, סוהיל. אינני מוצא ממש בטענותיו של המערער לגבי הפגמים שנפלו בגירסתו של באסל באישום זה. בכל הנוגע לטענה כי גירסתו של באסל מוקשית נוכח העובדה שלא הקליט את דבריו של המערער, בניגוד למקרים אחרים בהם עשה כן, הרי שהגיוני הדבר כי במשך ימים רבים של פעילותו כסוכן נחשף באסל למידע רב, שלא כולו יכול היה להיות מוקלט בדרך של הקלטת שמע, או הקלטה ויזואלית. בכך אין כל פסול. בית המשפט הנכבד קמא התרשם כי עדותו של באסל גם בהקשר זה, הינה עדות מהימנה שניתן להסתמך עליה ואינני רואה מקום לחרוג מקביעה זו.

 

 

 

 

24. עמדת המערער כי אין בנמצא ראיות משמעותיות לגבי עצם קרות אירוע הירי, גם היא דינה להידחות. בית המשפט הנכבד קמא פירט בהרחבה רבה בהכרעת הדין (בעמודים 160-159) את כל הראיות המצביעות על אירוע הירי, ולמען הקיצור לא אחזור על הדברים גם כאן. הצטברות כל הראיות, הנסקרת בהרחבה בהכרעת הדין יש בה משום סיוע מספק לעדותו של סוהיל, שהשתתף בירי, כי אכן בוצע ירי לעבר רכב הפורד-פוקוס בגבעת שמואל.

 

 

 

 

25. המערער גם טוען כי סוהיל, שהפך לעד המדינה, איננו מהימן ואמין וכי הפך לעד מדינה, כאשר הכיר את חומר החקירה של התביעה וידע אילו "חורים" מצופה שהוא ימלא, בגירסאות מטעמו. דין טענה זו של המערער – להידחות. טענותיו אלה של המערער הועלו בעלמא ומבלי שניתן להן כל ביסוס, ובהתאם, קשה לבחון אותן ברצינות המתחייבת. עם זאת נציין כי ככלל, עדותו של סוהיל זכתה לאמונו של בית המשפט הנכבד קמא ונקבע, בכל הנוגע לאישום זה, כי סוהיל לא ניסה לייחס למערער מעשים שלא ביצע (ראו: עמ' 167 להכרעת הדין). בית המשפט הנכבד קמא אף ציין כי עדותו של סוהיל מאופיינת בדיוק ובחוסר הגזמה (שם). אשר לטענות כי סוהיל ידע "לסגור" חורים בחומר הראייתי, הרי שממילא נמצאו ביסוסים נוספים לגרסתו, כגון עדותו המפלילה של באסל.

 

 

 

 

 

 

26. עדותו זו של באסל שימשה ב בית המשפט הנכבד קמא כסיוע לעדותו של סוהיל, וגם על כך משיג המערער. אולם, בהשגה זו אין ממש. בפסיקה נקבע כי כדי שראיה תוכל לשמש כסיוע, חייבות להתקיים בה שלוש דרישות מצטברות:

 

 

 

 

(א) מקור הראיה נפרד ועצמאי מהעדות הטעונה סיוע;

 

 

 

 

(ב) ראיית הסיוע נוטה לסבך את הנאשם באחריות לביצוע המעשה נושא האישום;

 

 

 

 

(ג) הראייה נוגעת לנקודה ממשית השנויה במחלוקת בין הצדדים

 

 

 

 

ראו: ע"פ 387/83 מדינת ישראל נ' יהודאי, פ"ד לט(4) 197, 203 (1985); ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 145, 165 (2000); ע"פ 1871/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.7.2008).

 

 

 

 

במקרה שלפנינו, עדותו של באסל עומדת בכל אחד מן המבחנים הללו: זו עדות נפרדת ועצמאית מעדותו של סוהיל ואיננה נובעת ממנה או קשורה לה; גירסתו של באסל מסבכת את המערער באחריות לביצוע הירי בגבעת שמואל, הן בדבריו לפני הירי והן בדבריו של ששי לאחר הירי; עדותו של באסל שופכת אור על השתתפותו של המערער באירוע הירי, שהיתה, כמובן, שנויה במחלוקת בין הצדדים וכן יש בה כדי לאשר את עצם קיום אירוע הירי (שהרי המערער טען בפנינו כי גם עצם התרחשותו של הירי – לא הוכחה).

 

 

 

 

27. בכל הנוגע להרשעתו בעבירה של נשיאת נשק, עמדתי שונה מזו של בית המשפט המחוזי הנכבד ולדידי יש לזכותו מעבירה זו.

 

 

 

 

בית המשפט הנכבד קמא קיבל באישום זה את גרסתו של סוהיל ועל כן הממצאים העובדתיים הרלבנטיים לאישום בעבירה של נשיאת נשק הם אלה: איאד הורה למערער לקחת את סוהיל וששי לגבעת שמואל, שם אמור היה להתבצע הירי; על פי התכנון הראשוני ששי אמור היה לירות ברגליו של יעד הירי; השלושה (כולל המערער) חיפשו את מכוניתו של יעד הירי ולא מצאו אותה מספר פעמים; המערער הראה לסוהיל ולששי את מקום הירי, לקח את רכבו של ששי ונסע מהמקום, סוהיל וששי רכבו באופנוע למקום, כאשר ששי היה חמוש; ששי הוא זה שירה ברכב בעוד המערער ממתין להם בבית סבתו של ששי.

 

 

 

 

לעדות זו של סוהיל הצטרפו נתונים עובדתיים נוספים, שנלמדו מעדותו של באסל, וביניהם: המערער סיפר לבאסל על הכוונה לבצע ירי בגבעת שמואל; ששי וסוהיל אמרו לבאסל כי המערער לא נכח באירוע הירי בגבעת שמואל מפאת חששו להיות במקום בזמן הירי הלכה למעשה.

 

 

 

 

28. לטעמי, הנתונים הנ"ל אינם מספיקים כדי לבסס הרשעה בעבירה של נשיאת נשק. ב-ע"פ 8416/09 מדינת ישראל נ' חרבוש (טרם פורסם, 9.6.2010; להלן – עניין חרבוש) נפסק כי לשם גיבוש העבירה של נשיאת נשק, יש צורך בכך שזיקתו הפיזית של המורשע בעבירה אל הנשק תהיה קרובה ומיידית, במובן זה שהוא עצמו נשא פיזית את הנשק, או שהנשק היה מצוי תחת הישג ידו (שם, בפיסקה 53). במכלול זה שלפנינו לא נקבע כממצא עובדתי כי המערער נשא את הנשק בשלב מסוים כלשהו, או שהנשק היה בחזקתו, אלא נקבע כי תפקידו של המערער באירוע הירי בגבעת שמואל היה להראות לסוהיל ולששי את "המקום" ואף אומצה עדותו של סוהיל, שבגדרה נאמר מפורשות כי המערער לא נכח במקום בעת הירי, וכך אף ציין באסל. גם לא נטען עוד כי ששי וסוהיל סרו למרותו של המערער וכי היתה לו שליטה על מעשיהם, במיוחד שמן העדויות עולה אף להפך, שהמערער היה בגדר "איש של ג'מאל" וסווג על ידי בית המשפט הנכבד קמא כ"חייל" (ראו: עמ' 20 לגזר הדין). כלומר, קיים אף קושי רעיוני לייחס את נשיאת הנשק של ששי – למערער שלפנינו.

 

 

 

 

אשר על כן, אם תישמע דעתי, אציע לחבריי כי נזכה את המערער מעבירה זו.

 

 

 

 

 

 

 

 

האישום השנים-עשר

 

 

 

 

29. באישום זה הורשע המערער בעבירות של נשיאת נשק וחבלה בכוונה מחמירה. הרשעתו התבססה על עדותו של באסל, שלא הצריכה סיוע בהיותו עד מדינה שאיננו שותף לעבירה. על פי עדותו של באסל, וויסאם ועאטף יצאו מבית משפחת עיאט בעקבות השיחה שהתקיימה בין טארק לג'מאל כמפורט לעיל, כאשר אקדח נמצא מתחת לחולצתו של וויסאם. מספר דקות לאחר מכן נשמעו יריות ואז חזרו וויסאם ועאטף לבית עיאט, כשהמערער מדווח לנוכחים על שאירע ו-וויסאם אומר שהוא חושב שפגע ביעד הירי בצוואר.

 

 

 

 

בית המשפט הנכבד קמא התייחס בהכרעת דינו גם לפגמים שנפלו בגירסתו של באסל, כפי שהתבררה מן החקירה הנגדית ואשר ההגנה, מטבע הדברים, התמקדה בהם וציין כי בפגמים אלה אין כדי לפגוע במהימנותו של באסל גם באישום זה. פגמים אלה מתייחסים הן לטעות של באסל בציון שמו של קורבן הירי והן לגבי שעת הירי והעובדה שהפרטים לגבי אירוע ירי זה נמסרו על ידו לאחר חתימת הסכם עד המדינה. המערער שב ומעלה טענותיו אלה גם במסגרת הערעור.

 

 

 

 

30. אף אני אינני מוצא ממש בטענות אלה. טעותו הראשונית של באסל בזיהוי קורבן הירי פוגמת אך במעט במהימנותו ביחס לאישום זה, שכן, באסל הציג הסבר משכנע "לבלבולו" זה (שנבע, לשיטתו, ככל הנראה מכך שבני משפחת מראר שוחחו עימו בסמוך לאחר המקרה בדבר אירוע הירי. ראו: עמוד 1016 לפרוטוקול הדיון דלמטה). עוד אוסיף ואציין כי גם בענין עראר קבע חברי, השופט א' א' לוי, כי בנסיבות המכלול – שגיאתו של באסל בשמו של מי שירו לעברו היא שגיאה "שמשקלה הפך להיות זניח". אף חברי השופט א' רובינשטיין, אשר ראה לנכון, בדעת מיעוט, לזכות את ויסאם מחמת הספק ממעורבות באירוע הירי, לא עשה כן בגלל ספק לגבי מהימנותו של עד המדינה, אלא בשל העובדה ששמו של עיסאווי כיעד הירי עלה לראשונה במסגרת של "רענון זכרונו" של באסל בחקירה המשטרתית.

 

 

 

 

בכל הנוגע לטענה כי באסל לא סיפר על ידיעותיו לגבי אירוע הירי עד שלב מאוחר בחקירתו, הרי שמקובלת עלי גישת המדינה ולפיה כאשר מדובר במי שגילה במהלך חקירותיו הרבות עוד ועוד פרטים לגבי אירועים עברייניים הידועים לו – אין לתהות שהדברים נחשפו שלב אחר שלב, ועם התקדמות החקירה התגלו מידעים לגבי אירועים נוספים. הדבר איננו מצביע על ניסיון "לסגור" תיקים, אלא להפך, שכן אילו המשטרה היתה רוצה "לסגור" מלכתחילה כמה שיותר תיקים, לא היו מתמשכות חקירותיו של באסל זמן כה רב.

 

 

 

 

31. עצם טענת המערער, כי גם אם נקבל את עדותו של באסל במלואה – לא ניתן יהיה לייחס לו על פיה הרשעה בעבירה של נשיאת נשק בפרשה זו – דינה להידחות. להבדיל מן האישום האחד-עשר, בו סברתי כי ראוי לזכותו מן העבירה של נשיאת נשק, העובדות באישום שלפנינו שונות, ומצדיקות את הרשעתו בעבירה זו. על פי עדותו של באסל, וויסאם והמערער יצאו מן הבית ביחד, כשהאקדח מוסתר אצל וויסאם, ומטרתם היתה לירות באדם שמקיים קשר עם אשת אחיו של טארק. הם נסעו ביחד אל המקום שבו היה אותו אדם (הקאנטרי קלאב המקומי ) ושם וויסאם ירה לעברו. לאחר מכן שניהם חזרו ביחד אל בית עיאט ודיווחו על התוצאות. בנסיבות אלה, מתקיימת כאן זיקה פיזית קרובה ומיידית של המערער לנשק – הוא יצא לבצע את הירי ביחד עם וויסאם, כשברור מן הנסיבות כי הוא שותף מלא לאירוע על כל חלקיו.

 

 

 

 

32. השגה נוספת שמעלה המערער בהקשר זה היא לגבי "שילובו" בגרסת עד המדינה, מבלי שהיה לו, לטענתו, חלק ממשי בפרשה. הוא מחזק טענתו זו בעצם העובדה שלא נחקר בחשד למעורבות באירוע, אלא עד שבאסל מסר גם את שמו בין המעורבים. אין בידי לקבל הטענה האמורה. כאמור לעיל, בית המשפט הנכבד קמא מצא את עדותו של באסל במכלול ובפריט אישום זה אמינה ומהימנה וקביעה זו מקובלת עלי. בנסיבות אלה אין גם בטענה אחרונה זו כדי לשנות ממסקנתי לגבי מהימנותו ואמינותו של באסל.

 

 

 

 

 

 

האישום החמישה-עשר

 

 

 

 

33. הטענה העיקרית של המערער ביחס לאישום זה היא כי התביעה חיברה בין מספר אירועים שאין ביניהם בהכרח קשר הגיוני, ונתנה להם נופך "דרמטי" שלא התקיים באמת. כן טוען המערער כי הראיות שהוצגו ל בית המשפט הנכבד קמא אינן מוכיחות את הנטען בכתב האישום בפריט אישום זה ולכן לא היה מקום להרשיעו בו. לבסוף מציין המערער כי המעשה שבגינו הורשע בעבירת התקיפה היה לכל היותר "טפיחה" על גבו של אותו תאמר, ולא היה בכך כל "תקיפה", במשמעותה המשפטית.

 

 

 

 

34. ביחס לטענה הראשונה, לגבי אי הוכחת קיום הקשר הפלילי, אעיר כי דינה לשיטתי להידחות.

 

 

 

 

במהותה, גם טענה זו מבקשת לקעקע ממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה המבררת. בית המשפט הנכבד קמא קבע את קיומו של הקשר הפלילי ונימק את החלטתו זו באופן מפורט ומבוסס היטב (ראו תקציר הפירוט בסעיף 3(ג) שלעיל). כל כולה של מסקנה זו משוקע בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידו – ומסקנתו זו מקובלת עלי נוכח הממצאים. עוד אציין כי גם בעניין ברק אישרר חברי, השופט א' א' לוי, את מסקנתו זו של בית המשפט הנכבד קמא.

 

 

 

 

זאת ועוד – רצף האירועים המתוארים בכתב האישום, בשים לב לעדותו של באסל כי משפחת עיאט-חרירי היתה מסוכסכת עם משפחת עבדאלקאדר והסברו למקור החשדות כלפיו – מוביל למסקנה כי הנאשמים אכן קשרו קשר לפגוע בבאסל. כך, בין היתר, ניתן לציין את "שיחת הבירור" שקיים המערער, בנוכחות טארק, עם באסל, שבפתחה "בדקו" השניים את ביתו של באסל, דבר שלא עשו לפני כן. תמליל שיחת בירור זו מצביע על כך שתוכנה היה קשה, והועלו בה כנגדו המילים: "בוגד" ו"מקולל".

 

 

 

 

35. אשר לאירוע חטיפתו ותקיפתו של תאמר, ההרשעה כאן בוססה בעיקרה על גרסתו של תאמר במשטרה, לאחר ש בית המשפט העדיף אותה על פני עדותו בבית המשפט. אינני רואה כל פסול בהעדפה זו של בית המשפט הנכבד, שכן להודעתו של תאמר במשטרה אנו מוצאים תימוכין רבים: חששו של תאמר מלהעיד ב בית המשפט והעובדה שעשה זאת רק לאחר שאולץ להעיד בעקבות צו הבאה שהוצא נגדו; הקלטת סתר של שיחה בינו לבין באסל (שסומנה ב בית המשפט הנכבד קמא ת/205א) ובה הוא מספר לבאסל אודות האירועים שהתרחשו, ובשיחה זו הוא חוזר על הגירסה המפלילה שמסר במשטרה; העובדה שציין בפתח הודעתו במשטרה כי הוא חושש ויודע שלאנשים שפגעו בו יש "חיילים". עוד נציין כי אל מול הודעתו של תאמר, שבה מסר גירסה מפורטת, הכוללת את פרטי פרטיו של האירוע, לרבות שמות המעורבים בו, זיהויים של חלק מהמעורבים בשמותיהם, מקום מגוריהם, העובדה שהשתמשו במכשירים מסוג מירס, המראה שלהם וסוג כלי הרכב שבו נסעו – עומדת גירסתו של המערער, שעיקרה הוא כי תאמר איננו מוכר לו והוא ראה אותו לראשונה בעת שהעיד בבית המשפט. בגירסה זו של המערער אין התמודדות אמיתית עם העובדות שידע תאמר לספר לגבי המערער (כגון כינויו והעובדה שלאחיו יש אכן מכשיר מסוג מירס) והיא גם איננה מתיישבת עם טענתו כעת, כי אכן התקיים מפגש ביניהם שבו רק "טפח" על גבו.

 

 

 

 

36. סיכומו של פרק זה הוא כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות ברובו, למעט בכל הנוגע להרשעתו של המערער בנשיאת נשק באישום האחד-עשר, כאמור לעיל.

 

 

 

 

נעבור עתה לבחון את טענותיו של המערער לגבי גזר הדין, בפרט בשים לב לזיכויו החלקי הנ"ל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הערעור על גזר הדין

 

 

 

 

37. כאמור לעיל, המערער סבור כי העונש שהושת עליו איננו הולם את העבירות "הדלות", כלשונו, שבהן הורשע, וכן בשים לב למעמדו "הנמוך" בהירארכיה הארגונית, כפי שעמד עליו בית המשפט הנכבד קמא. המערער מוסיף וטוען כי לא ראוי היה להשית עליו עונש זה במצטבר לעונש שנגזר עליו במסגרת תיק פלילי אחר. המדינה מנגד עומדת על כך שהעונש שהושת על המערער הולם את העבירות החמורות שבהן הורשע. בכל הנוגע להשתת העונש במצטבר לעונש האחר, המדינה מציינת כי אין למערער להלין אלא על עצמו, שכן הדבר נעשה בגלל עברו הפלילי והעובדה שהוא ממשיך בפעילותו העבריינית.

 

 

 

 

38. כידוע, ככלל, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים (ראו: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 9437/08 אלגריסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.5.2009)). המקרה שלפנינו איננו נמנה עם אותם מקרים חריגים, המצדיקים, כשלעצמם, התערבות של ערכאת הערעור בעונש שהושת על המערער. גזר דינו של המערער מנומק, מפורט ומבוסס כראוי ואינני מוצא בו החמרה יתרה, בשים לב לכל נסיבות העניין (לגבי משמעות הזיכוי מעבירה אחת, נדון בפיסקאות 40-39 שלהלן). עאטף תואר בגזר הדין כראש לקטגוריית "החיילים" שסרו למרותם של ג'מאל ואיאד. עוד ציין בית המשפט הנכבד קמא את עברו הפלילי המכביד של המערער וכן את העונשים המותנים, בני ההפעלה. בית המשפט הנכבד קמא הדגיש בגזר הדין את מידת המעורבות העמוקה של המערער במעשי החבורה העבריינית והיותו אחד ממרכיביה, וכן נימוקים הנוגעים לשיקולי ענישה כלליים.

 

 

 

 

39. אשר להשתת העונש במצטבר לעונש שנגזר עליו ב-ת"פ 3574/05 הנ"ל – סעיף 45 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין) קובע בהקשר זה כך:

 

 

 

 

"45.

 

 

(א) מי שנידון במשפט אחד לענשי מאסר בשל עבירות שונות, ולא הורה בית המשפט שישאם, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר.

 

 

(ב) מי שנידון למאסר ולפני שנשא כל ענשו חזר ונידון למאסר, ובית המשפט שדן אותו באחרונה לא הורה שישא את ענשי המאסר, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא עונש מאסר אחד והוא של התקופה הארוכה ביותר.

 

 

(ג) מי שנידון לשתי תקופות מאסר או יותר שאחת מהן חופפת בחלקה את האחרת, אין עליו, לאחר שנשא תקופת המאסר האחת, אלא שארית תקופת המאסר האחרת שאינה חופפת".

 

 

 

 

הכלל בענייננו מצוי ב-ס"ק (ב) וקובע כי אם לא ציין בית המשפט אחרת ואדם נדון לתקופת מאסר נוספת עוד לפני שסיים לרצות את העונש המקורי – יישא הוא רק עונש מאסר אחד בלבד, של התקופה הארוכה יותר. כלומר, "ברירת המחדל" היא ריצוי העונש בחופף ולא במצטבר. המערער משיג על כך שהוטל עליו לרצות את עונש המאסר בתיק זה, במצטבר לעונש המאסר בת"פ 3574/05 הנ"ל בהוראה מיוחדת של בית המשפט.

 

 

 

 

השגה זו – איננה מקובלת עלי. גישתו של המערער אמנם איננה מנותקת מפסיקת בית משפט זה בעבר (ראו למשל, ביחס לסעיף 45(א) לחוק: ע"פ 269/78 חליוואה נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 396, 401 (1979)) ואולם גישה זו לא אומצה כמדיניות עונשית כללית ומחייבת. כך, למשל, נפסק ב-ע"פ 6535/01 קוזירוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 562, 570-569 (2003):

 

 

 

 

"על דרך הכלל ייאמר, שבמקום בו סבור בית המשפט - בנסיבותיו הספציפיות של עניין פלוני - כי שיקולי הגמול וההרתעה גוברים על שיקולים אחרים, תגבר הנטייה לצבור עונשי מאסר אלה-אל-אלה, במלואם או בחלקם. הגורמים המהותיים המזינים שיקול זה רבים ומגוונים הם..."

 

 

 

 

ראו גם : ע"פ 5329/98 דג'אני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 273, 287-286 (2003); ע"פ 1899/04 ליבוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 934, 946-939 (2005).

 

 

 

 

בית המשפט הנכבד קמא לא פירט בהחלטתו מהו הטעם לכך שהשית את עונשו זה של המערער במצטבר לעונש בתיק האחר. אולם, גם ללא פירוט זה – מהקשר הדברים ברורה החומרה היתרה שמצדיקה פה את צבירת שני העונשים הללו. על המערער ועל יתר הנאשמים שסווגו על ידי בית המשפט הנכבד קמא כ"חיילים", נאמר בגזר הדין כי: "אלמלא מעשיהם ותרומתם לביצוע, כאשר הם אלו ש'לכלכו' את ידיהם עבור מי שמצויים מעליהם בהירארכיה, מן הסתם, קשה היה לבצע בקלות כה רבה מעשים כה חמורים לאורך זמן וכפי שנגלה הדבר במסגרת הפרשייה כאן... נאשמים כאותם 'חיילים' שבחרו להם בדרך הפשע כ דרך חיים, צריכים להיות מודעים גם למחיר הכבד שיצטרכו לשלם בעת תפיסתם" (עמ' 21 לגזר הדין).

 

 

 

 

יש לזכור עוד כי העבירה שבגינה הוא מרצה את המאסר ב-ת"פ 3574/05 היא עבירה של סחר בסם מסוכן ואף שהופלל על ידי באסל בתיק האמור, אין קשר מהותי בין העבירה האמורה לבין העבירות שביצע במסגרת ההתארגנות העבריינית שלפנינו.

 

 

 

 

40. לאחר שאמרנו את הדברים הללו, אנו מחויבים לבחון את עונשו של המערער, בשים לב לזיכויו החלקי באישום אחד-עשר.

 

 

 

 

אילו השית בית המשפט הנכבד קמא עונש נפרד על כל אחת מן העבירות שבהן הורשע, נראה שבעקבות הזיכוי החלקי חובה היתה עלינו כערכאת ערעור לבטל את העונש שיוחד לעבירה המסוימת (ראו: סעיף 217 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982; ד"נ 30/75 קובי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 757 (1976); דנ"פ 8086/01 אייזן נ' מדינת ישראל (פ"ד נט (5) 625 (2005) (להלן: עניין אייזן)). בענייננו הטילה הערכאה הדיונית עונש כולל כאמור, כפי שנהוג במרבית ההליכים הפליליים, כאשר ההרשעה היא במספר עבירות. במקרה כזה של עונש כולל – רשאי בית משפט שלערעור, אף שזיכה מעבירה, או מעבירות מסוימות, להותיר את העונש שגזרה הערכאה הראשונה על כנו (ראו: ד"נ 30/75 הנ"ל; עניין אייזן; ע"פ 288/88 גנדור נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 45 (1988); ע"פ 5367/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.2.2008); עניין עצמון. כן עיינו: יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים, הליכים שלאחר כתב אישום כרך ב' 1930 (2009)).

 

 

 

 

41. עלינו לבחון איפוא עתה– לגוף הדברים – האם עונשו של המערער, בהינתן הרשעותיו הנוכחיות, מצוי בגדרי טווח הענישה הסביר, שבו לא תתערב ערכאת הערעור. כך נעשה בעניין חרבוש, למשל. ואולם לשיטתי, זיכויו החלקי של המערער מהעבירה של נשיאת נשק כאן ראוי שיבוא לידי ביטוי מסוים בעונש, על דרך של הקלה מזערית בעונשו. הנני מציע איפוא להעמיד את ההפחתה כדי שישה חודשי מאסר בפועל, וזאת בהתחשב בנסיבות המכלול, בגזר הדין שהושת עליו (לרבות צבירת העונשים), בחלקו ביתר העבירות, מושא פריט האישום האחד-עשר וכן בשים לב להפחתה שביצענו בעניין עצמון.

 

 

 

 

 

 

 

 

סיכום

 

 

 

 

42. נוכח כל האמור לעיל – אציע לבסוף לחבריי כי נדחה את הערעור ברובו, למעט בעניין הרשעתו של המערער בעבירת נשיאת נשק באישום האחד-עשר, שם נורה על זיכויו מאישום זה. בהתאם יופחתו שישה חודשי מאסר בפועל מעונש המאסר בפועל שהושת על המערער (לרבות הצבירה), כשיתר חלקי גזר הדין ואופן השתתם – יוותרו כאמור על כנם.

 

 

 

 

 

 

 

 

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

 

 

 

 

אני מסכים.

 

 

 

 

 

 

השופטת (בדימ') א' פרוקצ'יה:

 

 

 

אני מסכימה.

 

 

 

 

 

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.

 

 

 

 

ניתן היום, ב' בתמוז התשע"א (4.7.2011).

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07063820_K14.doc יא

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il