עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 61/11

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השופטת א' חיות:

 

 

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (כב' השופטים י' שנלר, ק' ורדי ור' לבהר שרון) בו נדחה ערעור שהגישה המבקשת על החלטת ועדת העררים אשר קבעה כי התגמול שמגיע למבקשת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: חוק נכי רדיפות הנאצים או החוק) ישולם לה החל מיום 1.10.2005.

 

 

 

 

העובדות הצריכות לעניין

 

 

 

 

1. המבקשת, ילידת 1923, נולדה ברומניה ובמהלך מלחמת העולם השנייה התגוררה בעיר באקאו שהייתה תחת עוצר חלקי לפיו חוייבו יהודי העיר להישאר בבתיהם חלק ניכר משעות היממה.

 

 

 

 

ביום 17.1.1999 הגישה המבקשת לרשות המוסמכת לפי סעיף 2 לחוק נכי רדיפות הנאצים (להלן: המשיבה) תביעה לתגמול. במכתבה מיום 10.10.2000 דחתה המשיבה את התביעה בקובעה כי לא הוכח שהמבקשת עומדת בתנאים של סעיף 1 לחוק. כשמונה שנים מאוחר יותר פנתה המבקשת אל המשיבה והלינה על כך שטרם קיבלה תשובה לתביעתה (ר' מכתב המבקשת מיום 15.5.2008). המשיבה שבה ודחתה את התביעה באותו נימוק אך בהחלטתה מיום 28.5.2008, לא הזכירה את ההחלטה הקודמת מיום 10.10.2000.

 

 

 

 

על ההחלטה מיום 28.5.2008 ערערה המבקשת לוועדת העררים הפועלת לפי סעיף 16 לחוק (להלן: ועדת העררים). בפסק דינה מיום 6.1.2010 קיבלה ועדת העררים את הערר וקבעה שהעוצר בו הייתה המבקשת נתונה עולה כדי "שלילת חירות" המזכה אותה בפיצוי לפי חוק הפיצויים הפדראלי הגרמני משנת 1956, ומשכך היא זכאית לקבלת תגמול מן המשיבה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. עם זאת, נקבע כי בהתאם לכללים שנקבעו בו"ע 1733/07 הרשקו נ' הרשות המוסמכת (לא פורסם, 12.5.2008) (להלן: החלטת ועדת העררים בעניין הרשקו) ואושרו בערכאות הערעור, התגמול ישולם למבקשת החל מיום 1.10.2005­ – המביא בחשבון את מועד מתן פסק הדין בדנ"א 11196/03 גרנות נ' הרשות המוסמכת, פ"ד ס(3) 88 (2005) (להלן: עניין גרנות או הלכת גרנות). על החלטה זו ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי בתל אביב בטענה כי היא זכאית לתגמולים מיום הגשת התביעה, קרי מיום 17.1.1999, שכן הלכת גרנות חלה באופן רטרוספקטיבי על ההליכים שהיו תלויים ועומדים בעת שניתנה. עוד טענה המבקשת כי עד להודעת המשיבה מיום 28.11.2010 בבית המשפט המחוזי, היא לא ידעה כלל על קיומה של החלטת המשיבה מיום 10.10.2000 אשר, כאמור, לא נזכרה כלל בהחלטת המשיבה מיום 28.5.2008. מנגד טענה המשיבה כי המבקשת זכתה בהכרה המוקדמת ביותר האפשרית על פי הכללים שקבעה ועדת העררים בעניין הרשקו אותם אישר, לגישתה, בית המשפט העליון ברע"א 5512/09 הרשקו נ' הרשות המוסמכת (טרם פורסם, 24.11.2009) (להלן: פסק דינו של בית משפט זה בעניין הרשקו).

 

 

 

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

 

 

 

2. בפסק דינו מיום 19.12.2010 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו את ערעור המבקשת. בית המשפט הביע תמיהה על כך שבהחלטת הרשות מיום 28.5.2008 לא נזכרה החלטתה הקודמת מיום 10.10.2000, למרות שהמבקשת הלינה מפורשות בפנייתה לרשות מיום 15.5.2008 על כך שלא התקבלה בעניינה כל החלטה. אולם בית המשפט סבר כי אין צורך להכריע בשאלה האם תביעת המבקשת משנת 2008 היא תביעה חדשה מטעמה או שמא מדובר בפניה חוזרת לקבלת החלטה בתביעה הראשונה. בכל מקרה, כך נקבע, המבקשת קיבלה את התגמולים החל מן המועד המוקדם ביותר האפשרי בהתאם לכללים שנקבעו בהחלטת ועדת העררים בעניין הרשקו. בית המשפט הוסיף והפנה בהקשר זה לקביעתו בע"א (ת"א) 1828/08 הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נ' הרשקו (לא פורסם, 1.6.2009) (להלן: פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין הרשקו), כי הכללים שהותוו באותו עניין ובהם הכלל הרלוואנטי לענייננו (לפיו מועד מתן פסק-הדין בעניין גרנות יהווה המועד הקובע לעניין תחילת תשלום תגמולים במקרים שהזכאות נובעת משלילת חירות בשל עוצר), מקיימים איזון ראוי בין אינטרס הנרדפים לקבל פיצוי לבין האינטרס שלא להוסיף ולהעמיס תשלומים על קופת המדינה.

 

 

 

 

בית המשפט המחוזי ציין עוד כי מעגל הזכאים לתגמול על פי החוק הורחב בעניין הרשקו אל מעבר להלכה שנקבעה בעניין גרנות משנקבע כי יש לפרש את המונח "שלילת חירות" הקבוע בחוק הגרמני כמתייחס גם ל"עוצר" ולא רק לגירוש בלתי חמוש כבעניין גרנות, וכן משנקבע כי מי שפנה בעבר למשיבה מכוח עילת העוצר ונדחה, יוכל לשוב ולפנות למשיבה על מנת לקבל תגמולים. גם מטעם זה, כך הדגיש בית המשפט, הגבלת מועד תחילת הזכאות ליום שבו ניתנה הלכת גרנות יש בה משום איזון ראוי שכן מצד אחד הורחב מעגל הזכאים לתגמול כאמור ומצד שני צומצם מועד תחילת הזכאות, בשל הצורך להקל בנטל שמוטל עקב כך על הקופה הציבורית.

 

 

 

 

טענות הצדדים

 

 

 

 

3. המבקשת טוענת כי היא זכאית לקבל את התגמולים החל מיום 1.1.1999 ולכל המאוחר מיום הגשת תביעתה ביום 17.1.1999 ובהקשר זה היא מפנה לסעיף 3 לחוק נכי רדיפות הנאצים (ביטול הגבלת מועדים להגשת בקשה לזכאות), התשנ"ח-1998 לפיו מועד תחילת הזכאות הינו מהראשון לחודש שבו הוגשה התביעה לרשות המוסמכת. עוד טוענת המבקשת כי הלכת גרנות תיקנה טעות בפרשנות הדין ויש להחילה באופן רטרוספקטיבי. המבקשת מוסיפה וטוענת כי בהחלטת הוועדה בעניין הרשקו נקבע אומנם שמתן תגמול החל מן היום הראשון לחודש שבו ניתן פסק הדין בעניין גרנות, מהווה איזון ראוי, אך בבתי משפט השלום ניתנו מספר החלטות הסותרות קביעה זו ובהן נקבע כי התגמול יינתן ממועד הגשת התביעות. אשר להכבדה על הקופה הציבורית טוענת המבקשת כי עניין זה לא הוכח ולבסוף היא טוענת כי לבקשתה יש חשיבות משפטית וציבורית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים שכן עד היום לא ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק דין מנחה בשאלה זו.

 

 

 

 

מנגד טוענת המשיבה כי אין ליתן למבקשת רשות ערעור נוכח קביעתה של ועדת העררים בעניין הרשקו שאושרה בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון. לגופם של דברים, טוענת המשיבה כי רק בזכות השינוי שנקבע בעניין הרשקו לגבי מי ששהה ב"עוצר" הפכה המבקשת זכאית לקבל תגמולים ואין כל סיבה לא להחיל עליה גם את מועדי התשלום שנקבעו באותו עניין. לטענתה מועדי תשלום אלו הינם מאוזנים והגיוניים ואין לחרוג מהם בעניינה של המבקשת. בשולי טיעוניה ציינה המשיבה כי היא נמנעת מלהעלות טענה אפשרית נוספת לפיה תביעת המבקשת משנת 2008 הינה תביעה חדשה ומשכך המועד שממנו ואילך זכאית המבקשת לתשלום חל מאותו שלב (2008) ולא ממועד שנפסקה הלכת גרנות (2005). הימנעותה זו, הסבירה המשיבה, נובעת מכך שהטענה לא הועלתה על ידה בערכאות דלמטה.

 

 

 

 

דיון

 

 

 

 

4. פסק דינו של בית משפט זה בעניין הרשקו אכן הרחיב את מעגל הזכאים לקבלת תגמולים על פי חוק נכי רדיפות הנאצים בגין שלילת חירות. בהסתמך על הרציונאליים שנפסקו בהלכת גרנות שעסקה בסוגיית הגירוש, נפסק בעניין הרשקו כי גם עוצר חלקי כפי שהתקיים בערים שונות בבולגריה וברומניה עשוי, בהתקיים תנאים מסוימים, לעלות כדי שלילת חירות המזכה בתגמולים על פי החוק. המבקשת שבפנינו שהתה בתנאי עוצר חלקי בעיר באקאו שברומניה בעת מלחמת העולם השנייה והמשיבה אינה חולקת עוד על קביעתה של ועדת העררים מיום 6.1.2010 כי בשל כך קמה זכאותה לקבלת תגמול על פי חוק נכי רדיפות הנאצים.

 

 

 

 

המחלוקת בין הצדדים עליה סב הדיון בבית המשפט המחוזי ובבקשה שבפנינו, מתמקדת בשאלה מהו המועד שממנו ואילך יש לשלם למבקשת את התגמולים. המשיבה סבורה כי בעניין זה יש לילך בעקבות קביעותיה של ועדת העררים בעניין הרשקו, אשר קבעה שלושה מועדים אפשריים לתחילת תשלום התגמול לזכאים בגין עוצר, ואלו הם:

 

 

 

 

א. בתביעות שהוגשו וטרם ניתנה בהן החלטת המשיבה או בעררים התלויים ועומדים, התגמול ישולם מראשית החודש אשר בו נקבעה ההלכה בעניין גרנות (1.10.2005)

 

 

ב. בתביעות מחודשות של תובעים שפנו בעבר בטענת עוצר אך נדחו ואין בגינן ערר תלוי ועומד, התגמול ישולם ממועד החלטת ועדת העררים בעניין הרשקו (מאי 2008).

 

 

ג. בתביעות חדשות של תובעים, התגמול ישולם מיום הפנייה למשיבה.

 

 

 

 

במקרה דנן, וכפי שכבר צוין לעיל, החליטה ועדת העררים לסווג את עניינה של המבקשת בקטגוריה הראשונה ומשכך הוסיפה וקבעה כי המבקשת תהא זכאית לקבלת התגמול החל מיום 1.10.2005. אך קביעה זו אינה מקובלת על המבקשת והיא טוענת כי משהגישה את תביעתה ביום 17.1.1999 ומשנתקבל הערר שהגישה בעניין זכאותה לקבלת תגמול, יש לשלם לה את התגמולים לכל המאוחר מיום הגשת התביעה.

 

 

 

 

5. החלטת ועדת העררים בעניין הרשקו עמדה לדיון בהליך ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי וכן בהליך בקשת רשות ערעור שהוגש לבית משפט זה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין הרשקו דן, בין היתר, בקטגוריות השונות שקבעה ועדת העררים שם לגבי מועד תחילת תשלום התגמולים ובאמצו אותן ציין כי הן משקפות איזון ראוי בין האינטרסים הנוגעים לעניין. בפסק הדין של בית משפט זה בעניין הרשקו לא עלתה לדיון סוגית מועד תחילת התשלום וממילא לא נדונה, אך בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נשוא הבקשה שבפנינו שב בית המשפט ואימץ את הכללים האמורים שנקבעו בעניין הרשקו, בהדגישו כי משהורחב מעגל הזכאים על פי החוק הם משקפים "איזון נכון וראוי בין האינטרס של הנרדפים לקבל פיצוי על פי החוק לבין האינטרס שלא להעמיס עול כבד מידי על קופת המדינה".

 

 

 

 

6. החלטנו לדון בבקשה שבפנינו כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. אך לאחר בחינת מכלול הטענות שהעלו הצדדים בפנינו אנו סבורים כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי בדין יסודן ואין מקום להתערב בהן. אכן, בעקבות פסקי הדין בעניין הרשקו הורחב מעגל הזכאים לתגמול על פי חוק נכי רדיפות הנאצים באופן הכולל, בהתקיים תנאים מסוימים, גם את מי ששהו בעוצר חלקי. כמו כן, קמה על פי פסקי הדין בעניין הרשקו זכאות לקבלת תגמול בגין עוצר חלקי לא רק למי שעניינו היה תלוי ועומד בהינתן החלטת ועדת העררים באותו עניין אלא גם למי שתבע בעבר תגמול מטעם זה ונדחה. ודוק - סעיף 18 לחוק נכי רדיפות הנאצים מסמיך את המשיבה לחזור ולהחליט בעניין שכבר החליטה בו רק "אם ההחלטה הקודמת הושגה על ידי מעשה או מחדל המהווים עבירה פלילית, או, אם נתגלה על סמך ראיות חדשות, כי יסודה בטעות", וסעיף זה פורש בפסיקה באופן ששינוי הלכה אינו מהווה ראיה חדשה לעניין הסיפא של סעיף 18 הנ"ל (ראו ע"א 560/78 שטראוס נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, פ"ד לג(1) 468 (1979)).

 

 

 

 

הנה כי כן, ועדת העררים נקטה גישה מרחיבה ביותר לעניין היקף קבוצת הזכאים הנוספת על פי ההחלטה בעניין הרשקו ומשכך יש בעיניי הצדקה לרטרוספקטיביות החלקית (מיום 1.10.2005 ועד מאי 2008) שנקבעה בקטגוריה הראשונה של המקרים לפי אותה החלטה מבחינת מועד תחילת תשלום התגמול. רטרוספקטיביות חלקית זו אכן מאזנת כראוי - ועמד על כך בית המשפט המחוזי - בין האינטרס הקיים להקיף קבוצות רבות ככל הניתן של נפגעי רדיפות הנאצים לבין האינטרס שהרחבת מעגל הזכאים, כאמור, ומתן אפשרות למי שלא הוכר בעבר לשוב ולתבוע, לא תכביד יתר על המידה על הקופה הציבורית. לכך יש להוסיף כי במקרה דנן נדחתה תביעתה של המבקשת לראשונה כבר בשנת 2000. גם אם נקבל בעניין זה את טענתה של המבקשת – ואין לנו סיבה לפקפק בכך - כי החלטה ראשונה זו לא הגיעה לידיה, קשה להבין מדוע המתינה כתשע שנים עד ששבה וחידשה את פנייתה למשיבה בעניין אותה תביעה. זאת בייחוד בהינתן העובדה שבן משפחתה, עו"ד ישראל אינסלר, ליווה את הטיפול בתביעתה. השתהותה זו של המשיבה פועלת לחובתה ומצדיקה אף היא את תשלום התגמול מיום 1.10.2005 ואילך, על פי הקטגוריה הראשונה שקבעה ועדת העררים בעניין הרשקו, דהיינו באופן רטרוספקטיבי חלקי. אכן, אלמלא השתהתה ניתן להניח כי ההליכים בעניינה של המבקשת היו מסתיימים שנים רבות קודם שנתקבלה החלטת ועדת העררים בעניין הרשקו ממאי 2008 (בה הוכרה לראשונה הזכאות בשל עוצר חלקי). במצב דברים זה, הייתה המבקשת יכולה לכל היותר להגיש תביעה מחודשת לאחר מאי 2008 בהתאם לאותה החלטה, אך אז הייתה היא מסווגת בקטגוריה השנייה שנקבעה שם ולפיה קמה הזכאות לתגמול מאותו מועד ואילך - דהיינו ממאי 2008 בלבד.

 

 

 

 

מכל הטעמים המפורטים לעיל, אציע לחברי לדחות את הערעור בלא צו להוצאות.

 

 

 

 

ש ו פ ט ת

 

 

השופט ע' פוגלמן:

 

 

 

אני מסכים.

 

 

 

 

שופט

 

 

 

 

השופט א' רובינשטיין:

 

 

מצטרף אני לחוות דעתה של חברתי השופטת חיות, המעוגנת בנסיבות הספציפיות של המקרה דנא, שהן שונות מאלה של רע"א 2620/07 מדינת ישראל נ' ארלזוב (לא פורסם). חברתי הסבירה בבהירות, בכל הכבוד, מדוע האיזון והשקלול של תולדות המקרה דנא ושל ההלכות הקיימות מביאים לתוצאה שאליה הגיעה. אאחל למבקשת אריכות ימים ושנים.

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

 

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות.

 

 

 

 

ניתן היום, י"א באב, תשע"א (11.8.2011).

 

 

 

 

 

 

 

 

רשלנות רפואית בהריון היא נושא מורכב מאד. כדי לקבוע אם קיימת רשלנות רפואית בהריון יש לאסוף את כל תיק מעקב ההריון ולנסות לאתר אם היו מומים או פגמים מולדים שלא זומו. תביעת רשלנות רפואית בהריון נמשכת בד"כ מספר שנים. פיצויים על רשלנות רפואית בהריון הינם בסכומי עתק אם בית משפט מקבל התביעה וקובע כי אכן הייתה רשלנות רפואית בהריון: למידע נוסף בנושא זה, היכנסו אל העמוד:רשלנות רפואית בהריון

 

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11000610_V09.doc יל

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il