עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5955/09

 

באתר הבא של משרד עורכי דין רשלנות רפואית ניתן למצוא- רשלנות רפואית פסקי דין, כיצד ניתן להגיש תביעה רפואית, ועוד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט נ' הנדל:

 

 

 

1. ראובן – הוא הנאמן, רוכש בנאמנות נכס מקרקעין בעבור שמעון – הוא הנהנה. לא נרשמת כל הערה בדבר הנאמנות. בחלוף הזמן מוכרז הנאמן כפושט רגל. לוי – נושהו של הנאמן, מטיל עיקול על הנכס ומבקש לממשו. הנהנה מתנגד. לוי לא ידע ואף לא היה עליו לדעת על קיומה של הנאמנות. למי הבכורה בזכויות בנכס – הנהנה או נושה הנאמן אשר הטיל את העיקול? האם היעדר רישומה של הנאמנות פוגם בתוקפה כלפי צדדים שלישיים ובכלל? הקיימת נפקות מיוחדת לעובדה כי הנאמן מצוי בפשיטת רגל? שאלות אלו רובצות לפתחנו בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בבש"א 3738/08, מיום 24.6.2009 (כב' השופט י' שפירא). על מנת להכריע בסוגיה יש להידרש לשתי שאלות מקדמיות. האחת – מהי נאמנות?; האחרת – מהם יחסי הכוחות במשולש שצלעותיו: נהנה, נאמן, ונושה של הנאמן. טרם נתמודד עם הסוגיות שהוצגו, תובא תחילה המסגרת העובדתית.

 

 

 

 

רקע עובדתי

 

 

 

 

2. ביום 14.10.1993 רכש משיב 5, מר סטיבן בלוך (להלן: "בלוך"), זכויות בנכס מקרקעין (להלן: "הנכס"). התבצע רישום לעסקת הרכישה בלשכת רישום המקרקעין בירושלים ביום 17.9.1995. בחלוף הזמן, לאחר שחובותיו כלפי בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") לא נפרעו, פתח האחרון בהליכים משפטיים נגד בלוך. בהמשך הדרך הוכרז הלה פושט רגל. במסגרת ההליכים שהתנהלו נגד בלוך, הוטל על ידי כונס הנכסים מטעם הבנק (להלן: "הכונס") עיקול על נכסיו, ביניהם אף על הנכס נשוא הערעור. לכשפתח הכונס בהליכים למימוש הנכס, הגישה משיבה 4 (ולאחר מכן צורפו המשיבים 1-3, להלן יקראו המשיבים 1-4: "המשיבים") בקשה לביטול העיקול וכינוס הנכסים על הנכס בפני בית המשפט המחוזי בירושלים, כמו גם בקשה לעיכוב ביצוע הליכי מימוש העיקול, שנתקבלה.

 

 

 

 

טענות הצדדים וההכרעה בבית המשפט המחוזי

 

 

 

 

3. את הבקשות האמורות לעיל ביססו המשיבים על הטענה לפיה רכש עבורם בלוך את הנכס בנאמנות, ומשכך אין הבנק יכול להטיל עיקול על הנכס. המשיבים הציגו "הצהרה על ידי נאמן" לפי סעיף 74 לחוק מס שבח מקרקעין תשכ"ג-1963, כיום חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג-1963 (להלן: "חוק מיסוי מקרקעין"), בה הודיע בלוך לרשות המס כי רכש כנאמן את הנכס עבור המבקשים. עוד הוצגו אישורי מיסים שונים מרשויות מיסוי מקרקעין וכן העתק יפוי כח בלתי חוזר מאת בלוך, במסגרתו מייפה האחרון את כוחו של עו"ד בר סימן טוב: "למכור, להעביר, להשכיר, להחכיר, בתמורה ושלא בתמורה, למשכן, לשעבד" את הנכס האמור לפי רצון המשיבים. לגישת המשיבים, העיכוב שבהעברת הזכויות מבלוך למשיבים נוצר בשל עניינים הנוגעים ליחסים שבינם לבין עצמם, ובכל אופן, אין במחדל זה של אי-שינוי המרשם כדי לפגום במהותה של הנאמנות.

 

 

 

 

לטענת הכונס, הנאמנות כלל לא הוכחה וזאת מטעמים מספר: הימנעות המשיבים מלצרף להליך את עו"ד גדליה זיסקויט, אשר ייצג את בלוך בעסקת רכישת הנכס וחתם על הצהרת הנאמן; אי-הצגת הסכם הנאמנות המכונן את הנאמנות שבמהות ההליך ואי-הצגת מסמכים מהם ניתן לבחון את ההסכמה שבין המשיבים לבלוך בנושא הנאמנות. עוד טען הכונס כי תמוה הדבר שבמשך 15 שנים לא הועברה הבעלות בנכס מהנאמן (בלוך) לנהנים (המשיבים).

 

 

 

 

4. בראשית פסק דינו המפורט והמנומק, סקר בית המשפט המחוזי את מהותו של מוסד הנאמנות, ואת מצבת הזכויות המוקנות לנאמן ולנהנה בנכס נשוא הנאמנות. לאחר מכן פנה בית המשפט המחוזי לבחון האם קיימת חובה לרישום הערה בדבר הנאמנות, שכן היעדר רישום עלול ליצור עמימות ביחס לבעל הזכויות בנכס, כבמקרנו. בית המשפט המחוזי עמד על המתח הקיים בחוק הנאמנות, בין האיסור לרדת לנכסי הנאמנות בגין חובות הנאמן, לבין עקרון פומביות המרשם. נסקרה פסיקתו של בית משפט זה, תוך הדגשת התפתחותן של "הנאמנות הקונסטרוקטיבית" וה"זכויות שביושר". עוד קבע בית המשפט המחוזי כי על אף המשקל הממשי שנתנה הפסיקה לעקרון פומביות המרשם, הרי שאין פסול במצב של "נאמנות מוכמנת", וכי כאשר מדובר על "נאמנות אמת", להבדיל מ"נאמנות למראית עין", תגבר זכותו של הנהנה על זכותו של המעקל. זאת, בין היתר, נוכח חובת הנאמנות של הנאמן וזיקתו של הנהנה לנכס. בבואו ליישם קביעותיו במסגרת העובדתית הרלוונטית, קבע בית המשפט המחוזי כי רישומי המס מלמדים שהנכס נרכש בנאמנות אמיתית שאינה למראית עין. בהיותה כזו, נפסק כי המשיבים הם הנהנים ובעלי זכות הבעלות בנכס, וכי דינו של העיקול שהטיל הבנק להתבטל.

 

 

 

 

טענות הצדדים בערעור

 

 

 

 

5. לטענת המערערים, למרשם המקרקעין חשיבות מרובה, וקיימת חובה לרשום בו את דבר הנאמנות במקרים כגון דא. נטען כי אין מדובר בעסקת נאמנות, כי אם בעסקת מתנה, אשר דינה להתבטל במצבי חדלות פירעון של נותן המתנה. לחלופין הוסף, כי בהיעדר רישום הנאמנות, לא יכול היה הבנק לדעת אודותיה. ברמה העובדתית נטען כי לא הוצג לפני בית המשפט המחוזי כל הסכם נאמנות, אלא אך הודעה על קיומה של נאמנות, אשר הומצאה גם לרשות המיסים. דגש הושם על מחדלם של המערערים אשר לא רשמו את דבר הנאמנות משך 15 שנה, ואף לא ביקשו לרשום הערת אזהרה לגביה. לכן, לדעת המערערים, הפרו המשיבים את חובת הזהירות שלהם כלפי הבנק, והאחרון גובר במירוץ על הבעלות בנכס.

 

 

 

 

מן העבר האחר, סומכים המשיבים את ידם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. נטען כי המערערים לא טענו כל טענה מהותית ביחס לקביעות העובדתיות או המשפטיות של בית המשפט המחוזי. הודגש כי טענת עסקת המתנה הינה הרחבת חזית אסורה. הוטעם, כי העיכוב ברישום הבעלות ביחידות שונות של הנכס נוצר עקב רצונם של המשיבים לשפצו ולכרות הסכם פירוק שיתוף וייחוד דירות, כמו גם עקב נסיעתם של המשיבים לחו"ל. עוד נטען, כי משנודע למערערים על זכויות המשיבים בנכס, אין בהיעדרה של הערה כל משמעות, מאחר ולמערערים לא נגרם כל נזק. הוסף כי המשיבים הוכיחו כי מדובר בנאמנות אמת, ואין להתערב בקביעה עובדתית זו של הערכאה המבררת. הוער כי למערערים אין זיקה לנכס וכי אין זיקה בין חובותיו של בלוך לבין הנכס. עוד נטען, כי הבנק לא שינה מצבו לרעה בשל העובדה שלא נרשמה הערה על הנאמנות.

 

 

 

 

דיון והכרעה

 

 

 

 

6. הנאמנות מקורה כבר בשיטת המשפט ברומא העתיקה, שם הוגדר הנאמן כאדם הרוכש נכס מסויים, כדי להשיבו למוכר. עסקת נאמנות נוספת מתוארת במקרה בו מקנה פלוני המצוי במצוקה את אחוזתו לחבר חזק ממנו, על מנת שהאחרון ישיב לו את הנכס בתום התקופה המסוכנת. מסגרת זו נקראה נאמנות, שכן היא מבוססת על האמון לפיו יוחזר הנכס לבעליו המקורי. המדובר היה למעשה במכירת נכס מדומה, כאשר העילה האמיתית להעברתו אינה ידועה. במעמד העברת הבעלות בין הצדדים, נכרת ביניהם אף הסכם – Pactum Fiduciae – אשר תחם את זכויות הנאמן כלפי הנכס (וראו: מאיר מינרבי, "Fiducia – נאמנות" המשפט ב 341 (התשנ"ה-1994)).

 

 

 

 

ומן המשפט העתיק לימינו אנו. לפני כשלושים שנה נחקק חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק הנאמנות"). הוראות כלליות מופיעות בפרק א' לחוק, ולענייננו נתרכז בחמשת הסעיפים הראשונים. מהות הנאמנות מוגדרת בסעיף 1 לחוק הנאמנות באופן הבא:

 

 

 

 

"1. נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב הנאמן להחזיק או לפעול לטובת נהנה או למטרה אחרת".

 

 

 

 

נדרשת זיקה לנכס. המונח "זיקה" לא הוגדר. על פי פשוטו של מקרא, אין דרישה לבעלות. בספרות הוכרה דעה אחרת (ראו: י' ויסמן "אבני נגף בחוק הנאמנות" עיוני משפט ז (תשל"ט) בעמ' 282; והשוו: שלמה כרם חוק הנאמנות, תשל"ט-1979 (מהדורה רביעית, תשס"ד) (להלן: "כרם") עמ' 102-103). ראוי לציון כי לפי עמדת הצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011, ה"ח 595 (להלן: "הצעת חוק דיני ממונות"), קיומה של בעלות הנאמן בנכס מהווה תנאי ליצירת הנאמנות:

 

 

 

 

"נאמן הוא בעלים של נכס, החייב לפעול לגביו לטובת אדם (בפרק זה – הנהנה) או למטרה אחרת". (ראו סעיף 563 להצעת חוק דיני ממונות, ומיגל דויטש פרשנות הקודכס האזרחי (חלק א', תשס"ה) בעמ' 138).

 

 

 

 

כיום, נדמה כי עמדת הפסיקה של בית משפט זה היא שזיקה אין פירושה בהכרח בעלות בנכס הנאמנות (ראו למשל ע"א 4660/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' משה לישיצקי, פ"ד נה(1) 88; ע"א 6406/03 נאמני ההקדשות של העדה הספרדית בעיה"ק צפת ומירון נ' תומר שמעון כמוס (16.6.2005)). הואיל ובמקרה הנדון נקבע שקיימת בעלות של הנאמן בנכס, ראוי להדגיש את הסיפא של סעיף 1, לפיה חיובו של הנאמן הוא לפעול לטובת הנהנה או למטרה אחרת, קרי – לא לטובתו הוא. תהא הזיקה אשר תהא, הדגש מושם על אחריותו של הנאמן לפעול למען האחר.

 

 

 

 

כיצד נוצרת הנאמנות? זהו נושאו של סעיף 2 לחוק הנאמנות הקובע:

 

 

 

 

"2. נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש".

 

 

 

 

שלושת הדרכים ליצירת נאמנות הן: הדין, ההסכמה וכתב ההקדש. עמדת הפסיקה היא כי שלוש דרכים אלו אינן מהוות רשימה סגורה ליצירת נאמנות. הפסיקה הכירה בנאמנות מכוח פסק דין של בית משפט, ואף ב"נאמנות קונסטרוקטיבית" (ראו ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' מזל אהרונוב, פ"ד נג(4), 199 (להלן: עניין אהרונוב); ע"א 5715/95 אלן א' וינשטיין נ' עו"ד אפרים פוקס, פ"ד נד(5) 792; מיגל דויטש קנין כרך ד (2007, להלן: דויטש) עמ' 319-318 ובמצוין שם).

 

 

 

 

מכל מקום, בענייננו, מדובר בנאמנות חוזית-הסכמית שנתגבשה לכאורה תוך העברת זכויות הבעלות בנכס לנאמן. ודוק, עיון בחוק מגלה כי הדמות הדומיננטית בו הינה הנאמנות – לאו הנאמן. אף ניתן לומר כי תפקיד הנאמן נגזר מעצם קיומה של נאמנות. סעיף 3(ב), המתייחס לנכסי הנאמנות קובע:

 

 

 

 

"3. (ב) אין לרדת לנכסי הנאמנות אלא בשל חובות המוטלים עליהם או הנובעים מפעולות הנאמנות".

 

 

 

 

נכסי הנאמנות משמשים את מטרת הנאמנות, והחזקתם על ידי הנאמן לטובת הנהנה מקיימת את האמור בסעיף 1 לחוק. כפי שמציין כרם בעמ' 287: "הגם שנכסי הנאמנות עשויים להיות לכאורה בבעלות הנאמן, אין הם בגדר המסה של נכסיו לשם סילוק חובותיו". מעניין להפנות גם לאמור בסעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם – 1980, שכן במקרנו, הוכרז הנאמן כפושט רגל. על פי הפקודה, מוגדרים נכסיו של פושט הרגל כ"נכסים העומדים לחלוקה בין נושיו לפי פקודה זו, למעט נכסים שהוא מחזיק בהם כנאמן".

 

 

 

 

אם כן, משעה שנכסים מוחזקים בנאמנות, הרי שאין "לרדת" אליהם בשל חובות שלא הוטלו על הנאמנות או נבעו מפעולותיה. מטרת הנאמנות היא הקובעת. הנאמנות נוצרה לטובת הנהנה. כוחה רב, ולא רק בין הצדדים להסכם הנאמנות. אי לכך, מתבקשת השאלה – מה בדבר רישום הנאמנות? האם הוא בגדר חובה? האם קיימת נפקות לאי-רישום?

 

 

 

 

סעיף 4 לחוק הנאמנות כותרתו "רישום הערה":

 

 

 

 

"4. היה בנכסי הנאמנות נכס שפעולות בו טעונות רישום בפנקס המתנהל על-פי חוק, רשאי הנאמן להודיע על קיום הנאמנות לממונה על הפנקס, והממונה ירשום בו הערה מתאימה".

 

 

 

 

רשאי – אך אינו חייב. זאת בנבדל למשל מחובת הרישום המופיעה בסעיף 7(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). נוסחו של סעיף 4 עומד בניגוד להצעת חוק הנאמנות, לפיה "חייב" היה הנאמן לרשום בפנקס את דבר הנאמנות. לעיתים יש ליוצר הנאמנות רצון כי דבר הנאמנות לא יוודע, וזאת מסיבות השמורות עימו. הדין אינו פוסל זאת. אין חובה לרשום, אך כמובן, על הנאמנות – גם זו שלא נרשמה – להיות נאמנות אמיתית שאינה למראית עין. היעדר חובת הרישום נעוץ גם ברצון להרחיב את ההגנה על נהנים והבטחת מילוי מטרותיה של הנאמנות. כך סבור המלומד כרם:

 

 

"דרישת פורמליות מסוימת כתנאי לתוקפה המחייב של הנאמנות, היה גורם לכך שהנאמן היה זוכה בנכסי הנאמנות, מתחמק ממילוי חובותיו בטענה שהנאמנות לא נעשתה כדין, ולנהנים, או לציבור שהנאמנות היתה מיועדת לטובתו, לא היו יכולים לאכוף עליו את מילוי התחייבותו" (כרם בעמ' 308).

 

 

 

 

רישום דבר הנאמנות כרוך בסוגיית "פומביות המרשם". אין חובה לרשום. שאלה נפרדת היא מה הנפקות באי-רישום? האם יש משמעות לכך שצד ג' אינו יודע על קיומה של הנאמנות אם לאו? האם נושיו של הנאמן שלא רשם את את דבר הנאמנות, יגברו על זכויותיהם של הנהנים בנכס? סעיף 5 לחוק הנאמנות מתמודד עם האמור באופן הבא:

 

 

 

 

"5. כוחה של נאמנות יפה כלפי כל מי שידע או שהיה עליו לדעת עליה, ומשנרשמה הערה לפי סעיף 4 – כלפי כל העולם".

 

 

 

 

המדובר למעשה בהתנגשות חזיתית בין סעיף 3(ב) לבין סעיף 5 לחוק הנאמנות. על פי הראשון, ניתן "לרדת" לנכסי הנאמנות רק עקב חובות המוטלים עליהם או הנובעים מפעולת הנאמנות. על פי האחרון, היעדר רישום או היעדר ידיעה מצמצם את כוחה של הנאמנות כלפי צד ג'. זוהי באמת השאלה השנויה במחלוקת בין בעלי הדין בתיק זה. אם ייקבע כי סעיף 3(ב) לחוק הנאמנות – האוסר ירידה לנכסי הנאמנות בשל חובות חיצוניים – כפוף לסעיף 5 – המעלה על נס את דרישת הרישום או הידיעה של צד ג' בדבר הנאמנות – כי אז העיקול גובר על זכויות הנהנים. לעומת זאת, אם סעיף 5 נסוג מפני סעיף 3(ב) לחוק הנאמנות – התוצאה היא שידם של הנהנים על העליונה בתחרות הזכויות למול הבנק.

 

 

 

 

לדעתי יש לקבל את עמדת המשיבים - הנהנים. מסקנה זו נתמכת בארבעה יתדות: מגמת הפסיקה; עמדת המלומדים; מהות הנאמנות; מקומו של תום הלב במוסד הנאמנות.

 

 

 

 

היחס שבין סעיף 3(ב) לבין סעיף 5 לחוק הנאמנות

 

 

 

 

א. מגמת הפסיקה

 

 

 

 

7. בניסיון לדון במתח האמור, יוצג תחילה הרקע הפסיקתי לדיון בנושא. יובהר, כי הפסיקה לא דרכה במקום, והתפתחה ברבות השנים, כפי שיתואר.

 

 

 

 

ראשית מסענו בהלכה שיצאה מלפני בית משפט זה בע"א 371/89 אורית (שכטר) פורד נ' חיים שכטר חברה לבנין והשקעות בע"מ, פ"ד מו(1) 149 (להלן: "הלכת פורד"). במסגרת הערעור הנ"ל פסק בית המשפט העליון כי הכלל הקבוע בסעיף 5 הדן בכוחה של הנאמנות, גובר על הכלל שבסעיף 3(ב) לחוק, באופן שנושים יהיו כפופים לזכותו של הנהנה רק כאשר דבר הנאמנות היה ידוע להם, היה עליהם לדעת עליו, או אם נרשמה הנאמנות בפנקס.

 

 

 

 

 

 

גישה זו הגיונה בצידה, ומקיימת היא אחד מחשובי העקרונות בדיני הקניין, הלוא הוא עיקרון הפומביות. עקרון זה מהווה אבן יסוד בדיני הקניין, שכן באמצעותו מקבלת הזכות הקניינית את ההגנה כלפי צדדים שלישיים. באשר למקרקעין, היא מקיימת את שאיפתו של חוק המקרקעין, לבצר את מעמדו של מרשם המקרקעין כגורם המשקף נאמנה את מצב הזכויות בקרקע, שכל הרוצה רשאי לעיין בו ולהסתמך על האמור בו. (על חשיבותו של המרשם ראו ע"א 2070/06 תשתית ציוד ובינוי בע"מ נ' עו"ד יעקב גרינוולד – כונס נכסים (9.9.2008)).

 

 

 

 

שיקולים אלה הם שעמדו גם ביסוד ההלכה שיצאה מבית משפט זה בנושא מצרני לזה שלנו – מעמדה הקנייני של הזכות החוזית לקבל מקרקעין. המדובר בהלכה הידועה שנפסקה ברע"א 178/70 בוקר נ' חברה אנגלו ישראלית לניהול ואחריות בע"מ, פ"ד כה(2) 121 (להלן: "הלכת בוקר"). הלכה זו התבססה על סעיף 161 לחוק המקרקעין, שכותרתו "שלילת זכויות שביושר", וקבעה שנושיו של המוכר, שעודנו הבעלים הרשום של המקרקעין, אינם כפופים לחיובו האישי של המוכר כלפי הקונה, ורשאים הם להטיל עיקול על הנכס.

 

 

 

 

אולם, כידוע, הלכת בוקר איננה עוד בתוקף. בית משפט זה בעניין אהרונוב שהוזכר לעיל, ביטל את הלכת בוקר. על אף האמור בכותרתו הנ"ל של סעיף 161 לחוק המקרקעין, נפסק, תוך הפניה לסעיף 9 לחוק האמור, שאין לפרש את סעיף 161 באופן השולל קיומן של "זכויות שביושר תוצרת הארץ". בהקשר זה, נדרש הנשיא א' ברק לקו של ביסוס הזכויות שביושר על מוסד הנאמנות:

 

 

 

 

"קניין שביושר של הקונה (הראשון) בנכס מושא התחייבות למכר, ניתן לבסס על דיני הנאמנות הקבועים בחוק הנאמנות. על-פי קונסטרוקציה זו רואים במוכר נאמן, ואילו בקונה נהנה. לנאמן בעלות שבדין בנכס. לנהנה בעלות שביושר – פרי הזכויות שביושר – בנכס ...

 

 

קונסטרוקציה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. היא עומדת בפני שני קשיים עיקריים: ראשית, מהו המקור המשפטי לראיית הבעלים כנאמן והקונה (הראשון) כנהנה. חוק הנאמנות קובע כי "נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש" (סעיף 2). אם הדינים בדבר עיסקאות נוגדות אינם יוצרים זכות זו, הרי מקורה צריך להיות בחוזה ...

 

 

קושי שני שקונסטרוקציית הנאמנות מציבה הוא זה: סעיף 5 לחוק הנאמנות קובע כי "כוחה של נאמנות יפה כלפי כל מי שידע או שהיה עליו לדעת עליה...". נפסק כי כוחה של הנאמנות אינו יפה כלפי נושה של הנאמן (מחוב "פרטי") שאינו יודע ושלא צריך היה לדעת על הנאמנות (ראו: ע"א 654/82 [19], בעמ' 809; ע"א 371/89 [20], בעמ' 155). אם פסיקה זו בדין יסודה, כי אז התועלת שתצמח לקונה (הראשון) ביחסיו עם הנושה של המוכר מהקונסטרוקציה של נאמנות (קונסטרוקטיבית) היא מוגבלת. בשל קשיים אלה מבקש אני להשאיר קונסטרוקציה זו בצריך עיון".

 

 

 

 

אף השופט י' אנגלרד נדרש לסוגיה בקובעו:

 

 

 

 

"זכות העדיפות המוענקת לקונה הראשון היא במהותה זכות שביושר אשר מצדה היא ביטוי ליחס נאמנות "תוצרת ישראל". יצירת נאמנות זו בין מוכר לקונה אינה תלויה בתשלום המחיר מצד הקונה, משום שהיא קמה מעצם ההתחייבות לעשות עיסקה במקרקעין. את ההשלכות האחרות של הנאמנות, הן במישור היחסים בין קונה למוכר, הן כלפי צדדים שלישיים, יש לבחון על-פי הקשר הדברים".

 

 

 

 

כאמור, בענייננו אין חולק, כי ככל שאכן קיימת נאמנות בין הצדדים, המדובר בנאמנות מכוח חוזה ולאו בנאמנות קונסטרוקטיבית. על כן, הנאמנות ההסכמית שבין הצדדים מנביעה זכויות שביושר לנהנים כלפי הנכס. בנקודה זו יש לציין כי בעניין אהרונוב נשמעו גם קולות המכירים בעדיפותו של בעל העיקול המאוחר על פני "הזכאי שביושר", במקרים מיוחדים המבוססים על עקרונות יסוד בשיטת משפטנו, כגון עקרון תום הלב ודוקטרינת המניעות. כך למשל השופטת ד' דורנר בעמ' 287 לפסק דין אהרונוב:

 

 

 

 

"סייגים אלה לזכותו של הרוכש הראשון – שאינם רלוונטיים כאשר בעל האינטרס המבקש לטרוף את הנכס מידיו אינו רוכש, אלא נושה של הבעלים המקורי המבקש לעקל את הנכס – אינם היחידים. אפילו זכויות קנייניות, ולא כל שכן זכויות מעין-קנייניות שבהן מדובר בענייננו, אינן מוחלטות. יצירתן והשימוש בהן כפופים לחובת תום-הלב, ולתורת ההשתק הנגזרת ממנה במשפטנו".

 

 

 

 

(וראו גם פסקה 36 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) מ' חשין).

 

 

 

 

יוער, כי השופט חשין בפסק דינו ביקש להחיל את הלכת אהרונוב רק במצבים בהם נושי המוכר (ובענייננו – הנאמן), הטילו עיקול על הנכס. על פניו, קבע השופט חשין, נושי המוכר ייגברו על הקונה הראשון בזמן, עת יבקשו לפעול מכח צו לקבלת כספים בפשיטת רגל (ראו פסקה 32 לפסק דינו; וגם מיגל דויטש "נפילתה(?) ועלייתה של הזכות שביושר במשפט הישראלי – המשפט בעקבות המציאות" עיוני משפט כד 313, 345-340). יחד עם זאת, הפסיקה שלאחר הלכת אהרונוב קבעה כי בעל הזכות שביושר יגבר גם על נושה במצבי פשיטת רגל של המוכר – כבענייננו (ראו ע"א 3911/01 זהר כספי ואח' נ' שלמה נס (17.10.2002); פש"ר (ת"א) 241/89 יצחק בילו; וגם ח' דגן קניין על פרשת דרכים 236-234 (2005)).

 

 

 

 

לאורה של הלכת אהרונוב המשיכה הפסיקה להתפתח ולדון בחריגים הנובעים מאותה הלכה. בעניין שנדון בע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 385 (2005) (להלן: "הלכת גנז") נקבע, כי חובת תום הלב המוטלת על בעל זכות שביושר, דורשת כי זכאי זה יפעל ככל אשר ביכולתו על מנת לרשום הערת אזהרה בפנקסי המקרקעין, ובהיעדר רישום – ייתכן שבנסיבות מסויימות יאבד את עדיפותו על פני הנושה המעקל. בעניין גדי אברהם (ע"א 790/97 בנק המזרחי המאוחד נ' גדי אברהם, פ"ד נט(3) 697 (2004)) (להלן: "עניין אברהם"), פסע הנשיא א' ברק בטרקלינה של הלכת גנז, תוך כדי מיתון הכלל הקבוע בה, ופסק כי השאלה בדבר חובתו של הרוכש בעסקה, בעל הזכויות שביושר, ובענייננו – הנהנה, לרשום הערת אזהרה מכוח עיקרון תום הלב:

 

 

 

 

"תיבחן על-פי מהותו של היחס בין בעל העיסקה (הקונה) לבין המעקל. היקפה ותוכנה של חובת תום-הלב יילמדו מאופייה של זכות הקניין ומאופי האינטרסים הנוגעים לסכסוך. אין די בעצם אי-הרישום כדי לקבוע כי הופרה חובת תום-הלב של בעל העיסקה הראשונה. נדרשת בחינה של התכונות והמאפיינים של הזכות המופעלת ושל הזכות שבידי הצד האחר, כמו גם בדיקה פרטנית של הנסיבות הספציפיות. הרציונל האמור בפרשת גנז, שהביא לשלילת זכות האכיפה מקונה ראשון שלא רשם הערת אזהרה, אינו תקף בהכרח בתחרות בין קונה למעקל".

 

 

 

 

ניכרת התפתחות משמעותית בגישתה של הפסיקה בנדון, אשר עברה ארבעה שלבים. הראשון, הלכת בוקר בגדרה בוטל מוסד "הזכות שביושר". בשלב השני קבעה הלכת פורד כי זכותו של הנהנה נסוגה מפני נושי הנאמן, מקום בו הנאמנות לא נרשמה ולא הייתה ידועה לצד ג'. השלב השלישי הוא ביסוס "הזכות שביושר תוצרת הארץ" בהלכת אהרונוב. בשלב הרביעי, נקבע בהלכות גנז ואברהם שבמצבים מסוימים, יש לשלב את עקרון תום הלב בזכויות שביושר מתוצרת הארץ. בדיקת הפסיקה מגלה מגמה של הכרה בזכות שביושר ונסיגה מהלכת פורד. אמנם, בראשית הדרך הביעה הפסיקה בעניין פורד עמדה ברורה לטובת הנושה החיצוני שעיקל את הנכס על פני בעל הזכות שביושר – הוא הנהנה. אולם בהמשך הדרך, החייתה הפסיקה והעצימה את "הזכויות שביושר תוצרת הארץ", לרבות זכויות הנהנה בנכסי הנאמנות.

 

 

 

 

לשם הדיוק, הדיון בזכויות היושר התנהל בעיקר במגרשו של חוק המקרקעין. ככל חוק, יש לו כללים משלו, ובית המשפט נקט עמדה ברורה ביחס לסעיף 9 לחוק המקרקעין, הקובע:

 

 

 

 

"9. התחייב אדם לעשות עסקה במקרקעין ולפני שנגמרה העסקה ברישום חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעסקה נוגדת, זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה, אך אם השני פעל בתום-לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום-לב – זכותו עדיפה".

 

 

 

 

הלכת אהרונוב קבעה כי הסעיף האמור יוצר "זכות שביושר תוצרת הארץ". רוצה לומר, שההכרעה הותאמה לממדי חוק המקרקעין. אין הכרעה נקודתית בסוגיית הנאמנות בכלל, ובתחרות שבין סעיף 3(ב) לבין סעיף 5 לחוק הנאמנות בפרט. הכרעה אין – דיון יש. עולה מעמדות השופטים שהובאו לעיל, כי יש קשר בין הדברים. ההכרה ב"זכויות שביושר" בחוק המקרקעין משליכה, ואף מעצימה את הזכות שביושר בדמות זכותו של הנהנה בנכסי הנאמנות. זוהי מגמת הפסיקה בנדון.

 

 

 

 

ב. עמדת המלומדים

 

 

 

 

8. גישת המלומדים בנוגע למתח שבין סעיף 3(ב) וסעיף 5 לחוק הנאמנות בנויה על רבדי התפתחות הפסיקה. לדעת המלומד שלמה כרם, הביטוי "כוחה של נאמנות" המופיע בסעיף 5 יכול ויתפרש בכמה אופנים: (א) כוחה של נאמנות כלפי נושי הנאמן; (ב) כוחה של נאמנות כלפי הנהנים; (ג) כוחה של נאמנות כמקנה לנאמן סמכות לפעול בנכס; (ד) כוחה של נאמנות כמגבלה על חופש הפעולה בנכס של בעל הנכס; (ה) כוחה של נאמנות כמגבלה על סמכויות הנאמן. לגישתו, חלופות (א)-(ד) אינן סבירות ואינן יכולות להשתלב עם הדין. מעניין לציין את נימוקו לעניין שלילת האפשרות הראשונה – (א) כוחה של הנאמנות כלפי נושי הנאמן – היא זו הרלוונטית לענייננו:

 

 

 

 

"נושא כוחה של נאמנות כלפי נושי הנאמן מוסדר בסעיף 3(ב) לחוק הנאמנות. ייחוס סעיף 5 לכוח הנאמנות כלפי נושי הנאמן משמעה אולי, שהחסינות המוקנית לנכסי הנאמנות בפני חובותיו האישיים של הנאמן מוקנית רק כלפי נושה שידע על הנאמנות או שהיה עליו לדעת עליה. אין זה פירוש סביר: ההגנה לנכסי הנאמנות בפני נושי הנאמן ניתנת, כיוון שמבחינה עסקית-כלכלית נכס הנאמנות אינו בבעלות הנאמן. אין לשיקול זה ולא כלום עם שאלת תום-לבם, או ידיעתם, של נושי הנאמן. ועוד: בניגוד למשכון, למשל, שתוקפו מותנה במקרים מסוימים ברישום, קיום החסינות על-פי סעיף 3(ב) לחוק הנאמנות אינו מותנה ברישום הערה. ואכן, אין חוק הנאמנות דורש רישום הערה כחובה המוטלת על הנאמן, ובוודאי לא כתנאי לתוקף היותם של נכסי הנאמנות בגדר נכסי נאמנות" (כרם, בעמ' 327-328).

 

 

 

 

לדעת כרם, חלופה (ה), שעניינה כוחה של נאמנות כמגבלה על סמכויות הנאמן, היא הדרך לפרש את התיבה: "כוחה של הנאמנות" שבסעיף 5. על פי קו זה, במידה ומכר הנאמן נכס נאמנות לצד ג', וזאת בניגוד להסכם הנאמנות, הרי כוחה של נאמנות כזו "אינו יפה". הנגזר מכך שמוענקים לנהנה כלים לביטול העסקה שכרת הנאמן עם צד ג', במידה וזה ידע על קיומה של הנאמנות, וידע כי העסקה נוגדת את תנאיה. כך בסעיף 14 לחוק הנאמנות:

 

 

 

 

"14. פעולה שנעשתה בהפרת חובת הנאמנות והצד השלישי ידע או היה עליו לדעת על ההפרה, או שנעשתה ללא תמורה, רשאי בית המשפט לבטלה ועל הצד השלישי יחולו אחריות וחובות כשל נאמן; ידיעה על קיום הנאמנות, אין בה בלבד משום ידיעה על הפרת חובת הנאמנות".

 

 

 

 

מכלל ההן שומעים את הלאו. אם לא ידע הצד השלישי ולא יכול היה לדעת על דבר הנאמנות, משום שלא נרשמה, בית המשפט אינו רשאי להורות על ביטול הפעולה החורגת מסמכויותיו של הנאמן, בהיעדר בסיס משפטי עצמאי.

 

 

 

 

המלומד מיגל דויטש נדרש אף הוא למתח שבין הסעיפים האמורים. לדעתו, גם בהיעדר פומביות לקיומה של הזכות שביושר, יש מקום ליתן הגנה לנהנה אל מול נושי המוכר. על אף הקושי העולה מהיעדר הפומביות, "קשר הנאמנות" הינו קשר מחייב יותר מקשר חוזי רגיל. כדבריו:

 

 

 

 

"הציפיות המוצדקות של הנהנה הן לקיום שליטה מוגברת על הנכס, הקרובה יותר לזכות בעלות ממש, לעומת זכאי אובליגטורי גרידא. ציפיות לגיטימיות אלו עשויות להצדיק, אכן, השבחת ההגנה על זכאי מכוח נאמנות, גם בהיעדר פומביות לזכות" (דויטש, בעמ' 341).

 

 

 

 

 

 

פרופ' נילי כהן, במאמרה "חוזה של קטינה, לרכישת דירה, מול נושה של המוכר" הפרקליט מא (תשנ"ג-תשנ"ד) 161, בעמ' 179, מחזיקה בדעה דומה:

 

 

 

 

"משתמע, אפוא, ברורות, מן ההסדר החקיקתי, כי בהנחה שזכותו של הקונה מבססת נאמנות קונסטרוקטיבית, אין לרדת לנכסי הנאמנות, כלומר לדירה, בשל חובות הנאמן, המוכר. השימוש ברכוש הנאמנות לצורך פרעון חובות הנאמן, המוכר, אסור, בלי קשר לשאלה, אם ידע הנושה כי מדובר בנכס הכפוף לנאמנות של הקונה או אם נרשמה הערה על הנאמנות".

 

 

 

 

ומסכם היטב פרופ' שלום לרנר:

 

 

 

 

"המדיניות הראויה היא שנכסי הנאמנות לא ישמשו לפירעון חובותיו האישיים של הנאמן... בית המשפט העליון פסק לא אחת כי סעיף 3 לחוק הנאמנות, שלפיו לא ניתן לרדת לנכסי הנאמנות אלא בגין חוב שנוצר במסגרתה, כפוף להוראת הפומביות שבסעיף 5. מנגד, ההלכה הפסוקה כיום מגינה על זכויות מן היושר של רוכש, כלפי הנושה של המוכר, אף שלא ניתנה להן פומביות. בספרות הובעה דעה כי יש להגן באופן דומה על זכותו של נהנה, אפילו לא ידע הנושה על הנאמנות. הנהנה הוא בעלים שביושר של נכסי הנאמנות, ויש להגן על זכותו ברמת ההגנה המקובלת על זכויות שביושר" (שלום לרנר קיזוז חיובים (2009), בעמ' 117).

 

 

 

 

נראה איפוא כי על פי דעת המלומדים, זכותו של בעל הקניין שביושר תגבר בדרך כלל על זכויות נושהו של הבעלים הרשום (בענייננו – הנאמן), אשר במועד מאוחר ליצירת הזכות שביושר הטיל עיקול על הנכס.

 

 

 

 

להשלמת סקירת התפתחות הפסיקה ועמדת המלומדים בדבר פרשנות החוק כיום, ראוי להזכיר כי בהצעת חוק דיני ממונות, אשר פורסמה בחודש האחרון, בוטל הכלל הקבוע בסעיף 5. כמובן, אין בהצעת חוק שטרם נתגבשה לידי חוק, כדי לחייב בתיק זה, אך נדמה שיש בה לבסס את העמדה בדבר מגמת הפסיקה וגישת המלומדים (ראו דברי ההסבר בהצעת החוק בסעיף 563).

 

 

 

 

ג. מהות הנאמנות

 

 

 

 

9. החוט המקשר בין עמדת המלומדים למגמת הפסיקה הוא מהותו של מוסד הנאמנות. מהות זו מהי? מה אופיו של מוסד הנאמנות? מוסד זה מצא נחלה במשפט האנגלו-אמריקאי. שורשיו בדיני היושר באנגליה. דינים אלה נולדו בהקשר ההיסטורי של דין המלך, על מנת להתגבר על כללים נוקשים אשר היוו מכשול לעשיית צדק. לולא ענף משפטי זה, נסיון ליצור קשרי נאמנות היה נידון לכישלון. אבהיר. במטריה משפטית הנעדרת "דיני יושר", היה הנאמן בעליו של הנכס, ואחריותו כלפי הנהנה תלויה הייתה בכוח המוסר אך לא בכוחו של הדין. הנהנה היה נעדר מעמד לתבוע את הנאמן. הולדת דיני היושר שינתה את המצב. בהסכם נאמנות הנאמן הוא הבעלים, אך זכויותיו מוגבלות באינטרס הנהנה. המצב תואר באנגליה באופן בו הנאמן הוא בעל "זכות קניינית שבדין", ואילו הנהנה הוא בעל הזכויות הקנייניות מן היושר (ראו:J.H Baker & S.F.C Milsom, Sources of English Legal History (1986); Henry Hansmann & Ugo Mattei, Trust Law in the United States. A Basic Study of Its Special Contribution, 46 Am J. Comp. L. 133 (1998) (להלן: "Hansmann & Mattei"); Sara Worthington, Equity (2^nd ed., 2006)). הרלוונטיות למשפט הישראלי הינה שיש בכך לחדד הבנת מעמדו של הנאמן. בהנחה שהאחרון הוא בעל הנכס, בעלותו מאופיינת בחובותיו ולא בזכויותיו. אף קבלת שכר עבור פעילויותיו – להבדיל משיפוי בגין הוצאות סבירות – אינה מובנת מאליה מבחינה משפטית (ראו סעיף 8 לחוק הנאמנות). העניין בא לידי ביטוי במבנה החוק. סעיף 10 לחוק הנאמנות מגדיר את חובותיו וסמכויותיו של הנאמן, סעיף 12 את אחריותו. כותרתו של סעיף 13 עניינה "איסור טובת הנאה". הנאמן כשמו כן הוא – נאמן לתפקיד הנאמנות, לזכויות הנהנה. עליו לדבוק במטרה – שאינה הטבת מצבו. לצד זאת, אין המדובר בשליחות. שיקול דעתו של הנאמן בניהול הנאמנות – לטובת הנהנה – עשוי להיות רחב. נוצר מעין פיצול בין הנאמן, שאף עשוי להיות הבעלים הפורמאלי, לבין הנהנה. העניין קריטי כדי לבחון את זכויותיו של צד ג' לעומת זכויות הנהנה.

 

 

 

 

כל עוד מדובר בחובות המוטלים על נכסי הנאמנות, או נובעים מפעולותיהם, ניתן "לרדת אליהם" (ראו סעיף 3 לחוק הנאמנות). אולם, היה ודובר למשל בעיקול שהטיל נושה הנאמן על נכסי הנאמנות בגין חוב "חיצוני" – מתבקשת השאלה: מה לחוב ולנכסים? האינטרס של נושה הנאמן החיצוני, נופל באופן ברור מאינטרס הנהנה בנכסי הנאמנות. גישה זו של השוואת כוחם של האינטרסים המתחרים, באה לביטוי בפסק דינה של השופטת ט' שטרסברג-כהן בעניין אהרונוב (פסקאות 30-32):

 

 

 

 

"הזכויות המתחרות, שהן זכות חוזית אובליגטורית אל מול עיקול שהטיל נושה, אינן שוות ערך ומעמד...

 

 

 

 

על כף המאזניים האחרת, אל מול בעל הזכות האובליגטורית, מצויה זכות המעקל. עיקול הוא במהותו זכות חלשה במידרג הזכויות. העיקול איננו יוצר את הזכות המהותית. הוא משמש כלי למימוש הזכות המהותית שהיא חובו של החייב-בעל הנכס, לנושהו. העיקול הוא שימת הנושה יד על רכוש החייב כדי להבטיח אפשרות מימוש החוב על-ידי הנושה...

 

 

 

 

אין בכוחו של עיקול למרק את זכויותיו של החייב בנכס המעוקל ואם קודם לעיקול נעשתה עיסקה תקפה בנכס, העיקול אינו יכול לבטל את תוצאותיה של העיסקה. העיקול מתגבש על זכויותיו של החייב כפי שהן (ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, בעמ' 680)...

 

 

 

 

כיוון שהעיקול במהותו הינו כלי דיוני שבאמצעותו יכול הנושה לגבות את חובו והוא אינו יוצר זכות מהותית בנכס הספציפי דווקא, אין הצדקה להעדיפו על פני הקונה – אף שלא רשם הערת אזהרה – שלו אינטרס בנכס הספציפי. הנושה מעוניין בפירעון חובו. הא ותו לא. זכויותיו של הנושה בנכס הספציפי נצמחו לו באופן אקראי באמצעות עיקול שהטיל במסגרת קשר משפטי בין הצדדים שאינו קשור כלל במקרקעין..."

 

 

 

 

והכתוב יפה לענייננו. זכותו של המעקל מכוח חוב "חיצוני" של הנאמן, אינה בת-תחרות לזכות הקיימת לנהנה מנכסי הנאמנות. כאמור, הנאמנות נוצרה עבורו. תוצאה לפיה זכותו של המעקל בשל חוב חיצוני של הנאמן תגבר על הנהנה, מחטיאה את מטרת מוסד הנאמנות.

 

 

 

 

נבהיר ונרחיב בהסתכלות נוספת. התחרות אינה רק בין העיקול כזכות דיונית לבין זכויותיו המהותיות של הנהנה. המעקל אינו אלא נושה הפועל לצורך גביית חוב כספי. ברי כי אלה הם פני הדברים כאשר עסקינן בנאמן אשר הוכרז כפושט רגל. על פי הפסיקה שהובאה לעיל, אין בנתון זה כדי לשנות את התוצאה, אך הוא מצביע על האינטרס והזכות המהותיים של הנושה המעקל. הנקודה היא כי ביחס לנכסי הנאמנות, הזכויות המתחרות – בין אם תוגדר זכות המעקל כדיונית או כמהותית – אינן שוות כלל ועיקר. זכותו של המעקל חלשה יותר, ואין בכוחה לגבור על זכות הנהנה בתחרות על נכסי הנאמנות.

 

 

 

 

כמובן, לא ניתן לסיים את הדיון בשלב זה. התחרות בין המתחרים כאן מלווה במרכיב נוסף – הוא היעדר הרישום. אף אם אין חובת רישום על-פי דין, לגיטימי יהא לשאול: מה נפקותו של היעדר רישום? לשון אחר, לא די בהצגת מצג אנליטי כדי לבסס את כוחו של סעיף 3(ב) לחוק הנאמנות. ההכרעה דורשת פרישת שיקולי מדיניות אשר מטים את הכף לפרשנות המטיבה עם הנהנה בתחרות שבין סעיף 3(ב) לבין סעיף 5 לחוק הנאמנות. נוכח עמדת הפסיקה שהובאה לעיל, נושא היעדר הרישום צועד יחד עם עקרון תום הלב. מקרנו אף דורש התייחסות לעיקרון זה, שהרי אין טענה שהמעקל פעל בחוסר תום לב, ואילו ניתן להקשות על הנהנים בדמות השאלה – מדוע לא נרשמה הנאמנות תקופה של 15 שנה? רוצה לומר, האם במצב בו הנאמנות לא נרשמה והמעקל לא ידע עליה – תוך הוספת שיקול תום הלב, עשוי שיקול אחרון זה בכלל, ובנסיבות המקרה בפרט, להפוך את הקערה על פיה?

 

 

 

 

ד. מקומו של תום הלב במוסד הנאמנות

 

 

 

 

10. עקרון תום הלב חולש על המשפט האזרחי כולו. כך התפתח המשפט הישראלי בעשורים האחרונים. צילו של סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 מוטל אף על שטחים משפטיים נוספים. דווקא בשל כך, חיוני להדגיש לא רק את המשותף, אלא גם את השוני ביישום עקרון תום הלב בענפי משפט שונים. לא הרי תום לב בניהול משפט כתום לב בניהול משא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה. תוצאה אחידה מדי עלולה, שלא במתכוון, להביא לכך שהחלת עיקרון תום הלב תיעשה בחוסר תום לב. הרגישות הנדרשת לתחום המסוים מצאה ביטויה בפסיקה:

 

 

 

 

"דרישות תום-הלב בגדרי זכות הקניין אינן זהות לדרישות תום-הלב בגדרן של זכויות החיובים. מהותה של הזכות משפיעה על היקף פעולתו של עקרון תום-הלב בגדריה. כל זכות והערכים והאינטרסים המוגנים על-ידיה; כל זכות ועוצמתה שלה; כל זכות ואיזוניה שלה ביחסה עם ערכים ואינטרסים נוגדים; כל זכות ומידת השפעתו של תום-הלב עליה. בהתייחסו לשיקולים של ודאות משפטית ושמירה על עוצמתו של הקניין...

 

 

 

 

אופיו של האינטרס הנפגע קובע את היקף תחולתו של עקרון תום-לב לגביו. בעניין זה מן הראוי הוא להבחין בין אינטרס המעוגן באמצעות זכות הקניין לבין אינטרס המעוגן באמצעות חיוב. היסטורית, המשפט מגן על זכות הקניין באופן "חזק" יותר משהוא מגן על החיוב" (רע"א 6339/97 משה רוקר נ' משה סלומון, פ"ד נה(1) 199, פסקה 6 לפסק דינו של הנשיא א' ברק וכן פסק דינו של השופט י' טירקל).

 

 

 

 

מהות דיני הנאמנות ואפיונם הייחודי הוצגה לעיל. היא משמעותית, בין אם מדובר בנאמנות רשומה או ידועה לצד ג', ובין אם לאו. ככלל, תחום-תחום ותום הלב הדרוש בו. בענייננו, הגדרת תום הלב הנדרש נגזרת מאופיו של מוסד הנאמנות. נתמקד באי-הרישום, שכן זוהי הטענה המועלית נגד הנהנים. כפי שהובהר לעיל, המבנה המיוחד של דיני הנאמנות – שניים אוחזין בטלית, כל אחד באופן אחר – מסביר מדוע אין חובה ליידע או לרשום. פומביות המרשם אינה הכרח בדיני הנאמנות ואף עשויה לפגוע במוסד. למשל, עצם ההסכמה היא שיש צד אחד, אשר כלפי חוץ מהווה "בעלים", וצד אחר אשר כלפי פנים הוא-הוא בעל זכות הקניין. כפיית הוראה של פומביות ההסדר בין השניים עלולה לפגוע בתכלית חוזה הנאמנות ובמטרתו. כמובן, תיתכנה וריאציות עובדתיות שונות ומגוונות. לכן, ניתן לרשום, ואף יש יתרונות בכך. הבחירה מצויה בידי הצדדים. שונה המצב, למשל, בדיני עסקה במקרקעין, במסגרתה הרישום הוא כשלעצמו מהותי. לכן, בעניין אהרונוב תופס היעדר הרישום גוון אחר -חלק אינטגרלי מיצירת הזכות. אין כן הדבר בדיני הנאמנות. יעיד על כך סעיף 5 לחוק הנאמנות. תחולתו מתייחסת ל"מי שידע או היה עליו לדעת" ומוסיף בסיפא – "ומשנרשמה הערה לפי סעיף 4 – כלפי כל העולם". צא ולמד, כי לא רק שהרישום אינו חובה, אלא שהוא אך שווה ערך לידיעה בפועל של צד ג' מסוים. מעלתו של הרישום הינה אפוא שבאמצעותו נוצרת ידיעה קונסטרוקטיבית לכולי עלמא על ידי פעולה אחת. הרישום משול לרשת המכסה שטח רחב. יתרונותיו במישור המעשי. הותרת עניין הפומביות לשיקול דעת המעורבים הישירים לחוזה הנאמנות עלולה ליצור אי-בהירות. ברם, בדרך זו בחר המחוקק לכבד את מוסד הנאמנות. הפסיקה צועדת בנתיב המעניק הכרה מועצמת לזכויות שביושר. בראייה זו, קביעה לפיה היעדר הרישום כשלעצמו יפגע בטובת ההנאה המגיעה לנהנה, באופן בו ייאלץ האחרון לעמוד בתור אחרי נושיו של הנאמן מכוח חוב חיצוני, אינה עומדת בתכליתו של חוק הנאמנות ובמטרותיו.

 

 

 

 

ומן המהות של דיני הנאמנות ובחינת חובת תום הלב, למקרה דנא. טענת המערערים היא שהנהנים פעלו בחוסר תום לב משלא דאגו לרישום דבר הנאמנות במשך כ-15 שנה. על פי קו זה, היעדר פעולת הרישום מהווה התנהגות משוללת תום לב. גישה זו אינה מקובלת עלי משלושה טעמים. ראשית, כאמור, הצדדים אינם חייבים לרשום את דבר הנאמנות. המחוקק אף לא קבע תקופה בגדרה קמה חובת רישום. ודוק, הנאמנות קיימת גם אם רק הנאמן והנהנה יודעים עליה. משכך, אין לומר שהצדדים לנאמנות פעלו במקרה זה בחוסר תום לב. אין עסקינן בהסתרת מידע אשר היה עליהם לגלות, אלא בהחלטה על פי דין שלא לתת פומביות באמצעות המרשם. הרישום אינו מצוי בליבת מוסד הנאמנות. שנית, והנימוקים הינם מצטברים, אין קשר בין הרישום לבין יצירת הנאמנות וקיומה. הרישום נועד למטרה אחרת. תכלית הנאמנות מתיישבת לעיתים עם היעדר רישום. שלישית, בנתיבים בהם היה על הצדדים לנאמנות לדווח על קיומה – כך נעשה. הנאמן דיווח לרשויות המס כי הנכס נרכש בנאמנות לטובת הנהנים.

 

 

 

 

התנהגות בחוסר תום לב תתבטא לא בהיעדר רישום, אלא בדרכים אחרות. למשל, התנהגות נאמן הנוגדת את תנאי הנאמנות או קיומו של חוזה נאמנות פיקטיבי. פעילות כזו אינה בנמצא כאן. הראוי לדגש בענייננו הוא כי אין מקום לקבוע שהנאמן או הנהנה פעלו בחוסר תום לב. ואל תשיבני כי אף הבנק, בגדר נושה חיצוני, פעל בתום לב. התחרות האמיתית היא בין עוצמת הזכות של הבנק לבין עוצמת זכותם של הנהנים. זאת ביחס לנכסי הנאמנות, אשר להם אין כל זיקה לחובו של הנאמן כלפי הבנק.

 

 

 

 

עולה מן המקובץ, כי מגמת הפסיקה היא לחזק את זכויותיו שביושר של הנהנה בנכסי הנאמנות, ולהעדיפן במקרה המתאים על פני זכויות חלשות יותר. דוגמא לזכות חלשה שכזו – עיקול בגין חוב חיצוני ונטול כל קשר ישיר לנכסי הנאמנות. המלומדים שהובאו דוגלים בגישה זו ביחס לסוגיה הקונקרטית שהתעוררה. התוצאה של העדפת הנהנים תואמת את מהותו של מוסד הנאמנות. מהות זו, יחד עם דרישות החוק, מלמדת מדוע אין להסיק שהיעדר רישומה של הנאמנות מהווה פעולה בחוסר תום לב. המהות האמורה מעגנת את המסקנה לפיה אין לפרש את המונח "כוחה של נאמנות" המופיע בסעיף 5 לחוק הנאמנות, כמתייחס למקרה בעל מארג עובדתי כבענייננו.

 

 

 

 

11. הפניה למשפט המשווה עשויה להועיל לבחינת המקרה המונח לפתחנו. הדין בארה"ב מעניק עדיפות לקשר בין הנאמן והנהנה על פני אינטרס חיצוני של צד שלישי בנכס. כפי שנקבע ב- RESTATEMENT (2d) OF TRUSTS:

 

 

 

 

"§ 273 Protection of Interest of Third Person in Trust Property

 

 

 

 

Where a third person has an interest in specific trust property, such interest will be protected to the same extent as if the property were not held in trust".

 

 

 

 

משמע, האינטרס של צד ג' יזכה להגנה רק כאשר קיימת זיקה ישירה בינו לבין הנכס. הוא המצב, אף אם צד ג' לא ידע על קיומה של הנאמנות, בדומה למקרנו:

 

 

 

 

 

"§ 308 Creditors of Trustee

 

 

 

 

A creditor of the trustee personally who attaches trust property or obtains and records a judgment against him or levies execution upon the trust property is not a bona fide purchaser although he has no notice of the trust. "

 

 

 

 

העניין הובהר בדברי ההסבר וההערות:

 

 

 

 

 

"Judgment creditor. Although by statute or otherwise a creditor who obtains judgment is entitled to a lien upon land or other property of the judgment debtor, the judgment creditor is not a bona fide purchaser, and he cannot enforce such a lien upon property which the judgment debtor holds in trust".

 

 

 

 

יושם אל לב כי המדובר בנושה מכוח פסק דין, ואף על פי כן, עיקולו אינו תופס כלפי הנהנה. המלומדים בארה"ב חידדו את הנקודה, והציגו את הרציונאל לכך:

 

 

 

 

"Indeed, even if the trustee intentionally breaches her duty to the beneficiary, and specifically pledges trust property as security for credit extended to the trustee by a third party creditor who is unaware that the property is held in trust, the creditor will not be permitted to enforce his security interest in the trust property, which instead will remain available only to the beneficiary. Even here, the law apparently presumes that the Trustee's creditors are in a better position than the Beneficiary to look out for themselves (or, to use the conventional Calabresian terminology, that they are the cheapest cost avoiders) " (Hansmann & Mattei).

 

 

 

 

נטען, כי קיימת הנחה בדין לפיה נושי הנאמן ידעו לדאוג לעצמם טוב יותר מהנהנה, ולכן זכותו של האחרון תגבר על זכות עיקול. הודגש במאמר שלולא יצירת המנגנון המיוחד של הנאמנות, היה המצב המשפטי שונה.

 

 

 

 

גישה הרואה את הייחוד במנגנון הנאמנות באופן אחר, מסבירה שלדעתה דיני הנאמנות שייכים לדיני החוזים, ולא רק לדיני הקניין. הודגש, כי מוסד הנאמנות כיום הפך למוסד ייחודי בשיטה האנגלו–אמריקאית. עם זאת, דינמיקת החיים מוצאת את הפתרון בגישה האירופאית. גישה זו נשענת על דיני החוזים לצורך השגת מטרות דיני הנאמנות, מבלי להיזקק לתחום זה ישירות. התפתחות משפטית זו תומכת בתזה המרכזית של הגישה, לפיה אין "לקפל" את דיני הנאמנות אל תוך דיני החוזים. מוסד הנאמנות הינו בעל "יושרה ממסדית", עם תכונות ייחודיות, המצדיקה את היותו תחום נפרד ועצמאי במשפט. יחד עם זאת, ראיית מוסד הנאמנות בפריזמה של דיני החוזים עשויה להועיל. הנאמנות הינה עסקה. לכן, דיני החוזים מהווים כלי לבדיקת מוסד הנאמנות (וראו: שם, וגם John H. Langbein, The Contractarian Basis of the Law of Trusts, 105 Yale L.J. 625 (1995)). הפנייה למשפט העברי תסייע בבחינה זו.

 

 

 

 

12. היו שגרסו שמוסד הנאמנות הוכר מקדם על ידי המשפט העברי. השופט מ' זילברג ז"ל, כך דרכו של תלמוד (ירושלים תשכ"ב) 137-136, סבר שסוגיית הרשאה מהווה מקור קדום לדיני הבעלות שביושר והנאמנות של המשפט האנגלי:

 

 

 

 

"הולדסוורט אומר, כי הבעלות שביושר, שהעניקה האקוויטי האנגלית לבנפיציאנט של הטרסט, אין לה אח ורע בשום שיטת משפט אחרת, ואין הדבר כן! במשפט העברי מוצאים אנו בעלות זו בעסקת הנאמנות של ה'אורכתא', או ההרשאה. המרשה מקנה למורשה את נשוא התביעה, כדי שיוכל להתדיין במקומו עם הנתבע, והלה לא יוכל להטיח כלפיו: לאו בעל דברים דידי את! אבל הקנאה זו היא 'הקנאה גרועה', זאת אומרת: הבעלות שהוא רוכש היא בעלות מוגבלת, פועלת כלפי חוץ ואינה פועלת כלפי פנים, כלפי המרשה. ביחסים הפנימיים שביניהם, הבעלים הוא המרשה, ולא המורשה, והרי לפנינו ב'קליפת אגוז' רעיון הנאמנות. כי ה'הקנאה הגרועה' של המשפט העברי מניחה מקום ל'קנין טוב' הנשאר ביד המרשה, שהוא הבנפיציאנט האמיתי של ההרשאה, בדומה לבעלות שביושר המוקנית, על פי אקוויטי, לבנפיציאנט של הטרסט. אין אפוא כל חדש תחת השמש, וכבר היה לעולמים במקורות המשפט העברי".

 

 

 

 

סוגיית ההרשאה עליה הסתמך השופט מ' זילברג מופיעה בתלמוד הבבלי, מסכת בבא קמא, דף ע, עמ' א. סוגיה זו עוסקת במנגנון ההלכתי שמאפשר לראובן לקבוע ששמעון יתבע עבורו את לוי. צוין, שלוי יכול לומר לשמעון – "לאו בעל דברים דידי את". החיוב שלי הוא כלפי ראובן ולא כלפיך. הסבר מדוע בדוגמה הנ"ל שמעון יכול לתבוע את לוי, וטענת האחרון ששמעון אינו בעל דברים שלו נדחית, ניתן על ידי הרשב"א (רבי שלמה בן אדרת, תלמיד הרמב"ן שחי בברצלונה במאה ה-13). לדבריו, לשמעון זכות קניין בנכסים מושא התביעה. אולם, הרשב"א מוסיף: "דאינה אלא הקנאה גרועה, שהמרשה יכול להוציא מיד המורשה" (חידושי הרשב"א, שם). השופט זילברג סבור שכלפי לוי, שמעון משמש נאמן הרשאי לתבוע עבור הנהנה, הוא ראובן. אכן, כאמור, הרשב"א משתמש במונח קניין, אם כי הוא בעל איכות נמוכה, ובכך נדמה שיש מן הדמיון בין הדוגמה לבין מוסד הנאמנות.

 

 

 

 

עדיין, ניתן להקשות ולאבחן בין ההרשאה לבין הנאמנות. בדוגמת ההרשאה, ראובן הנו בעל הנכס וממשיך להיות הנהנה, כך שביחסים הפנימיים ביניהם לא נוצר הבדל. לעומת זאת, מוסד הנאמנות המודרני עשוי לכלול מצב לפיו קונה הנכס מבצע רכישה עבור הנהנה. המושך את העין בדוגמה השנייה הוא הפיצול בזכויות בין בעליו הפורמאליים של הנכס לבין בעליו שביושר.

 

 

 

 

נראה כי המשפט העברי אף מכיר בפיצול שכזה. מסקנה זו נובעת מהכלל של שיור בקניין. דוגמה לכך היא היכולת לפצל את הבעלות בכבשה, כך שאדם אחד יהיה בעליה לעניין החלב, אדם שני יהיה בעליה לעניין צמרה, ואדם שלישי יהיה בעליה לעניין וולדותיה (ראה רמב"ם, היד החזקה, ספר קנין, הלכות מכירה, פרק כ"ג, הלכות א-ב). צא ולמד, חלוקת "עוגת" הבעלות הינה אפשרית. החלוקה אינה מוגבלת להפרדה בין בעלות במרכיבים מוחשיים, אלא עשויה אף להיות הפרדה לבעלות במרכיבים "מופשטים". על יסוד זה נשען הרב אשר וייס, מחבר ספר "מנחת אשר" שחי בירושלים, במכתבו שמובא בסוף הספר נאמנות בנכסים בסדרת חוק לישראל (2010) (להלן: נאמנות בנכסים). לדעתו, הדרך הנכונה להגדיר את דינו של הנאמן היא כבעל קניין לעניין דברים מסוימים, שכולם אינם אלא לטובת הנהנה.

 

 

 

 

מקור נוסף שהובא על ידי הרב אשר וייס הוא סוגיית "קני על מנת להקנות" (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף מח, עמ' ב). כפי שהציג את הסוגיה:

 

 

 

 

"הרוצה למנוע ירושה מבנו שאינו נוהג כשורה, אך מאידך גיסא רוצה הוא להנחיל לבן בנו אם ילך בדרכי מישרים, יכול לזכות לבנו על מנת שיזכה בנכסים רק להנחילם לבן בנו... הרי לן (=הרי לנו), דמהני (=שמועילה) הקנאה אף כשאין לקונה אלא זכות מסוימת, ואף כאשר זכות זו אינה לטובת ולתועלת הזוכה אלא לטובת אחרים...".

 

 

 

 

על פי הדוגמה, הסב רוצה להוריש לנכדו באופן שבנו יזכה ברכוש כדי לשמור אותו עבור הנכד. מבלי להתייחס לסוגיות שמתעוררות בדיני הירושה, נוצר מצב לפיו הבן הוא הבעלים הפורמאלי, המחזיק בנכס עבור הנהנה, הוא הנכד. דוגמה זו אכן תואמת את הפיצול המאפיין את מוסד הנאמנות – בין זכויות שבדין לזכויות שביושר.

 

 

 

 

13. שאלה מתבקשת היא, מדוע ניתן על פי המשפט העברי לפצל זכויות. המקורות שהובאו מצביעים על כוחו של בעל הרכוש להתנות. כלל זה בא לידי ביטוי אף בתחום של זיהוי בעליו של הנכס לעניין זכאותם של נושים. כך נקבע:

 

 

 

 

"אם נתנו להלוה מתנה בין קרקע בין מטלטלין על תנאי שלא תחול עליה שום שיעבוד לא חוב ולא כתובה הן שקדמו להמתנה והן על להבא התנאי קיים, דרשות ביד הנותן להתנות כרצונו". (ערוך השולחן, חושן משפט, סימן קיא סעיף ד)

 

 

 

 

הרשות "להתנות כרצונו" הינה לטעמי מפתח אנליטי להבנת עמדת המשפט העברי. עמדה זו פוסעת על התפר שבין דיני קניין לדיני חוזים. המעמד של בעל הנכס מקנה לו את הרשות לתת על פי בחירתו. בהקשר זה יובאו דברי הרב עדין שטיינזלץ, לפיהם – אחד מן העקרונות שעומד ביסוד כל הדין האזרחי במשפט העברי הוא ההנחה שאדם רשאי לתת מתנה מרכושו (ראוAdin Steinsaltz, The Essential Talmud (1977) 145-146, והשוו מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה, תלמוד בבלי, מסכת כתובות, נו ע"א). חירות זו נובעת מכך שהרכוש שייך לו. מכאן חומרת איסור הגניבה, שאינה אלא נטילת רכוש על ידי מי שאינו בעליו. ברם, הרכוש שייך לבעליו עד כדי שהוא רשאי להעביר אותו לאחר ללא תמורה. היה ויעשה כן היום, מחר יחול לגביו איסור הגניבה ביחס לאותו רכוש שאתמול הוא היה בעליו.

 

 

 

 

הנפקות לענייננו היא, שהמשפט העברי נתן משקל רב לכך שבעל הרכוש רשאי לערוך חוזה עם אחר, במנעד של אפשרויות לגבי גורלו של הנכס. בעל הרכוש יכול להעביר את הנכס לאחר כמתנה. באותה מידה, אדם רשאי לרכוש נכס תוך קביעת תנאי, שאחר הוא הנהנה. קביעה כזו מגדירה את היחס בין הצדדים לבין עצמם, ואת מהותו של הנכס כלפי כולי עלמא. לכן, ניתן למכור כבשה למספר קונים, תוך פיצול בין היבטים שונים של הקניין בה. אין תימה, אפוא, שהמשפט העברי הכיר ביצירת בעלות שדומה למוסד הנאמנות. הכוח של היחיד להתנות כרצונו מאפשר לו לערוך חוזה שמפצל את הזכויות באופן שאף מחייב צדדי ג' וגובר עליהם. ודוק, הפיצול מגדיר את מהותה של הבעלות בנכס. ניתן לעקל מחייב נכס השייך לו. הנאמן אכן חייב כסף לנושה. הקושיה האמיתית היא: באיזה מובן הנכס שייך לו. ככל שיינתן משקל יתר לכך שהנכס שייך לנאמן מבחינה פורמאלית בלבד, ברורות יותר מגבלותיו של הנושה לעקל ולממש את הנכס, שמהותית שייך לאחר.

 

 

 

 

כמובן, קיימות במציאות אפשרויות רחבות מאוד באשר לאינטרס של צד ג' ברכוש. ייתכן מקרה, שבשל נסיבות היסטוריות של הנכס, התנהגותו של צד ג' והסתמכותו על מצג מסוים ומנהג המקום – ובמיוחד בכלכלה המודרנית, הדין יהיה חייב לקחת בחשבון את עניינו.

 

 

 

 

מעבר לכך, ההלכה הכירה היטב בכך שאדם איננו חי באי בודד, והוא חלק מחברה. על כן, הוטלה עליו אחריות באשר לדרך שבה הוא מנהל את רכושו. טול לדוגמה, שיקולים של מניעת ריח רע כתוצאה מעסק, או מניעת חסימת האור מעיני אחר – הגם שהאדם עושה שימוש ברכושו הפרטי (ראה תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ, עמ' א; דף כא, עמ' ב; דף כה, עמ' א). לאמור: רכושו של אדם שלו, והוא אדון בו. זהו סוף פסוק, אך בעיני המשפט העברי פסוק נוסף לצידו. הבעלות היא זכות ואחריות גם יחד. בלשון אחר: "אם רחוקה ההלכה מהכרזתו של פרודהון כי 'הבעלות היא גזילה', הרי שמאידך גיסא היא מסרבת אף להסכים עם האמירה העממית כי 'בית האנגלי הוא ארמונו-מבצרו'" (ראש ישיבת הר עציון, הרב א' ליכטנשטיין "לבירור 'כופין על מידת סדום'" הגות עברית באמריקה א (תשל"ב) 362, וראו והשוו). נדמה, שהייחוד במשפט העברי הוא כי מוענק משקל רב ביותר לכל אחד מן הקצוות. דוגמה לכך היא, שלמשפט העברי נכונות יתירה להיכנס לעובי הקורה אף בנקודה העדינה שעניינה – "היחסים שבין אדם לחברו ממש" (ראו שם). מכל מקום, אין צורך להידרש למתח בסוגיה זו בראייה של המשפט העברי. די להתמקד בשלב זה בסוגיה שעומדת בלב ההכרעה בערעור זה, והיא התחרות בין כוחו של העיקול שהוטל על ידי נושה הנאמן לבין זכותו של הנהנה.

 

 

 

 

מעניין יהא לשוב ולהזכיר את עמדת השופטת ט' שטרסברג-כהן בעניין אהרונוב, לפיה יש להבחין בין זכויות חלשות לזכויות חזקות בקניין. כפי שצוין לעיל, דעתי היא שהבחנה זו רלוונטית מבחינת המשפט הישראלי בהכרעה נשוא ערעור זה. נדמה כי כלי ההשוואה בין חוזקן של זכויות מתחרות מוצא את מקומו אף במשפט העברי. כוונתי היא לעדיפותו של בעל אינטרס ספציפי בנכס על פני האינטרס של נושה כללי.

 

 

 

 

ראו סוגיית תקנת השוק, המופיעה בתלמוד הבבלי, מסכת בבא קמא, דף קטו, עמ' א. הגמרא אומרת שאף שיש להגן על לוקח שקנה בתום לב מהגנב, אין להעניק הגנה דומה לנושה תם לב של הגנב שנטל את הנכס בפירעון חובו. הסיבה לכך היא שהאינטרס של הנושה אינו דומה לזה של הקונה. כפי שנכתב בתלמוד: "גנב ופרע בחובו, גנב ופרע בהיקיפו – לא עשו בו תקנת השוק, דאמרי: לא אדעתא דהנהו יהיבת ליה מידי (=שאנו אומרים לנושה: לא על דעת נכסים אלה נתת לגנב את כספך)". הנושה בדוגמא, בניגוד לקונה, אינו זכאי להגנה של תקנת השוק. נדמה, כי השוני ביניהם נסוב סביב הקשר בין כל אחד מהם לבין הנכס. הזיקה, הזכות ומידת ההסתמכות של הקונה חזקות יותר באופן ברור מאלו של הנושה.

 

 

 

 

על סמך האמור, המלומד ירון אונגר, נאמנות בנכסים עמ' 357, מציע ללמוד מכך גם לדיני הנאמנות: "על פי עיקרון זה, נראה שבית הדין יוכל לבטל פעולה של פירעון חוב מנכסי הנאמנות אם פעולה זו נעשתה בהפרת חובת הנאמנות, וזאת אף אם הפעולה נעשתה כלפי צד שלישי שלא ידע ולא היה עליו לדעת על הפרת החובה".

 

 

 

 

מסקירת המשפט העברי שהוצגה, עולה ממספר כיווני מחשבה, כי מאזן האינטרסים תומך במסקנה כי יש לתת עדיפות לזכויותיו של הנהנה על פני אלו של הנושה החיצוני.

 

 

 

 

הבאת המשפט המשווה לא נועדה לפסוק בסכסוך שבין הצדדים. יחד עם זאת, הואיל ומדובר גם בשיקולי מדיניות, ישנה חשיבות לכך שהשיקולים המטים את הכף לטובת הנהנה על פי השיטה הישראלית נוכחים בהיקפים שונים גם בשיטות המשפטיות שהוצגו.

 

 

 

 

הנאמנות – אמיתית או למראית עין?

 

 

 

 

14. נותרה סוגייה אחת. הממצאים המשפטיים שנקבעו לעיל כפופים לקיומה של נאמנות. משמע – נאמנות אמיתית, ולא מדומה או למראית עין. ודוק, עסקינן בזכויות שביושר. היעדר דרישה לפומביות בדיני הנאמנות לחוד, וחוזה נאמנות פיקטיבי למראית עין לחוד. טענתם החלופית של המערערים היא כי הנאמנות נושא ההליך אינה אלא פיקציה. בהקשר זה, בית המשפט המחוזי אף ציין את הקושי בכך שעו"ד זיסקויט, אשר נטען כי בידיו נמצא הסכם הנאמנות, לא צורף להליך. עוד נדון הקושי שבאי-הצגתם של מסמכים המלמדים מה הוסכם בין המשיבים לבין בלוך בכל הנוגע לנאמנות. יחד עם זאת, התייחס בית המשפט המחוזי, כאמור, לדיווח הנאמן לרשויות המס, במסגרתו נכתב שהנכס נרכש בנאמנות לטובת הנהנים. עוד התבסס בית המשפט המחוזי על יפויי הכוח הבלתי חוזר שנתן הנאמן, לטובת הנהנים, לצורך הסדרת זכויותיהם במקרקעין. צויין אף שהנהנים הם המחזיקים בנכס. בית המשפט המחוזי קבע כי על מנת שרשויות המס תכרנה בנאמנות, די בכך שהנאמן יצהיר על הנאמנות האמורה, ואין צורך להציג את הסכם הנאמנות. לאור זאת פסק בית המשפט המחוזי כי המשיבים הרימו את הנטל להוכחת היות הנאמנות אמיתית, וכי הכונס לא הביא כל ראיה לסתור קביעה זו.

 

 

 

 

כלל נקוט הוא מלפנינו כי אין בדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה המבררת. עיון בהודעת הערעור ובסיכומי המערערים אינו מעלה טענה ברורה וממשית היכולה לבסס קיומה של נאמנות למראית עין או לשמוט את הקרקע מהקביעה כי הנאמנות אמיתית. לו אכן היה מדובר בנאמנות בדויה שכזו, או אז היה מקום לקבוע כי לנהנים אין כלל זכויות שביושר – תרתי משמע. במצב שכזה, היה מקום לשקול ביתר אהדה תוצאה לפיה גוברים נושי המוכר על ה"נהנה למראית עין" (ראו והשוו ע"א 8116/08 נדבך לנדל"ן והשקעות בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין אזור מרכז (2.8.2010)). משעה שמסד עובדתי כנגד אמיתות הנאמנות לא בוסס, ואף היפוכו של דבר, אין אלא לקבל את קביעת בית המשפט המחוזי כי הנאמנות הינה נאמנות אמיתית, על כל המשתמע מכך. עוד אוסיף כי באופן עקרוני, הדין אינו פוסל קיומה של נאמנות בלתי-פומבית. זאת בנבדל למשל, מהצורך לדווח לרשויות המס על דבר קיומה של הנאמנות, כאמור בסעיף 69(ג) לחוק מיסוי מקרקעין.

 

 

 

 

אמנם, נאמנות בלתי פומבית שכזו עלולה לפתוח פתח ליצירת נאמנויות בדויות אותן יכרתו הצדדים במצבי פשיטת רגל לצורך הברחת נכסים. המלומד דויטש מתייחס למצבים מעין אלה:

 

 

 

 

"התשובה לחשש זה, כאמור לעיל, היא כי עסקת נאמנות 'אמיתית' משלבת גם חיובים 'אמיתיים' מוגברים והם חיובי אמון, אשר הבעלים הפורמלי של הנכס לא בנקל ייטול אותם על עצמו, אלא אם כן המהות הכלכלית של העסקה היא שמירת זיקה נכסית הדוקה אצל הנהנה... מובן, כי במקרים שבהם עסקת הנאמנות היא אכן למראית עין, במובן זה שאין הצדדים מתכוונים להטיל חיובי אמון על הבעלים, דיני החוזה למראית עין ישללו את תפיסת העסקה כעסקת נאמנות"(דויטש, בעמ' 341).

 

 

 

 

 

 

כך או כך, בענייננו אין מדובר בנאמנות למראית עין או נאמנות בדויה. נקבע כי בין המשיבים 1-4 למשיב 5 שררו יחסי נאמנות, ולא מצאתי מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי בעניין זה.

 

 

 

 

15. בטרם ייסגר השער אעיר שתי הערות הנוגעות לטענות המערערים. בדיון שהתקיים לפנינו טען בא כוח המערערים כי לא ניתנה לו האפשרות להציג ראיות לפני בית המשפט המחוזי, וכי מבקש הוא לדון בראיות שברשותו לפני ערכאת הערעור. טענה זו לא עלתה בכתב הערעור או בסיכומים, והדין עם באי כוח המשיבים אשר התנגדו להצגתה. הערה נוספת נוגעת לטענת המערערים לפיה קיימת בענייננו עסקת מתנה במסגרתה העביר משיב 5 את הנכס למשיבים 1-4 ללא כל תמורה. אף כאן מסכים אני עם טענת המשיבים לפיה זכרה של טענה זו לא נמצא בערעור. לגופה של טענה, נדמה כי זו נטענה בעלמא, ללא כל תשתית עובדתית ומשפטית מספקת, וגם בשל כך יש לדחותה.

 

 

 

 

סוף דבר

 

 

 

 

16. הייתי מציע לחברי לדחות את הערעור ולהותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו. המערערים יישאו בהוצאות המשיבים ושכר טרחת עורך דין בסך של 30,000 ₪.

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

 

המשנה-לנשיאה א' ריבלין:

 

 

 

מסכים אני ומצטרף לפסק דינו היסודי של חברי השופט נ' הנדל.

 

 

 

 

המשנה-לנשיאה

 

 

 

 

השופטת ע' ארבל:

 

 

 

אני מצטרפת לפסק דינו המקיף של השופט נ' הנדל.

 

 

 

 

ש ו פ ט ת

 

 

 

 

 

 

 

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל.

 

 

 

 

ניתן היום, י"ז בתמוז תשע"א (19.7.11).

 

 

 

 

המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09059550_Z04.doc עק

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il