עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5764/09

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
	ע"פ 5764/09
בפני:		כבוד השופט א' א' לוי
		כבוד השופט י' דנציגר
		כבוד השופט נ' הנדל

המערער:

שריף סאלמה

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בתפ"ח 574/08, מיום 14.6.2009, שניתן על ידי השופטים: יעקב צבן, חנה בן עמי, רפי כרמל

תאריך הישיבה:

כ"ט באייר התשע"א

(02.06.11)

בשם המערער:

עו"ד נחשון שוחט

בשם המשיבה:

עו"ד דפנה פינקלשטיין

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

1. בליל ה-18.10.08 נרצח תאמר אבו-עליא ז"ל (להלן: "המנוח"), יליד שנת 1991, בפאתי מתחם נטוש במרכז העיר ירושלים (להלן: "המתחם"). המערער, מכרו של המנוח שהתגורר שם כפולש, הורשע פה אחד על-ידי בית-המשפט המחוזי בירושלים (השופטים י' צבן, ח' בן-עמי ור' כרמל) ברצח, ובעקבות כך נדון למאסר עולם.

כעת משיג בפנינו המערער על הרשעתו.

הגרסאות בדבר ליל מותו של המנוח

2. פרטים רבים אודות הנסיבות שקדמו למותו של המנוח ולמציאת גופתו, לא היו שנויים במחלוקת. המערער הכיר את המנוח, ובמספר הזדמנויות רכש לו מזון. המערער, אשר שימש כמקור משטרתי, היה זה שלטענתו מצא את הגופה במתחם, ולאחר שכיבס את בגדיו שהוכתמו בדם, דיווח על כך למפעילו במשטרה בבוקר ה-19.10.08. גרסת המשיבה לאירועים הייתה שונה. נטען, כי בשעות שקדמו למותו של המנוח, שהה עמו המערער במתחם. הם עישנו סיגריות, ובשלב כלשהו גמלה בליבו של המערער החלטה להמית את המנוח. משכך, נקט בתחבולה באמצעותה ביקש להפליל את אחיו, מועאד סלאימה, ברצח – הוא הקליט במכשיר הטלפון הסלולארי שלו את המנוח כמי שמתווכח עם מועאד, ולאחר זאת פנה להשלים את מזימתו והחל לדקור את המנוח, הכה בראשו באמצעות חפץ קהה ושיסף את גרונו.

המערער הציג גרסה שונה בתכלית. הוא טען כי חרף העובדה שנפגש עם המנוח מספר פעמים בעבר, הם מעולם לא שהו במתחם יחדיו, והמנוח אף לא ידע את שמו האמיתי, וסבר ששמו "אחמד". לדבריו, פגישתו האחרונה עם המנוח הייתה בשעות הערב של יום מותו, אז קנה לו אוכל ונתן לו מכנסיים וחולצה. גרסת המערער הייתה כי באותו ערב קבע להיפגש בירושלים עם אחיו מועאד – לו היה חייב 100 שקלים, אולם מועאד לא הגיע לפגישה. בהמשך, נדבר המערער בשנית להיפגש עם אחיו במתחם, ובהגיעו לשם הבחין באחיו ובאדם נוסף, אותו לא זיהה, אשר התווכחו ביניהם. השניים קיללו האחד את השני, ואז לקח מועאד לידיו כאפייה אדומה השייכת למערער. המערער עמד מנגד גם שהחלה תגרת ידיים בין השניים, ובמהלכה חנק מועאד את האחר עד שזה השמיע קול חרחור ונפל. המערער טען כי כמודיע משטרתי סבר שאסור לו להתערב באותה קטטה, ועל כן החליט להסתפק בהקלטת חילופי הדברים באמצעות מכשיר הטלפון שלו.

לאחר כל אלה התקשר המערער למועאד, והתברר שהוא נמצא ברחוב הנביאים. המערער טען כי החל ללכת לאותו כיוון ושב והתקשר לאחיו, אולם מכשיר הטלפון של האח היה כבוי, ומאז לא חזר לשוחח איתו. המערער טען עוד, כי חזר למתחם ונשאר שם, עד שבשעה שלוש לפנות בוקר שמע קולות רמים מכיוון בית החולים "ביקור חולים" והלך לברר את פשרם. כמחצית השעה לאחר מכן הוא חזר למתחם ואז נתקל בגופת המנוח. בעקבות כך התקשר המערער למפעילו במשטרה, אולם זה לא ענה. לדבריו, בזמן שניסה ליצור קשר עם מפעילו, שטף את נעליו ומכנסיו שהוכתמו בדם כתוצאה מהיתקלותו בגופה ושעה שניסה לברר אם המנוח עודנו בחיים. לבסוף, עזב המערער את המתחם והלך אל ידידו שעבד כשומר לילה בכיכר ציון, ושיתף אותו בפרטי האירוע. רק בשעות הבוקר של יום המחרת הצליח המערער ליצור קשר עם רכז המודיעין במשטרה עמו עמד בקשר, ודיווח לו על האירועים.

עוד הוסיף המערער, כי בשלב מאוחר יותר העביר את הקלטת הוויכוח ממכשיר טלפון אחד למכשיר שני, הואיל והתכוון למכור את המכשיר בו בוצעה ההקלטה המקורית. כתוצאה מהעברה זו, השתבשה ההקלטה, וכל שנותר בה הוא הדברים שאמר המנוח, ומאידך קולו של אחיו לא נשמע בה.

גרסת המערער נסתרה בעדות אחיו, שאישר בחקירתו כי היה אמור לפגוש את המערער, והם אף ניסו לתאם ביניהם את מועד ומקום הפגישה, אולם טען כי לא התקרב למתחם, ולמעשה שהה כל העת מצדו המזרחי של כביש מספר 1, עד שלבסוף, והיה זה לקראת השעה 21:00, שם את פעמיו לביתו שבכפר ענתא. מועאד הוסיף, כי כלל לא הכיר את המנוח.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3. בפני בית-המשפט המחוזי הוצגו שתי ראיות מרכזיות שלא התיישבו עם גרסת המערער:

א. על בדלי סיגריות שנמצאו במתחם, ובסמוך לגופת המנוח, התגלו ממצאי D.N.A התואמים לפרופיל הגנטי של המערער ושל המנוח. מכך הסיק בית המשפט כי השניים עישנו בצוותא, נתון העומד בסתירה לגרסת המערער לפיה מעולם לא שהה עמו המנוח במתחם.

ב. איכון מכשיר הטלפון הסלולארי של המערער העלה, כי הוא שהה במתחם או בקרבתו ביום הרצח, בין השעות חמש בערב ועד חמש בבוקר המחרת.

4. לצד ראיות אלו מצא בית המשפט את גרסתו של המערער ככוזבת, ומנגד הוא נתן אמון בעדותו של מועאד, אשר – שלא כמערער – איכון מכשיר הטלפון הסלולארי שלו תאם את מסלול ההליכה אותו תיאר. זאת, חרף העובדה שנהג האוטובוס עמו טען מועאד כי חזר לענתא, מסר כי הוא זוכר את חמשת הנוסעים שהסיע באותו היום, ומועאד לא היה אחד מהם.

טעם נוסף לקביעתו של בית-המשפט המחוזי כי אין לתת אמון בגרסת המערער, היה הסברו של האחרון להקלטת המנוח. בית המשפט קבע כי ההסבר אותו הציע המערער לתוכן ההקלטה – שלגרסתו, בתחילה נשמעו בה קולותיהם של שני דוברים, ולאחר שהעבירהּ ממכשיר טלפון אחד לשני "נמחק" קולו של אחיו – אינו מתקבל על הדעת ומטעמים רבים. וכך לדוגמה, פלטי שיחותיו של המערער העלו כי הוא שוחח עם אחיו באותו זמן בו טען כי התנהל העימות עם המנוח; כאמור, הוא טען כי צפה בעימות שהתחולל במתחם, אולם באותן שעות אוכן מכשיר הטלפון הסלולרי שלו במיקומים שונים במרכז העיר ירושלים (הכרעת-הדין בעמ' 203-207); המערער גם מסר כי המנוח לא הכיר את שמו האמיתי, אולם בהקלטה נשמע המנוח אומר למועאד שהוא יספר על האיומים שהפנה כלפיו לאחיו שריף. בנוסף, כאמור טען המערער כי העימות במתחם התרחש בשעה 19:30, אולם שני עדים סיפרו כי ראו את המנוח בכיכר ציון בשעות מאוחרות יותר באותו לילה (שם, בעמ' 204). נוכח כל אלה קבע בית-המשפט המחוזי כי מ דובר בהקלטה של שיחה מבוימת, אשר נוצרה מתוך כוונה להטעות את גורמי החקירה (שם, עמ' 209).

בית-המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי תמונת הראיות הנסיבתיות מסבכת את המערער בביצוע הרצח, והכוונה לאלה: מציאת הגופה במתחם נטוש שאין זה סביר כי יעבור בו אדם נוסף על המערער; בדלי הסיגריה וממצאי ה-D.N.A עליהם; הכאפייה של המערער שנותרה בסמוך לגופה; והעובדה שהמערער אישר כי ניקה את בגדיו שהוכתמו בדמו של המנוח. עוד נקבע, כי משקלה הראייתי הרב של ההקלטה המבוימת שביצע המערער ושקריו הנוספים, די בהם כדי לבסס את הרשעתו בעבירה שיוחסה לו, וברמה הנדרשת בפלילים (הכרעת-הדין בעמ' 213).

נימוקי הערעור

5. עמדת המערער היא כי לא די בראיות שהובאו בפני בית-המשפט המחוזי כדי להוביל למסקנה שהוא ביצע את הרצח. לגישתו, אמנם קיימות ראיות נסיבתיות הניתנות לפירושים שונים, אך אלו מתיישבות גם עם גרסאות עובדתיות אחרות באשר למות המנוח והאירועים שקדמו לו. המערער הוסיף וטען, כי חקירת הפרשה לקתה במחדלים שיש בהם כדי לקפח את הגנתו, ולפגוע ביכולתו להוכיח את חפותו.

דיון

6. כידוע, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאים של עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, נוכח יתרונה של האחרונה המתרשמת מהעדים באופן ישיר ובלתי אמצעי (ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 436 (1980); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000); ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 632 (2004)). להלכה זו נקבעו חריגים, ובין היתר שנינו כי "מסקנות שהסיקה הערכאה הדיונית מן העובדות שהוכחו – להבדיל מקביעת העובדות עצמן – חשופות אף הן לביקורתה של ערכאת הערעור" (ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (טרם פורסם, 17.3.2008)).

חלק עיקרי בהרשעת המערער מושתת על ראיות נסיבתיות, ובחינתן של אלו מחייבת הסקת מסקנות המתבססות על היגיון, שכל ישר וניסיון החיים (ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 577, 586 (2003); ע"פ 11541/05 פלוני נ' מדינת ישראל בפסקה 19 (לא פורסם, 21.8.06)). עניינה של בחינה זו אינו רק בהערכת משקלה של כל ראייה נסיבתית לכשעצמה, אלא גם בתמונה הכוללת שעולה מהצטרפותן של ראיות מחשידות זו לזו (ע"פ 6096/94 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 732, 736 (1996). ראו גם: ע"פ 351/80 חולי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 477, 484 (1981); ע"פ 6167/99 בן שלוש הנזכר לעיל, בעמ' 586; ע"פ 9724/02 אבו חאמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ח(1) 71, 93 (2003); ע"פ 4656/03 מירופולסקי נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 1.12.04)). כאשר תמונה זו מצביעה על מעורבות של נאשם במעשה הפלילי, מועבר אליו הנטל "לספק הסבר חלופי, משכנע והגיוני, לפיו גם בהינתן מסכת הראיות המפלילה, הוא אינו מעורב בביצוע העבירה שיוחסה לו" (ע"פ 3105/06 זוזיאשווילי נ' מדינת ישראל, בפסקה 47 (טרם פורסם, 5.12.10); ע"פ 9372/03 פון וייזל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 745, 754 (2004)). להשקפתי, מארג הראיות שהציגה המשיבה בעניינו של המערער הינו מפליל ביותר, ועל כן הוא נדרש ליתן לו הסבר, ברם, חוששני כי הסבריו אינם עומדים במבחן הביקורת.

7. אין חולק כי המערער נקשר בממצאים חפציים לזירת הרצח, ואחזור ואזכיר אותם: המנוח מצא את מותו במתחם מבודד בו שהה המערער דרך קבע, ולא הובאו ראיות על שהותם של אנשים נוספים במקום; לצד גופתו של המנוח נמצאה כאפייה השייכת למערער; בזירת הרצח נמצאו בדלי סיגריה ועליהם הפרופיל הגנטי של המערער והמנוח. אותם בדלים אינם מצביעים בהכרח על עישון סימולטאני של השניים, אולם הם מחלישים עד מאד את גרסת המערער לפיה מעולם לא שהה עם המנוח במתחם; כאמור, בגדיו של המערער הוכתמו בדמו של המנוח, והוא טרח לשטוף את הדם קודם שעזב את המתחם.

מול כל אלה ניצבת גרסה תמוהה של המערער. לטענתו, הוא היה עד לויכוח בין המנוח לאחיו שהתרחש בין השעות 20:00-19:00 (ת/1 בעמ' 4, ת/2 בעמ' 3), ועל כן הוא משוכנע כי אחיו הינו הרוצח (ת/3 בעמ' 1). ברם, באותן שעות אוכן מכשיר הטלפון ששימש את המערער במקומות שונים ברחבי העיר (ת/24 בעמ' 2), ומנגד, מנתוני האיכון של מועאד עולה כי עד לשעה 19:52 הוא שהה באזור שער שכם, ורק בשעה 20:06 אוכן בסמוך לכיכר ספרא (ת/25 עמ' 1). יתרה מכך, בין השעות 18:39 ועד השעה 20:06 בוצעו חמש שיחות, לפרקי זמן משתנים, בין מכשירי הטלפון של שני האחים (שם). מכאן מתבקשת המסקנה כי בזמן הוויכוח בו צפה המערער, לגרסתו, הוא שוחח עם אחיו שהיה בעיצומו של עימות אלים, ונדמה כי אין צורך לומר עד כמה גרסה זו מופרכת. זאת ועוד, טענת המערער לפיה נתקל במקרה בגופתו של המנוח, אינה מתקבלת על הדעת, הואיל ולטענתו הוא היה עד לויכוח שבין אחיו למנוח שגלש בהמשך לפסים אלימים. והרי ההיגיון מחייב כי בתום אותו עימות אלים, ומשפנה אחיו לדרכו, היה המערער ממהר לברר מה עלה בגורלו של האדם הנוסף, ולו מן הטעם שראה את מועאד עושה שימוש בכאפייה שלו, והוא שמע את אותו אדם משמיע קולות חרחור.

גם העובדה שהמנוח נראה בכיכר ציון לאחר השעה שלטענת המערער נגרם מותו (ראו עדות חיג'אזי בעמוד 40 לפרוטוקול), מפריכה מכל וכל את גרסת המערער. אכן, נטען כי עד זה העריך באופן גס את השעה בה ראה את המנוח, ומשכך יתכן כי היה זה קודם לוויכוח. אולם, העד הדגיש כי הוא מגיע לעבודתו בכיכר ציון לאחר השעה 20:00, ולכן אף אם לא ידע לנקוב בשעה המדויקת בה ראה את המנוח (שם, בעמ' 41-43), שוב אין ספק כי היה זה לאחר שעת הוויכוח הנטען.

ואם בכך לא די, יש לשוב לאותה שיחה שלטענת המערער הקליט ובה נשמעו קולותיהם של הניצים. אם אכן התרחשה תקלה במהלך העתקת ההקלטה ממכשיר אחד לשני, ההיגיון מחייב כי לא היו נקלטים בה גם דבריו של המנוח, הואיל והמכשיר אינו בנוי כך שיוכל לסנן את דברי האחד ולתעד את דברי האחר בלבד. מכך מתחייבת המסקנה כי דבריו של המערער לעניין העתקת השיחה היא בדיה אותה הגה מלבו, ונדמה כי אין לך ראיה טובה יותר לכך מאשר העובדה שגם המערער עצמו וגם מומחה לדבר ניסו לשחזר את אותה "הקלטה סלקטיבית" והעלו חרס בידם (ראו ת/21, ת/22). זאת ועוד, על-פי נתוני מכשיר הטלפון אותו הציג המערער, אותה שיחה תועדה בשעה 22:43 (ת/20), ונוכח האמור שוב אין ספק כי מדובר בהקלטה מקורית. מכאן מתחייבת המסקנה כי טענת המערער בדבר השעה בה מצא המנוח את מותו (20:00-19:00) אינה נכונה, אדרבא, עתה שוב אין ספק כי היה ממש בדבריו של אותו עד (חיג'אזי) שטען כי ראה את המנוח לאחר השעה 20:00 בכיכר ציון.

המערער סבור כי נגרם לו עוול עקב כך שבעת שנפגש עם מפעילו לא נתפס מידיו מכשיר הטלפון בו בוצעה ההקלטה המקורית (המפעיל אישר כי אכן היו לו שני מכשירי טלפון). אולם, מפעילו של המערער מסר כי בפגישתם הראשונה השמיע המערער באוזניו את ההקלטה ה"מועתקת" בלבד, ובה נשמע רק דובר אחד (עמ' 129 לפרוטוקול). ולא למותר להדגיש כי באותו מועד ההסבר שנתן המערער להקלטת ה"ויכוח" בו נשמע דובר אחד, היה שונה בתכלית, היינו, כי מ דובר בהקלטה של שיחת טלפון (שם).

נוכח כל האמור, התקשיתי למצוא עילה להרהר אחר החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא ליתן אמון בדבריו של המערער.

הסקת מסקנות מפלילות משקרי המערער

8. לעתים, ריבוי השקרים בהם חוטא נאשם עלול להשלים את התמונה הראייתית שהוצגה נגדו (ע"פ 161/72 סרסור נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 203, 220 (1974); ע"פ 694/83 דנינו נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 249, 256 (1985); ע"פ 517/86 ברוקס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 441, 451 (1989); ע"פ 2109/96 אלעביד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 673, 721 (1997)). פעמים אחרות, חוסר יכולת ליתן הסבר משכנע והגיוני אל מול תמונה ראייתית מפלילה, עשוי להסיר ספקות בדבר אשמתו של נאשם (ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 651 (1993)). ברם, גם באמירות אלו אין כדי לשנות את מסלולו הטבעי של ההליך הפלילי, היינו, שנטל השכנוע רובץ על כתפיה של התביעה. משכך: "בהיעדרה של תשתית ראייתית נסיבתית, שלכאורה מצביעה באורח חד משמעי על אשמתו, אין די בהיעדר הסבריו (או גם שקריו) [של נאשם] כדי למלא את החסר בפרשת הראיות של התביעה" (ע"פ 836/81 לביא נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 692, 698 (1982). ועל כך הוספתי במקום אחר:

"אין להפריז במשקלם של שקרים אלה, הואיל וניסיון החיים לימדנו, שלעתים מגיב באותה דרך גם מי שלא חטא אך נקלע למצוקה עקב החשש שהכחשתו את המעשה הפלילי המיוחס לו, לא תזכה לאמון, ואז הוא מחליט לפנות להסברים כוזבים" (ע"פ 8002/99 בכר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (1) 135, 142 (2002)).

אולם לא בשקרים בלבד חטא המערער, אלא בבדייתה של "ראיה" (הקלטת) בבחינת יש מאין, תוך ידיעה שהוא מפליל את מי שלא חטא בעבירה החמורה ביותר בחוק העונשין. למזימה שכזו, אשר ראשיתה עוד בטרם הומת המנוח, עשויה להיות מטרה אחת בלבד – הסרת כל חשד ממבצעו האמיתי של המעשה, וזוהי בבחינת התנהגות מפלילה מובהקת.

המערער הדגיש בפנינו כי גם אם המסקנה האמורה היא אפשרית, ישנן רבות אחרות אפשריות כמותה, ועל בית-המשפט לחקור בהן נוכח ספקות שיתכן שיתעוררו באשמתו. זאת, חרף העובדה שהוא עצמו ממשיך לדבוק בגרסתו שלא קנתה אחיזה בלבו של בית המשפט המחוזי. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו על ידי בית משפט זה בעבר:

"יש גבול להשערות, אשר על יסודן מוצדק להנות נאשם מספק, ואם לא טרח מצדו להעלות הסבר או להביא ראייה שבכוחם לעורר ספק, אין לו אלא להלין על עצמו" (ע"פ 447/87 אדרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1) 529, 532 (1988); ע"פ 3514/91 רקייק נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5), 126, 137 (1992)).