עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 537/12

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

1. לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט א' אורנשטיין), שהכריע בתביעת המבקשת לתשלום פיצויים כנגד המשיב (להלן: פסק-הדין). פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ניתן במעמד באי-כוח הצדדים ביום 30.11.2011. אין חולק כי תקופת 45 הימים להגשת ערעור הסתיימה ביום 15.1.2012. ההליך שבכותרת נפתח במזכירות בית-המשפט ביום 17.1.2012.

 

 

 

 

2. ברקע הדברים יצוין כי מלכתחילה, עתרה המבקשת להארכת מועד להגשת ערעור עד שבועיים לאחר מתן החלטה בשתי בקשות שהגישה לבית-המשפט המחוזי: האחת, בקשה לתיקון פסק-הדין נשוא ההליך שבכותרת; והשנייה, בקשה להארכת מועד להגשת הבקשה האמורה לתיקון פסק-הדין. במהלך בירור ההליך שבכותרת, נתן בית-המשפט המחוזי ביום 6.2.2012 החלטה לפיה נדחתה הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לתיקון פסק-הדין, ומעבר לדרוש אף נדחתה בקשת התיקון לגופה. בהתחשב בהתפתחות האמורה, התייתר הצורך להכריע בשאלה האם ראוי להמתין להכרעת בית-המשפט המחוזי בבקשות שהוגשו לו לאחר מתן פסק-הדין (שהרי ההחלטה כבר ניתנה והבקשות נדחו), ונותרה השאלה האם יש להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור מטעם המבקשת.

 

 

 

 

3. בבקשה להארכת מועד, בתגובה המשלימה מיום 19.2.2012 ובתצהיר שצורף לה, העלו באי-כוח המבקשת את הטענות הבאות: ראשית, נטען כי מלכתחילה לא היה איחור בהגשת ההליך שבכותרת, שכן הבקשה להארכת מועד נשלחה מטעם המבקשת למזכירות בית-משפט זה ביום האחרון לפי דין להגשת הערעור (15.1.2012) - הן באמצעות הפקסימיליה והן בדואר רשום. שנית, לטענת באי-כוח המבקשת, העיכוב בהגשת ההליך העיקרי נבע מרצון להמתין להכרעת בית-המשפט המחוזי בבקשות שהגישה לפניו המבקשת לאחר מתן פסק-הדין. לפי הנטען, בקשות אלה היו עשויות לייתר את הצורך בהגשת ערעור על פסק-הדין, ולמצער להשליך על היקפו. לפיכך, נטען כי מלכתחילה היה טעם להמתין להכרעה בבקשות האמורות, בטרם הגשת ערעור. לבסוף, נטען כי סיכויי הערעור גבוהים וכי גם מטעם זה יש להעתר לבקשת האורכה. מנגד, הביע המשיב התנגדותו לבקשה להארכת מועד. לטענתו, הבקשה להארכת מועד הוגשה באיחור, ולא הוכח "טעם מיוחד" המצדיק את האורכה המבוקשת.

 

 

 

 

4. בפתח הדיון בטענות הצדדים, יוער כי בניגוד לטענת באי-כוח המבקשת, ההליך שבכותרת הוגש באיחור. לא נעלמה מעיניי טענת באי-כוח המבקשת כי הם שלחו את בקשת האורכה למזכירות בית-משפט זה ביום 15.1.2012, קרי- ביום האחרון לפי דין להגשת הערעור. דא עקא, באי-כוח המבקשת שלחו את בקשת האורכה באמצעות הפקסימיליה ללא נספחי הבקשה (לרבות פסק-הדין נשוא בקשת האורכה) וללא תגובת המשיב. לפיכך, לא ניתן היה לקלוט לרישום את בקשת האורכה כפי שנשלחה באמצעות הפקסימיליה (ראו: הנחייה 9(א) להנחיות נשיא בית-המשפט העליון). אשר למשלוח בקשת האורכה בדואר רשום - כלל ידוע הוא כי מועד הגשתו של כתב-בית-דין הוא ביום הגעתו למזכירות בית-המשפט ולא ביום שליחתו בדואר. מאחר שבקשת האורכה על מכלול נספחיה ובצירוף תגובת המשיב, הגיעה למזכירות בית-משפט זה ביום 17.1.2012 (אז נפתח ההליך שבכותרת), מתבקשת המסקנה כי ההליך הוגש באיחור של יומיים.

 

 

 

 

5. כפי שצוין לעיל, בקשת המבקשת לתיקון פסק-הדין נשוא ההליך שבכותרת הוגשה לבית-המשפט המחוזי באיחור, בעטיו אף הגישה המבקשת לבית-המשפט קמא בקשת אורכה להגשתה של בקשת התיקון. ההליך שבכותרת הוגש גם הוא באיחור. בהתחשב בכך, מלכתחילה הנטל על המבקשת לשכנע כי התקיימה הצדקה למתן אורכה להגשת ערעור עד להכרעה של בית-המשפט קמא בבקשה לתיקון פסק-הדין (שהוגשה היא עצמה באיחור), היה מורכב. בדיעבד, התברר כי הבקשות שהגישה המבקשת לבית-המשפט קמא לאחר מתן פסק-דינו, נדחו. עיון ביתר טענותיה של המבקשת מעלה כי לא הוצג הסבר משכנע לאיחור הראשוני בהגשת ההליך שבכותרת. הטענה לפיה הבקשה להארכת מועד נשלחה למזכירות בית-המשפט בדואר רשום וזאת ביום האחרון לפי דין להגשת הערעור, אין בה כדי להוות "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת ההליך, שהרי צפוי כי דבר דואר רשום לא בהכרח יגיע אל יעדו ביום בו נשלח. המבקשת לא הוכיחה נסיבה חיצונית בלתי צפויה או בלתי ניתנת לשליטה שמנעה את הגשת ההליך שבכותרת במועד.

 

 

 

 

6. אל מול השיקולים האמורים, ניתן להצביע על שיקולים נוגדים המצדדים בהעתרות לבקשת האורכה שלפניי: ראשית, המדובר באיחור קצר בן יומיים. אף שאין בכך כדי לפטור את המבקשת מהחובה להוכיח הצדקה לאיחור הנדון, יש במשכו הקצר של האיחור כדי להוביל לבחינת הבקשה ביתר חיוב (ראו: בש"א 5636/06 נשר נ' גפן (טרם פורסם, 23.8.2006)). שנית, בבקשות שהגישה המבקשת ביום 27.12.2011 לבית-המשפט המחוזי, צוין במפורש כי המבקשת מתכוונת לערער על פסק-הדין. מכאן שהמשיב ידע מבעוד מועד על רצונה של המבקשת להשיג על פסק-דינו של בית-המשפט קמא, באופן שהחליש את עוצמת הפגיעה בצפייה לסופיות הדיון. לא נטען לפניי - וממילא לא הוכח - כי המשיב הסתמך באופן מהותי על האיחור בהגשת ההליך או כי נגרם לו נזק ממשי בגינו. לבסוף, אציין כי נוכח מהות ההליך העיקרי (ערעור בזכות) ולמקרא טענות הצדדים, אין בידיי לקבוע בשלב מיקדמי זה כי סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי מצדיקים כשלעצמם את דחייתה של בקשת האורכה.

 

 

 

 

7. בהתחשב במכלול השיקולים האמורים, עמדתי היא כי הפתרון המידתי בנסיבות העניין הוא להיעתר לבקשת האורכה, בכפוף לחיוב המבקשת בהוצאות המשיב בגין האיחור בהגשת ההליך ובגין הטורח שנגרם לו בהגשת תגובה בהליך זה.

 

 

 

 

8. אשר על כן, הבקשה להארכת מועד מתקבלת. נוכח הזמן שחלף מאז הגשת ההליך שבכותרת, תגיש המבקשת את הערעור מטעמה בתוך 7 ימים מעת המצאת החלטה זו. המבקשת תציין בפתח כתב הערעור מטעמה את דבר האורכה, ותצרף עותק מהחלטה זו אליו. תנאי לקבלת הערעור לרישום יהיה הצגת אישור למזכירות בית-המשפט בדבר תשלום הוצאות למשיב בהליך זה בסך 2,500 ש"ח.

 

 

 

 

המזכירות תמציא לצדדים החלטה זו באמצעות הפקסימיליה.

 

 

 

 

ניתנה היום, י"ב באדר תשע"ב (6.3.2012).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12005370_F03.doc טו

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il