עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5148/11

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

המקרים הנפוצים ביותר של רשלנות רפואית הם: רשלנות בלידה (רשלנות בלידה משמעה בד"כ גרימת נזק ליילוד או ליולדת), רשלנות בהריון (רשלנות בהריון משמעה החמצה של מומים או פגמים בעובר) וכן רשלנות בניתוח (רשלנות בניתוח משמעה גרימת נזק למנותח).

בבית המשפט העליון

מ"ח 5148/11

בפני:

כבוד השופטת ע' ארבל

המבקש:

עומר טלעת

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

בקשה למשפט חוזר

בשם המבקש: עו"ד י' נחמן

בשם המשיבה: עו"ד י' למברגר

החלטה

לפניי בקשה לעריכת משפט חוזר לפי סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ''ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). המבקש הורשע על פי הודאתו בעבירות התפרצות, גניבה, היזק בזדון, שבוצעו בצוותא חדא, וכן בעבירת הסעה שלא כדין. הושתו עליו 18 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, פיצוי וקנס כספי.

השתלשלות ההליכים

1. המבקש הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב האישום בעבירה של התפרצות בצוותא חדא, לפי סעיפים 406(ב) ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); בעבירה של גניבה, לפי סעיפים 384 ו-29 לחוק; בעבירה של היזק בזדון בצוותא חדא, לפי סעיפים 452 ו-29 לחוק; ובעבירה של הסעה שלא כדין, לפי סעיף 12(א)(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. על פי כתב האישום, ביום 2.11.08 הסיע המבקש אדם בשם מוחמד עאלריה (להלן: מוחמד), שוהה בלתי חוקי בישראל, לדירת המתלוננת, דודתו של המבקש. השניים התפרצו לדירה ונטלו ממנה תכשיטי זהב.

2. הודאת המבקש התקבלה לאחר שהצדדים הגיעו להסדר דיוני בתום פרשת התביעה, לפיו המבקש הודה במיוחס לו, הורשע, והופנה לשירות המבחן לצורך עריכת תסקיר. בגזר הדין, עמד בית משפט השלום בכפר סבא (כבוד השופטת ק' רג'יניאנו) על הנסיבות המחמירות שבביצוע העבירות, וביניהן, הקרבה המשפחתית בין המבקש למתלוננת, היותו של המבקש הרוח החיה מאחורי המעשים, והחומרה היתרה שבעבירות ההתפרצות והגניבה אשר הפכו "למכת מדינה". לפיכך, השית בית המשפט על המבקש 18 חודשי מאסר בפועל, 10 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, פיצוי למתלוננת בסך 12,000 ₪ וקנס כספי בסך 3,000 ₪. יצוין כי מוחמד, שותפו של המבקש, הועמד לדין בכתב אישום נפרד, הורשע ונידון ל-15 חודשי מאסר בפועל, עוד בטרם נגזר דינו של המבקש.

3. המבקש הגיש ערעור על גזר הדין לבית המשפט המחוזי מרכז. ביום 15.9.10 הוא הגיש הודעת ערעור מתוקנת, שעניינה בקשה לביטול הודאתו והרשעתו, וכן הגשת ראיות נוספות. במוקד הראיות הנוספות ניצבו תצהירם של מר זוהיר ראס (להלן: זוהיר) ושל מוחמד (להלן יכונו שני התצהירים יחד: הראיות החדשות או התצהירים). על פי תצהירו של זוהיר, בשעה שהוא שהה יחד עם מוחמד במעצר, הלה התוודה בפניו כי הוא שיקר בחקירתו כשהפליל את המבקש. בתצהיר הנוסף, זה של מוחמד, נאמר כי הפללת המבקש הייתה הפללת כזב, שכן המבקש לא ביצע עימו את הפריצה. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים א' טל, ל' ברודי, ז' בוסתן) דחה את הערעור, בקובעו, כי לא הוכחו "נימוקים מיוחדים", כאמור בסעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, המצדיקים היעתרות לבקשת המבקש לחזור בו מהודאתו. משכך, נדחה הערעור על עצם ההרשעה, תוך שבית המשפט דחה את הבקשה להוספת הראיות החדשות, וממילא גם לא נידרש לבחינתן. כמו כן נדחה ערעור המבקש על גזר הדין.

4. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית משפט זה. ביום 7.7.11 נדחתה הבקשה (כבוד השופט ס' ג'ובראן), בנימוק שהיא אינה מעלה שאלה משפטית או עקרונית הדורשת דיון בגלגול שלישי. לעצם העניין, נכתב בהחלטה כי נימוקיו של בית המשפט, הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש, מקובלים וסבירים, ולפיכך לא נמצאה עילה להתערב בפסק הדין של בית המשפט המחוזי.

הבקשה למשפט חוזר

5. ביום 10.7.11 הגיש המבקש בקשה לעריכת משפט חוזר. בד בבד, הוא הגיש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת עליו. בהחלטתי מיום 10.7.11 דחיתי את הבקשה לעיכוב ביצוע והוריתי למשיבה להגיש תגובה לבקשה לעריכת משפט חוזר בתוך 7 ימים.

6. בבקשה לעריכת משפט חוזר טוענת באת כוח המבקש כי הראיות החדשות מצדיקות היעתרות לבקשה, מכוח העילות המנויות בסעיפים 31(א)(1), 31(א)(2) ו-31(א)(4) לחוק בתי המשפט.

על פי הטענה, הגשת כתב האישום, הודאתו, והרשעתו של המבקש התבססו על ראיה אחת ויחידה שנזקפה לחובת המבקש – גרסתו המפלילה של מוחמד. עתה, משחזר בו מוחמד מגרסה זו, והודה כי הוא שיקר בחקירתו ובעדותו, נטען שהושמט לחלוטין הבסיס להרשעת המבקש. לפיכך, עותרת באת כוח המבקש לקבל את הבקשה לעריכת משפט חוזר, בעילה הקבועה בסעיף 31(א)(1), משום שהראיות שעמדו בבסיס ההרשעה בשקר יסודן, וכן לפי העילה הקבועה בסעיף 31(א)(2), שהרי, לשיטתה, בכוחן של הראיות החדשות להביא לזיכויו של המבקש.

אשר להודאת המבקש, נטען כי החלטת בית המשפט המחוזי, שלא לאפשר למבקש לחזור בו מהודאתו בנסיבות בהן התגלו הראיות החדשות, יוצרת עיוות דין כמובנו בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט. באת כוח המבקש גורסת כי הודיית המבקש במיוחס לו בפני בית המשפט, לצד הכחשת ביצוע המעשים בפני שירות המבחן, מחזקת את טענתה כי המבקש הודה הודיית שווא מפאת הלחץ הכלכלי והמצוקה הפיסית והנפשית בהם היה נתון משהתמשכו ההליכים.

7. המשיבה סבורה כי הבקשה אינה מעלה עילה לעריכת משפט חוזר, שהרי למעשה של דבר, הבקשה חוזרת על הטענות שהעלה המבקש בערעורו ובבקשה למתן רשות ערעור. לעצם העניין, טוענת המשיבה כי אין בכוחן של הראיות החדשות שהוצגו כדי לכרסם בבסיס הרשעת המבקש, כמפורט להלן:

ראשית, נטען כי עיתוי הצגת הראיות החדשות והעלאת הטענה שההודיה נבעה מלחץ וממצוקה, מעיד על היותן של הטענות בלתי אמינות. הובהר כי המבקש שהה עם זוהיר ועם מוחמד במעצר עוד בחודש אוקטובר 2008, ולפיכך, נטען שיש לתמוה על טענת המבקש כי נודע לו על דבר הראיות החדשות רק לאחר גזר הדין, ושסביר יותר להניח כי מדובר "בתגובה" של המבקש לגזר הדין שהושת עליו.

כמו כן, נטען כי לא בכדי החליט בית המשפט המחוזי שדן בערעור שלא להיעתר למבקש לחזור בו מהודאתו. המבקש היה מיוצג בהליך העיקרי, כך שיש להניח שהודאתו הייתה מושכלת. בנוסף, לא הוכח שהוא סבל ממצוקה כלכלית או נפשית יוצאת דופן, המצדיקה מתן אפשרות לחזור מן ההודאה.

עוד גורסת המשיבה כי טענת המבקש, לפיה גרסתו הראשונה של מוחמד הייתה שקרית, ונבעה מאינטרס של מוחמד לנקום במבקש, אינה יכולה לעמוד, נוכח נסיבות המקרה. ראשית, ההודעה המפלילה ניתנה עוד במועד חקירתו של מוחמד, כשהוא היה החשוד היחידי בביצוע העבירה. לפיכך, להנחת המשיבה, במועד ההפללה לא הייתה למוחמד סיבה לחשוד כי המבקש מסר את שמו כמבצע העבירה ולכן לא היה לו אינטרס להפלילו. שנית, לעמדת המשיבה, מוחמד ידע בחקירתו פרטים אודות המתלוננת, דוגמת גילה ומצבה המשפחתי, אותם יכול היה ללמוד רק מפיו של המבקש, קרוב משפחתה של המתלוננת. כמו כן, הוסיפה המשיבה כי רמת הפירוט בגרסתו הראשונה של מוחמד הייתה גבוהה, ומכלול הפרטים שמסר אודות מעורבות המבקש במעשה היה רב, ולפיכך יש להניח כי גרסתו המוקדמת והמפלילה היא האמינה מבין שתי גרסאותיו של מוחמד.

דיון והכרעה

8. עיינתי בבקשה לעריכת משפט חוזר והגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. לא עלה בידי המבקש לשכנעני כי מתקיימת אחת העילות לקיומו של משפט חוזר ולא כי קיים חשש להרשעת שווא. אפשרות עריכתו של משפט חוזר מעוגנת בסעיף 31 לחוק בתי המשפט. ביסוד סעיף זה ניצבות שתי תכליות – מחד, גילוי האמת והבטחת מנגנון המאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, ומאידך, עקרון סופיות הדיון, שחשיבותו נעוצה ביעילות המערכת השיפוטית ובוודאות המשפטית שהוא מקנה לבעלי הדין שכבר זכו ליומם בבית המשפט ומיצו את ההליכים המשפטיים העומדים לרשותם (מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529, 559 (1999)). באיזון בין שתי התכליות הללו, יש ליתן לסעיף האמור פרשנות מצמצמת, שכן "משפט חוזר הינו החריג ולא הכלל. משפט חוזר אינו ערעור נוסף" (שם, בעמ' 560).

9. ארבע עילות מונה סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט לקבלת בקשה לעריכת משפט חוזר, ואלו הן:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה;

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין.

במקרה דנן, לא מצאתי שיש בטענות המבקש לשנות את תוצאות המשפט לטובתו, שכן לא מתקיימות בעניינו העילות הקבועות בסעיפים 31(א)(1), 31(א)(2), או 31(א)(4), ולפיכך אינני רואה להיעתר לבקשה לעריכת משפט חוזר.

10. לפי האמור בסעיף 31(א)(1), יש להראות את קיומם של שני תנאים מצטברים להוכחת העילה הקבועה בסעיף – התנאי האחד הוא כי בית משפט פסק שראייה מן הראיות שהוצגו במשפט שקרית; והתנאי הנוסף הוא כי יש יסוד להניח שאלמלא הראייה הכוזבת היה הנידון מזוכה. בענייננו, לא מתקיים התנאי הראשון להוכחת העילה. בית המשפט המחוזי שדן בערעור לא קבע כי גרסתו של מוחמד הייתה שקרית ולא אפשר למערער לחזור בו מהודאתו. בהיעדר קביעה שיפוטית המאששת את טענות המבקש כי גרסתו הראשונה של מוחמד הייתה שקרית, במובן זה שהיא בגדר ראייה כוזבת, אין מקום לקבל את הבקשה לעריכת משפט חוזר לפי עילה זו (ראו גם: מ"ח 7203/07 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 30.6.08)).

11. כמו כן, אין לקבל את טענת המבקש כי מתקיימת בעניינו העילה הקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. במסגרת עילה זו נקבע, כי לא די בהצגת ראיות חדשות כדי לבסס עילה לעריכת משפט חוזר. על בית המשפט הדן בבקשה לשקול את האמינות הלכאורית של הראיות החדשות ואת משקלן ביחס למערכת הראיות שהוצגה בפני הערכאה שדנה במקרה. וכך נאמר בעניין זה:

"אין גם להסתפק בכך, שמי שמעורב בעניין מעלה תיזה עובדתית חדשה; צריך להיות בהקשר או בנסיבות דבר כלשהו, המעניק לעובדות או לראיות החדשות בהן מדבר סעיף 31(א)(2) אמינות לכאורית, המצדיקה שקילתן מחדש ליד מערכת הראיות הקודמת. הווה אומר, מי שמחליט על המשפט החוזר, איננו פועל פעולה אוטומטית, המעוגנת אך ורק בקיומה או בהעלאתה של טענה עובדתית, אלא עליו גם לבחון, אם העובדה או הראיה כאמור בסעיף 31(א)(2) שוקלות דיין על-מנת להצדיק ביטולו של הליך שנסתיים כדי להחזיר את הגלגל אחורה. אין אפשרות למצות כאן את כל המבחנים, המופעלים במקרה כגון זה, ודי אם נאמר לצורך העניין שלפנינו, שטענה כאמור אינה יכולה להיחשב לעובדה חדשה, אם היא מנותקת ממכלול הנתונים האחרים, ואם דרך העלאתה נראית מלאכותית" (מ"ח 6/84 מאמא נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 498, 501 (1984); וראו גם: מ"ח 4342/91 עזרא נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5) 434 (1991)).

בענייננו, בבחינת הראיות החדשות כשלעצמן, ואף בבחינתן ליד מערכת הראיות הקודמת, עולה כי לא ניתן לייחס לראיות החדשות אמינות לכאורית המצדיקה להיעתר לבקשה בעילה זו.

ראשית, מועד העלאת קיומם של התצהירים המאוחרים מקים ספק לגבי אמינותן הלכאורית של הראיות החדשות (ראו: 740/10 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 13.9.10)). לאור העובדה שהמבקש שהה עם מוחמד ועם זוהיר, המצהירים, במעצר עוד בחודש אוקטובר 2008, יש לתמוה כיצד לפתע נודע למבקש אודות הגרסה המאוחרת, ולהניח כי אם היה ממש באמור בתצהירים היה המבקש יודע על הדברים בשלב מוקדם יותר של ההליכים. נוסף לכך, לא הובהרה הסיבה אשר בגינה חזר בו מוחמד לפתע מההודעה המפלילה, וכן לא הובהר מדוע הצהיר זוהיר על אשר לטענתו שמע מפיו של מוחמד במועד המעצר, רק בשלב הערעור ולא במועד מוקדם יותר של ההליכים.

כמו כן, התצהירים המאוחרים של מוחמד ושל זוהיר אינם מתיישבים זה עם זה, במובן זה שהם אינם מציגים הסבר דומה באשר לסיבה שבגינה ביקש מוחמד, על פי הנטען, להפליל את המבקש. כך, בתצהירו של זוהיר נאמר כי מוחמד אמר לו שהוא הפליל את המבקש משום שנלחץ במשטרה, ואילו בתצהירו של מוחמד נטען כי הוא הפליל את המבקש משום שרצה לנקום בו. הסברים אלו אינם עולים בקנה אחד זה עם זה, ויש בכך להעמיד בספק את האמינות של התצהירים.

בחינת הראיות החדשות ליד מערכת הראיות הקודמת מעלה אף היא ספק לגבי אמינותם של התצהירים. הגרסה הראשונית של מוחמד, שניתנה בחקירתו, במהלך העימות שנערך בינו לבין המבקש במשטרה, וכן בעדותו, היא גרסה מפורטת וסדורה, שאינה מעלה ספק באשר למעורבות המבקש במעשים. לעומת זאת, התצהירים המאוחרים על פיהם מבקש המבקש להסיק כי הפללתו מפי מוחמד הייתה הפללת שווא, הם לקוניים וחלקיים, ולא עולה מהם כל הסבר ממשי וקוהרנטי המבאר את רצונו של מוחמד לנקום במבקש ולהפלילו. אם כן, אף ההשוואה בין שתי הגרסאות, זו המוקדמת והמפורטת, לעומת הגרסה המאוחרת והלקונית, מעוררת ספק באשר לאמינותן של הראיות החדשות.

אף להודאתו של המבקש בסוף פרשת התביעה יש ליתן משקל אל מול הראיות החדשות. ההודאה עצמה מאששת את טענת המשיבה בדבר מעורבות המבקש באירוע, ומעמידה את האמינות של התצהירים, השוללים את מעורבות המבקש במעשים, בספק רב. בעניין זה, טען המבקש כי הודאתו הייתה הודאת שווא. טענות אלה נדונו לעומקן בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, שהתרשם כי המבקש היה שלם עם מתן ההודאה וכי יש לקבלה כהודאת אמת. בעניין זה נכתב כי:

"המערער לא הציג נסיבות מיוחדות שיש בהן כדי להצדיק מתן אפשרות לחזור בו מהודאתו. המערער היה מודע למסכת הראיות שהציגה התביעה בבימ"ש קמא, ולאחר סיום פרשת התביעה הוא בחר להודות... הטענה בדבר מסירת אליבי, שלא נבדקה לטענתו, ע"י החוקרים אינה יכולה להוות נימוק מיוחד אשר יצדיק מתן אפשרות למערער לחזור בו מהודאתו שכן המערער היה מודע גם לנתון זה במהלך הדיון בבית המשפט קמא... הכחשת המעשה ע"י המערער בפני שירות המבחן לא מלמדת כי המערער לא היה שלם עם ההודאה שמסר... טענת המערער, לפיה הוא היה נתון במצוקה נפשית שהביאה אותו להודות במיוחס לו מעבר למצוקה בה נתון כל נאשם, לא הוכחה..."(פסקאות 7-10 לפסק הדין בבית המשפט המחוזי).

הנה כי כן, טענותיו של המבקש לעניין החזרה מהודאה נדונו בהרחבה בבית המשפט המחוזי והוא בחר לדחותן. אינני מוצאת טעם להתערב במסקנה זו, ובפרט נוכח הכלל לפיו לא ייעתר בית המשפט לבקשת נאשם לחזור בו מהודייתו, אלא במקרים חריגים, בהם נפל פגם ברצונו החופשי או בהבנתו את משמעות ההודיה, או כאשר זו הושגה שלא כדין, באופן שיש בו כדי להצדיק את פסילתה (ראו: מ"ח 8115/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 16.4.2008)). המבקש הודה בבית משפט השלום לאחר ששמע את הראיות כנגדו עת היה מיוצג על ידי עו"ד ג'לג'ולי. כמו כן, לא עלה בידו להוכיח שהוא היה שרוי במצוקה כה גדולה שהעיבה על יכולתו לקבל החלטה מרצונו החופשי. אי לכך, לא שוכנעתי כי עניינו של המבקש נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים היעתרות לבקשה לחזור מהודאה במסגרת הליך של משפט חוזר.

יתרה מכך, כבר נקבע כי מקום שערכאה שיפוטית מצאה לא להיעתר לבקשת אדם שהורשע לחזור בו מהודאתו, אין היא נדרשת לעיין בפרטי ראיות חדשות אותן הוא מבקש להציג (מ"ח 3633/08 אליטוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 25.11.08)). על בסיס האמור, סבורני כי בדין דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקש לחזור בו מהודאתו, ולכן דומה כי אין פגם בהחלטתו שלא לדון בראיות החדשות, במידה המצדיקה להורות על עריכת משפט חוזר.

משאלו הם פני הדברים, ניתן לומר כי לא עלה בידי המבקש לתמוך את הראיות החדשות בחיזוק נוסף המשווה להן אמינות לכאורית, באופן המצדיק להיעתר לבקשה לעריכת משפט חוזר לפי העילה הקבועה בסעיף 31(א)(2).

12. המבקש אף טען כי נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לו עיוות דין, לפי סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט. הכלל הוא כי בקשה בעילה זו, תתקבל רק מקום בו נפלו בהכרעה פגמים חמורים ומהותיים, היורדים לשורש העניין, עד כי יש חשש שפגמים אלו יביאו להרשעת שווא של המבקש (מ''ח 7661/04 ברהום נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסמה, 17.10.04)). הגם שעילה זו הינה "עילת סל", המאפשרת להורות על עריכת משפט חוזר מקום בו עניינו של המבקש אינו נופל בגדר החריגים האחרים המנויים בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, כבמקרה דנן, אינני סבורה כי עניינו של המבקש נכנס אף בגדרה של עילה זו (מ"ח 4365/04 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, (לא פורסמה, 28.6.2006); מ"ח 5760/09 ליסר נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 24.11.09)).

עיקר טענת המבקש בעילה של עיוות דין מתמקדת בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא לאפשר למבקש לחזור בו מהודאתו, ובדחיית בקשתו להוספת ראיות חדשות. עיון בטענות המבקש בעניין זה מעלה כי מדובר בחזרה על דברים שנטענו על ידו בעבר, הן בפני בית המשפט המחוזי והן בפני בית משפט זה, במסגרת בקשתו למתן רשות ערעור. כידוע, משפט חוזר אינו בבחינת "ערעור נוסף" ואינו משמש במה להעלאת טענות או ראיות שהיו מונחות בפני מותבים שונים, בערכאות השונות, ובכלל זה בית המשפט העליון, שדנו בעניין (מ"ח 7106/00 סוסן נ' מדינת ישראל, נד(4) 695, 701 (2000); מ"ח 5419/02 אלישיב נ' מדינת ישראל, פס' 6 (לא פורסמה, 1.7.02); מ"ח 4512/99 אייזין נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 357, 368 (1999)). משנמצא, כי טענות המבקש בעילה זו חוזרות על שנאמר בפני ערכאות קודמות שדנו בעניינו, אין עילה לעריכת משפט חוזר גם לפי עילת הסל הקבועה בסעיף 31(א)(4).