עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5124/08

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט ח' מלצר:

 

 

 

1. במוקד ערעור זה ניצבת פרשה מקיפה שבה היו מעורבים 16 נאשמים, שנטען כלפיהם כי עסקו בפעילות עבריינית מגוונת. בין הנאשמים נכלל גם המערער: טארק ג'אבר (להלן – טארק). הרקע שבבסיס הערעור שלפנינו נסקר בהרחבה במספר פסקי דין קודמים של בית משפט זה (ע"פ 3197/07 עיאט נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 26.11.2007) (להלן – ענין עיאט); ע"פ 2902/07 עראר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.9.2008) (להלן – ענין עראר); ע"פ 2887/07 ברק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.9.2008) (להלן – ענין ברק); ע"פ 3468/07 עצמון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.7.2010) (להלן – ענין עצמון). הערה: בענין ברק ובענין עצמון הייתי חבר בהרכב ואולם הצדדים כאן הצהירו כי מבחינתם אין מניעה שאטול חלק גם בשמיעתו ובבירורו של ערעור זה.

 

 

 

 

נוכח האמור לעיל, בפסק דיננו זה נתמקד, מטבע הדברים, רק בחלקים הנוגעים לטארק, וזאת על מנת שלא להאריך יתר על המידה. להלן יובאו הנתונים הרלבנטיים.

 

 

 

 

ההליך ב בית המשפט הנכבד קמא

 

 

 

 

2. כתב האישום הוגש, כאמור, כנגד 16 נאשמים. נאשם 1, ג'מאל עיאט (להלן – ג'מאל), נאשם 2, כמאל עיאט, ונאשם 16, איאד עיאט הם אחים, בני משפחת עיאט-חרירי. על פי עובדות כתב האישום, הם עסקו בפעילות עבריינית מאורגנת ממקום מושבם בג'לג'וליה. בכתב האישום נטען עוד כי למרותם של השלושה סרו אחרים: אחיהם ווהבי עיאט וכן ויסאם אגבריה (להלן – ויסאם), עיסאם טאהה, עאטף מרעב, ששון בן-שמעון, יריב ברק, בהא ג'אבר, ובנוסף באסל עאסי (להלן – באסל) ועומר סוהיל. באותה התארגנות עבריינית לקחו חלק, על פי הנטען, גם אחמד וותד וחנוך עצמון, שהיו בקשרי ידידות עם מובילי ההתארגנות. כן היו מעורבים בפעילות, על פי האמור בכתב האישום, גם: פואד עראר, נואף אל עאצם, עבד אלראוף חדורה וטארק, הוא המערער. מתוך 15 האישומים, שמחזיק כתב האישום, האישום המתייחס לטארק, הוא האישום השנים-עשר.

 

 

 

 

בית המשפט הנכבד קמא הרשיע את טארק בעבירות שיוחסו לו. פרטי האישומים וההרשעה יובאו בתמציתיות מיד בסמוך.

 

 

 

 

3. באישום השנים-עשר הואשם טארק בחבלה בכוונה מחמירה במשמעות סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין, או החוק), יחד עם סעיף 29 לחוק האמור ובנשיאת נשק, עבירה ל פי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין. נטען כי טארק הגיע לביתו של ג'מאל ושיתף אותו בחשדו כי אשת אחיו (של טארק) נפגשת עם אדם ב שם יוסף עיסאווי (להלן – עיסאווי). על פי הנטען בכתב האישום, ג'מאל הרגיע את טארק והבטיח לו שיטפל בעניין וביקש ממנו להביא לו אקדח ממקום מסתור בביתו של ג'מאל, וטארק עשה כן. הוא מסר את האקדח לידי ג'מאל, וזה העבירו לידי ויסאם ועאטף, ששהו בבית באותה עת, והורה להם לירות באותו עיסאווי.

 

 

 

 

כתב האישום מוסיף ומפרט כיצד ויסאם ועאטף יצאו עוד באותו יום ברכב לעבר הקאנטרי קלאב בג'לג'וליה, שם נערכה חתונה שידעו שאותו עיסאווי משתתף בה. כשהבחינו השניים בעיסאווי יוצא מן החתונה, כשהוא מלווה באחר בשם נביל מראר ונכנס לרכב, התחילו השניים לירות לעברם במטרה לפגוע בעיסאווי. לאחר הירי נמלטו ויסאם ועאטף מהמקום ודיווחו לג'מאל על ביצוע הירי.

 

 

 

 

4. בית המשפט הנכבד קמא קיבל באישום זה את עדותו של באסל, ששימש כעד מדינה בפרשה כולה וגרסתו בהקשר זה היתה כי נכח בביתו של ג'מאל עת הגיע אליו טארק ושיתף אותו בחשדותיו, כמפורט לעיל. בעדותו ב בית המשפט שב וציין באסל כי ג'מאל אמר לטארק, לאחר שזה סיפר לו על חשדותיו, כי: "יהיה בסדר ולך תכין לי כלי ויהיה בסדר" (עמוד 333 לפרוטוקול). באסל אף הסביר מניסיונו בהתארגנות העבריינית, כי למעשה ג'מאל ביקש מטארק להכין לו אקדח (שם). עם זאת, בחקירתו הנגדית אמר באסל בהזדמנות אחת כי ג'מאל ביקש מויסאם (דהיינו – לא מטארק) להכין לו את הכלי, אולם אחר כך הוא שב וחזר על גרסתו המוקדמת לפיה ג'מאל ביקש מטארק להכין לו את האקדח.

 

 

 

 

בית המשפט סיווג את עדותו של באסל בעניין זה כעדות של מי שלא היה שותף למעשה, אלא עד למהלך העניינים, וקבע כי על בסיסה – ולמרות אי הדיוקים המסוימים שנפלו בה – ניתן להרשיע את טארק ללא דרישת תוספת ראייתית מסוג סיוע, בכפוף לבחינה קפדנית במסגרת חובת האזהרה העצמית המוטלת על בית המשפט בנסיבות שכאלו.

 

 

 

 

5. בית המשפט המחוזי הנכבד גם דחה את טענת טארק כי חלה בעניינו ההגנה מן הצדק, בשל פגם משמעותי שנפל לטענתו בחקירת הפרשה: "רענון זכרונו" של עד המדינה באסל על ידי חוקרי משטרה, לאחר שהוא סיפר בתחילה כי היעד לירי היה מראר – ולא עיסאווי. בית המשפט הנכבד קמא לא קיבל בהקשר זה את טענת טארק, לפיה המשטרה ניסתה "לסגור" תיק שהיה פתוח אצלה מזה מספר שנים באמצעות עד המדינה באסל ועוד קבע כי גם אם "רוענן" זכרונו של העד, לא היה הדבר במזיד ובכל מקרה התוצאה איננה כזו המצדיקה מחיקתו של האישום נגדו מחמת "הגנה מן הצדק".

 

 

 

 

עוד דחה בית המשפט המחוזי הנכבד את טענות ההגנה בדבר שקרים שהשמיע, לגרסתה, באסל במהלך עימות שקויים בינו לבין טארק, זאת תוך קבלת גירסתו של באסל כי החליט, על דעת עצמו, לנקוט ב"תרגילי חקירה" ולהטיח בטארק (ובמעורבים אחרים בפרשיות) דברים שידע שאינם נכונים – כדי לראות מהי תגובתם להאשמות אלו. גם טענות נוספות של ההגנה בהקשר למהימנות עדותו של באסל באישום זה נדחו ובהן: טענות לגבי סתירות בנוגע לשעת האירוע, סתירות בעדותו של באסל לגבי זהות האדם שהתבקש על ידי ג'מאל להכין את האקדח וכן התמיהה מדוע באסל לא הקליט את הנאשמים בפריט אישום זה, כפי שעשה לגבי נאשמים אחרים ופרשות אחרות הנזכרות בכתב האישום.

 

 

 

 

זאת ועוד – אחרת. בית המשפט הנכבד קמא מצא ביסוס נוסף להרשעתו של טארק – בשקריו ובגרסאותיו הסותרות שלו עצמו. בית המשפט הנכבד קמא השתמש גם בהודעותיו של אחיו של טארק במשטרה כחיזוק לעדותו של באסל. אלה הוגשו מכוחו של סעיף 10א לפקודת הראיות, התשל"א – 1971 (להלן – פקודת הראיות) וזאת לאחר שנקבע, בעקבות עדותו של האח ב בית המשפט, שכל רצונו של האח היה לסייע לטארק ולמסור עדות שלא תיזקף לחובתו.

 

 

 

 

6. בגין הרשעתו באישום זה, הושתו על טארק שלוש שנות מאסר לריצוי בפועל וכן 18 חודשי מאסר על תנאי. יוער, כי עם הגשת הערעור שלפנינו ביקש טארק לעכב את ביצוע עונשו, וזה אכן עוכב בהחלטתו של חברי, השופט א' גרוניס.

 

 

 

 

הערעור שלפנינו מכוון הן כלפי הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין.

 

 

 

 

טענות המערער

 

 

 

 

7. המערער חזר והעלה בטיעונו בכתב ובעל-פה השגות בדבר שקרים וסתירות שנתגלו, לטענתו, בעדותו של עד המדינה באסל בהקשר לפריט האישום השנים-עשר, הכוללים, בין היתר, לשיטתו: שקרים בנוגע לנוכחותו של באסל בדיון הארכת מעצרו של המערער וכן טענת באסל כי היורים נטלו נשק אחד, בניגוד לעולה מחוות הדעת המקצועית הרלבנטית, שבה נאמר כי הירי בוצע משני כלי נשק וכן שקרים שהטיח באסל במערער בעימות ביניהם. אשר לפגמים הנטענים הנוספים במהימנותו של באסל – המערער גורס כי באסל בדה מליבו את גרסתו ביחס לטארק כנקמה בו, והדבר נלמד מהעיתוי שבו העלה באסל את גרסתו לגבי הירי בעיסאווי וכן מן העובדה שבאסל ציין בתחילה את מראר כיעד הירי (ולא את עיסאווי). המערער מוסיף וטוען כי באסל ידע על פרטי אירוע הירי בגלל שמועות שנפוצו ביישוב ג'לג'וליה ולא כטענתו, לאחר שנכח בשיחה בין המערער לג'מאל.

 

 

 

 

עוד טוען המערער כי לא ידע על תכנית לגרום לעיסאווי חבלה חמורה, ולכן לא הוכח היסוד הנפשי הדרוש להרשעתו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. בא-כוח המערער הדגיש כי לא היתה כל בקשה מפורשת מצידו של טארק לפגוע בעיסאווי, ואף אילו היתה בקשה שכזו – לא הוכח שטארק התכוון בהכרח לגרימת חבלה חמורה, שכן השימוש בנשק יכול להיות למטרות שונות (הפחדה, למשל).

 

 

 

 

כמו כן הוא משיג על הקביעה כי שיקר בחקירותיו ומצביע על פער זמנים בין שתי החקירות שנערכו לו – בשנים 2001 ו-2005 – וטוען כי לא היתה כל סתירה בדבריו לעניין נוכחותו בג'לג'וליה ביום אירוע הירי.

 

 

 

 

8. המערער הוסיף וטען כי בית המשפט הנכבד קמא שגה בקבעו כי אין צורך בסיוע לעדותו של באסל ומציין כי לשיטתו אין מקום "לפרק" את עדותו של באסל לחלקים שונים ויש להתייחס לעדותו כעד מדינה כמכלול, בהיותו שותף להתארגנות הנטענת בכללותה.

 

 

 

 

9. טענה משפטית אחרת שהעלה המערער נוגעת לתחולתה של ה"הגנה מן הצדק" על המקרה שלפנינו. לגישתו, חוקרי המשטרה הם ש"רעננו את זכרונו" של באסל, שסבר בתחילה כי נביל מראר היה יעד הירי, ולא עיסאווי ולתפיסתו הדבר מקים לו עילת "הגנה מן הצדק", בהתאם לסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן – החסד"פ).

 

 

 

 

טענות המשיבה

 

 

 

 

10. בכל הנוגע לטענות הנוגעות למהימנות גרסתו של באסל, המדינה הפנתה לממצאים שנקבעו על ידי בית משפט זה בענין עיאט ומדגישה כי אין מדובר במקרה המצדיק את התערבות ערכאת הערעור בממצאי מהימנות ועובדה, שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית.

 

 

 

 

11. אשר לסתירות ולתמיהות הפרטניות המועלות על ידי טארק, המדינה מסבירה כי אין בהן ממש, כפי שאפרט להלן:

 

 

 

 

(א) בכל הנוגע לטענה כי האש נורתה משני כלי נשק, עמדת המדינה היא כי חוות הדעת (שסומנה ת/175) איננה מצביעה בבירור על ירי משני כלי נשק ואיננה שוללת את האפשרות שכל הכדורים נורו מכלי נשק אחד.

 

 

 

 

(ב) בכל הנוגע לטענה כי באסל שיקר, כשאמר שנכח בדיון הארכת מעצרו של טארק – משיבה המדינה כי מדובר בטענה שולית, והגם שניתן להסביר את הפערים בדבריו של באסל – אין בכך כדי להעלות, או להוריד לענייננו.

 

 

 

 

12. במענה לטענה המשפטית המועלית על ידי טארק לגבי הצורך בתוספת ראייתית מסוג סיוע, מדגישה המדינה כי סוגיה משפטית זו הוכרעה כבר בפסק דינו של בית משפט זה בעניין עיאט, בגדרו נקבע כי אין צורך בסיוע במקרה כגון זה (כאשר עד המדינה לא היה שותף לעבירה), אלא בנקיטת זהירות מיוחדת טרם הרשעה. המדינה טוענת כי עמדתו של טארק בהקשר זה סותרת את ההלכות הרבות במכלול וכן איננה עולה בקנה אחד עם תכלית הצבת דרישת הסיוע במקרה שמדובר בעד מדינה שהוא שותף מבצע.

 

 

 

 

13. בכל הנוגע לטענותיו של טארק לגבי "רענון" זכרונו– המדינה מבקשת להסתמך על מה שנפסק בנושא זה בדעת הרוב בענין עיאט. המדינה מדגישה בהקשר זה את הסברו של באסל, כי הוא זה שנזכר, במהלך חקירותיו, בעוד ועוד פרשיות שידע לגביהן פרטים ולכן, לשיטתה, לא נפל פה כל פגם מאיין. עוד טוענת המדינה כי אף אם חוקרי המשטרה שגו בהתנהלותם בעת שהעלו בעצמם בפניו של באסל את שמו של עיסאווי כקורבן הירי, הרי שטעותם זו איננה מקימה הגנה מן הצדק לטארק, כנטען על ידו. זאת, מן הטעם שלא מדובר בהתנהגות זדונית, או מכוונת מטעם החוקרים ואיזכור שמו של עיסאווי לא מנע מטארק משפט צדק, או פגע פגיעה ממשית ביכולתו להתגונן.

 

 

 

 

14. המדינה מבקשת עוד כי נדחה את טענתו של טארק כי לא ידע על הכוונה לפגוע בעיסאווי ולא צפה את שהתרחש ומציינת כי מעדותו של באסל עולה שטארק "הזמין" את הפגיעה בעיסאווי, עקב הפגיעה בכבוד משפחתו והוא היה אף זה שנשא והביא את האקדח לג'מאל. עוד מציינת המדינה כי קשה לקבל את טענתו של טארק כי לא ידע על הכוונה לפגוע בעיסאווי, בשים לב לכך שבחר לשתף בבעייה המשפחתית שסבר שנתקל בה – את ג'מאל, שהיה ראש ההתארגנות העבריינית והאחרון אף ביקש ממנו ליטול ולהביא לו אקדח (שהיה מוצפן) – לצורך "טיפול" בבעיה.

 

 

 

 

המדינה מציינת לבסוף כי אין להסכים לטיעון לפיו באסל לא נכח בשיחה בין טארק לג'מאל, אלא למד על פרטי האירוע משמועות בכפר, ראשית מן הטעם שעובדה זו לא התקבלה על ידי בית המשפט הנכבד קמא, ושנית מן הטעם שקיימות ראיות המחזקות את גרסתו של באסל, בהן דברי המערער עצמו על כך ששהה בזמן הרלבנטי בבית משפחת עיאט ושקריו בנוגע למהות הסכסוך שהתפתח עם עיסאווי.

 

 

דיון והכרעה

 

 

 

 

15. לאחר עיון מדוקדק בטיעוני הצדדים ובחומר הרב שבמכלול, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור ככל שהוא מכוון כנגד הכרעת הדין ולקבל חלקית את הערעור על גזר הדין. נימוקי לכך יובאו להלן.

 

 

 

 

מהימנותו של באסל

 

 

 

 

16. כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית (ראו: ע"פ 3314/06 אייזנקוט נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.1.2010); כן עיינו: ע"פ 7320/07 פלוני נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 13.5.2009); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 644-643 (2000) ולאחרונה: ע"פ 682/09 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 12.5.2011)). תמצית ההנמקה שניתנה לכך מתבססת על העובדה שהערכאה הדיונית היא ששמעה את העדויות והתרשמה מהן באופן בלתי אמצעי וכי שופטי הערכאה המבררת מנוסים מאוד בהערכת מהימנות העדים (ראו: ע"פ 425/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.11.2007)). על כן, נדרש נימוק מיוחד לביסוס התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. בפסיקה פורטו בהקשר זה ארבעה חריגים לסטייה מהכלל. ראו: חוות דעתו של השופט א' א' לוי ב-ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.3.2008), וכן דברי השופט י' דנציגר ב-ע"פ 682/09 הנ"ל:

 

 

חריג ראשון – כאשר הממצאים שבעובדה שנקבעו ע"י הערכאה המבררת מתבססים על שיקולים שבהגיון, או על סבירותה של עדות מסוימת ביחס למכלול הראיות.

 

 

 

 

חריג שני – כאשר מדובר במסקנות ולא בעובדות עצמן.

 

 

 

 

חריג שלישי – כאשר ממצאי הערכאה הדיונית נשענים על ראיות בכתב ולא על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים. במקרים אלו – אין לערכאה המבררת יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור.

 

 

 

 

חריג רביעי – כאשר ישנן סתירות מהותיות בעדות עליה נסמכה הערכאה הדיונית וזו לא נתנה כלל דעתה להן, או כאשר מתבררת טעות מהותית בהערכת המהימנות (עיינו גם: ע"פ 2864/01 מסילתי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 315, 332-331 (2001); ע"פ 9040/05 אוחיון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.3.2007); ע"פ 2977/06 הנ"ל; ע"פ 6695/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.1.2009)).

 

 

 

 

אינני סבור כי המקרה שלפנינו נכנס בגדרי אותם מקרים חריגים, המחייבים התערבות של ערכאת הערעור.

 

 

 

 

אשר לטענות הנוגעות למהימנותו של באסל, עלינו לזכור כי באסל היה אמנם מלכתחילה חלק מאותה התארגנות עבריינית, מושא הערעור שלפנינו, ואולם בשלב מסוים הוא יצר קשר עם גורמי החקירה והפך לסוכן משטרתי (בתמורה לשיתוף הפעולה מצידו, הוא קיבל גמול כספי, תשלום חודשי במהלך תקופת הפעלתו וכן סגירת תיקים משטרתיים שהיו פתוחים נגדו). בתום עדותו, שהתפרסה על פני עשר ישיבות, במשך שעות ארוכות – בית המשפט המחוזי הנכבד התרשם כי מדובר בעד מהימן, שמניעיו לא היו רק מניעים כספיים וכלכליים, בפרט נוכח הסיכון הממשי שנטל על עצמו כשהפך לסוכן משטרתי. בית המשפט הוסיף וציין כי מצא שבאסל הוא "אדם פיקח, אינטליגנטי, חריף וחד מחשבה". בית המשפט היה מודע גם לחסרונותיו וקבע מיד בסמוך: "דיבורו מהיר, כשלעיתים תכונה אחרונה זו היתה בעוכריו, כאשר שטף דיבורו המהיר הביאו לפליטות פה, תוך שיבוש שמות של המעורבים עליהם העיד" (עמ' 24-23 להכרעת הדין). בקביעות אלה – אין מקום להתערב, נוכח התרשמותו הבלתי אמצעית והמיידית של בית המשפט. הטעמים שהובאו בהקשר זה בענין עיאט– מקובלים עלי.

 

 

 

 

17. אינני מוצא ממש גם בטענות הפרטניות שהעלה טארק ביחס לפגמים שנפלו במהימנותו של באסל לעניינו. טעותו הראשונית של באסל בזיהוי קורבן הירי פוגמת אך במעט במהימנותו ביחס לאישום זה, שכן, באסל הציג הסבר משכנע "לבלבולו" זה (שנבע, לשיטתו, ככל הנראה מכך שבני משפחת מראר שוחחו עימו בסמוך לאחר המקרה בדבר אירוע הירי. ראו: עמוד 1016 לפרוטוקול הדיון דלמטה). עוד אוסיף ואציין כי גם בענין עראר קבע חברי, השופט א' א' לוי, כי בנסיבות המכלול – שגיאתו של באסל בשמו של מי שירו לעברו היא שגיאה "שמשקלה הפך להיות זניח". אף חברי השופט א' רובינשטיין, אשר ראה לנכון, בדעת מיעוט, לזכות את ויסאם מחמת הספק ממעורבות באירוע הירי, לא עשה כן בגלל ספק לגבי מהימנותו של עד המדינה, אלא בשל העובדה ששמו של עיסאווי כיעד הירי עלה לראשונה במסגרת של "רענון זכרונו" של באסל בחקירה המשטרתית.

 

 

 

 

18. בכל הנוגע לטענה כי באסל לא סיפר על ידיעותיו לגבי אירוע הירי עד שלב מאוחר בחקירתו, הרי שמקובלת עלי גישת המדינה ולפיה כאשר מדובר במי שגילה במהלך חקירותיו הרבות עוד ועוד פרטים לגבי אירועים עברייניים הידועים לו – אין לתהות שהדברים נחשפו שלב אחר שלב, ועם התקדמות החקירה התגלו מידעים לגבי אירועים נוספים. הדבר איננו מצביע על ניסיון "לסגור" תיקים, אלא להפך, שכן אילו המשטרה היתה רוצה "לסגור" מלכתחילה כמה שיותר תיקים, לא היו מתמשכות חקירותיו של באסל זמן כה רב.

 

 

 

 

19. אשר לטענתו של טארק כאילו לא הוכח קיומו של היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעתו בביצוע העבירות המיוחסות לו – בית המשפט המחוזי קבע, כממצא עובדתי, כי טארק הגיע לביתו של ג'מאל, שיתף אותו בפרשה המשפחתית ואז, לבקשת ג'מאל, העביר לו "כלי". כאמור, באסל פירש את הדברים על רקע ניסיונו כי הכוונה היתה שטארק יוציא אקדח וימסור אותו למבצעים המיועדים. הנה כי כן, צירוף הנסיבות שבהן טארק מגיע לביתו של ג'מאל, מיידע אותו מרצונו על בעיה משפחתית "אינטימית" ואז מעביר לו אקדח – איננו מותיר ספק במטרות הפסולות של נשיאת האקדח והעברתו, וטענתו כאילו ניתן להשתמש באקדח טעון למספר שימושים אחרים – בעייתית, שכן על פי עדותו של באסל, ג'מאל הורה לויסאם ולעאטף לירות בעיסאווי, ולא לאיים עליו, או להפחידו.

 

 

 

 

נעבור עתה לבחון את טענותיו המשפטיות הנוספות של טארק.

 

 

 

 

 

 

האם יש צורך בסיוע לעדותו של באסל?

 

 

 

 

20. בכל הנוגע לעצם מהותה של הדרישה לתוספת ראייתית לעדותו של באסל, ראוי לציין כי הדבר הוכרע כבר בענין עיאט (פיסקה י"ד) ואומץ גם בעניין ברק (עמ' 11 לפסק הדין) ובענין עצמון (עמ' 11-10 לפסק הדין). בפסקי דין אלה התקבלה גישת בית המשפט הנכבד קמא ולפיה עדותו של באסל, עד המדינה, איננה מצריכה ככלל סיוע, למעט במקרים שבהם באסל היה בגדר שותף לעבירה הספציפית בה הואשם הנאשם שנגדו הובאה העדות (עיינו: ע"פ 531/88 רדעי נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 559 (1990)). פרשנות זו נסמכת על הוראות סעיף 54א(א) לפקודת הראיות. מפאת חשיבות הסעיף לענייננו, נביא אותו כלשונו:

 

 

"(א) בית המשפט לא ירשיע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה, אלא אם מצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה; ואולם אם היה השותף עד מדינה - טעונה עדותו סיוע; לענין זה, "עד מדינה" - שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה".

 

 

 

 

21. היישום לענייננו מגלה כי אף שבאסל שימש כעד מדינה, הוא לא היה בגדר שותף לעבירות, מושא פריט אישום זה. על כן, לא מתקיים כאן הרציונאל שבבסיס סעיף 54א(א) הנ"ל. אוסיף ואציין כי מוסכמת עלי אף הערתו של חברי, השופט א' רובינשטיין בענין עיאט כי הגם שאין כאן דרישת סיוע סטטוטורית, נדרשת פה זהירות רבה בהיזקקות לעדותו של באסל, הן בשל הזמן שחלף מעת האירועים ועד למתן הודעותיו והן בשל כך שפרטי האירועים היו ידועים ומפורסמים ביישוב, מה גם שבאסל אף הודה בכך ש"יזם" "תרגילי חקירה שונים" כדי להשיג הודאות במקרים מסוימים. אותם "תרגילי חקירה" כוללים הטחת פרטים לא נכונים במעורבים השונים, זאת לטענת באסל כדי לבדוק את תגובתם לפרטים אלה. באסל הסביר ב בית המשפט הנכבד קמא כי החליט בנקיטת "תרגילי חקירה" אלה על דעת עצמו, ובמקרה שלפנינו מדובר בהסברו של באסל, כי בעימות עם המערער באסל בדה עובדה כאילו נכח "בכל מיני סולחות אחרי שהאירוע (הירי בעיסאווי – ח"מ) קרה" (מתוך העימות בין השניים, שסומן ת/71). לאחר שעניין זה נבדק על ידי המשטרה – טענתו של באסל לגבי נוכחותו בסולחה – נשללה ובאסל הודה ב בית המשפט כי אכן הוא לא השתתף במפגשים אלה וכי שיקר למערער בנקודה זו כחלק מאותו "תרגיל חקירה" נטען שלו (ראו: עמ' 1019 לפרוטוקול הדיון).

 

 

 

 

אשר לאותם "תרגילי חקירה" שביצע באסל על דעת עצמו, הגם שיש לתהות על מידת נחיצותם ועל מידת מעורבותם של מפעיליו בתרגילים אלה, אם היתה בכלל – אינני סבור שיש בכוחם לאיין את ההרשעה, אף שהם בהחלט צריכים להדליק "נורה אדומה", וזו מחייבת לבחון את גרסאותיו בקפדנות ובדקדקנות יתרה. לשיטתי, בית המשפט הנכבד קמא אכן נקט בהקשר זה באמת המידה הנדרשת של זהירות מוגברת (השוו: ע"פ 442/85 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 748 (1986)), אף בהיעדר חובת סיוע סטטוטורית, ולכן בדין ציין כי בנוסף לעדותו של באסל, הוא מוצא לנכון לבסס את הרשעתו של טארק גם על שקריו (הפער בין שתי הגרסאות שמסר) והודעותיו של אחיו.

 

 

 

 

בהקשר זה אוסיף כי בית המשפט הנכבד קמא הדגיש שגרסאותיו של המערער עצמו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, שכן בשתי ההודעות שמסר (שסומנו ת/65 ו-ת/69) ציין מקומות שונים שבהם הוא היה בזמן האירוע. המערער לא הצליח לתת הסבר לפערים אלה בגרסאותיו, ואף הכחיש שמסר דברים אלו למשטרה (ראו: עמ' 2298 לפרוטוקול הדיון). אשר להודעות אחיו של טארק, בית המשפט הנכבד קמא ציין כי האח מסר שטארק נכח בניסיונות הסולחה בין משפחת האח לבין עיסאווי – דבר שאותו הכחיש טארק עצמו. בהקשר זה בית המשפט הנכבד קמא הוסיף וציין כי היה ברור שאחיו של טארק ניסה להתחמק ממתן עדות וביקש להסביר את הסכסוך שפרץ בינו לבין עיסאווי לא בשל רקעו האמיתי, אלא בגין ויכוח שפרץ על רקע משחק כדורגל כלשהו. כל אלה יצרו את הרושם שרצונו המרכזי של האח היה שלא למסור עדות, שתיזקף לחובת טארק.

 

 

 

 

22. סיכומם של דברים בתת-פרק זה הוא כי הרשעתו של טארק בעבירות שיוחסו לו – מבוססת ומוצדקת.

 

 

 

 

הגם שטארק לא העלה טענה מפורשת לעניין הרשעתו כמבצע בצוותא, אציין עוד, כדי להפיס את הדעת, כי כל הנתונים שהובאו לעיל אמנם מבססים את מעמדו כמבצע בצוותא של העבירות שיוחסו לו. בפסיקה נקבע כי אין זה משנה אם המבצעים ביצעו את מעשיהם יחדיו, או אם ביצעו כל אחד את חלקו המוגדר במשימה העבריינית. הדרישה היא כי יוכח שהם פעלו כגוף אחד למען השלמתה של משימה זו, כאשר לכל אחד מהם יש תפקיד מהותי במעגל הפנימי של העבירה (ראו: ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 250 (1996)); דנ"פ 1294/96 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5 ) 1, 30 (1998); ע"פ 10407/07 אולנייקוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.4.2010)). עוד נקבע בפסיקה כי אין זה משנה אם נערך תכנון מוקדם משותף ומדוקדק של המשימה העבריינית, או אם ביצועה בפועל תאם לכוונתם המקורית של משתתפיה. בעניינו, משהוכח כי טארק אכן העביר לג'מאל את האקדח, לאחר ששיתף אותו בחשדו כי אותו עיסאווי מקיים, לשיטתו, קשר אסור עם אשת אחיו, ובעקבות כך ג'מאל הורה לויסאם ולעאטף לירות לעבר עיסאווי – הרי שדי בכך כדי לראות בטארק כמבצע בצוותא של העבירות שיוחסו לו, בפריט אישום זה.

 

 

 

 

נותר לנו עתה לבחון האם יש בטענת ההגנה מן הצדק, שמעלה טארק, כדי לבלום את הרשעתו.

 

 

 

 

שלילת ההגנה מן הצדק פה

 

 

 

 

23. עיקר הטענה בהקשר זה היא חוקרי המשטרה ביקשו "לסגור" תיק שהיה פתוח אצלם מזה זמן רב והם ש"רעננו" את זכרונו של באסל בפרטי אירוע הירי. לתפיסתו של טארק הדבר מקים לו עילה של "הגנה מן הצדק", מכח סעיף 149(10) לחסד"פ, בהיות התנהלות זו של החוקרים אסורה. המדינה טוענת מנגד כי גם אם נפל פגם מסוים בהתנהלות החוקרים – אין בו כדי לאיין את הרשעתו של טארק.

 

 

 

 

24. סעיף 149(10) לחסד"פ קורא, כידוע, כדלקמן:

 

 

"לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן:

 

 

...

 

 

(10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".

 

 

 

 

עוד לפני חקיקתו של סעיף זה, נקבעו בפסיקה אמות מידה לגבי אופן החלת הדוקטרינה של ההגנה מן הצדק (ראו: ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 221 (1996); ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט(6) 776, 814 (2005) 807 (להלן – ענין בורוביץ'); ע"פ 3821/08 שלומוב נ' מדינת ישראל, לא פורסם, 27.11.2008)). במסגרת זו נקבע בפסיקה "מבחן משולש", אשר לפיו:

 

 

"יש לבחון בשלב הראשון מהם הפגמים שנתגלו בהליך המשפטי שננקט כנגד הנאשם ומהי עוצמתם; בשלב השני יש לקבוע האם ניתן לקיים את ההליך הפלילי, בצורה הוגנת וצודקת, חרף הפגמים שנתגלו בו. בשלב זה על בית המשפט לאזן בין האינטרסים הרלוונטיים השונים תוך התחשבות בנסיבות כל מקרה ומקרה והתייחסות, בין היתר, לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם, למידת הפגיעה ביכולתו להתגונן כראוי ולמידת אשמתה של הרשות. בשלב השלישי על בית המשפט לבדוק, במידה והשתכנע כי ההליך אכן נוהל באופן אשר נוגד את עקרונות הצדק וההגינות, האם ניתן לנקוט באמצעים מתונים יותר מאשר ביטול כתב-האישום על-מנת לרפא את הפגמים"

 

 

(ראו: ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור (לא פורסם, 4.9.2007), עמ' 45 לפסק הדין (להלן – ענין לימור). ההדגשות שלי – ח"מ)

 

 

 

 

גם לאחר חקיקת סעיף 149(10) האמור משמש עדיין "המבחן המשולש" כאבן בוחן להחלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק (ראו: ענין לימור; כן עיינו: ע"פ 371/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.4.2008), בפיסקה 1(א) לחוות דעתי, שבה אני מדגיש כי עתה יש לראות במבחן זה "נקודת מוצא" לפריסתה של ההגנה האמורה; ענין עצמון; ישגב נקדימוןהגנה מן הצדק 89 (מהדורה שניה, 2008) (להלן – נקדימון)).

 

 

 

 

יישום של "המבחן המשולש" לענייננו מעלה, לשיטתי, כי הגם שנפלו במהלך החקירה בפרשה, מושא הערעור, פגמים מסוימים – אין לומר כי הם משמעותיים בצורה כזו המצדיקה פה את ההפעלה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק. נפרט הדברים להלן.

 

 

 

 

25. לשיטתי, התנהלות החוקרים במקרה זה של טארק – אף אם היא ראויה לביקורת – איננה עולה כדי "סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית", המקימה את עילת ההגנה מן הצדק בהתאם לסעיף 149(10) לחסד"פ, בהתאם לפרשנות שניתנה לעילה זו בפסיקה.

 

 

 

 

בחינת המקרה שלפנינו על פי "המבחן המשולש" הנזכר לעיל, מעלה כי אף אם נאמר שנפל פגם מסוים בחקירתו של באסל, הרי שאין לומר כי הפגם הוביל לכך שלא ניתן היה לנהל את ההליך הפלילי כנגד טארק בצורה הוגנת וצודקת, וזאת ממספר טעמים:

 

 

 

 

ראשית, נוכח מהימנותו הכללית של באסל, שהוכרה בפסקי הדין שניתנו עד הנה בפרשה, והודאתו הכנה ב בית המשפט כי השוטרים אכן רעננו את זכרונו בהקשר לעיסאווי (ראו: עמ' 1019-1016 לפרוטוקול). אין לומר כי העובדה ש"התבלבל" ביחס לשמו של מי שנורה, יש בה כדי לאיין את גרסתו הכוללת לגבי פריט אישום זה. ואמנם, בחקירתו הנגדית ב בית המשפט הסביר באסל מדוע ציין את שמו של נביל מראר כיעד הירי ופירט כי נכח בחקירות משטרה רבות ובמהלך תקופת הפעלתו שמע שמות רבים של מעורבים וככל הנראה התבלבל עקב כך (ראו: עמ' 1016 לפרוטוקול). עוד ציין באסל בעדותו ב בית המשפט הנכבד קמא כי "לא בכוונה ששינו אצלי את השם" (שם, בשורה מס' 23). הדבר מחזק את מסקנתי כי גם אם נפל פגם בהתנהלות החוקרים, שבאו לתקן את באסל לגבי שמו של מי שנורה באירוע –נראה שאין מדובר בהתנהלות זדונית של חוקרי המשטרה, מה גם שיש די ראיות עצמאיות לאישוש המתואר בכתב האישום בפרשה זו.

 

 

 

 

שנית, אינני רואה כיצד "רענון זכרונו" של באסל סייע ל"סגירת" תיק פתוח, כפי שמנסה טארק לטעון. זאת, מן הטעם שאילו השוטרים היו אכן רוצים "לסגור" את התיק מבלי לרדת לחקר האמת, הם הרי היו יכולים "לרענן" את זכרונו של עד המדינה כבר בשלבים מוקדמים יותר של החקירה, ולא בעת שהדבר נעשה בפועל. אציין עוד כי בטענה זו יש משום גריסת דבר והיפוכו, שכן המערער מלין, מחד גיסא, על סתירות שנתגלו בעדותו של באסל לגבי פרשה זו ומאידך גיסא הוא טוען שהחוקרים פעלו כאן ל"סגירת" תיק פתוח שהעיק עליהם. יש פירכה בשניות זו, שהרי אילו אכן רצו החוקרים "לסגור" את התיק "הפתוח"– תמיהה היא מדוע לא מסרו לבאסל את יתר הפרטים הנכונים והמדויקים?

 

 

 

 

שלישית, יש לציין את העובדה שבאסל עצמו העיד ב בית המשפט בכנות על "רענון זכרונו" בנקודה זו ואף נחקר על סוגיה זו בחקירה נגדית. הנה כי כן, מרגע שהדברים נחשפו ב בית המשפט – בית המשפט יכול היה להביאם בחשבון בעת הכרעת הדין (וכך אכן נעשה, ראו: עמ' 125-124 להכרעת הדין).

 

 

 

 

עובדות אלה למצער מקטינות את החשש שנשללה מן המערער יכולתו להתגונן בעקבות הליקוי האמור.

 

 

 

 

26. נוכח כל האמור לעיל – אין מדובר כאן, לשיטתי, בפגם המלמד כי ההליך נוהל בצורה הנוגדת את עקרונות הצדק וההגינות ולא שוכנעתי כי לגורמי האכיפה היתה כוונת זדון, או שהופעלו שיקולים פסולים, בעת "רענון זכרונו" של באסל, אלא שמדובר היתה בתקלה, מצערת ככל שתהיה, שאין בה כדי לאיין את הרשעתו של המערער, בשים לב לשאר הראיות התומכות בהרשעתו בעבירות שיוחסו לו.

 

 

 

 

באשר לאפשרות שטענה זו של המערער תשפיע בכל הנוגע לערעורו כלפי גזר הדין – ארחיב בפרק הבא שייוחד לערעור על גזר הדין.

 

 

 

 

הערעור על גזר הדין

 

 

 

 

27. עמדתו של טארק היא כי העונש שהושת עליו חמור יתר על המידה, בשים לב לכך שלא הוא היה מי שהשתתף בירי, וטענתו כי חלקו בפרשה הנטענת התמצה, גם לשיטת התביעה, ביידועו של ג'מאל על חשדותיו לגבי עיסאווי. עוד טוען טארק כי עונשו חמור גם ביחס לעברו הפלילי, שאיננו מכביד.

 

 

 

 

28. לשיטת המדינה, גזר הדין שהושת על המערער הוא הולם ואין להתערב בו. המדינה מדגישה כי יש לזקוף לחובת המערער את ניסיון הפגיעה בעיסאווי שיוזם על ידי טארק וכי רק בנס נמנעה פגיעה קשה בשאר יושבי הרכב, שהסיעו את עיסאווי. במסגרת זו לתפיסת המדינה יש להביא בחשבון את העובדה שהמערער היה שותף מלא לרצון לפגוע בעיסאווי והמניע לפגיעה היה החשד לפגיעה בכבוד משפחתו של המערער. כן מדגישה המדינה את עברו הפלילי של המערער, הכולל הרשעות בעבירות תקיפה, העסקה שלא כדין ועבירות מס.

 

 

 

 

29. לאחר שקילת טענות הצדדים, אציע לחבריי לקבל באופן חלקי את הערעור על גזר הדין, כך שעונש המאסר בפועל שהושת על טארק יועמד על שנתיים בפועל, במקום שלוש שנים. אפתח תחילה בבחינתה ודחייתה של טענת "ההגנה מן הצדק" במקרה זה ואז אעבור לבחון את יתר הטענות שהועלו לפנינו.

 

 

 

 

30. בטיעונו בעל-פה בפנינו, ציין בא-כוחו של המערער כי לשיטתו ניתן לתקן את הפגם שנפל בחקירתו של באסל אם לא על ידי ביטול האישום שיוחס לטארק, כי אז על דרך של הקלה בעונש. האם קיימת כאן הצדקה להקלה כזו בעונשו של טארק? אין אני סבור שסעד זה ראוי לכאן.

 

 

 

 

31. ככלל, הסעד "הקלאסי" במקרה שבו נקבע כי חלה ה"הגנה מן הצדק" הוא ביטול כתב האישום. אולם, בענין בורוביץ נפסק כי לא בכל מקרה שבו חלה הדוקטרינה האמורה יבוטל כתב האישום, וייתכנו מצבים שבהם ניתן יהיה לשקול תרופות "מתונות" יותר: ביטול של אישומים ספציפיים בלבד, או הקלה בעונש בעת גזירת הדין (שם, בעמ' 808, ובעמ' 942). להרחבה בנושא זה עיינו גם: נקדימון 73-72; זאב סגל, אבי זמיר "הגנה מן הצדק באור חוק סדר הדין הפלילי" ספר דיויד וינר על המשפט הפלילי 231, 259 (2009) (להלן – סגל וזמיר). עמדה זו, ולפיה ניתן להתחשב בפגיעה שנגרמה לנאשם אף בשלב גזר הדין, רלבנטית, ככל הנראה, גם עתה, עם התיקון לחסד"פ וחקיקתו של סעיף 149(10) לחסד"פ (ראו: סגל וזמיר, 260; דעת המיעוט שלי ב-ע"פ 10715/ 08 ולס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.9.2009) ע"פ 1224/07 בלדב נ' מדינת ישראל בפסקה 72 לפסק דינה של חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה (טרם פורסם, 10.2.2010)).

 

 

 

 

עם זאת, במקרה שלפנינו איננו מגיעים כדי השלב השלישי של "המבחן המשולש" שנקבע בפסיקתנו כאמור לעניין ההגנה מן הצדק וספק רב אם אנו חוצים אפילו את השלב השני של אותו מבחן. הפגם הנטען כאן הוא פגם של קיבוע פרטים מהותיים בגרסתו של עד, על ידי חוקרי המשטרה. בפרק הכרעת הדין קבעתי כבר כי לתפיסתי ובנסיבות המקרה, אין מדובר פה בפגם כה משמעותי המלמד כי ההליך נוהל בצורה הנוגדת את עקרונות הצדק וההגינות וכי לגורמי האכיפה לא היתה כוונת זדון, או שיקולים פסולים, בעת "רענון זכרונו" של באסל. לפיכך, בית המשפט לא היה אמור להידרש בשלב גזירת העונש לשאלה האם דרושה הקלה כלשהי בעונש מטעם זה של הגנה מן הצדק, מכוחה יש צורך לרפא, ולו חלקית, את הפגם נוכח משניותו במכלול הדברים.

 

 

 

 

נבחן איפוא עתה את הטענות הערעוריות הנוספות של המערער ביחס לעונש ואת הכללים החלים במכלול זה.

 

 

 

 

32. ככלל, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים של טעות בולטת, או חריגה קיצונית מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות (ראו, בין היתר: ע"פ 7296/07 תורן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.8.2010); ע"פ 3314/06 ‏אייזנקוט נ' מדינת ישראל (לא פורסם , 29.7.2010) והאסמכתאות שם). בנסיבות העניין שלפנינו, והצטברות הנסיבות שמתקיימות כאן, כפי שיפורטו להלן – דעתי היא כי מקרה זה נופל בגדר אותם מקרים חריגים בהם יש מקום להתערבותה של ערכאת הערעור (השוו: ע"פ 2247/ 10 ימיני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.1.2011)).

 

 

 

 

33. אפרט עתה את הנסיבות המיוחדות המצדיקות, לגישתי, הקלה מסוימת בעונשו של המערער:

 

 

 

 

(א) המעשים שבביצועם הורשע המערער הינם מעשים חמורים ואולם אין להתעלם מחלקו השולי יחסית במעגל העברייני. נכון הדבר כי אילולא יוזמתו של טארק, לא היתה יוצאת לפועל התכנית לפגוע בעיסאווי, שכן לא נטען כי לג'מאל היה סכסוך עימו. אולם, גם בנסיבות אלה, חלקו הממשי של טארק התמקד בפנייה אל ג'מאל ובהעברת כלי הנשק לג'מאל. לאחר אותה פעילות, שגם היא איננה מבוטלת כאמור – לא המשיך טארק ליטול חלק במעשה העבירה. בכל הנוגע להכרעת הדין – אין בכך כדי לזכותו ואולם בבואנו לבחון את עונשו, ראוי לראות את התמונה המלאה כהווייתה באשר לחלקו של טארק בפרשה, מושא האישום.

 

 

 

 

(ב) חלוף הזמן מאז שבוצעו העבירות (2001) ועד למועד הגשת כתב האישום (2005) ועד להכרעה בערעור (2011).

 

 

 

 

(ג) למערער אמנם קיים עבר פלילי (בתחום האלימות, הכניסה לישראל ועבירות המע"מ), אך מדובר בשלושה רישומים ישנים יחסית – מן השנים 1994 ו-1998.

 

 

 

 

(ד) המערער לא היה חלק מן ההתארגנות העבריינית הכוללת, מושא כתב האישום, ואף האירוע מושא אישום שנים-עשר שהיה מעורב בו, ואשר לשיטתי ראוי להרשיעו בביצועו – היה "זר" ליתר האירועים המפורטים בכתב האישום ובהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי הנכבד.

 

 

 

 

סיכום

 

 

 

 

34. אם תישמע דעתי, אציע איפוא לחבריי לדחות את הערעור על הכרעת הדין ולקבל חלקית את הערעור על גזר הדין, כך שהמערער יישא בעונש מאסר בפועל של שנתיים, תחת שלוש שנות המאסר בפועל שהושתו עליו – בניכוי תקופת מעצרו והמאסר אותו התחיל לרצות טרם עיכוב הביצוע. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.

 

 

 

 

 

 

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

 

 

 

אני מסכים.

 

 

 

 

 

 

השופטת (בדימ') א' פרוקצ'יה:

 

 

 

אני מסכימה.

 

 

 

 

 

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.

 

 

 

 

ניתן היום, ב' בתמוז התשע"א (4.7.2011).

 

 

 

 

 

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08051240_K01.doc יא

 

 

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il