עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 4609/11

 

 

עו"ד רשלנות רפואית מעיין בחומר רפואי כדי להעריך סיכויים. עו"ד רשלנות רפואית טוב מציע לא להגיש תביעה אם סיכוייה אפסיים.

למידע נוסף: עו"ד רשלנות רפואית

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת א' אפעל גבאי והשופטים א' פרקש ו-ר' כרמל) בע"א 48424-01-11 שניתן ביום 19.5.2011, שהוגש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופט י' ברקלי) בת"א 7844/07 שניתן ביום 9.12.2010.

 

 

 

 

רקע עובדתי והליכים קודמים

 

 

1. המשיבה הגישה תביעה לפינוי המבקשת והמשיב הפורמאלי (להלן: הבעל) מדירה שבבעלותה (להלן: הדירה). הדירה הושכרה לאמה של המבקשת (להלן: האם) בשכירות מוגנת בהתאם לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: החוק). האם נפטרה בשנת 2009, אולם עוד בשנת 2008, למעלה משנה לפני מותה, היא עברה להתגורר בבית אבות כאשר המבקשת המשיכה להתגורר בדירה בזמן זה. המשיבה הגישה תביעה לפינוי המבקשת ובעלה מן הדירה בעת שהאם הייתה בחיים, אך במהלך הדיונים בתביעה הלכה האם לעולמה. הבעל הצהיר כי אין לו זכויות בדירה ולהצהרה זו ניתן תוקף של פסק דין ביום 6.7.2009.

 

 

 

 

1. בית משפט השלום בחן את התקיימותם של התנאים המנויים בסעיף 20(ב) לחוק ביחס למבקשת, תוך שציין כי הנטל להוכחתם מוטל על הטוען לזכויות של דייר מוגן. בית משפט השלום קבע כי במקרה דנן מתקיים התנאי הראשון בדבר מגורים משותפים לפחות שישה חודשים סמוך לפטירת הדייר המוגן. באשר לתנאי השני, לפיו לטוען לזכות אין דירה אחרת למגוריו, נקבע כי הוא לא התקיים, שכן למבקשת דיור חלופי בבית חמותה (להלן: החמות), שם התגוררה מאז נישואיה לבעלה בשנת 1991 ועד שעברה להתגורר עם אמה בדירה. בעניין זה נקבע כי המבקשת לא עברה להתגורר עם האם מחוסר ברירה או בשל העדר מקום לגור, אלא מתוך רצון לסייע לאם אשר מצבה הרפואי התדרדר. עוד צויין כי הבעל המשיך להתגורר בדירת אמו. בית משפט השלום דחה את טענת המבקשת לפיה עברה להתגורר בדירת האם בשל סכסוך שפרץ בינה לבין חמותה שבגינו נאלצה לעזוב את דירת החמות. עוד התייחס בית המשפט לטענת המשיבה, כי המבקשת הייתה בעלים של דירה בה זכתה לאחר גירושיה מבעלה הראשון ובחרה להעביר את הזכויות בה לבנה, וקבע כי המבקשת לא התייחסה לעניין זה במסגרת ראיותיה, על אף שהייתה יכולה להוכיח בנקל כי לא כך הם פני הדברים. נוכח האמור לעיל קיבל בית משפט השלום את התביעה והורה למבקשת לפנות את הדירה.

 

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

 

2. המבקשת ערערה על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי. המבקשת טענה כי דירת החמות אינה יכולה לשמש עבורה כמקום מגורים, שכן יחסיהן עלו על שרטון. עוד נטען כי דירת החמות אינה מהווה "דירה אחרת" כמשמעותה בסעיף 20(ב) לחוק, דירה אשר בה זכאי הדייר מבחינה משפטית לעשות כרצונו. כמו כן, חזרה המבקשת על טענתה כי הטענות שהושמעו כלפיה בדבר קיומן של דירות אחרות שהיו בבעלותה הן בגדר שמועות וכי כיום אין לה זכות בכל דירה אחרת.

 

 

 

 

3. בית המשפט המחוזי קבע כי במקרה דנן המבקשת אינה מקיימת את שני התנאים הקבועים בסעיף 20(ב) חוק, שכן קביעת בית משפט השלום באשר לתנאי הראשון בדבר מגורים משותפים עם הדייר המוגן הינה לקונית ואינה מנומקת. נקבע כי בנסיבות העניין לפיהן המבקשת עברה להתגורר עם אמה אך כדי לסעוד אותה בחוליה והאם שהתה בבית אבות במשך למעלה משנה לפני מותה, אין לומר כי המבקשת התגוררה בדירה יחד עם האם לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתה של האחרונה. מעבר לכך, גם אם ניתן לראות באם כמי שהתגוררה בדירה עד מותה מבחינה קונסטרוקטיבית וכאילו לא נטשה את הדירה, לא ניתן למתוח את גבולות הקונסטרוקציה הנ"ל ולראות במבקשת כמי שגרה ביחד עם האם, שלא גרה בדירה בעצמה שישה חודשים לפני מותה. נקבע כי גם אם ניתן לנקוט גישה פרשנית מרחיבה ואוהדת כלפי הדייר המקורי, לא ניתן לעשות כן כלפי הדייר הנגזר המבקש להיבנות על זכויותיו של אחר. זאת, במיוחד במקרה דנן, מקום שהמבקשת עברה להתגורר עם האם כדי לסעוד אותה בחוליה והמשיכה להתגורר בדירה אף לאחר שטעם זה פסק מלהתקיים.

 

 

 

 

4. בכל הנוגע לתנאי השני שבסעיף 20(ב) לחוק הצטרף בית המשפט המחוזי למסקנתו של בית משפט השלום. עוד צויין כי לפני בית משפט השלום הובאה עדותו של אחי המבקשת בהליך אחר שנוהל בין הצדדים בקשר לדירה, שם העיד האח כי למבקשת הייתה דירה עד לשנים האחרונות וכי זו הועברה לבנה בעת שעברה להתגורר בדירת האם. נקבע כי לנוכח עדות זו שומה היה על המבקשת להביא ראיות בעלות משקל יותר מאלה שהובאו כדי להפריך את העדויות בדבר קיומן של דירות אחרות. אולם, המבקשת לא עשתה כן וכך למשל לא הובא בנה לעדות. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי קבע כי צדק בית משפט השלום במסקנתו כי בנסיבות המקרה בית החמות הינו מקום מגורים חלופי. לעניין זה נקבע כי בית החמות היה מקום מגורי המבקשת ובעלה מאז נישאו בשנת 1991 ועד שהמבקשת עברה להתגורר עם האם בשל מחלתה לאחר כ-10 שנים או יותר. עוד צויין כי על פי העדויות שהובאו, הבעל ממשיך להתגורר בדירת אמו, חמותה של המבקשת, וסועד אותה בחוליה.

 

 

 

 

5. נוכח כל האמור לעיל נדחה הערעור ונקבע כי המבקשת תשא בהוצאות המשיבה בסך של 7,500 ש"ח ויום 21.7.2011 נקבע כמועד לפינוי הדירה והשבת החזקה בה לידי המשיבה.

 

 

 

 

מכאן הבקשה שלפני.

 

 

 

 

טיעוני המבקשת

 

 

6. לטענת המבקשת, שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי היא לא גרה עם אמה במשך שישה חודשים סמוך לפטירתה. זאת, מאחר שלפי הפסיקה מעבר של דייר מוגן לבית אבות אינו מזכה את בעל הדירה בטענה כי הדייר נטש את דירתו, מקל וחומר כאשר האם שהתה בבית האבות רק כשנה. המבקשת טוענת כי האם המשיכה להתגורר בדירה במובן המשפטי עד ליום מותה וכי היא גרה עמה במשך שישה חודשים סמוך למועד פטירתה.

 

 

 

 

7. עוד טוענת המבקשת כי היא אמנם עברה להתגורר עם אמה כדי לסעוד אותה בחוליה, אך בהמשך נשארה להתגורר עמה בעיקר עקב סכסוך שנוצר בינה ובין חמותה, אשר בגינו לא התאפשר לה לשוב לגור עם בעלה בבית חמותה. לטענת המבקשת, דירת החמות אינה "דירה אחרת" כמשמעותה בחוק, שכן אין לה זכות שבדין לגור בה, היא אינה בבעלותה או בחזקתה, או בחזקתם של מי מבני משפחתה הקרובים והיא אינה זכאית לעשות בה כרצונה.

 

 

 

 

8. כמו כן, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי הייתה לה דירה אחרת בזמן פטירת האם. לטענתה, בשנת 1986 מכרה דירה אשר הייתה בבעלותה, אך לא היה באפשרותה להביא ראיות לעניין זה נוכח חלוף הזמן ולא היה באפשרותה לזמן את בנה לעדות ביחס למכירת הדירה מאחר שיחסיהם עלו על שרטון. בנוסף, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהתייחס לעדות שמיעה של אחיה של המבקשת בתביעה קודמת שהתנהלה בין הצדדים.

 

 

 

 

9. לטענת המבקשת, יש ליתן לה רשות ערעור שכן בקשתה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים ואשר מצריכה את הכרעתו של בית משפט זה, אשר עניינה משמעותה של "דירה אחרת" לפי סעיף 20(ב) לחוק. עוד לטענתה, מאחר שבית המשפט המחוזי דחה את הערעור מנימוקים שונים מנימוקיו של בית משפט השלום לא מדובר באופן מובהק בדיון בגלגול שלישי.

 

 

 

 

דיון והכרעה

 

 

10. תחילה, יצויין כי בקשת רשות הערעור הוגשה ביום 20.6.2011. אולם, רק ביום 24.7.2011 הודיעה המבקשת כי בהתאם להחלטת הרשם ג' שני מיום 5.7.2011 היא שילמה כנדרש את האגרה והפקידה את העירבון.

 

 

 

 

11. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בפסק דינו של בית משפט השלום ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיבה. לפי ההלכה הפסוקה רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן רק במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים למחלוקת [ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר) חיפה בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1983)]. סבורני כי אין זה המקרה בבקשה שלפני, שכן טענות המבקשת נעוצות בנסיבות המקרה הקונקרטי שלפני ואין להן כל השלכה או חשיבות משפטית או ציבורית.

 

 

12. למעלה מן הצורך יצויין כי אין לקבל את טענת המבקשת כי לא מדובר באופן מובהק בדיון גלגול שלישי, מאחר שהערכאות דלמטה הכריעו באופן שונה באשר להתקיימות התנאי הראשון בסעיף 20(ב) לחוק. זאת, מקל וחומר נוכח ההלכה לפיה עצם העובדה כי הערכאות דלמטה הגיעו לתוצאות שונות, ואף לפסקי דין סותרים, אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי [ראו: רע"א 9453/05 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (לא פורסם, 30.11.2005) בסעיף ד'; רע"א 7652/06 ולפמן תעשיות בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (לא פורסם, 15.10.2006) בסעיף 4; רע"א 612/09 קן דרור נ' ויסברג (לא פורסם, 12.5.2009) בסעיף 5].

 

 

 

 

13. מעבר לכך, גם לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. גם אם יונח לשם הדיון כי מתקיים במקרה דנן התנאי הראשון בסעיף 20(ב) לחוק בדבר מגורים משותפים לפחות שישה חודשים סמוך לפטירת הדייר המוגן, מקובלת עליי מסקנת הערכאות דלמטה כי לא מתקיים בנסיבות העניין התנאי השני המצויין בסעיף. זאת, מאחר שהמסקנה כי קיימת למבקשת "דירה אחרת" להתגורר בה כמשמעותה בחוק מבוססת על ממצאים עובדתיים ועל ממצאי מהימנות שנקבעו על ידי בית משפט השלום, ואשר התקבלו על ידי בית המשפט המחוזי. כידוע, הלכה פסוקה היא שערכאת הערעור, ומקל וחומר אף לא בית משפט זה ביושבו כערכאת ערעור ברשות, אינה נוטה להתערב בממצאים מסוג זה. התערבות בקביעות הערכאה הדיונית שמורה אך ורק למקרים חריגים בהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם, ואין המקרה שלפני נופל לגדר מקרים אלו [ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 668 (מהדורה עשירית, 2009); ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון בראשי, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998); ע"א 4839/92 גנז נ' כץ פ"ד מח(4) 749, 755 (1994); ע"א 989/03 א' חטר-ישי - משרד עורכי דין נ' חיננזון , פ"ד נט(4) 796, 807 (2005)].

 

 

 

 

זאת ועוד, שגויה טענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי קבע כי הייתה בבעלותה דירה אחרת בזמן פטירת האם, שכן כל שנקבע הוא כי היה על המבקשת להביא ראיות כדי להפריך את עדויות המשיבה בעניין זה, ומשלא עשתה כן סבורני כי אין לה אלא להלין על עצמה. כמו כן, יצויין כי משהמבקשת לא התנגדה להגשת פרוטוקול הדיון של התביעה הקודמת שהתנהלה בין הצדדים כמוצג בהליך שהתנהל בבית משפט השלום, אין היא יכולה בדיעבד לטעון כנגד עניין זה.

 

 

 

 

14. נוכח האמור לעיל הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיבה איני עושה צו להוצאות.

 

 

 

 

 

 

ניתנה היום, ‏כ"ד בתמוז התשע"א (26.7.2011).

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11046090_W04.doc דכ

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il