עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 4055/11

תביעה רפואית הינה תביעה המוגשת תוך 7 שנים ממועד התגבשות הנזק. רוב המקרים הם רשלנות רפואית בהריון או רשלנות רפואית בלידה. יש לצרף לתביעה חוות דעת רפואית והן מטופלות ע"י עו"ד לרשלנות רפואית אשר בקיאים בתחום ועברו השתלמויות רלבנטיות בנושא.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בשם המבקשים: עו"ד ח'וטבא מוניר

 

 

 

 

לפניי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ח' הורוביץ), אשר קיבל ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ד' פיש), וקבע שפסק הדין יבוטל, אך התביעה תידחה.

 

 

 

 

1. המשיבה, עורכת-דין במקצועה, הגישה לבית משפט השלום כתב תביעה (מתוקן) על סך של 50,000 ש"ח, לתשלום שכר-טרחה שהמבקש 2 (להלן: גנון) התחייב, לטענתה, לשלם לה עבור ייצוגו בהליכי גירושין. כתב התביעה נסמך על הסכם שכר-טרחה שלפי הנטען גנון חתם עליו (תצלום של ההסכם לא צורף לבקשה). המשיבה טענה כי גנון התחייב לשלם לה סך של 7,000 דולר בתוספת מע"מ, וכי ביצעה פעולות משפטיות רבות במסגרת ייצוגו. גנון, מצדו, הכחיש שחתם על הסכם שכר-טרחה כלשהו. הוא טען שפגש במשיבה בעקבות פנייתו אל המבקשת 1 (להלן: אלבז רביבו), שהיא קרובת משפחה שלו מקרבה רחוקה. בפגישה שקיים עם השתיים אמרה לו האחרונה שהיא אחראית על גביית שכר הטרחה, ושיהא עליו לשלם סך של 2,000 דולר אם הגירושין יסתיימו בהסכם, ו-5,000 דולר אם יהיה צורך בדיונים בערכאות משפטיות. לדבריו, ניתן לו הרושם שהשתיים הינן עורכות דין שייצגו אותו במשותף. לאחר מכן נפגשה אלבז רביבו עם גנון ואשתו בניסיון לפתור את הסכסוך בדרכי נועם, ניסיון שלא עלה יפה. גנון הוסיף וטען, כי הייצוג שקיבל מהמשיבה התמצה בהופעתה לדיון אחד בלבד בבית הדין הרבני. זמן מה לאחר אותו דיון מסרה לו המשיבה (בעקבות פנייתו אליה לאחר שנודע לו ממזכירות בית הדין הרבני על דיון שאמור להתקיים למחרת היום), כי לא תייצג אותו עוד, משום שהפסיקה לעבוד עם אלבז רביבו. בעקבות הודעה זו, אלבז רביבו שלחה לדיון עורך דין אחר שייצג אותו. בהמשך שלחה המשיבה לגנון מכתב שחרור מייצוג, שלא צוין בו דבר בעניין חוב שכר טרחה. לבסוף טען גנון, כי לא היה מרוצה מהייצוג שקיבל באמצעות אלבז רביבו (לאחר שהמשיבה הודיעה, כאמור, שהפסיקה לייצגו), והעביר את הייצוג לעורך דין אחר. או אז היה שבע רצון מהייצוג שקיבל. גנון הגיש הודעת צד שלישי נגד אלבז רביבו. זו טענה להגנתה, שניהלה משרד למתן שירותים משפטיים "בעיקר בעניינים אדמיניסטרטיביים", וכאשר היה צורך בייצוג משפטי, הפנתה את הפונים לעורכי דין. לגרסתה, היא והמשיבה קיימו בעבר עסקים משותפים, ובמסגרתם ביקשה מהמשיבה לייצג את מר גנון ללא תמורה, כ"טובה אישית". לדבריה, נאמר למר גנון כי לא יידרש לשלם עבור השירות שיקבל. אלבז רביבו הגישה הודעת צד רביעי נגד המשיבה.

 

 

 

 

2. בית משפט השלום (כב' השופט ד' פיש) דחה את תביעת המשיבה, בקובעו שאף אחת מגרסאות בעלי הדין לא מהימנה עליו. עם זאת, ראה בית המשפט לאמץ את גרסתו של גנון שהשתיים יצרו בפניו את הרושם שהן עורכות דין במקצוען, וכי ייצגוהו יחדיו. כמו כן אימץ בית המשפט את גרסתו ביחס לאופן הייצוג שקיבל עד שהעביר את התיק לעו"ד אחר. בית המשפט מצא כי בין המשיבה לבין אלבז רביבו התקיימו יחסים מקצועיים שאינם אתיים בנוגע לאופן ייצוגו של גנון, ושהסכסוך העסקי ביניהן גרם לו יותר נזק מאשר תועלת. הסתרת אופייה האמיתי של מערכת היחסים ביניהן, קבע בית המשפט, עלתה כדי חוסר תום לב במשא ומתן ובקיום ההסכם עמו. עוד נקבע כי לממצא זה נודעת חומרה יתרה, מאחר שמדובר ביחסי אמון מיוחדים שבין עורך דין ללקוח. בית המשפט הוסיף, כי על אף שגנון הודה שחתם על הסכם שכר טרחה מסוים, המשיבה לא עמדה בנטל להוכיח כי ההסכם שהציגה הוא אותו הסכם שנחתם. למעלה מן הצורך ציין בית המשפט, כי גם אם היה מוצא שגנון חתם על ההסכם שהוצג, לא היה בכך כדי לשנות מתוצאת פסק הדין נוכח התנהגותן הפסולה של אלבז רביבו והמשיבה. לבסוף נקבע, כי נסיבות העניין מצדיקות הטלת הוצאות לדוגמה, והורה כי המשיבה תשלם לגנון שכר טרחה בסך של 10,000 ש"ח והוצאות משפט בסך של 5,000 ש"ח. כמו כן הורה בית המשפט להעביר העתק מפסק דינו להנהלת בתי המשפט, כדי שתעבירו למוסדות המשמעתיים שליד לשכת עורכי הדין. ההודעות לצד שלישי ולצד רביעי נדחו.

 

 

 

 

3. המשיבה הגישה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, ובית המשפט המחוזי (כב' השופטת ח' הורוביץ) החליט לקבלו. בכתב הערעור טענה המשיבה בהרחבה כי התקיימה קנוניה בין גנון לבין אלבז רביבו. לפי הנטען, השניים הסתירו ממנה את הקשר ביניהם, ועשו יד אחד נגדה במטרה להציג גרסה כוזבת לבית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקומה של טענת הקנוניה להידון במסגרת הערעור, אולם פסק דינו של בית משפט השלום אינו נקי מספקות. בית המשפט הטעים, כי גנון הודה במכתב ללשכת עורכי הדין שהתחייב לשלם למשיבה שכר טרחה, וכי בניגוד לטענתו ביחס להיקפן הצר של פעולות הייצוג, המשיבה הגישה מטעמו תביעת גירושין, הופיעה בדיון הראשון בית הדין הרבני, נכחה בפגישה עמו ועם אשתו ועורך-דין מטעמה, ואף הופיעה בדיון נוסף בבית הדין הרבני. בית המשפט המחוזי קבע כי גנון הוא שניתק את הקשר עם המשיבה, ושעשה כך על פי ייעוץ שקיבל מאלבז רביבו. בית המשפט ציין כי קביעת בית משפט השלום שהייצוג שנתנה לו המערערת אך סיבך אותו אינה מבוססת על ראיות מהימנות, ומטעם זה ספק אם ניתן היה לבסס ממצאים כלשהם על עדותו של גנון. גם הקביעות באשר להתנהלות שאינה אתית מצד המשיבה, נקבע, אינן מפורטות ואינן מבוססות דיין, ומוטב היה להותיר את בירורן לערכאות המשמעתיות של לשכת עורכי הדין. נמצא שלכאורה היה על גנון לשלם שכר טרחה בגין השירותים שקיבל, אולם התביעה הוגשה בשיהוי שההסבר לו אינו מתקבל על הדעת. לפיכך, קבע בית המשפט, ש"אולי היה מקום לדחות את התביעה", אך לא היה מקום לחייב בהוצאות, וודאי שלא בהוצאות לדוגמה. לסיום ציין בית המשפט, כי המשיבה הסכימה שאם שפסק דינו של בית משפט השלום יבוטל, תידחה גם תביעתה. אשר על כן, הורה בית המשפט המחוזי על ביטול פסק דינו של בית משפט השלום, אך דחה את תביעת המשיבה לתשלום שכר טרחה, כל זאת ללא צו להוצאות. פסק הדין הדוחה את ההודעות לצד שלישי ולצד רביעי נותר בעינו.

 

 

 

 

4. מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה משיגים המבקשים על התערבות בית המשפט המחוזי בפסיקת הוצאות ושכר טרחה שקבעה הערכאה הדיונית. לטענתם, המשיבה לא טענה בכתב הערעור כי יש מקום להתערב בשיעור ההוצאות ולשנות ממנו. לבסוף נטען, כי בית המשפט המחוזי התעלם מקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום הנסמכות על התרשמות בלתי אמצעית מהעדים שהעידו לפניו.

 

 

 

 

5. לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, באתי לכלל דעה כי דינה להידחות. הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים לה, והמבקשים אף לא טענו אחרת (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"א 4193/11 כראדי נ' נרקיס (לא פורסם, 14.6.2011)). אין בהתערבותה של ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים, כשלעצמה, כדי להוות עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (רע"א 4429/11 זידאן נ' ב.ה קווי תחבורה עירוניים בע"מ (לא פורסם, 5.7.2011)). למעלה מן הדרוש אציין, כי טענת המבקשים שהמשיבה לא טענה כי יש לבטל את הוצאות המשפט במסגרת ערעורה, אינה מדויקת. הטענה נזכרת במפורש בסעיף 54 לכתב הערעור.

 

 

 

 

6. אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

 

 

 

ניתנה היום, ג' בתמוז התשע"א (5.7.2011).

 

 

 

 

 

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11040550_M02.doc נב

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il