עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3960/11

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשמת ד' כהן-לקח מיום 4.5.2011 בע"א 3960/11 (להלן: החלטת הרשמת), אשר במסגרתה נקבע כי ההליך הראוי להשגה על פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 28.12.2010 (ה"פ 10359-99 כב' השופטת ד' פלפל), הינו הליך של בקשת רשות ערעור.

 

 

 

 

השתלשלות ההליכים

 

 

 

 

1. בין המערער, מושב עובדים להתיישבות חקלאית המאוגד כאגודה שיתופית (להלן: המערער) לבין המשיבים 1-8, חברים בעבר ובהווה במושב, התגלעה מחלוקת בנוגע להתחשבנות פנימית ביחס להוצאות המימון של המושב שהושתו על המשיבים בשתי שנות מאזן. בפסק בוררות סופי מיום 26.3.1990 נקבע כי על המושב לבצע תיקונים בספריו ולערוך חישוב מחדש של חשבונות כל חברי המושב לשנות המאזן הרלוונטיות, לרבות הוצאות מימון וההשלכות הנובעות מהחישוב על החיוב והזיכוי של היתרות בכרטיסי החברים בשנים שלאחר מכן, זאת על פי הנחיות שאליהם מפנה הפסק (להלן: פסק הבוררות הסופי). ביום 14.5.1991 אישר בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו את פסק הבוררות הסופי, והפסק הפך חלוט. ביום 21.3.1999 הגיש המשיב 8 המרצת-פתיחה כנגד המערער לבית המשפט המחוזי (ה"פ 10359/99) במסגרתה ביקש מבית המשפט כי ימנה כונס נכסים לביצוע פסק הבוררות הסופי. מאוחר יותר, הצטרפו גם משיבים 1-7 כצדדים להמרצת-הפתיחה. ביום 16.4.2000 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שנחתם בין המשיבים 1-8 למערער, ובו נקבע מנגנון לביצוע פסק הבוררות הסופי (להלן: הסכם הפשרה). ביום 24.10.2010 ניתנה החלטה על ידי בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד' פלפל) ובה הותוו העקרונות לצורך עריכת התחשבנות בין הצדדים ונקבע כי על המבצע שמונה על ידי בית המשפט, לערוך את החישוב בהתאם לאותם עקרונות. ביום 28.12.2010 ניתן תוקף של פסק דין לחישוב שביצע המבצע (להלן: פסק הדין).

 

 

 

 

2. המערער הגיש ערעור על פסק הדין לבית משפט זה. המשיבים הגישו ערעור על החלטה אחרת, מאוחרת יותר, והגדירו את ערעורם כ"ערעורים שכנגד". ביום 31.3.2011 ניתנה החלטה על ידי כבוד הרשמת ד' כהן לקח בבית משפט זה, ובה התבקשו הצדדים להגיש עמדתם בשאלה מדוע לא ייקבע כי הליך ההשגה המתאים על פסק הדין הוא ערעור ברשות (ולא בזכות) לפי הוראות סעיף 38 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). לאחר שקילת טענות המערער ועל רקע מכלול החומר בתיק, נקבע בהחלטת הרשמת מיום 4.5.2011 כי על המערער מוטל היה להגיש בקשה לרשות ערעור (להלן: החלטת הרשמת). החלטת הרשמת התבססה על פסק הדין בע"א 4886/00 גרוס נ' קידר פ"ד נז(5) 933 (2003) (להלן: עניין גרוס) ועל הגישה הפרשנית המרחיבה שנפסקה שם. הרשמת קבעה כי בנסיבות המקרה דנן, תכלית ההתדיינות הייתה ונותרה להביא לביצועו של אותו פסק בוררות סופי. על כן, קבעה כי קיים קשר מהותי הדוק בין פסק הדין נשוא הערעור לבין ענייני הבוררות וחל סעיף 38 לחוק הבוררות המורה על בקשת רשות ערעור.

 

 

 

 

3. משלא הוגשה בקשת רשות ערעור, נמחק ערעורו של המערער. כך גם הערעורים שכנגד שהוגשו על ידי המשיבים. לבסוף, הורתה הרשמת לצדדים להגיש הודעה בתוך 10 ימים לבית המשפט בעניין הארכת מועד מתאימה להגשת בקשת רשות לערעור בעניינם.

 

 

 

 

על החלטת הרשמת, הגיש המערער את הערעור שבפניי. בד בבד, ביום 12.5.2011 הגיש המערער הודעה בדבר העדר הסכמה בין הצדדים ובקשה למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור. ביום 17.5.2011קבעה הרשמת כי על המערער להגיש הודעת עדכון תוך 3 ימים ממועד המצאת ההחלטה בערעור שבפניי, ובהתחשב בהחלטה שתינתן, יינתנו על ידה הנחיות לעניין הבקשה להארכת מועד.

 

 

 

 

טענות הצדדים

 

 

 

 

4. המערער טוען כי שגתה הרשמת כאשר סיווגה את ההליך הנדון כטעון רשות ערעור. לדבריו, ההסדר הקבוע בסעיף 38 לחוק הבוררות איננו חל במקרה דנן. זאת, משום שפסק הדין שעליו הוגש הערעור ניתן במסגרת תביעה "על פי עילת הפסק" לפי סעיף 39, שהיא תביעה חיצונית ונפרדת ולא חלות עליה הוראות חוק הבוררות, לרבות סעיף 38 לחוק. לדברי המערער, פסק הדין קובע הסדר חדש שעניינו חישוב מחודש שלא נזכר בפסק הבוררות הסופי (אשר לטענתו לא התווה דרך ברורה לאופן ביצוע החישוב) אלא נוצר במסגרת ההליך החדש ובהחלטות הביניים. על כן לא ניתן לומר שמדובר בהחלטה או פסק דין הקשורים מהותית לענייני בוררות. כמו כן הוא טוען, כי לפי פסיקת בית משפט זה, הליך הכפוף לחוק הבוררות שפסק הדין בו חורג מתחומי פסק הבוררות המקורי – נתון לערעור בזכות.

 

 

 

 

5. המשיבים 1-6 טוענים כי יש להותיר את החלטת הרשמת על כנה ולחייב את המערער בהוצאות המשיבים בגין הגשת תגובה זו. ראשית, הם מבקשים לסלק על הסף את הערעור כנגד המשיבה 1. אומר כאן, אין בידי להכריע בבקשתם זו שכן מקומה איננו במסגרת ערעור על החלטת הרשמת בנושא הסיווג. שנית, הם טוענים כי הערעור דנן הינו ניסיון נוסף של המערער לעכב בכל דרך אפשרית את ביצוע פסק הבוררות ואת מימוש זכאותם של המשיבים לכספים המגיעים להם. לעניין טענותיו המהותיות של המערער, טוענים המשיבים כי הצורך בהגשת המרצת הפתיחה לביצוע פסק הבוררות הסופי, נבע ממחלוקת בעניין ביצוע החישוב המחודש שעליו הורה פסק הבוררות. המשיבים מדגישים, כי הצורך בהתערבותו של בית המשפט המחוזי, בהתוויית עקרונות לביצוע פסק הבוררות הסופי, התעורר בשל קשיים ומכשולים מכוונים שהערים המערער, כגון אי גילוי מסמכים הכרחיים לביצוע פסק הבוררות הסופי. לדבריהם פסק הדין לא חרג מתחום פסק הבוררות הסופי ולא יצר חיוב חדש. על כן, טוענים המשיבים, דין הערעור על החלטת הרשמת, להידחות. יוער כי לא הוגשו תגובות מטעם המשיב 7 וכי המשיב 8 הודיע כי הוא משאיר את ההכרעה בנושא הסיווג לשיקול דעתו של בית המשפט.

 

 

 

 

דיון והכרעה

 

 

 

 

6. השאלה שבפנינו הינה האם פסק הדין נשוא הערעור שנמחק בהחלטת הרשמת הינו "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה" החוסה תחת סעיף 38 לחוק הבוררות ועל כן הליך ההשגה המתאים הוא בבקשת רשות ערעור. לאחר שעיינתי בכתבי טענות הצדדים, בהחלטת הרשמת וכן בהחלטות השונות שניתנו במסגרת הסכסוך בין הצדדים לאורך השנים, לרבות בפסק הבוררות הסופי, הגעתי למסקנה כי החלטת הרשמת נכונה ומבוססת בדין ועל כן יש לדחות את הערעור. להלן אסביר טעמיי.

 

 

 

 

7. אין מחלוקת, כי פסק הבוררות הסופי, לו ניתן תוקף של פסק דין, חייב עריכת חישוב מחודש של הוצאות מימון של המערער וחייב התחשבנות עם המשיבים. לטעמי, צדקה הרשמת בקבעה, כי בנסיבות המקרה שבפנינו, עניינה של ההתדיינות המשפטית ארוכת השנים, לרבות זו שהתקיימה לאחר שניתן פסק הבוררות הסופי, היה ונותר אותה התחשבנות שבין המערער למשיבים. יוצא בזאת, כי גם המרצת הפתיחה שהוגשה לצורך ביצוע פסק הבוררות ופסק הדין שניתן בה, קשורים בקשר ענייני הדוק לעניינים שנדונו בבוררות והם חוסים תחת סעיף 38 לחוק הבוררות שלפיו הליך ההשגה הראוי, על פסק הדין, יהיה בקשת רשות ערעור.

 

 

 

 

פרשנות סעיף 38 לחוק הבוררות

 

 

 

 

8. כפי שציינה הרשמת, הפרשנות המרחיבה של סעיף 38 לחוק הבוררות, מעוגנת בפסק הדין בעניין גרוס:

 

 

 

 

"באתי לכלל מסקנה כי פריסתו של הביטוי "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה" [המופיע בסעיף 38 לחוק הבוררות] הינה פריסה רחבה החובקת אל תוכה עניינים שונים ומגוונים של בוררות, אף שהליכים בגינם לא הוגדרו מפורשות בחוק הבוררות, וסדרי הדין שעל פיו הם נדונים הוא סדר דין רגיל."(עניין גרוס, בעמוד 941 (ההבהרה שלי - ס'. ג''.).

 

 

 

 

ההצדקה לפריסה רחבה זו, החובקת כאמור "עניינים שונים ומגוונים של בוררות" נעוצה בתכלית העומדת בסיסו של סעיף 38 אותה הגדירה חברתי השופטת פרוקצ'יה באותה פרשה, באופן ברור וממצה:

 

 

 

 

"סעיף 38 לחוק הבוררות, המגביל את הביקורת הערעורית על החלטתו של בית-משפט לפי חוק הבוררות לערעור ברשות בלבד הינו חריג מהסדר הרגיל. חריג זה אינו מקרי; הוא משקף התייחסות ערכית למוסד הבוררות ולמקומו הראוי במערך המנגנונים השיפוטיים המוכרים להכרעה בסכסוכים.

 

 

((...)

 

 

אחת המטרות המוגדרות של חוק הבוררות היא ייעול ההליכים וחתירה לסיומם המהיר בדרך של הגבלת אפשרויות הערעור על החלטות בתי-המשפט בענייני בוררות". (שם, בעמ' 942).

 

 

 

 

 

 

אכן, הגבלת הזכות לערעור על החלטה שניתנה בענייני בוררות, תורמת באופן ישיר ומובהק לחיזוק מוסד הבוררות (ראו רע"א 8150/10 עיריית רעננה נ' א.צ.מ.ת. – פרוייקטים לטיהור וביוב בע"מ (טרם פורסם, 20.3.2011)). בבש"א 2278/11 ד"ר משה וינברג נ' עדי רייסנר (טרם פורסם, 9.5.2011) עמדתי על המדיניות השיפוטית הראויה בעיני, ביחס לעניינים הנוגעים לבוררות:

 

 

 

 

"המדיניות החקיקתית והשיפוטית באשר למוסד הבוררות ידועה וברורה. ההסדרים המשפטיים הקבועים בחוק והכללים הקבועים בפסיקה, עוצבו לאור התכליות העומדות ביסודו של מוסד הבוררות, שעניינן בהליך יעיל ומהיר לפתרון סכסוכים, המעוצב לפי רצון הצדדים, ובצידו הקלה על העומס המוטל על מערכת בתי המשפט".

 

 

 

 

גישתי זו, עומדת בבסיס ההכרעה גם במקרה דנן.

 

 

 

 

יישום הפרשנות המרחיבה

 

 

 

 

9. בעניין גרוס, קבעה השופטת פרוקצ'יה את הקריטריונים לתחולתו של סעיף 38:

 

 

 

 

"סעיף 38 לחוק הבוררות חל הן על פסקי-דין של בית-המשפט הניתנים בהליכים המוגדרים במפורש בחוק הבוררות, הן על פסקי-דין בעניינים אחרים של בוררות שאינם בגדר הליכים כאלה, ובלבד שבמרכזם עומדים ענייני בוררות הכפופים להסדר המשפטי המהותי של חוק הבוררות.הדבר חל הן על הליכים שבטרם מתן פסק בורר הן על הליכים לאחר נתינתו – הכל בהתאם לעניין" (שם, בעמ' 945).

 

 

 

 

בענייננו, קבעה הרשמת כי הזיקה העניינית שבין ההליך הנדון (פסק הדין נשוא הערעור) לבין מוסד הבוררות מצדיקה את תחולתו של סעיף 38 לחוק הבוררות. קביעה זו נכונה בעיני. ההשתלשלויות הרבות והמרובות של ההתדיינות המשפטית שבין הצדדים במקרה דנן, הובילה למצב שבו כיום, בשנת 2011, תלויים ועומדים הליכים שמקורם בבוררות שהחלה לפני למעלה משני עשורים ואשר פסק הבוררות הסופי בה ניתן כבר בשנת 1990. אין מחלוקת כי פסק הבוררות הסופי חייב עריכת חישוב בעניין הוצאות מימון של המושב וכי המחלוקות בין הצדדים וההתדיינויות הממושכות שבאו בעקבותיו, ואשר החלו עם הגשת המרצת הפתיחה בשנת 1999 על ידי המשיב 8, עסקו גם הם באותו חישוב ובאופן ביצועו. בנסיבות המקרה דנן, הקשר הענייני המהותי שבין העניינים שנדונו במסגרת הליך הבוררות לבין אלו שנדונו בפסק הדין - לא נותק (בניגוד לטענת המערער לפיה פסק הדין נשוא הערעור חורג מעניינו המקורי של פסק הבוררות הסופי). מתן זכות ערעור במקרה כזה, איננה עומדת בקנה אחד עם תכליות מוסד הבוררות וביניהן ייעול ומהירות ההליכים המביאים לפתרון הסכסוך בין הצדדים ועשויה לפתוח פתח להתדיינויות רבות נוספות ללא הצדקה.

 

 

 

 

10. לטענת המערער, פסק הדין עוסק בביצוע החיוב שנקבע בפסק הבוררות הסופי, ועל כן לא מדובר בעניין הכפוף ל"הסדר המהותי של חוק הבוררות" אלא באכיפת חיוב הנובע ממנו. בהקשר זה ציינה הרשמת כי:

 

 

 

 

"סעיף 38 לחוק הבוררות עשוי לחול לא רק לגבי הליכים העוסקים בתוקפו של פסק-בוררות, אלא גם בהליכים שעניינם ביצוע ומימוש של פסק-בורר שתוקפו אינו שנוי במחלוקת בין בעלי-הדין". (בסעיף 5 להחלטתה).

 

 

 

 

אכן, אינני מוצא סיבה להבחין בין החלטה המאשרת פסק-בוררות, אשר לפי הוראות חוק הבוררות, הערעור עליה טעון רשות, לבין החלטה העוסקת במימושו של פסק-הבוררות. תכליותיו של סעיף 38 לחוק, שהוזכרו לעיל, מתקיימים במלוא עוצמתם גם בהחלטות או פסקי דין, שעניינם מהווה המשך ישיר לעניינו של פסק הבוררות ואשר כל תכליתם הוא לאפשר את מימושו. כך בענייננו, פסק הדין לא שינה את פסק הבוררות הסופי אלא אפשר את ביצועו.

 

 

 

 

11. המערער הקדיש את מרבית דבריו לטענה לפיה המרצת הפתיחה שהוגשה על ידי המשיב 8, היא בעצם תביעה על פי עילת הפסק, החוסה תחת סעיף 39 לחוק הבוררות (ולא סעיף 38) וחלים עליה סדרי הדין הרגילים כולל ערעור בזכות. המשיבים בתשובתם, טוענים כי בחינה מהותית, בניגוד לבחינת המסגרת הדיונית, של טיב הזיקה לענייני הבוררות מלמדת כי קיימת זיקה הדוקה בין פסק הדין לפסק הבוררות הסופי ועל כן חל עליו סעיף 38 לחוק.

 

 

 

 

כאמור, עניינו של פסק הדין נשוא הערעור, הוא מימושו של פסק הבוררות הסופי. אין מדובר בחיוב חדש, שלא הוזכר בפסק הבוררות. כמו כן אין מדובר בחיוב הנובע מקביעה אחרת שנקבעה בפסק הבוררות. החיוב עצמו – עריכת ההתחשבנות, והבסיס לעריכתו, נדונו בבוררות. על כן, לא ניתן לומר כי מדובר בתביעה שהיא חיצונית לפסק הבוררות. כמו כן, אין בעצם העובדה שההליך הוגש בסדרי הדין הרגילים, כדי לשלול את תחולת סעיף 38 לחוק הבוררות לגביהם (ראו עניין גרוס, בעמוד 943, סעיף 12 לפסק הדין). לטעמי, כאשר עניינה של התובענה ועניינו של פסק הדין שניתן בה, עומדים בהמשך ישיר לפסק הבוררות שניתן באותו עניין, ומבקשים להביא למימושו, הרי שהתכלית העומדת ביסוד סעיף 38 לחוק, צמצום התערבות בתי המשפט בענייני בוררות, מבקשת לכלול את אותו פסק דין תחתיו ולהחיל עליו את הכלל לפיו הליך ההשגה הראוי עליו, הינו בבקשת רשות ערעור.

 

 

 

 

נוכח האמור, מקובלת עליי החלטת הרשמת ולא מצאתי מקום להתערב בה.

 

 

 

 

סוף דבר, הערעור נדחה. המערער יישא בשכר טרחת עו"ד של המשיבים 1-6 בסך 5,000 ש"ח.

 

 

 

 

ניתן היום, ט' בתמוז התשע"א (11.7.2011).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רוב המקרים של רשלנות רפואית בישראל עניינם רשלנות רפואית בהריון או רשלנות רפואית בלידה או רשלנות רפואית בניתוח. תביעות רשלנות רפואית נמשכות כמה שנים והן מורכבות למדי.

 

 

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11039600_H02.doc שצ

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il