עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3416/11

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

תביעות רבות מוגשות בגין שיתוק מוחין. שיתוק מוחין הינו נזק מוחי שיכול להיות קל עד קשה. התמודדות עם שיתוק מוחין לא פשוטה כלל.

בתביעות רשלנות רפואית בגין שיתוק מוחין עשויים להיפסק פיצויי ענק לאור העובדה כי חיים עם שיתוק מוחין הינם סבל להורים ולילדם גם יחד.

בבית המשפט העליון

ע"א 3416/11 - א'

בפני:

כבוד השופט ח' מלצר

המבקשים:

1. שלמה סירקיס

2. אסתר קון

3. שמואל סירקיס

4. יצחק סירקיס

5. יצחק בלאס

6. אורי וידיסלבסקי

7. נורית טישלר

8. שירה פאיאנס בירנבאום

9. יאיר פאיאנס

נ ג ד

המשיבים:

1. הישיבה הגדולה "שפת אמת" (ישיבת גור)

2. מרדכי יוסף שיף

3. אליעזר שפירא

4. ר' שאול אלתר

בקשה למתן סעד זמני בגדרי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק ת"א 2449/08 מיום 22.3.2011 שניתן על ידי כב' השופטת א' רומנוב

בשם המבקשים: עו"ד אורית יעקבסון

בשם המשיבים 3-1: עו"ד בנימין שור

בשם המשיב 4: עו"ד ישראל גור

החלטה

1. בפניי בקשה לסעד זמני בגדרי הערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' רומנוב), שהורה לסלק על הסף את תובענת המבקשים כנגד המשיבה 1 (להלן: הישיבה). במערך היחסים שבין המבקשים לבין המשיבה 1, הרי שהחלטה זו היא בחזקת פסק דין, שהערעור עליו הוא בזכות.

להלן נביא הנתונים הרלבנטיים לבקשה.

2. בשנת 1961 הקימו יורשי המנוח אליעזר סירקיס ז"ל (להלן: המנוח) הקדש דתי, שנוצר בפני בית דין רבני, ושתכליתו לכבד ולשמר את מורשתו של המנוח. המנוח היה אספן ספרים, אשר לטענת המבקשים רכש אוסף נדיר של כ-15,000 ספרי קודש, ביניהם ספרי אינקונאבולה (ספרים שנדפסו באירופה במאה ה-15, בסמוך לאחר המצאת הדפוס), שערכם רב עד למאד (להלן: הספרים). יורשי המנוח מסרו את הספרים לישיבה, בהתאם לתנאים שפורטו בשטר ההקדש, אשר כללו חובה של הישיבה לפעול לשימור הספרים, ואיסור מוחלט עליה למוכרם. כן נקבע כי במקרה של אי-קיום התנאים יהיו יורשי המנוח רשאים לבטל את ההקדש, זאת בהסכמת בית הדין הרבני (סעיף 6 לשטר ההקדש).

3. המבקשים, הם יורשי-יורשיו של המנוח, הגישו בשנת 2008 לבית המשפט המחוזי בירושלים תובענה (ת"א 2449/08), בגדרה נתבקש בית המשפט, בין היתר, להורות על ביטול ההקדש ועל השבת כל הספרים לידי המבקשים. המבקשים טענו, בין היתר, כי המשיבה איננה מקיימת את הוראות שטר ההקדש, ובפרט היא מפרה את הוראותיו בכך שהיא מוכרת את הספרים לאחרים.

4. בגדרי תובענתם עתרו המבקשים לסעדים זמניים, וביניהם – צו מניעה זמני האוסר על מכירת הספרים, וצו למינוי כונס נכסים זמני לצורך תפיסת הספרים (בש"א 4506/08). הסעדים נתבקשו נגד הישיבה, כמו גם נגד המשיבים 3-2 (שהם מנהלי העמותה, שבאמצעותה מתנהלת הישיבה) והמשיב 4 (שהוא ראש הישיבה).

5. בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' צבן), שמצא כי ספרים מן ההקדש אכן נמכרו במכירות פומביות, נעתר בהחלטותיו השונות לבקשה לסעדים זמניים ולבקשה למינוי כונס נכסים זמני (להלן יחד: הסעדים הזמניים). בהחלטותיו הנ"ל הוא הורה, בין היתר, כך:

(א) כי יינתן צו האוסר על המשיבים לבצע דיספוזיציה בנכסי ההקדש (החלטתו מתאריך 28.10.2008).

(ב) כי יינתן "צו מָרֵוָוה" ביחס לנכסי ההקדש, המצווה על המשיבים להימנע מהוצאת ספרים מספריית ההקדש ומכירתם (החלטתו מתאריך 28.10.2008).

(ג) כי ימונה כונס נכסים זמני, הוא בא-כוחם של המבקשים, אשר יוכל להכנס לחצרי הישיבה, שהם מקומות ציבוריים, וזאת לשם חיפוש ספרי ההקדש, תפיסתם, שימורם וביטוחם (החלטותיו מתאריך 22.1.2009 ומתאריך 5.4.2009; כן ראו: פסק דיני ב-רע"א 1631/09, מתאריך 29.3.2009).

6. מלאכת מיונם ובדיקתם של הספרים לא הסתיימה בשנתיים שחלפו מאז מתן הצווים הזמניים, לטענת הכונס – נוכח חוסר שיתוף פעולה של הישיבה והקשורים בה. במהלך תקופה זו הגיש הכונס בקשות שונות, בהן בקשה להוצאת ספרי ההקדש ממיקומם הנוכחי, שהוא לטענתו מרתף מוזנח ועבש (כך לגירסת שמאי מוסמך, שמסר עמדתו לכונס), והעברתם למקום מבטחים. בית המשפט (כב' השופט י' צבן) הורה לכונס למסור הודעה בעניין עלות הוצאתם של הספרים ושמירתם (החלטתו מתאריך 26.12.2010), ובהמשך אישר את הערכתו של הכונס בעניין עלות הטיפול בספרים כ"סבירה" (החלטתו מתאריך 13.3.2011).

7. בשלב זה של ההליכים – נטרפו הקלפים. הישיבה הגישה בקשה לסילוק התובענה על הסף, ובית המשפט המחוזי הנכבד, במותב אחר מזה שעסק בסוגיית הסעדים הזמניים (כב' השופט א' רומנוב), קיבל את הבקשה, בהחלטתו מתאריך 24.3.2011. טענת הישיבה, שהתקבלה בהחלטה, מושא הערעור, היא כי שבהתאם להוראת סעיף 6 לשטר ההקדש, במקרה של אי-קיום שטר ההקדש: "רשאים היורשים בהסכמת בית הדין האזורי בירושלים לבטל את ההקדש" – והנה לא באה הסכמה של בית הדין האזורי לביטול כאמור. בית המשפט דחה את טענות המבקשים, לפיהן במצב המשפטי הנוכחי אין כיום כל רבותא בהסכמה זו, ולפיכך אין מניעה לדרוש את ביטול ההקדש אף בלא הסכמת בית הדין הרבני, בפרט כאשר הסמכות לדון בתובענה נתונה עתה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט הנכבד ראה להוסיף, כי "אין להוציא מכלל אפשרות שניתן למצוא תשובה ראויה לטענות ה[ישיבה] בהוראות סעיפים 18(ב) ו-23 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979, ואולם כיוון שהדברים לא נטענו על-ידי [המבקשים], וממילא לא זכו להתייחסות ה[ישיבה], אין בית המשפט מוצא להעלות את הדברים מיוזמתו ולהכריע בהם" (התוספות בסוגריים שלי – ח"מ).

התביעה נמחקה איפוא, ככל שהיא מופנית כנגד הישיבה. מן הנתונים שבפניי עולה שטרם נקבע האם התביעה כנגד יתר המשיבים תימחק אף היא.

8. המבקשים הגישו לבית משפט זה ערעור על ההחלטה הנ"ל. כן השיגו המבקשים על החלטת ביניים, שבה קבע בית המשפט הנכבד כי אין לאפשר למבקשים – שהגישו ראשונים סיכומים בשאלת מחיקתה של התביעה על הסף – להגיש תשובה לטיעוניה המשפטיים של הישיבה. באותה החלטה הוסיף בית המשפט שאם בשלב העיון בטיעוני הצדדים יסבור כי נדרשת התייחסות כאמור – תינתן החלטה מתאימה. המבקשים מלינים על כך שלא ניתנה להם האפשרות ליתן תשובות לטענות הישיבה, בעוד שההחלטה על דחיית תביעתם על הסף נסמכה לבסוף על כך שבית המשפט לא מצא תשובה הולמת בטענותיהם לטענותיה של הישיבה.

9. בגדרי ערעורם עותרים המבקשים להותרת הסעדים הזמניים על כנם, עד להכרעה בערעור. לטענתם, לאחר שהשקיעו זמן ממושך באיתור הספרים בחצרי הישיבה, ופעלו לתפיסתם ושימורם, הכל באישור בית המשפט המחוזי הנכבד, הרי שכל מאמציהם צפויים לרדת עתה לטמיון, ויתרת נכסי ההקדש עלולים להעלם. בקשה זו היא העומדת להכרעתי עתה.

10. הישיבה, שלטענותיה המפורטות מצטרפים המשיבים 3-2, טוענת מצדה בתגובתה לבקשה לסעדים זמניים, בין היתר ובתמצית, כי מחיקת התובענה על הסף היתה מחויבת המציאות, משלא ניתנה הסכמה של בית הדין הרבני לביטול ההקדש. הישיבה טוענת כי אין תחולה להוראות השונות של הדין האזרחי, ובפרט לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: חוק הנאמנות) על ההקדש, שנוסד עוד בשנת 1961. מכאן, שלשיטתה המתווה היחיד לביטול ההקדש הוא זה שבסעיף 6 לשטר ההקדש – ביטולו מחמת הפרת תנאי השטר, בהסכמת בית הדין הרבני, שלא ניתנה.

מבחינת מאזן הנוחות גורסת הישיבה כי הסעד הזמני המבוקש של מינוי כונס נכסים, שבסמכותו להיכנס לחצרי הישיבה ולתפוס ספרים, או המשך פעילותו – הוא קיצוני, ואין לו מקום שעה שהישיבה זכתה בדינה. הישיבה מדגישה כי אין בביטול הסעדים הזמניים כדי להותירה ללא פיקוח שיפוטי, שהרי ההקדש נמצא בפיקוח סטטוטורי של בית הדין הרבני האיזורי בירושלים. הישיבה מוסיפה שהבקשה לסעדים זמניים הוגשה בשיהוי בן כחודשיים, מאז שניתנה ההחלטה, מושא הערעור, ומכאן היא למדה כי אין למבקשים נחיצות בסעדים המבוקשים.

11. המשיב 4, גורס אף הוא כי דין הבקשה לסעדים זמניים – להידחות, תוך שהוא מתמקד בתשובתו בחובת המבקשים לפעול בהתאם להנחיית בית הדין הרבני, כמו גם בכך שלשיטתו, גם במקרה של ביטול הנאמנות, אין ליורשי המקדישים כל זכות לקבל לידיהם את רכוש ההקדש.

דיון והכרעה

12. דין הבקשה – להתקבל, הכל כמבואר להלן.

13. המשיבים אינם מציגים כל טעם לביטול הסעדים הזמניים, שעניינם איסור על מכירת נכסי ההקדש. כן יוזכר כי הסעדים הזמניים, ככל שהם מתייחסים למשיבים 4-2, ממילא עומדים בעינם, שכן ההחלטה, מושא הערעור, התייחסה רק לבקשת הישיבה למחיקת התובענה נגדה.

השאלה העיקרית בה עלינו לעסוק היא איפוא מידת ההצדקה להמשך פעילותו של כונס הנכסים הזמני על נכסי ההקדש, במתווה שנקבע בהחלטותיו השונות של בית המשפט המחוזי הנכבד בעניין. לדעתי יש להותיר בעינו אף סעד זה, כמו את שאר הסעדים הזמניים שניתנו. אבהיר הדברים מיד בסמוך.

14. מאזן הנוחות הוא המכריע כאן. לפי הממצאים לכאורה שבפני בית המשפט המחוזי, אשר הוציא את הצווים הזמניים, הרי שחרף הכחשותיה הנמרצות של הישיבה, היא והפועלים מטעמה – על פני הדברים – הפרו את הוראות שטר ההקדש ואת חובותיו הבסיסיות של נאמן להקדש. כפי שקבע בית המשפט הנכבד קמא בהחלטתו מתאריך 22.1.2009, ספרים המוחתמים בחותמת ההקדש הוצגו למכירה במכירות פומביות, ומספר בתי מכירות פומביות אף הודו כי ספרי ההקדש התגלגלו לידיהם. כן צוין כי אין הפרדה בין ספרי ההקדש לשאר ספריה של הישיבה, ואין רישום מסודר של ספרי ההקדש. בית המשפט הוסיף והבהיר כי מאזן הנוחות מחייב את מתן הסעדים הזמניים שהתבקשו, שכן אם לא יינתנו – לא יהיה כל קושי לישיבה להמשיך בדילול נכסי ההקדש ובמכירת הספרים, בעוד שמאידך גיסא, הנזק הכרוך באיסור למכור את הספרים ובכניסת כונס זמני לחצריה – הוא מצומצם.

שיקולים אלה נכונים, כמובן, גם היום. בהנחה שצודקת טענת המבקשים כי הקדש מפואר נושל מעיקר תוכנו בדרך של מכירת חלק מנכסיו היקרים, ויתרת הספרים פזורים במחסן מוזנח – אזי ברור שאי-מתן הסעדים הזמניים עלול להביא לחיסולם הסופי של נכסי ההקדש.

15. טענת הישיבה, לפיה היא נתונה לפיקוח סטטוטורי של בית הדין הרבני האיזורי, נשמעת מוקשית משהו שעה שהמציאות מוכיחה, לכאורה, כי הישיבה ומי מטעמה פעלו בנכסי ההקדש בהתעלמות מאיסור מכירת הספרים. מן העובדות שבפניי לא נראה שבמהלך חמישים השנים מאז הקמת ההקדש, יושם אותו פיקוח סטטוטורי בפועל, כמודגם בכך שארבעה ה"אפוטרופסים" שהועמדו על ההקדש הלכו בינתיים לבית עולמם, בלא שבית הדין ימנה אחרים תחתם.

16. התקשיתי אף לקבל את טענת המשיבים, לפיה סיכויי הערעור קלושים הם. כלל הוא כי מחיקה על הסף של תביעה היא אמצעי קיצוני, הננקט רק מקום שאין אפשרות, ולוא רחוקה, כי התובע יזכה בסעד המבוקש. מטעם זה ישתמש בית המשפט בסמכותו להורות על מחיקת התביעה על הסף במקרים קיצוניים בלבד (ראו: ע"א 751/05 החברה הלאומית לאספקת פחם נ' צים חברת השיט (לא פורסם, 1.9.2005); ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים נ' מיכה צח חברה לקבלנות (לא פורסם, 4.6.2007); עיינו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית) 170 (2009)). מסופקני אם דווקא המקרה הנוכחי הוא המתאים לנקוט אמצעי קיצוני זה. אציין כמה טעמים, בלתי ממצים, המביאים אותי על פני הדברים לגרוס כך:

(א) המבקשים טענו כי בית הדין הרבני משך ידו מטיפול בהקדש, כפי חובתו, ובנסיבות אלה יש לראות בהתנהלותו משום הסכמה קונסטרוקטיבית. מבלי להידרש לגופה של טענה זו, שאיננה פשוטה, הרי שלכאורה היה מקום למצער לבררה לגופה, חלף מחיקת התובענה על הסף.

(ב) בית הדין הרבני איננו מוסמך לדון בבקשה לביטול ההקדש. כפי שבית משפט זה קבע כבר לפני כשני עשורים, לבית הדין הרבני נתונה רק הסמכות לדון ביצירתו ובהנהלתו הפנימית של הקדש דתי, שיוסד בפני בית דין רבני קודם לכניסת חוק הנאמנות לתוקפו. ברם בית המשפט המחוזי הוא המוסמך לדון בביטולו של הקדש שכזה (ראו: ע"א 5407/91 אגודת ישיבת מדרש פורת נ' שאולוף, פ"ד מז(3) 265 (1993); להלן: עניין שאולוף). משזהו המצב המשפטי כיום – והמשיבים אינם חולקים על כך – אזי ניתן לשאול מה טעמה של אותה "הסכמה" נדרשת של בית הדין הרבני, וכיצד ניתן להשיגה בפועל. הגשת תביעה לבית הדין איננה אפשרית, שכן אין תביעה כזו בסמכותו כאמור. לא ניתן אמנם לשלול את האפשרות שיימצא כי קיימת דרך כלשהי לפנות לבית הדין הרבני, כחלק מסמכותו לניהול ההקדש, בבקשה לאשר את הגשת התובענה לביטול ההקדש לבית המשפט המחוזי. ברם בכל מקרה, ברור שסוגייה זו מחייבת בירור, שכן קיים קושי במחיקת תובענה על הסף בנימוק שלא נתקיים תנאי, שלא ברור אם ניתן לקיימו עוד.

(ג) גישתה של הישיבה היא שהוראת סעיף 6 לשטר ההקדש, הקובעת שיורשי המנוח יכולים להביא לביטול ההקדש בהסכמת בית הדין הרבני, היא בבחינת "פתח המילוט" היחיד לביטול ההקדש (ומכאן שטענות המבקשים על כך שקיימות דרכים חלופיות לביטול ההקדש אינן שוקלות, לשיטתה, מה גם שהועלו ללא פירוט). תנאי זה לא התקיים לתפיסתה, כאמור. בית המשפט המחוזי הנכבד אימץ למעשה גישה זו, בהזכירו כי הדרישה להסכמת בית הדין הרבני לביטול, כאמור בסעיף 6 לשטר ההקדש, הועלתה על הכתב "שחור על גבי לבן", ובהיעדר הסכמה – אין עילה.

מסופקני אם מסקנה זו אכן היא היחידה המתחייבת במכלול, ודאי כבר בשלב המקדמי הנוכחי. אם נדקדק בהוראותיו של סעיף 6 לשטר ההקדש, הרי שעולה ממנו לא רק שנדרשת הסכמת בית הדין הרבני לביטול ההקדש, אלא שהיחידים הרשאים לעתור לביטול ההקדש הם "יורשי המנוח", והם אלה שצריכים לפנות לקבלת הסכמתו של בית הדין הרבני. ברם המבקשים, כך מדגישים המשיבים עצמם, הם יורשי-היורשים. אם נפרש איפוא את סעיף 6 לשטר ההקדש כ"פתח המילוט" היחיד לביטול ההקדש, כשיטת המשיבים, הרי שמשמעות הדבר היא שעם מות המקדישים, אין עוד דרך לביטול ההקדש, והנאמן (הישיבה) יכול לכאורה לעשות בהקדש כבשלו, בלא שתהא כל דרך לביטול ההקדש. ברור איפוא שחובה לברר האם פתוחה הדרך ליורשי המקדישים (הם יורשי-יורשיו של המנוח) לעתור לביטול ההקדש מחמת אי-מילוי חובות הנאמן, בלא כל קשר להוראה כלשהי שבשטר ההקדש. אילו היתה תחולה לחוק הנאמנות על ההקדש, התשובה לשאלה זו היתה בחיוב: ביטול הקדש אפשרי לא רק כאשר המקדיש שימר לעצמו זכות לעשות כן, אלא גם באישור בית המשפט, לפי שיקול דעתו (סעיף 18(ב) לחוק הנאמנות), או אם ראה שמטרות ההקדש אינן ניתנות להגשמה (סעיף 23(ב) לחוק). ראו: שלמה כרם נאמנות (מה' רביעית) 685-679, 734-727 (2004). יוער כי המבקשים – בניגוד לעולה מן ההחלטה, מושא הערעור – ביקשו להיבנות מן החוק האמור, גם אם בטענה לאקונית (סעיף 24 להשלמת הטיעון מטעמם)).

עם זאת, גם אם נניח שאין תחולה לחוק הנאמנות כאן (שכן עסקינן בהקדש דתי, הקודם לכניסת החוק לתוקפו – ראו: עניין שאולוף), אפילו על דרך ההיקש, ובהנחה נוספת, שהצדדים עצמם הניחו, כי הדין לפיו תיחתך התובענה הוא המשפט העברי, לא ברור שיש בכך כדי לסתום את הגולל על תובענת המבקשים. ברי כי המשפט העברי מקמץ, יחסית לדין האזרחי, במתן אפשרות לביטול הקדש, ודאי כאשר המדובר בהקדש למטרות צדקה, לאחר שהנכסים כבר הועברו לנאמן, ולא ארחיב (ראו: ירון אונגר נאמנות בנכסים 510-481; 631-628 (2010)). אולם על המשיבים לשכנע עדיין שבהתאם לדיני המשפט העברי, לאחר מות המקדיש יכול הנאמן לעשות בהקדש כבשלו ולפעול לחיסול ההקדש, בלא שתהא כל אפשרות חוקית להורות על ביטול ההקדש בנסיבות אלה. בכל מקרה, ברי כי גם בהנחות האמורות לעיל ביחס לדין החל, נראה מתאים יותר לברר ביסודיות את עמדת המשפט העברי, חלף סילוק התובענה על הסף.

(ד) קיים קושי בכך שבית המשפט המחוזי הנכבד ראה להורות על מחיקת התובענה, תוך הסתמכות על קביעות לפיהן לא נמצאו בטענות המבקשים תשובות מספקות לטענות הישיבה, שעה שבהתאם להחלטה קודמת של בית המשפט הנכבד (מתאריך 11.1.2011) הישיבה היא שהגישה שנייה את השלמת הטיעון מטעמה, והמבקשים – שביקשו להגיב לאותה השלמת טיעון – נדחו למעשה, בנימוק שבית המשפט יאפשר הגשת תגובה כאמור ככל שיסבור שהדבר דרוש.

17. מובן שהערותיי שלעיל נאמרות כולן על בסיס לכאורי בלבד ומבלי לטעת מסמרות, תוך שההרכב שידון בערעור הוא שיכריע בכל טיעוני הצדדים. כל שאמרתי נועד רק להבהיר כי לצורך ההכרעה בבקשה שבפניי, לא ניתן לומר שסיכויי הערעור קלושים, כסברת המשיבים.

כן אוסיף כי מובן שקיימת אפשרות שבסוף הדרך יימצא כי אין מנוס מפניית המבקשים לבית הדין הרבני, במתווה שיתברר כמתאים, כתנאי לבקשתם לביטול ההקדש. אולם מסופקני אם ניתן לקבוע כבר לעת הזו כי תביעתם נעדרת עילה, באופן המצדיק את מחיקתה על הסף.

18. אחרונה אעיר כי טענות המשיב 4, המתמקדות בשאלה מה ייעשה בנכסי ההקדש הנותרים – האם יועברו לידי המבקשים, או שמא יימצא להם ייעוד אחר, למטרות צדקה – אינן רלבנטיות בשלב הנוכחי, שבו אנו בוחנים האם המבקשים כלל יכולים לעתור לביטול ההקדש.

סוף דבר

19. נוכח כל האמור לעיל – הבקשה לסעד זמני בערעור מתקבלת. אותם סעדים זמניים שבהם זכו המבקשים כנגד הישיבה, כאמור בהחלטותיו השונות של בית המשפט המחוזי הנכבד בבש"א 4056/08 – ימשיכו לעמוד בעינם, עד להכרעה בערעור. בהתאם, אף הערבות שבית המשפט המחוזי הנכבד הורה על הפקדתה בקופת בית המשפט להבטחת נזקי המשיבים (סעיף 15(ג) להחלטתו מתאריך 22.1.2009) – תשמש להבטחת נזקי המשיבים גם כתוצאה ממתן הסעדים הזמניים בהחלטתי זו. המבקשים יפקידו בבית המשפט המחוזי, עד לתאריך 24.8.2011, התחייבות עצמית מתוקנת ובלתי מוגבלת, לפיצוי המשיבים הן בגין נזקים שייגרמו להם הן כתוצאה ממתן הסעדים הזמניים בבית המשפט המחוזי, הן כתוצאה ממתן הסעדים הזמניים בהחלטתי זו.

ככל שמי מן הצדדים יבקש כי יינתנו הוראות בקשר עם פעילותו של כונס הנכסים הזמני, פתוחה בפניו הדרך לפנות בעניין זה לבית המשפט המחוזי, אשר טיפל עד כה באופן שוטף בבקשות מעין אלה.

20. המשיבים יישאו יחד ולחוד בשכר טרחת עורכי דינם של המבקשים בבקשה שבפניי, בסכום של 10,000 ש"ח.

ניתנה היום, ‏י' אב, תשע"א (‏10.08.2011).