עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2609/05

מידע בנושא עו"ד רשלנות רפואית ישראל, תביעות רשלנות רפואית, או ייעוץ ע"י עו"ד רשלנות רפואית תמצאו באתרים שונים מקבוצת עו"ד און ליין.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השופטת מ' נאור:

 

 

 

1. העותרת והמשיב מס' 3 היו נשואים זה לזו. היו ביניהם הליכים משפטיים ממושכים, ובהם תביעת גירושין של העותרת שהתבררה בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב, תביעה זו נדחתה עוד בשנת 2000 ועל כך לא הוגש בשעתו ערעור. תביעה נוספת בין בני הזוג הייתה תביעתו של הבעל לשלום בית, שנדחתה אף היא. בשנת 2002 הגישה העותרת תביעת גירושין נוספת בה הצביעה בין השאר על כך שבני הזוג חיו בנפרד חמש שנים. נערכו דיונים שונים בתיק ובסופם, ביום כ"ז באדר ב' תשס"ג, הביא בית הדין המחוזי האזורי בתל-אביב את הצדדים להסכמה, כדלקמן:

 

 

 

 

"א. הצדדים יתגרשו בגט פיטורין לאלתר.

 

 

ב. לאחר סידור הגט יחליט ביה"ד על סמך החומר שבתיק, האם מגיע לבעל תמורה או פיצוי תמורת הגט וכמה.

 

 

ג. הבעל זכאי להגיש תביעות כספיות כנגד האשה על נזקים, ועגמת נפש והוצאות ושאר תביעות כספיות נגד האשה, במשך שנה לאחר סידור הגט, וביה"ד יפסוק בתביעות הבעל.

 

 

ד. עם סידור הגט האשה מוותרת על כתובתה."

 

 

 

 

 

 

כפי שציין בית הדין האזורי, "הצדדים קיבלו בקנין המועיל על הסכמה זו" והגט סודר בתחילת חודש ניסן. לאחר מכן ביקש הבעל כי תינתן החלטה בהתאם להסכמה. בהתאם לכך פסק בית הדין האזורי ביום א' בסיון תשס"ג (1.6.2003) כדלקמן:

 

 

"לאחר העיון בתיקי הצדדים ולאחר שבחנו היטב את צדדי ההלכה ושקלנו גם את המצב המשפטי של הצדדים עובר לסידור הגט, אנו פוסקים:

 

 

 

 

א. לבעל מגיע פיצוי תמורת הסכמתו להתגרש לאלתר בניגוד לעמדתו אותה הביע במהלך כל השנים.

 

 

 

 

ב. מחייבים את האשה לשלם לבעל סך ששים אלף (60,000) ש"ח. הסכום צמוד למדד המחירים לצרכן מהיום ועד התשלום בפועל. כמו כן על האשה לבטל לאלתר את התביעה שהגישה כנגד הבעל בטענה שהוציא ארבעים אלף (40,000) ש"ח מחשבון בנק מעוקל. במידה וכבר ניתן פסק דין בתביעה זו, והיא כבר גבתה כסף על חשבון תביעה זו, עליה להחזיר לבעל כל סכום שגבתה לפי פסה"ד ולבטל כל הליכי גביה."

 

 

 

 

 

 

2. על החלטה זו הגישה העותרת ערעור לבית הדין הרבני הגדול שהחליט, ביום כ"ה באדר א' תשס"ה (6.5.2005) לדחות את הערעור. בית הדין הרבני הגדול הסביר כי בית הדין האזורי פסק את הפיצויים לפי ההסכמה שניתנה על ידי בני הזוג עובר למתן הגט לפסוק לפי החומר שבתיק. ההסכמה והקנין שנעשו היו בעיקר פיצוי עבור הויתור מצדו לתת גט ובשל זכותו לקיום הנישואין. בית הדין הרבני הגדול הוסיף והסביר כי כל הטענות שהעלתה האישה נגד הבעל לא היה בהן כדי לחייב את הבעל בגט ועל כן הקביעה שנעשתה בבית הדין האזורי לפיה אין לחייב את הבעל בגירושין, ומנגד שאין לחייב את האישה בשלום בית, משמעותה מבחינה משפטית כי לבעל הייתה זכות להמשיך להיות נשוי. בהמשך, הסכים הבעל לוותר על זכות זו וזאת תמורת הזכות לתבוע פיצוי על ויתורו. ההסכמה שנעשתה בבית הדין האזורי, ושצוטטה לעיל, קבעה שהדיון על הפיצוי יהיה לאחר הגט, אולם הבסיס ההלכתי לתביעת פיצוי אחר הגט הושתת על קנין שנעשה לפני הגט. על כן, כך ציין בית הדין הרבני הגדול, "איננו מבינים את תלונת ב"כ האישה בשעה שזו הייתה הסכמתה". בסיכום פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול נקבע:

 

 

 

 

"על הצדדים לדעת כי כאשר מתחייבים התחייבות ע"מ לזכות בגט יש להתחייבות זו משמעות ואין להתנער ממנה לאחר שהגט המיוחל כבר נחלת העבר."

 

 

 

 

 

 

על ההחלטה של בית הדין הרבני האזורי ועל פסיקה זו של בית הדין הרבני הגדול בערעור הגישה העותרת את העתירה שלפנינו.

 

 

 

 

3. בעתירה שלפנינו שוטחת העותרת בהרחבה את פרטי הסכסוך המשפטי המתנהל מאז שנת 1996 בין הצדדים ומעלה טענות קשות נגד הבעל. העותרת טענה בעתירתה כי פסק הדין הרבני יוצר עילה הלכתית חדשה שלא היה מעולם כדוגמתה, לפיה לבעל יש זכות לקבלת פרס כספי בשל "הסכמתו" להתגרש מאשתו. במקרה זה ניתן הפרס – כך נטען - לבעל מעגן. מדובר, על פי הנטען בעתירה, "בליקוי מאורות של ממש". העותרת הוסיפה גם כי אין כל הלכה המפצה בן זוג על הסכמה להתגרש, לא בדין העברי ובודאי שלא בדין האזרחי. בפני בית הדין עמדו – כך נטען – כל הנתונים הנדרשים כדי להביא לחיוב המשיב בגט – כך שהסכמתו ליתן גט אינה צריכה לזכות אותו בפיצוי כלשהו. העותרת מוסיפה וטוענת כי בית הדין חרג מסמכותו כשקבע כי על העותרת לבטל הליך תביעה שנוהל בבית המשפט לענייני משפחה – תביעה להשבת מעוקלים שהבעל משך במרמה מהבנק. לעניין אחרון זה אציין כאן כי עניין זה אינו עומד על הפרק נוכח התוצאה באותה תביעה, אשר נדחתה על ידי בית המשפט לענייני משפחה. כך שהעתירה מתמקדת בנושא הפיצוי של 60,000 ש"ח שהוטל על האישה.

 

 

 

 

4. לבקשת העותרת ניתן בעתירה זו צו ביניים המורה על עיכוב ביצוע פסקי הדין של בתי הדין הרבניים, ולאחר ניסיונות שונים שלא עלו יפה לפשר בין הצדדים ניתן צו על תנאי. במהלך הדיון בעתירה, התבקשה גם עמדת היועץ המשפטי לממשלה, ועל פי המלצתו פנינו לבית הדין הרבני הגדול שנתן ביום 9.5.2010 פסק דין משלים בו הרחיב מבחינה הלכתית (להלן: פסק הדין המשלים). בעקבות פסק הדין המשלים השלימו הצדדים את טענותיהם, והוגש גם כתב עמדה מטעם היועץ המשפטי. דומה כי לאחר דרך ארוכה והליך משפטי ממושך, המחלוקות בתיק התחדדו בעקבות הדברים שהורחבו בפסק הדין המשלים. נתעכב תחילה על עיקרי תוכנו של פסק הדין המשלים, ואחר כך נחזור למחלוקות שבין הצדדים.

 

 

 

 

5. בפסק הדין המשלים מבהיר בית הדין, מפי הרב שרמן, כי הפיצוי שנפסק לטובת הבעל מתייחס רק לאמור בסעיף (ב) להסכמה שהושגה בין הצדדים, אותה צטטנו בפתח הדברים. כלומר, הפיצוי ניתן תמורת הסכמתו להתגרש לאלתר. אין המדובר בפיצוי על נזקים עוגמת נפש והוצאות כאמור בסעיף (ג) להסכמה.

 

 

 

 

 

 

עוד הובהר, כי אין בפסק הדין כל חידוש הלכתי. הרב שרמן הסביר בפסק הדין כי הבסיס המשפטי לחיובה של האישה בתשלום בסך של 60,000 ש"ח הוא הסכמת האישה. בית הדין הרבני האזורי קבע בפסק דין חלוט כי אין לחייב את הבעל בגירושין. על כן לא היתה אפשרות לחייב את הבעל לתת לה גט. הסכמת הצדדים הייתה, כך מובהר, הבסיס המשפטי היחיד לחיוב בפיצוי שהטיל בית הדין על האישה, ובלעדיה לא ניתן היה לחייב את האישה בפיצוי. על כן, כך הוסבר, פסיקת בית הדין לא יצרה זכות הלכתית חדשה.

 

 

 

 

6. הרב אלגרבלי, העיר בחוות דעתו כי לדעתו השם "פיצוי" הוא שם מושאל. פיצוי, במובנו הרגיל, הוא תשלום עבור עוולה, מה שאין כך בעניין שלפנינו, משום שהבעל אינו חייב להתגרש. הרב אלגרבלי הסכים למסקנתו של הרב שרמן שבעניין שלפנינו מדובר בבעל שלא חייב להתגרש "ומפסיד נישואין לדרישת האישה לשם הנאתה בשחרור מכבלי נישואין, למרות שהגירושים מהנישואין אלו לא מחויבי המציאות". הרב אלגרבלי מציין שהאישה נתנה במקרה זה הסכמה והתחייבות בקנין ועל כן יש לחייב בפיצוי המהווה תשלום בגין ההסכמה שנתן הבעל לגט שהוא אינו מחויב בו.

 

 

 

 

7. הרב איזירר פסק כי לעניין המקרה הנדון אין מחלוקת בין דעות חבריו, והוא הצטרף לדעתם.

 

 

 

 

8. במאמר מוסגר נציין כי בבית הדין נחלקו הדעות בעניין עליו אין צורך להתעכב והיא השאלה לגבי תוקף המנהג לחייב את הבעל בתשלום פיצויים לאישה עד שתסכים להתגרש. לא זו הסוגיה שבפנינו עתה, ולא נאריך מעבר להזכרת קיומם של חילוקי הדעות.

 

 

 

 

9. אם נסכם – עמדת בית הדין הרבני הגדול היא שהסכום של 60,000 ש"ח מבטא את הפיצוי בעבור מתן הגט, תוך שאחד הדיינים מסתייג מהביטוי "פיצוי". הפיצוי נקבע בהסכמת האישה, אשר הסמיכה את בית הדין לקבוע אותו כדי לזכות בגט שאחרת לא היתה עילה לחייב את הבעל לתת אותו. אלמלא ההסכמה של הצדדים לא היה ניתן לפסוק פיצוי, אך לא הייתה גם עילה לחייב בגט.

 

 

 

 

10. רמזתי כי לאחר מתן פסק הדין המשלים התחדדו טענות הצדדים. בא-כוח העותרת ציין כי הצדדים הסמיכו את בית הדין להחליט "האם מגיע לבעל תמורה או פיצוי תמורת הגט עצמו". המילים המודגשות מצביעות לטענתו על כך שבית הדין יכול היה להחליט על פיצוי רק אם יש עילה בדין לכך. בא-כוח העותרת הוסיף כי בית הדין הרבני האזורי ציין בהחלטתו בעניין הפיצוי כי בחן את צדדי ההלכה, ובפסק הדין המשלים של בית הדין הרבני הגדול הובהר כי אין עילה בדין לחייב בפיצוי על עצם מתן הגט. בא-כוח העותרת הבהיר שמשלא נמצאה עילה בדין לחיוב במתן הפיצוי, פסיקת הפיצוי נעשתה שלא בסמכות. בא-כוח האישה איננו חולק על כך שאם בני הזוג היו מסמיכים את בית הדין לקבוע סכום שישולם תמורת הגט, וכך היה עושה בית הדין, פעולתו הייתה בסמכות ולא הייתה עילה להתערבות מצד בית המשפט הגבוה לצדק. טענתו היא, והדברים עלו עוד מהטענות שבעתירה המקורית, שבמקרה הקונקרטי שלפנינו לא הייתה הסכמה לפסוק פיצוי. ההסכמה היחידה הייתה שבית הדין ייקבע על פי ההלכה האם על פי הדין מגיע פיצוי, ועל כן קביעת הפיצוי נעשתה בחריגה מסמכות. לעומתו, בא-כוח הבעל טוען כי הייתה הסמכה ברורה של הצדדים לפסיקת פיצוי, וכך גם עולה מכל פסקי הדין של בתי הדין הרבניים ועל כן, פסיקת הפיצוי נעשתה כדין.

 

 

 

 

11. הנה כי כן, בסופו של יום, ולאחר פסק הדין המשלים המחלוקת שבפנינו מתמקדת בשאלה למה בדיוק הסכימה האישה. האם האישה הסכימה לכך שבית הדין יפסוק סכום על פי שיקול דעתו לטובת הבעל תמורת מתן הגט (בדומה להסמכת בית המשפט לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984), או שההסכמה הייתה שבית הדין יפסוק האם קיימת זכאות של הבעל לפיצוי על פי ההלכה, ואם כן, את שיעור הפיצוי.

 

 

 

 

12. עמדתי היא כי במחלוקת הפרטנית האמורה – מה הייתה הסכמת הצדדים – אין הצדקה להתערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק. בית הדין הרבני האזורי ליווה את תהליך ההסכמות שבין הצדדים ויש לתת משקל לפרשנותו של ההסכם (השוו: ע"א 7652/09 מולכו נ' לורך, פסקה 15 לפסק הדין (טרם פורסם, 11.4.2011)). אציין כי אף שלשונה של ההסכמה "האם מגיע לבעל ..." עשויה לתמוך בפרשנות לה טוענת העותרת, הרי לא כך הוא עניין קבלת הקנין. אם מדובר, כטענת העותרת לפנינו, בהסכמה כי בית הדין יפסוק לפי הדין אם יש או אין עילה לחייב בפיצוי – אין צורך בקנין. זאת ואף זאת: קשה להבין למה נתרצה הבעל למה שסרב לו כל השנים – לתת גט, ובפרט כשבית הדין קבע שאין לחייב אותו בגט, אם לא בשל ההבנה כי ישנה הסכמה לכך שבית הדין הרבני ישקול פיצוי כספי. לעניין זה אזכיר כי בתשובה לצו על תנאי שהוצא ציין הבעל כי אם, למרות טענותיו וציפיותיו, תתקבל העתירה והצו על תנאי ייהפך לצו מוחלט יש בדעתו לעתור לבית הדין הרבני ולבקשו לקבוע שהגט שניתן על ידו לעותרת הינו בטל, הואיל ומתברר כי הוא גט מוטעה. אפשרות זו עלתה בדיון לפנינו גם על ידי עורך דין יעקובי, בא כוח בתי הדין הרבניים.

 

 

 

 

13. אין לכחד: הצורך "בקניית" גט בכסף מעוררת תחושת התנגדות ואי נוחות. אולם, זאת יש לזכור, נקודת המוצא לדיון כולו היא שבית הדין הרבני מצא כי אין עילה לחייב את הבעל בגט. בכתבי הטענות שטחו הבעל והאישה בפנינו את טענותיהם ההדדיות. לכל העניינים הללו לא נכנסנו. השאלה האם יש או אין עילה לחייב את הבעל במתן גט היא שאלה מובהקת שבסמכות בתי הדין רבניים ולא נתערב בעניין זה בשיקול דעתם. לטענת העותרת לפנינו כי היו לבית הדין "כל הנתונים לקבוע" כי הבעל חייב לגרשה – אין כל נפקות. בתי הדין סברו שאין עילה לחייב בגט, על כן האלטרנטיבה למהלך של פיצוי תמורת הגט הייתה שבני הזוג יישארו נשואים. עם כל אי הנחת מן הרעיון של קניית גט בכסף, נראה כי למרבה הצער מדובר במעשה הקורה בדרך זו או אחרת יום יום. מעשה שבכל יום הוא שבן זוג (בעל או אישה) המשתוקק לסיים את חיי הנישואין אך בן הזוג האחר אינו מסכים לכך – "משלם" בויתורים כספיים. כך קורה למשל כאשר בן הזוג מוותר על זכויות ממוניות אלו או אחרות להן הוא זכאי על פי דין. הדברים נעשים לעיתים קרובות מחוץ לכתלי בתי המשפט אך גם בתי המשפט או בתי הדין מפשרים לא אחת בעניינים של ממון, במסגרת עשיית הסדרי גירושין בהסכמה. (השוו: בג"צ 1822/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 7 לפסק הדין (טרם פורסם, 13.7.2010)). מכך נפגע בדרך כלל (בצד הממוני) מי שמשתוקק יותר לקנות את "חירותו". חבל שכך הוא. ניתן לכאורה לצפות מאנשים שחיי נישואיהם עלו על שרטון לסיים נישואיהם שכשלו בצורה הוגנת, ובלא לקפח את בן הזוג האחר. הפגיעה מתחדדת בשל הקושי בעילות לחיוב גט, ולמצער, אין לבתי המשפט פתרונות קסמים לכך. כפי שצוין כבר בעבר בפסיקתו של בית משפט זה בהסכמי גירושין "יש לא אחת תנאים המושפעים מן הרצון לקדם ולהקדים את הפרידה והניתוק בין בני הזוג. על כן, יתכן כי צד לחוזה יסכים לתנאים שהם מבחינה אובייקטיבית גרועים אך מחישים את הגירושין, עניין החשוב לו אותה שעה יותר מכל דבר אחר" (ראו: ע"א 5490/92 פגס נ' פגס (לא פורסם, 29.12.94); והשוו גם: בג"צ 10223/09 פלונים נ' בית הדין האזורי אשדוד (לא פורסם, 3.10.10)). נטיית בתי המשפט היא לכבד את רצונם של הצדדים להסכמי גירושין גם אם יש בהסכמים תנאים המושפעים מן הרצון לקדם ולהקדים את הגירושין (השוו: בע"מ 11981/05 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 25.5.2006)). יש לזכור – העותרת זכתה בגט המיוחל, ואין מקום להתערבותנו בקביעה כי עליה לשלם את "הפיצוי" שלקביעתו הסכימה. גם בא-כוח העותרת הסכים כי אם הייתה הסכמה, היא מחייבת.

 

 

 

 

14. אציע לחבריי לדחות את העתירה ללא צו להוצאות. איסור הפרסום מבוטל, אך שמות הצדדים לא אוזכרו בפסק הדין.

 

 

 

 

 

 

ש ו פ ט ת

 

 

 

 

השופט ע' פוגלמן:

 

 

 

כפי שמציינת חברתי, השופטת מ' נאור, בסופו של יום המחלוקת שלפנינו נסבה על שאלה ממוקדת: מה הייתה הסכמת הצדדים. אף אני סבור, כי על אף תחושת "ההתנגדות ואי הנוחות" עליה עומדת חברתי, אין עילה לפי אמות המידה המקובלות לביקורת שיפוטית על פסקי דין של בתי הדין הרבניים, להתערב בקביעתו של בית הדין המתייחסת למהות ההסכמה אליה הגיעו הצדדים להליך.

 

 

 

 

מצרף אני אפוא את הסכמתי לחוות דעתה של חברתי.

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

 

השופט י' עמית:

 

 

 

אני מסכים.

 

 

 

 

ענייננו בהסכם ספציפי ובית הדין פירש למה נתכוונו הצדדים שהופיעו בפניו. משכך, איני רואה עילה להתערב במסקנתו של בית הדין כי ניתנה הסכמתה של העותרת לתשלום פיצוי (ויהיו שיטענו כי הסכמתה ניתנה בלב שלם ובנפש חפצה, כמו הסכמתו של מי שכופים אותו ומלקין אותו עד שיתרצה ויאמר "רוצה אני").

 

 

 

 

כפי שציינה חברתי, למרבה הצער לפנינו מקרה נוסף, מעשה של יום ביומו, בו אחד מבני הזוג נכון לויתורים כספיים כאלה ואחרים כדי לקבל את הגט המיוחל. ההסכם שבפנינו הוא אך סימפטום, וליתר דיוק, תוצאה הנובעת מכך שבהאידנא הדרך לחיוב בגט (שלא לדבר על כפיית גט) היא ארוכה ומייגעת והמקרה שבפנינו אך יוכיח. הנה כי כן, ברי כי לנישואין שבין העותרת למשיב לא הייתה תקומה, ולא בכדי דחה בית הדין את תביעתו הטקטית של הבעל לשלום בית. אך למרות חלוף הזמן, לא נמצאה לבית הדין עילה לחייב הבעל במתן גט.

 

 

 

 

כשלעצמי, אני סבור כי ההלכה היהודית מעמידה ארגז כלים מרשים דיו כדי לחלץ אשה מעולו של בעל סרבן גט מקום בו הנישואין הם קליפה ריקה מתוכן. כך לגבי העילה הנדרשת לשם חיוב וכפיית גט וכך על מנת לזרז בעל סרבן במתן גט (לדוגמה, חיוב במזונות מוגברים מכוח הכלל "מעוכבת מחמתו להינשא"). הכלים בנמצא וכל שמתבקש הוא, כי בית הדין הרבני יושיט היד ויטול את הכלי המתאים.

 

 

 

 

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור.

 

 

 

 

ניתן היום, כ"ז באייר, תשע"א (31.05.2011).

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05026090_C23.doc עע

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il