עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1886/11

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בשם המבקשת: עו"ד אורנה סהר זיו

 

 

בשם המשיבים: עו"ד מיכאל אלנתן

 

 

 

 

 

 

1. המשיבים 2-1 הגישו תביעה נגד המבקשת לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), ובמסגרתה תבעו, בין היתר, פיצוי בגין הוצאות רפואיות ושיקומיות למשיב 1. לאחר שנתגלעה מחלוקת בין הצדדים באשר להיקף הטיפולים שלהם זכאי המשיב 1 מאת קופת החולים בה הוא חבר, צורפה קופת החולים לתביעה כנתבעת נוספת. קופת החולים, היא המשיבה 3 בבקשה שלפניי, הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לסילוק התביעה נגדה על הסף, בשל חוסר סמכות עניינית.

 

 

 

 

2. בקשת קופת החולים לסילוק התביעה נגדה על הסף התקבלה, לאחר שבית המשפט המחוזי (מפי כבוד השופט ד' מינץ) קבע כי לבית הדין לעבודה מסורה סמכות ייחודית לדון בתביעה שבין מבוטח לקופת חולים (למעט תביעת נזיקין), וזאת בהתאם להוראת סעיף 54 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן: חוק ביטוח בריאות). ברקע הדברים יצוין, כי המחלוקת בין הצדדים באשר לערכאה המוסמכת לדון בתביעתם של המשיבים 2-1 נגד קופת החולים, התעוררה בעקבות תיקון חוק הפיצויים באמצעות סעיף 39 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009 (להלן גם: התיקון לחוק הפיצויים). לפי תיקון זה, החובה לפצות את הנפגע לפי חוק הפיצויים לא תחול לגבי שירותי בריאות שהוא זכאי להם לפי חוק ביטוח בריאות.

 

 

עוד יצוין כי בינתיים, ולאחר שהוגשה הבקשה שלפניי, ניתן פסק-דינו של בית משפט זה ברע"א 1001/11 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' שירותי בריאות כללית (לא פורסם, 18.7.2011), שבו אושרה דרך ניתוחו ומסקנתו המשפטית של בית המשפט המחוזי בענייננו, לאמור: נקבע כי גם לאחר התיקון לחוק הפיצויים, נותרה הסמכות לדון בתביעות שבין מבוטח לקופת החולים, בקשר למתן שירותים לפי חוק ביטוח בריאות, בידי בית הדין לעבודה.

 

 

 

 

3. מכל מקום, המבקשת אינה חפצה לערער על החלטתו העקרונית של בית המשפט המחוזי לדחות על הסף את התביעה נגד קופת החולים, ובקשתה מתמקדת בהערה שהעיר בית המשפט המחוזי ולפיה:

 

 

 

 

ככל שקיימת מחלוקת בשאלה האם טיפול מסויים כלול בסל הבריאות וחברת הביטוח אינה צריכה לפצות את הנפגע בגינו או שמא הוא אינו כלול בסל ועל חברת הביטוח לפצות את הנפגע בגינו, בידי הנפגע לזמן למתן עדות את נציג קופת החולים אשר יעיד אלו שירותים הם עתידים לספק לנפגע ואלו לאו, ובהתאם לכך יושת התשלום על חברת הביטוח. כל שתסרב קופת החולים לשלם, יוטל על חברת הביטוח, והתוצאה היא כי זכותו של הנפגע לקבלת פיצויים לא תפגע. לכל היותר, אם תסבור חברת הביטוח כי קופת החולים מסרבת שלא בצדק ושלא על פי דין להעניק שירות רפואי מסוים, היא יכולה לפנות בעניין זה, כמי שבאה בנעלי התובע והיטיבה את נזקיו, לבית הדין לעבודה.

 

 

 

 

 

 

4. המבקשת טוענת כי הערה אחרונה זו של בית המשפט המחוזי לא נדרשה לצורך ההכרעה בבקשה שעמדה לפניו, ומשכך לא היה לה מקום. כן טוענת המבקשת כי בהתאם להוראת סעיף 2(ב1) לחוק הפיצויים, שהוספה בתיקון הנ"ל, היקף חבותה לא כולל שירותים רפואיים שהנפגע זכאי להם במסגרת סל הבריאות, ולפיכך אין בסיס לחייבה לשאת בעלותם ולו באופן זמני. לפי השקפת המבקשת, החלטת בית המשפט המחוזי מותירה בידי קופת החולים את שיקול הדעת הבלעדי בשאלת חיובה של המבקשת בגין הוצאות רפואיות שונות. יתרה מכך, טוענת המבקשת, חיוב חברת הביטוח במעין "מימון ביניים" של טיפולים רפואיים שכיסויים על-ידי קופת החולים נתון במחלוקת, תוך הותרת פתח להתחשבנות מאוחרת בין חברת הביטוח לבין קופת החולים, נוגדת את תכלית התיקון לחוק הפיצויים – ייתור ההתדיינויות בין קופות החולים לבין חברות הביטוח.

 

 

 

 

4. קופת החולים (היא המשיבה 3) טוענת כי המבקשת נושאת ממילא באחריות שיורית בגין כל טיפול רפואי שהצורך בו נובע מן התאונה, ואשר אינו כלול בסל הבריאות, ועל-כן אין כל חידוש בקביעתו של בית המשפט המחוזי. קופת החולים אף סבורה כי הכרעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה הייתה דרושה לצורך ההכרעה, שכן מצוי בה המענה לטענת הנפגע כי צירוף קופת החולים כנתבעת נועד מלכתחילה למנוע את האפשרות שהוא יישאר "קרח מכאן ומכאן". קופת החולים מוסיפה כי כיום, לאחר התיקון לחוק הפיצויים, אין היא פועלת עוד לאיתור נפגעי תאונות הדרכים מקרב מבוטחיה, ומערך "האיתור והגביה" שלה נסגר. אם תחויב בהענקת טיפולים רפואיים שכיסויים נתון במחלוקת, כך טוענת קופת החולים, תיאלץ היא לשוב ולפתוח את אותו מערך מחדש, בניגוד לתכלית התיקון לחוק הפיצויים.

 

 

 

 

5. המשיבים 2-1, הם הנפגעים בתאונה, עומדים על הקשיים הניכרים שניצבים לפניהם לאחר התיקון לחוק הפיצויים, כאשר חברת הביטוח מזה, וקופת החולים מזה, שולחות אותם מן האחת לשנייה וחוזר חלילה – והכול מפאת המחלוקת בנוגע למי מהן אחראית למימונו של טיפול כזה או אחר. המשיבים 2-1 טוענים עוד כי המבקשת אינה חולקת על הקביעה העקרונית שלפיה הסמכות להכריע בשאלה מהם הטיפולים הכלולים בסל הבריאות מסורה לבית הדין לעבודה, ואילו הקביעה שעליה חפצה המבקשת לערער היא פועל יוצא בלתי נמנע של ההכרעה העקרונית. יתרה מכך, טוענים המשיבים 2-1, קביעתו של בית המשפט המחוזי אינה משנה מאופן הדיון שהיה נהוג לפני התיקון לחוק הפיצויים.

 

 

 

 

6. אין לקבל את הבקשה.

 

 

 

 

בעקבות התיקון לחוק הפיצויים, מורה סעיף 2(ב1)(1) כי:

 

 

 

 

על אף הוראות סעיפים קטנים (א), (א1) ו-(ב), חובתו של הנוהג, וכן של מי שהתיר את השימוש ברכב כאמור בסעיף קטן (ב), לפצות את הנפגע, לא תחול לגבי נפגע שהוא תושב כהגדרתו בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994... בשל שירותי בריאות הכלולים בתוספת השניה או בצו לפי סעיף 8(ז) לחוק האמור, ובלבד שהנפגע זכאי להם לפי אותו חוק.

 

 

 

 

 

 

משמע, חברות הביטוח אינן נושאות עוד באופן ישיר בעלות הטיפולים הרפואיים שמקבל הנפגע לפי חוק ביטוח בריאות. תחת זאת, נקבע כי חברות הביטוח יעבירו לקופות החולים סכום כולל, המשקף מעין "מיצוע" של עלויות הטיפולים. מבחינה מעשית, מועבר הסכום אל קרנית, המעבירה אותו למוסד לביטוח לאומי, שבתורו מחלק את הכספים בין קופות החולים (ראו: סעיפים 12ה-12ו לחוק הפיצויים). תיקון זה בא על רקע חסרונותיו של ההסדר הקודם, כפי שאלה תוארו בדברי ההסבר לתיקון (הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009, ה"ח 436):

 

 

 

 

השיטה הקיימת, שבה חברות הביטוח נדרשות להתחשבן עם קופות החולים ובתי החולים לגבי טיפולים שנתנו למבוטחים, ושבה קופות החולים ובתי החולים תובעים במקביל השבה מחברות הביטוח, כרוכה בהוצאות מינהליות כבדות הן לחברות הביטוח והן לקופות החולים ולבתי החולים... אשר מגולגלות על כתפי המבוטחים ועל תקציב המדינה.

 

 

 

 

כמו כן, מערך מורכב זה עלול לפגוע בנפגעים, אשר עשויים להידרש לשאלת זהותו של הגורם החייב במימון התשלום לספק השירותים, וזאת בלא שיש להם עניין בשאלה זו, לבד מהרצון לקבל את הטיפול באופן יעיל ומהיר.

 

 

 

 

 

 

7. המנגנון שנקבע בתיקון לחוק הפיצויים הוא לכאורה מנגנון פשוט המחלק את האחריות לטיפולים רפואיים בין חברות הביטוח לבין קופות החולים לפי קריטריון ברור – היכללותו, או אי-היכללותו, של טיפול מסוים בסל הבריאות. אלא שבפועל, מתעוררות מחלוקות בין חברות הביטוח לבין קופות החולים באשר לסיווגם של טיפולים שונים, והיקפן, שלמחלוקות אלה, כפי הנראה, אינו פחות מזה שבעבר. נוסף על כך, מקום בו מתעוררת מחלוקת ביחס לטיפול רפואי מסוים שלו נזקק הנפגע, נאלץ הוא גם כיום להידרש לשאלת זהותו של הגורם החייב במימון הטיפול, חרף מטרתו המוצהרת של המחוקק למנוע מצב זה. הדרך לפיתרון מחלוקת המתעוררת לגבי טיפול מסוים היא סבוכה אף לנוכח "פיצול הסמכויות" בין בתי המשפט לבין בית הדין לעבודה. מחד גיסא, על בית המשפט הדן בתביעת הנפגע להכריע בשאלת היקף חבותה של חברת הביטוח, וזו נגזרת בין היתר משאלת הכללתם של טיפולים שנויים במחלוקת בסל הבריאות; ומאידך גיסא, הסמכות להכריע בתביעתו של ניזוק לקבל טיפול מסוים מאת קופת החולים נתונה לבית הדין לעבודה. "פיצול סמכויות" זה עלול להביא להכרעות סותרות בתביעות השונות, וכתוצאה מכך אף עלול הנפגע לצאת כשהוא "קירח מכאן ומכאן". קושי זה מתגבר מקום בו זקוק הנפגע לטיפול רפואי מיידי, ואין אפשרות לערוך בירור מקיף של המחלוקת בין חברת הביטוח לבין קופת החולים או להמתין להכרעתו של בית הדין לעבודה. קשיים אלה ביישום התיקון לחוק הפיצויים מותירים ספק משמעותי באשר למידה שבה יש בכוחו של התיקון, במתכונתו הנוכחית, להביא להגשמת מלוא התכליות המונחות בבסיסו.

 

 

 

 

8. מכל מקום, בשאלה המתעוררת בבקשה שלפניי יש לצאת מנקודת הנחה שקופת החולים אינה צד להתדיינות שבין הנפגע לבין חברת הביטוח. מקום בו טוענת חברת הביטוח כי טיפול מסוים נכלל בסל הבריאות, ואילו בפועל מסרבת קופת החולים להעניק לנפגע טיפול זה, מן הטעם שלפי עמדתה אין הטיפול נכלל בסל הבריאות, לובש הסכסוך שבין חברת הביטוח לבין הנפגע שני פנים. הפן האחד הוא צורכו של הנפגע לקבל מימון מיידי לטיפול שהוא נזקק לו; והפן האחר הוא הצורך במתן הכרעה סופית בפסק-הדין באשר לגובה הפיצוי בגין הוצאות רפואיות.

 

 

 

 

9. צרכו של הנפגע במימון מיידי לטיפול צריך לבוא לפתרון פשוט, במסגרת הדיונית של "תשלום תכוף". אמנם בתיקון שהביא חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנת 2009 ו-2010) לסעיף 5 בחוק הפלת"ד הוחרגו מגדר התשלום התכוף הוצאות שהוציא הנפגע לצרכי ריפויו, מתוך ההנחה ששוב אין צורך בכך לאור העברת האחריות לנותני שירותי הבריאות. הנחה זו מוטעית. כפי שממחיש המקרה שבפנינו, עדיין נדרש הנפגע לעתים להקצות תשלום בגין צרכי ריפוי, וזאת עד להכרעה הסופית בחבות חברת הביטוח. אלמלא תוקן סעיף 5, היה המצב המשפטי נותר בעינו מבחינת הנפגע והשוני האחד היה נוגע להתחשבנות שבין המבטחת לבין נותני שירותי הבריאות. הנפגע, כמו בעבר, היה נדרש בסופו של דיון, להוכיח מהם השירותים הרפואיים שאינו מקבל במסגרת סל הבריאות, על מנת שיפסקו לו פיצויים בגינם. עתה, משתוקן סעיף 5 לחוק שלא לצורך, יש ליישמו בדרך שלא תותיר את הנפגע חסר יכולת לשאת, טרם פסק-הדין, בהוצאות הרפואיות. אשר על כן, השאלה אם נוצר צורך זמני בהוצאות כאלה תוכרע במסגרת הדיון בבקשה לתשלום תכוף. במסגרת זו, אם יתברר ולו לכאורה, כי הנפגע אינו זוכה באותה עת לטיפול במסגרת סל הבריאות, כי אז ממילא לא יפול עניינו במסגרת החריג של סעיף 5ה(1) והוא יזכה לתשלום תכוף. התשלום התכוף נועד, מטבעו, להושטת סעד מהיר וזמני לנפגע, ובית המשפט פוסק בו על יסוד ראיות לכאורה בלבד (סעיף 5ג לחוק הפיצויים; וראו למשל: רע"א 9275/03 פינטו נ' יונה (לא פורסם, 30.11.2003); רע"א 5012/03 קריצר נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים (לא פורסם, 4.11.2003); רע"א 5442/10 המאגר הישראלי לביטוח רכב נ' אטיאס (לא פורסם, 26.1.2011)). לצורך פסיקה בעניין תשלום תכוף, אין חשיבות מכרעת לשאלת זכאותו העקרונית של הנפגע לקבל טיפול רפואי מסוים מאת קופת החולים, אלא לשאלה אם צרכיו הרפואיים המיידיים באים על סיפוקם, בפועל, במסגרת קופת החולים – אם לאו. מכל מקום, ברי כי במסגרת הדיון בתשלום התכוף די בראיה לכאורה לכך שטיפול מסוים אינו כלול בסל הבריאות. לפיכך, מקום בו השתכנע בית המשפט, לאותה עת, כי הנפגע אינו מקבל מקופת החולים טיפול רפואי שלו הוא נזקק, רשאי הוא לפסוק לנפגע תשלומים תכופים בסכום המביא בחשבון את הצורך באותו טיפול. למעשה, אף המבקשת אינה חולקת על דרך ניתוח זו.

 

 

 

 

10. פן אחר של הסכסוך שבין חברת הביטוח לבין הנפגע הוא כאמור הצורך להכריע, במסגרת פסק-הדין הסופי, בשאלת היקף הפיצויים שישתלמו לנפגע בגין הוצאות רפואיות, וזאת מבלי שבית המשפט מוסמך לדון בתביעה נגד קופת החולים, בנוגע להכללת טיפול מסוים בסל הבריאות. משכך, לכאורה אין בית המשפט מוסמך להכריע בשאלת חבותה של קופת החולים להעניק טיפול רפואי כזה או אחר – אף ששאלה זו נדרשת לצורך פסיקת הפיצויים לנפגע.

 

 

 

 

במקרה כזה קמה תחולה לעיקרון הסמכות הנגררת, הקבוע בסעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. מכוח סעיף 76 לחוק בתי המשפט רשאי בית משפט הדן בעניין הנמצא בסמכותו, להכריע במסגרת הדיון גם בשאלה הנמצאת בסמכותה הייחודית של ערכאה אחרת. עם זאת, ההכרעה בשאלה זו היא אך "לצורך אותו ענין", ולא תהווה מעשה בית דין (ראו: ע"א 473/67 עזבון ראוטנשטיין נ' לביא, פ"ד כב(1) 552 (1968); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 62-59 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)). לפיכך, בית משפט הדן בתביעה לפי חוק הפיצויים, שנמצאת בסמכותו, רשאי לצורך ההכרעה בשאלת גובה הפיצויים לדון גם בשאלה אילו טיפולים רפואיים, מתוך אלה שהנפגע נזקק להם, כלולים בסל הבריאות. להכרעה זהה, בעניין דומה, הגיע בית המשפט גם בעניין רע"א 363/08 פרפרה נ' קופת חולים מאוחדת (טרם פורסם, 23.11.2009). באותו עניין נקבע, בין היתר, כי בית משפט הדן בתביעה של מבוטח נגד קופת חולים, שבמסגרתה טען המבוטח כי נגרמו לו נזקים עקב הימנעות קופת החולים מהענקת טיפולים רפואיים הכלולים בסל הבריאות, מוסמך לדון בשאלה אם אותם טיפולים אכן כלולים בסל הבריאות, מכוח סמכותו הנגררת.

 

 

 

 

 

 

 

 

ודוק: שאלה שונה ומובחנת היא שאלת סמכותו של בית המשפט להכריע בתביעה של המבוטח נגד קופת החולים. באשר לשאלה זו קבע בית המשפט, ובצדק, כי:

 

 

 

 

לא ניתן להכריע במחלוקת בין התובעים למכבי במסגרת הסמכות הנגררת של בית המשפט לפי הוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, שכן אין מדובר בהכרעה בשאלה שאינה בסמכות שעלתה דרך אגב לשם מתן סעד המצוי בסמכות בית המשפט. התובעים מבקשים כי בית המשפט יכריע בשאלת מתן סעד שאינו בסמכותו ודבר זה בלתי אפשרי...

 

 

 

 

 

 

וראו גם: ע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497 (2004).

 

 

 

 

בשונה מן התביעה נגד קופת החולים, התביעה נגד חברת הביטוח, המוגשת לפי חוק הפיצויים, וסעד הפיצויים המבוקש במסגרתה, נמצאים בסמכותו של בית המשפט, ושאלת היקף הכיסוי שמעניק חוק ביטוח בריאות מתעוררת אך לצורך ההכרעה בגובה הפיצויים שלהם זכאי הניזוק. על-כן מוסמך בית המשפט להכריע בכך, אף כי ההכרעה בשאלה זו היא, כאמור, רק לצורך זה.

 

 

 

 

11. אכן, המסקנה שאליה הגעתי אינה מאיינת את הסיכון כי בית המשפט הדן בתביעה לפי חוק הפיצויים, ובית הדין לעבודה הדן בתביעת המבוטח נגד קופת החולים, יגיעו להכרעות סותרות. אלא שסיכון זה לא נולד עם התיקון לחוק הפיצויים, והוא היה קיים גם לפי הדין הקודם. אכן, גם בעבר נדרש בית המשפט להכריע בשאלת היקף הטיפולים שלהם נזקק הנפגע והוא לא זכאי לקבלם מאת קופת החולים, והפיצוי לניזוק ניתן רק בגין טיפולים אלה; וגם בעבר עשוי היה בית הדין לעבודה להגיע למסקנה שונה. הסיכון כי ערכאות משפטיות שונות יתנו הכרעות סותרות באותה השאלה הוא סיכון שטבוע בעצם פיצול הסמכויות ביניהן. כפי שכבר נכתב בעניין פרפרה:

 

 

 

 

בעיה זו אינה מוגבלת אך לתביעות מהסוג הנידון לפנינו. הדוגמה הבולטת למצב כזה הינה תביעות העוסקות בחזקה או סילוק יד, הנמצאות בסמכות בית משפט השלום, שבגדרן מתעוררות שאלות של בעלות בקרקע, שהסמכות לדון בהן נתונה לבית המשפט המחוזי...

 

 

 

 

בפסיקה ובספרות נשמעו עמדות שונות לעניין הפתרון הרצוי במצבים אלה. יש הסוברים, כי פסק הדין של הערכאה המוסמכת מבטל את הכרעתה המוקדמת של הערכאה שהכריעה בעניין מכוח סמכותה הנגררת או מצמיח זכות תביעה להשבה (ראו, ר"ע 236/84 אשתר נ' נפתלי, פ"ד לח(2) 665, 671-669 (1984); בג"ץ 727/85 נוצר נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(2) 589, 598 (המשנה לנשיא, מ' בן-פורת) (1987)). מנגד, נשמעה הדעה כי, ככלל, פסק דין מאוחר של ערכאה מוסמכת אינו יכול להביא לביטולו של פסק הדין המוקדם ושני פסקי הדין הסותרים חלים זה לצד זה (ראו, נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי 360-348 (1991); ע"א 2626/90 ראש חודש נ' ראש חודש, פ"ד מו(3) 205 (1992); ראו עוד לעניין הסוגיה: זוסמן, בעמ' 62-60) (עניין פרפרה, פס' 12-11 לפסק-דינו של השופט א' גרוניס).

 

 

 

 

 

 

בענייננו, אין צורך לקבוע מהו הפיתרון הרצוי לבעיה של הכרעות סותרות עקב פיצול סמכויות בין ערכאות שיפוט שונות, ושאלה זו תוכרע, במידת הצורך, לכשתתעורר.

 

 

 

 

12. דבריו של בית המשפט המחוזי, ברובם, עולים בקנה אחד עם קביעותיי שלעיל. לא מצאתי מקום להידרש לשאלה אם דברים אלה היו בגדר "הערת אגב" שכן אין בכך כדי לשמש עילה לבקשת רשות ערעור. ניכר כי הצדדים כולם התייחסו לסוגיות שבהן דנו, גם בדיון לפני בית המשפט המחוזי, ודי בכך. עם זאת, מצאתי לנכון להבהיר שני עניינים שעלו מהחלטת בית המשפט המחוזי. ראשית, אף שעדותו של נציג קופת החולים תהא בדרך-כלל הראיה המרכזית לעניין שאלת היכללותו של טיפול מסוים בסל הבריאות, אין היא סוף פסוק ושיקול הדעת הסופי בשאלה זו נתון לבית המשפט, על-פי מכלול הראיות שיבואו לפניו ועל-פי שהמשקל שיעניק לכל אחת מהן. שנית, בית המשפט המחוזי התייחס לשאלה אם קיימת למבטחת, שנשאה בעלותו של טיפול רפואי מסוים בהתאם לפסק-דינו של בית המשפט, עילת תביעה בבית הדין לעבודה נגד קופת החולים בתור מיטיבת נזק הבאה בנעלי הניזוק. שאלה זו לא נדרשת להכרעה בענייננו, והיא נמצאת בסמכותו של בית הדין לעבודה ככל שתבוא לפניו תביעה מסוג זה. לפיכך אין מקום להכריע בה כיום, במסגרת ההליך שמנהל הנפגע.

 

 

 

 

התוצאה היא שהבקשה נדחית.

 

 

 

 

 

 

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

 

 

 

 

ניתנה היום, ד' בכסלו התשע"ב (30.11.2011).

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11018860_P05.doc גח

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il