עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 175/10

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט י' דנציגר:

 

 

 

לפנינו ערעור על הכרעת דינו ועל גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט נ' זלוצ'ובר) בת"פ 8082/08, מיום 22.10.2009 ומיום 24.11.2009 בהתאמה. בהכרעת הדין, הורשע המערער בשתי עבירות של גרימת חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. בגזר הדין השית בית המשפט המחוזי על המערער עונש מאסר בפועל של עשר שנים בניכוי ימי מעצרו (בהם לא היה אסור בגין תיק אחר) ו-12 חודשי מאסר על תנאי שהמערער לא יעבור בתוך שלוש שנים מיום שחרורו עבירה בניגוד לסעיף 379 לחוק העונשין.

 

 

 

 

העובדות לפי כתב האישום

 

 

1. ביום 10.4.2008 ישב המערער עם מספר אנשים סביב שולחן ברחבה החיצונית של מסעדה בעיר מגוריו, כאשר ד.ש. (להלן: המתלונן) עבר במקום בדרכו למרפאת השיניים הסמוכה. המערער ניגש אל המתלונן בסמוך למרפאת השיניים, הכה אותו בפניו, הפיל אותו ארצה ואמר: "רצית להרוג אותי, עכשיו אני הורג אותך" (להלן: אירוע התקיפה הראשון). שניים מחבריו של המערער עצרו בעדו מלהמשיך ולהכות את המתלונן והמערער חזר לשבת על יד השולחן עם חבריו. כתוצאה מתקיפה זו נפלה שן קידמית מפיו של המתלונן ושפתו העליונה נחתכה ודיממה.

 

 

 

 

2. המתלונן פנה לעזוב את המקום, אך אז המערער קם ממקומו, רץ לכיוונו של המתלונן ודקר אותו באמצעות סכין מספר דקירות בחזה ובבטן וחתך בסכין את זרועו של המתלונן, את גבו ואת עורפו (להלן: אירוע התקיפה השני). המערער נמלט מהזירה והמתלונן הובהל לבית החולים במצב קשה שם הוכנסו שני נקזים לבית החזה שלו והוא הובהל לניתוח דחוף שבמהלכו נמצאו קרעים בכבד ובסרעפת ודימום מעורק בבית החזה. בנוסף נתפרו החתכים שנגרמו לו בעורף, בגב ובשפתו העליונה.

 

 

 

 

3. לפיכך, הואשם המערער בעבירות של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין ופציעה לפי סעיף 334 לחוק העונשין, בגין אירוע התקיפה הראשון ובעבירות של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין וחבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, בגין אירוע התקיפה השני.

 

 

 

 

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

 

 

4. במענה לכתב האישום טען בא כוחו של המערער כי המחלוקת היא בשאלת זיהוי התוקף ולא לעניין קיום האירוע או תוצאותיו, לגביהם ישנה הסכמה. לטענת המערער נפלה טעות בזיהויו כמי שתקף את המתלונן. באשר לאירוע התקיפה הראשון, טען המערער כי נכח בזירה, אך הכחיש כי היה התוקף ואף טען כי ניסה להפריד בין הניצים. באשר לאירוע התקיפה השני, טען המערער כי כלל לא היה עד לו.

 

 

 

 

5. בפתח פרשת התביעה העיד השוטר רס"מ יובל לחכים (להלן: לחכים). לחכים הגיע לזירת האירוע על מנת לקבל מבעל המסעדה את הסרטים שצולמו במצלמות האבטחה אשר קלטו את ההתרחשות במקום במהלך אירועי התקיפה. לחכים, שצפה בסרטים במקום, כתב מזכר בו פירט את שראה בסרטי מצלמות האבטחה. בין היתר ציין לחכים כי ראה בצילומי אחת ממצלמות האבטחה תנועה פתאומית של אנשים מאחד השולחנות, וביניהם אחד שלבש חולצה שחורה עם שרוולים קצרים. בהמשך ציין כי כעבור פחות מדקה נראו אותם אנשים חוזרים למקומם, כאשר אחד עם חולצת פסים מחזיק במרפקי חברו בעל החולצה השחורה. לפי המזכר, כחצי דקה לאחר מכן, בצילומי מצלמת אבטחה אחרת, נקלט אדם עם חולצה לבנה נכנס למסעדה כאשר הוא מחזיק את פניו בידיו. עוד ציין לחכים בעדותו כי מבירור שערך עם בעל המסעדה הסתבר כי אותו אדם שנצפה בצילומים לבוש בחולצה לבנה הוא המתלונן אשר לאחר שהותקף ביקש לדעת היכן יוכל לנקות את פניו. בית המשפט המחוזי ציין כי בשל בעיית קידוד שלא אפשרה לפתוח את קבצי הסרטים כדי לצפות בהם שוב העיד לחכים על תוכן הקלטות מתוך זכרונו והוגש המזכר שכתב בעת הצפייה.

 

 

 

 

6. בעדותו הכחיש המתלונן כי הוא מכיר את התוקף או את המערער והכחיש כי סיפר לחוקר שתשאל אותו בבית החולים לאחר התקיפה, שהמערער הוא התוקף. המשיבה הציגה בפני בית המשפט את תמלול ההקלטה של החקירה שנערכה למתלונן בבית החולים, ממנו עולה כי המתלונן זיהה את המערער, הן זיהוי לפי תמונות, הן במסירת פרטים מזהים ייחודיים שקשורים למום פיזי של המערער והן בציון שמו, כמי שתקף אותו וגרם לפציעתו. בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי כי בנוגע לשאלת החוקר האם מי שדקר אותו באירוע התקיפה השני היה אותו אחד שהכה אותו באירוע התקיפה הראשון, התגלעה מחלוקת האם השיב המתלונן "כן". לאחר שמיעת ההקלטה קבע בית המשפט המחוזי כי המתלונן אכן ענה לשאלה זו בחיוב, למרות שהתמלול אינו משקף זאת נאמנה, והורה על תיקון התמלול בהתאם. נוכח האמור, ביקשה המשיבה להכריז על המתלונן כעל עד עוין ולקבל את אמרתו שנמסרה לחוקרי המשטרה בבית החולים לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות).

 

 

 

 

7. עד תביעה נוסף, יורי גולדמן (להלן: גולדמן), בעל המסעדה, שהיה לדבריו עד לתקיפה הראשונה בלבד, העיד כי ראה את המתלונן שכוב על הרצפה. בהודעתו במשטרה שהוגשה בהסכמה אף ציין כי ראה ש"בקושי החזיקו את איסיי [המערער] וניסו למשוך אותו אחורה". בעדותו הבהיר כי הוא לא יכול לאשר שהיה זה המערער; עד תביעה אחר, סטניסלב קרדשוב (להלן: קרדשוב), תיאר במשטרה כיצד "תפס" את המערער על מנת שלא יהיה "בלאגן". כאשר נתבקש בבית המשפט המחוזי להסביר מדוע היה צריך "לתפוס" דווקא את המערער, ומדוע ציין בהודעה שנגבתה ממנו במשטרה את שמו של המערער כזה שאותו "תפס" ענה כי כאשר אמר "תפסתי" התכוון בעצם ל"הפרדתי" וכאשר אמר את שמו של המערער התכוון בעצם לכל ששת האנשים, ובהם המערער. נוכח השוני בגרסאות ביקשה המשיבה להכריז אף על עד זה כעל עד עוין ולהגיש כראיה את אמרת החוץ שמסר בהודעתו במשטרה.

 

 

 

 

8. עוד העיד מטעם המשיבה, רס"מ שלמי כרמי (להלן: כרמי), אחד השוטרים שחקרו את המתלונן בבית החולים. כרמי מסר כי המתלונן אמנם דיבר בשקט ובקושי, אולם בצורה צלולה וסדורה. עוד הדגיש כרמי בעדותו כי הודעת המתלונן לא זוהמה בעקבות התערבותו של רכז המודיעין וכי הוא הראה למתלונן את התמונות של המעורבים רק לאחר שהמתלונן תיאר אותם וחזר על שמותיהם; כן העיד מטעם המשיבה רס"מ מוטי סננס (להלן: סננס), השוטר שעצר את המערער ביום שאירעו התקיפות, אשר ציין בדוח הפעולה שכתב בעקבות המעצר כי המערער לבש מכנסי ג'ינס וחולצה שחורה כאשר על בגדיו ועל אצבעותיו בחלקה הפנימי של אחת מכפות ידיו נמצאו כתמי דם; רחמים סרגון (להלן: סרגון), העובד בחנות סמוכה, שצפה באירוע התקיפה השני, תיאר בהודעתו במשטרה את התוקף. בעדותו בבית המשפט המחוזי טען כי הוא אינו זוכר את הפרטים, לרבות פרטי לבושו של התוקף, וגם אינו זוכר האם התוקף דקר את המתלונן. עדותו זו של סרגון עמדה בניגוד להודעה שמסר במשטרה, במסגרתה ציין במפורש כי התוקף לבש ג'ינס וחולצה שחורה ותיאר בפירוט את הדקירה ואת הדם הרב שניגר מהמתלונן בעקבותיה. לפיכך, ביקשה התביעה להכריז גם על עד זה כעל עד עוין ולהגיש את אמרת החוץ שלו כראיה במשפט; בנוסף, הוגשה בהסכמה חוות דעתה של קצינת מעבדה ביולוגית במחלקה לזיהוי פלילי, מרב עמיאל, לפיה על בגדיו של המערער ועל דגימות שנלקחו מידיו בעת מעצרו נמצא דם שפרופיל ה-DNA שלו תואם את פרופיל ה-DNA של המתלונן.

 

 

 

 

9. בחקירתו המשטרתית שמר המערער על זכות השתיקה. כאשר נשאל בבית המשפט לפשרם של כתמי הדם שנמצאו על בגדיו ועל גופו השיב כי לא שם לב שהמתלונן דימם וייתכן כי טיפת הדם הגיעה לבגדיו במהלך אירוע התקיפה הראשון כאשר ניסה להפריד בין הניצים. לטענתו, באירוע התקיפה השני כבר לא נכח במקום. בית המשפט המחוזי אף ציין לפרוטוקול כי הבחין בקיומו של המום הפיזי במערער עליו הצביע המתלונן בתשאול שנערך לו בבית החולים כאשר התבקש לזהות את התוקף.

 

 

 

 

10. מטעם ההגנה העיד גם פרופ' יורם פינקלשטיין, מומחה לנוירולוגיה וטוקסיקולוגיה, שערך חוות דעת על התרופות שניתנו למתלונן בבית החולים ועל השפעתן האפשרית על הגרסה שמסר בבית החולים. לדעת המומחה, עיתוי החקירה, מצבו הרפואי הכללי של המתלונן והעובדה שנערכה כאשר המתלונן היה נתון לכאבים ולהשפעתם של סמים משככי כאבים ושל תרופות אחרות עלולים לגרום לכך שדעתו של המתלונן תהיה "משובשת ואף נתונה להשפעות סוגסטיביות במועד החקירה" ולהשפיע על מידת האמינות שניתן לייחס לדברים שאמר בחקירתו בבית החולים. עדת הגנה נוספת, ורוניקה ספוז'ניקוב, אשר ישבה לצד אותו שולחן במסעדה עם המערער וחבריו, העידה כי ראתה את המערער עוצר מונית ונוסע מהמקום בטרם התרחש אירוע התקיפה השני.

 

 

 

 

הכרעת הדין

 

 

11. בפתח הדברים, נדרש בית המשפט המחוזי לטענת המערער כי נפלו פגמים בניהול ההליך על ידי בית המשפט באופן שפגע בהגנתו. המערער טען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא אפשר דחייתו של הדיון שנקבע לעדותו עד למינוי סנגור חדש מטעמו. יצויין, כי על רקע דחיית בקשות אלה הגיש המערער בקשה לפסילת המותב, אולם הבקשה נדחתה. בית המשפט המחוזי הדגיש בהכרעת דינו כי המערער הערים קשיים על ניהולו התקין של ההליך. המערער ביקש לשחרר את עורך דינו מייצוגו וטען כי שכר את שירותיו של עורך דין אחר, שמצדו הבהיר בתחילה כי הוא אינו מעוניין בייצוג המערער. בית המשפט המחוזי שנענה בתחילה לבקשות המערער לדחות את הדיונים קבע לבסוף כי עדותו של המערער תשמע, וזאת כחודשיים לאחר המועד בו נקבע התיק מלכתחילה לשמיעת ראיות ההגנה. בית המשפט המחוזי הדגיש כי המערער היה מיוצג כל העת, אם על ידי עו"ד רשף (שהשתחרר מהייצוג), אם על ידי הסנגוריה הציבורית בתקופת הביניים עד שעו"ד בן-נתן הסכים לייצג את המערער, ולבסוף, כאמור, על ידי עו"ד בן-נתן. משכך, דחה בית המשפט המחוזי את טענתו של המערער כי אי דחיית מועד הדיון פגעה בזכותו לייצוג הולם או להליך הוגן.

 

 

 

 

12. באשר לצילומי מצלמות האבטחה שלא הוצגו בשל בעיית קידוד קבע בית המשפט המחוזי כי בנסיבות ייחודיות, כאשר לא ניתן להביא את הראיה הטובה ביותר, ניתן לקבל ראיה "משנית", קרי את עדותו של מי שצפה בצילומי המקור. עוד הדגיש בית המשפט המחוזי כי סנגורו של המערער הסכים לקבלת הראיה בעת שהוגשה, ודחה את טענת המערער כי הסכמת בא כוחו ניתנה בכפוף להגשת סרט הצילום המקורי. למעלה מן הדרוש, קבע בית המשפט המחוזי כי ראיה זו הינה שולית בחשיבותה ואין בקיומה או בהיעדרה כדי להשפיע על הכרעת הדין נוכח יתר הראיות העומדות לחובתו של המערער.

 

 

 

 

13. כאמור, המתלונן הוכרז על ידי בית המשפט המחוזי כעד עוין. בית המשפט ציין בהקשר זה כי המתלונן ניסה ככל יכולתו להימנע מהפללת המערער ואף ניסה להתחמק מלהתייצב למסירת עדותו בבית המשפט. נוכח שקריו הבולטים והמאמץ שהשקיע כדי להימנע מהפללת המערער, אשר נבעו מ"עניינים של כבוד", קבע בית המשפט המחוזי כי עדותו של המתלונן בבית המשפט היא בלתי מהימנה וכי יש לקבל את אמרת החוץ שלו שניתנה במסגרת חקירתו בבית החולים. בית המשפט המחוזי התרשם כי דבריו של המתלונן בחקירתו בבית החולים, אשר נאמרו כאשר היה שוכנע כי הוא מדבר "שלא לפרוטוקול", מהימנים ומשקפים את שאירע. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער לפיה האמרה נגבתה מהמתלונן כאשר הוא לא היה צלול בשל התרופות שניתנו לו. בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי, כי מעדותו של גובה האמרה ומהאזנה להקלטה של החקירה בבית החולים עולה כי המתלונן היה צלול וענה בענייניות לשאלות שהוצגו לו. בית המשפט המחוזי אף דחה את ניסיון ההגנה להסתמך על חוות הדעת שהוגשה לעניין זה, בקובעו כי היא אינה קובעת מסקנה מוחלטת באשר להשפעה בפועל של הסמים משככי הכאבים ושל התרופות האחרות שקיבל המתלונן על תשובותיו, אלא מסתפקת באמירה כי "דעתו של הנחקר עלולה הייתה להיות משובשת..." (ההדגשה במקור – י.ד.). חשש זה, קבע בית המשפט המחוזי, לא התממש במקרה דנן.

 

 

 

 

14. בית המשפט המחוזי מצא מספר חיזוקים לאמרת המתלונן המגיעים אף כדי תוספת ראייתית מסוג סיוע, מעל לנדרש לפי סעיף 10א(ד) לשם הרשעה על סמך אמרת חוץ של עד. כך למשל, מצא בית המשפט חיזוק בעדותו של בעל המסעדה, גולדמן, שהעיד בבית המשפט כי המערער היה "נרגש וסוער" ובהודעותיו במשטרה מסר כי החזיקו את המערער בקושי רב לבל יתקוף את המתלונן וכי המערער נכח בשני אירועי התקיפה. בית המשפט המחוזי ציין כי גולדמן זיהה את המערער כמי שלבש חולצה לבנה, אך קבע כי מדובר בטעות, נוכח העובדה כי כל העדים והממצאים האחרים מצביעים על כך שלבש חולצה שחורה באותו היום. כאמור, הודעותיו של קרדשוב, שבית המשפט המחוזי התרשם כי בעדותו עשה מאמץ לסייע למערער על חשבון האמת, התקבלו אף הן לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. הודעותיו של קרדשוב, אשר פורטו לעיל, נמצאו מחזקות את אמרת המתלונן, ונמצא להן חיזוק בעדותו של השוטר לחכים שהעיד על שראה בצילומי מצלמות האבטחה. כאמור, העד סגרון הוכרז אף הוא כעד עוין נוכח התחמקותו ממתן עדות. אמרתו של סגרון במשטרה, במסגרתה מסר תיאור של התוקף באירוע התקיפה השני אשר תאם את תיאורו של המערער מאותו היום, אף היא נמצאה מחזקת את אמרת המתלונן. בית המשפט המחוזי קבע כי גם דוח מעצר המערער (ת/9) שכתב סננס, בו תוארו סימני האלימות שנראו על המערער וצויין כי תיאור המערער תואם לתיאור שנמסר על ידי עדי הראיה במקום, מחזק את אמרתו של המתלונן. כן מצא בית המשפט המחוזי חיזוק בחוות הדעת של המחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל, לפיה פרופיל ה-DNA של הדם שנמצא על גופו ובגדיו של המערער תואם את פרופיל ה-DNA של המתלונן.

 

 

 

 

15. באשר לעדות המערער ציין בית המשפט המחוזי כי המערער שמר על זכות השתיקה וכבש גרסתו עד לעדותו בבית המשפט ולכך יש השלכה על מהימנות גרסתו. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער לפיה הוא שמר על זכות השתיקה מכיוון שבהוראת פרקליטו רצה לחשוב על גרסה סדורה אך לא הספיק לעשות כן בזמן הקצר שעמד לרשותו. בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי כי לרשות המערער עמד פרק זמן מספק כדי לגבש גרסה סדורה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי עדותו של המערער בבית המשפט לא עלתה בקנה אחד עם יתר הראיות והעדויות. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי התרשמותו הכללית מעדותו של המערער בין כתלי בית המשפט הייתה שלילית וקבע כי היא לא הייתה מהימנה בכללותה. בית המשפט המחוזי עמד על כך כי שתיקתו של המערער בחקירתו ושקריו בעדותו אף הם מהווים חיזוק לראיות התביעה. גם את עדותה של עדת ההגנה, ורוניקה ספוז'ניקוב, מצא בית המשפט המחוזי כבלתי מהימנה, בין היתר נוכח כבישת עדותה והסבריה בנושא זה שלא עוררו אמון רב, היכרותה עם המערער ועם חבריו והסתירות בין עדותה לבין עדויות עדים אחרים.

 

 

 

 

16. לאור כל האמור, ביחס לאירוע התקיפה הראשון הורשע המערער על ידי בית המשפט המחוזי בביצוע עבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, ונקבע כי אין מקום להרשיעו גם בעבירה לפי סעיף 334 לחוק העונשין בגין אותו אירוע. ביחס לאירוע התקיפה השני קבע בית המשפט המחוזי כי הוכח שהמערער התכוון לחבול במתלונן בדקירות רבות שסיכנו את חייו וגרמו לו חבלה חמורה. משכך, בית המשפט הרשיעו בביצוע עבירות של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין וחבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין.

 

 

 

 

 

 

 

 

גזר הדין

 

 

17. בגזירת דינו של המערער שקל בית המשפט המחוזי כשיקול לחומרה את העובדה כי המערער גרם לחבלות חמורות למתלונן ולא הסתפק בהכאתו במסגרת אירוע התקיפה הראשון. כן שקל בית המשפט המחוזי לחומרה את העובדה כי המערער לא נרתע מנוכחותם של אנשים רבים במקום ותקף את המתלונן בצהרי היום לעיני כל. כשיקולים נוספים לחומרה הצביע בית המשפט המחוזי על העובדה שהמערער נמלט מהמקום כשהוא משאיר את המתלונן מתבוסס בדמו. בנוסף לכך הדגיש בית המשפט המחוזי את עברו הפלילי של המערער, הכולל בין היתר הרשעה בעבירת אלימות. בית המשפט המחוזי ציין כי המערער לא הביע חרטה או הזדהות עם המתלונן ובחר לנהל משפט הוכחות מלא. כשיקולים לקולא הביא בית המשפט המחוזי בכלל חשבון את מצבו הסוציו-אקונומי הקשה של המערער; את עובדת היותו בן 28 ואב לשלושה ילדים; את נכותו, את מצבם הבריאותי של הוריו ואת העובדה כי בעברו הרשעה אחת בלבד בעבירת אלימות.

 

 

 

 

18. לאחר שאיזן בין שיקולי הענישה השונים השית בית המשפט המחוזי על המערער את העונשים המוזכרים לעיל. בנסיבות העניין, נוכח מצבו הכלכלי של המערער ותקופת המאסר הממושכת שהושתה עליו, נמנע בית המשפט המחוזי מהטלת קנס או פיצוי. יצויין כי במהלך חלק מתקופת המעצר ריצה המערער מאסר שהושת עליו בתיק אחר. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת סנגורו של המערער לנכות תקופה זו מהמאסר במסגרת התיק דנן.

 

 

 

 

הטענות בערעור

 

 

19. להלן תמצית טענותיו של המערער אותן טען באמצעות באי כוחו, עו"ד זאב גורדון ועו"ד אורי בן-נתן.

 

 

 

 

20. עדותו של המתלונן. לטענת המערער החקירה שנערכה למתלונן בבית החולים נעשתה באופן מגמתי, כאשר מושמים דברים בפיו של המתלונן והוא מונחה על ידי חוקרי המשטרה ומנסה לרצותם. המערער טוען כי מתשובותיו של המתלונן לא ניתן ללמוד חד-משמעית כי הוא זה שדקר אותו. בתוך כך משיג המערער, בין היתר, על מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה בהקלטה ניתן לשמוע כי העד ענה בחיוב לשאלה האם מי שדקר אותו היה "אותו אחד שנתן לך את המכה?". לטענת המערער, אפילו אם השיב המתלונן בחיוב לשאלה זו, משאר תשובותיו ניתן ללמוד כי הוא לא היה החלטי, אמירותיו היו מקוטעות ומלאות בסתירות, הוא לא ידע מי תקף אותו ובתשובותיו ניסה "לקלוע" לדעת חוקרי המשטרה. כך לטענת המערער ניתן להתרשם מתשובתו של המתלונן לשאלה האם "איסיי" (כינויו של המערער) גרם לו לכל הדקירות כי הוא "לא זוכר" (ת/3א – עמוד 10). המערער מצביע גם על סתירות בתשובותיו של המתלונן בחקירתו בבית החולים, ובהן חוסר הביטחון באשר לצבע החולצה של התוקף והסתירה שנתגלתה לחוקר בזמן החקירה בנוגע לשאלה באיזו יד, ימין או שמאל, דקר המערער את המתלונן. לטענת המערער דוגמאות אלה מצביעות על כך שהמתלונן לא היה עקבי במהלך החקירה וניסה לרצות את חוקריו. משכך, טוען המערער, לא ניתן היה להתבסס על אמרת המתלונן כבסיס להרשעתו.

 

 

 

 

21. מצבו הרפואי של המתלונן במהלך חקירתו. המערער שב וטוען לפנינו כי לא ניתן להסתמך על אמרת המתלונן שנמסרה בבית החולים לחוקרי המשטרה, זאת נוכח מצבו של המתלונן בעת חקירתו. לטענת המערער המתלונן היה בבית החולים במצב רפואי קשה, כשהוא חש ברע ונמצא תחת השפעתן של תרופות לשיכוך כאבים, ובהן מורפין. בהקשר זה מפנה המערער לחוות הדעת של פרופ' יורם פינקלשטיין, מומחה לנוירולוגיה וטוקסיקולוגיה, שהוגשה מטעמו בבית המשפט המחוזי בה הובהר כי דעתו של הנחקר תחת השפעת התרופות שניתנו למתלונן עלולה בסבירות גבוהה "להיות משובשת ונתונה להשפעות סוגסטיביות [השאתיות]". בנוסף טוען המערער כי שגה בית המשפט בכך שקיבל את אמרת המתלונן היות שהוא נחקר בשפה העברית שאינה שגורה בפיו. לטענת המערער, אף לעובדה זו, בייחוד בהצטרפה למצבו הרפואי של המתלונן, השפעה על קבילות אמרתו של המתלונן.

 

 

 

 

22. קבלת אמרת החוץ של המתלונן לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. לטענת המערער לא היה מקום להעדיף את אמרתו של המתלונן שניתנה על ידו בבית החולים, נוכח העובדה שדווקא היא אינה קוהרנטית ומבולבלת. עוד נטען בהקשר זה כי המתלונן ניסה שלא להפליל את המערער גם באמרתו בבית החולים. משכך, לא היה מקום להבחין בין עדותו לאמרתו מבחינה זו וממילא לא היה טעם שהצדיק העדפת האמרה שמסר בבית החולים.

 

 

 

 

23. מהימנות עדי התביעה ומסקנותיו של בית המשפט בהסתמך על עדויות אלה. המערער טוען באופן נרחב כנגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי ביחס למהימנות מרבית עדי התביעה האחרים וביחס למסקנותיו של בית המשפט מעדויותיהם והודעותיהם של עדים אלו. ביחס לעד התביעה גולדמן טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי שלא נתן משקל משמעותי יותר לעובדה כי העד שגה בתיאור פרטי לבושו של המערער וכי שגיאה זו בפרט כה מהותי יש בה כדי להשפיע על המהימנות שיש לייחס לעדות כולה. עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט שהתייחס לעדותו של גולדמן לפיה המערער היה "נרגש וסוער" כמסבכת את המערער במיוחס לו. ביחס לעד התביעה קרדשוב טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר הכריז עליו כעד עוין, שכן מעיון בעדותו ניתן להתרשם כי הוא לא סתר את הודעותיו במשטרה לפיהן הוא "תפס" את המערער. לטענת המערער הודעותיו של קרדשוב במשטרה אף הן תומכות בגרסה שנשמעה מפיו בבית המשפט, לפיה הוא ביקש להפריד בין הניצים ולא "תפס" דווקא את המערער. מכל מקום, טוען המערער, כי אין בעדות זו כדי לסבכו באירוע התקיפה השני. עוד טוען המערער כי החוקר כרמי אישר בעדותו כי רכז המודיעין שהגיע לבית החולים אמר את השם "ישי" לראשונה וכי המתלונן שמע זאת. זאת ועוד, לטענת המערער אין לתת משקל לעדותו של השוטר לחכים נוכח העובדה שהעד לא זיהה את הדמויות שראה במצלמות האבטחה ונוכח העובדה שראיית המקור לא הוגשה. בהקשר זה מציין המערער כי הסכמת סנגורו הקודם להגשת המזכר שכתב השוטר לחכים ניתנה על תנאי שיוגש בהמשך סרט הצילום המקורי של מצלמות האבטחה, אך זה לא הוגש. נוכח האמור טוען המערער כי יש לפסול את הראיה המשנית. ביחס לעד התביעה סרגון, שהוכרז אף הוא כעד עוין והודעתו במשטרה נתקבלה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, טוען המערער כי דווקא הודעתו במשטרה מחזקת את גרסת ההגנה שכן בזמן אמת כאשר חוקרי המשטרה הגיעו לזירה תיאר סרגון את הדוקר כמי שלבש חולצה שחורה ומכנסיים בהירות, תיאור שאינו תואם את לבוש המערער באותו היום, שאכן לבש חולצה שחורה, אך מכנסיו היו מכנסי ג'ינס בצבע כהה.

 

 

 

 

24. עדות המערער. המערער משיג על מסקנותיו של בית המשפט המחוזי לעניין חוסר מהימנותו. לטענת המערער עדותו עולה בקנה אחד עם עדויותיהם של העדים האחרים והראיות בתיק. בהקשר זה, טוען המערער כי לא היה מקום לראות את ת/10 – חוות דעת של המחלקה לזיהוי פלילי, שבה כזכור נמצא כי כתם הדם על מכנסי הג'ינס של המערער הוא בעל פרופיל גנטי התואם את הפרופיל הגנטי של המתלונן – כראיה הסותרת את עדותו. לטענת המערער, הוא מעולם לא הכחיש את העובדה כי היה במקום ואף מסר כי ניסה להפריד בין הניצים וייתכן כי טיפת הדם שנמצאה על בגדיו מקורה בפציעה בשפתו של המתלונן, וכי הוא סבר בטעות כי מקור הדם הוא בפציעה שבכף ידו שלו. לטענת המערער, הסבר זה הגיוני ומתיישב עם התרחיש שתיאר בגרסתו אף יותר מאשר עם התרחיש לפיו הוא זה שדקר את המתלונן, שאז ניתן היה לצפות לכתמי דם נרחבים ולא לטיפת דם אחת קטנה. עוד טוען המערער כי אין בעדותו של סרגון כדי לסתור את גרסתו, לפיה עזב את המקום עובר לאירוע התקיפה השני, זאת בשים לב לתיאור שמסר סרגון ביחס לתוקף כמי שלבש ג'ינס וחולצה שחורה, תיאור שאין בו די כדי להביא לזיהוי המערער דווקא כמי שתקף את המתלונן.

 

 

 

 

25. שתיקת המערער במשטרה. לטענת המערער, שתיקתו במשטרה אינה יכולה להוות חיזוק לראיות המשיבה נוכח העובדה שהוא השיב לאישום, העיד בבית המשפט ופירט בעדותו את הסיבות שהניעו אותו לשמור על שתיקה במהלך חקירתו. עוד מציין המערער כי שתיקתו אינה יכולה להוות תחליף לראיות הבסיסיות הנדרשות לשם הרשעתו, שאינן בנמצא במקרה דנן.

 

 

 

 

26. אינדיקציות לקיומו של תוקף אחר. לטענת המערער שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי אין כל אינדיקציה לכך שהיה בזירה תוקף אחר מלבד המערער. לטענת המערער, אדם העונה לשם "וילאן" הינו חשוד פוטנציאלי בהתאם להודעות שנאספו מהעדים לאירוע, מהן עולה כי המערער ווילאן רצו לכיוונו של המתלונן (הודעתו של גולדמן מיום 10.4.2008, ת/4, בעמוד 7 שורות 14-13). אינדיקציה נוספת לכך שאותו וילאן היה מעורב באירוע התקיפה השני מוצא המערער בדבריו של החוקר כרמי בעדותו בבית המשפט לפיהם "עלה בחקירה שמי שהיה מעורב בשני חלקי האירוע זה הנאשם [המערער – י.ד.] ווילאן, וילאן עדיין בבריחה".

 

 

 

 

27. מהימנות עדותה של עדת ההגנה, ורוניקה ספוז'ניקוב. לטענת המערער עדה זו עשתה רושם מהימן, דבריה לא נסתרו בחקירתה הנגדית והיא תיארה היטב את פרטי האירועים. משכך, שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי הגרסה שמסרה בעדותה, לרבות העובדה שהמערער עזב את המקום במונית עובר לאירוע התקיפה השני, אינה מהימנה, אך משום שהיא מכרה שלו והובאה על ידי חבר שלו לבית המשפט.

 

 

 

 

28. עיוות דין. המערער שב וטוען לפנינו כי החלטות בית המשפט המחוזי שלא התירו דחיית המועד שנקבע לעדותו פגעו בזכותו לייצוג הולם ובזכותו להליך הוגן. לטענת המערער לא היה מקום לסרב לבקשתו לדחיית מועד הדיון כדי שיתאפשר לו להתכונן לעדותו, שהיא המהותית במשפטו, באמצעות עורך דין המקובל עליו, וזאת בייחוד כאשר המשיבה לא הביעה התנגדות לבקשה.

 

 

 

 

29. ערעור על חומרת העונש. לטענת המערער שגה בית המשפט שהשית עליו עונש כבד החורג ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות כגון דא המתבצעות בנסיבות דומות. עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי מששקל לחובתו את העובדה שבחר לנהל את המשפט עד תומו, וזאת בניגוד להלכה לפיה בחירתו של נאשם לנהל את משפטו אינה יכולה להוות שיקול לחומרה בגזירת דינו. המערער שב וחוזר על כל הנימוקים לקולא שנטענו לפני בית המשפט המחוזי וטוען כי בית המשפט לא נתן לשיקולים אלו את משקלם הראוי.

 

 

 

 

תגובת המשיבה

 

 

30. המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד אפרת גולדשטיין – טוענת כי הערעור מופנה כולו כנגד קביעות שבעובדה וממצאי מהימנות של בית המשפט המחוזי אשר בחן את הראיות בצורה יסודית ומדוקדקת והתרשם מהעדים באופן ישיר. בנסיבות אלה, טוענת המשיבה, אין הצדקה להתערבותו של בית משפט זה בקביעותיה של הערכאה הדיונית.

 

 

 

 

31. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי מאמרת המתלונן עולה בבירור כי המערער הוא שהכה את המתלונן באירוע התקיפה הראשון והוא שדקר אותו באירוע התקיפה השני. לטענת המשיבה בית המשפט המחוזי צדק אף בהעדפתו את אמרת המתלונן שנמסרה בבית החולים על פני עדותו בבית המשפט, נוכח הסתירות והשקרים שאפיינו את עדותו בבית המשפט. עוד טוענת המשיבה כי צדק בית המשפט המחוזי שנתן אמון מלא בגרסתו המוקדמת של המתלונן אשר למרות מצבו הקשה מסר בחקירתו בבית החולים אמרה עקבית וברורה, שנתמכה בחיזוקים משמעותיים. לטענת המשיבה, דברי העד המומחה מטעם ההגנה, פרופ' פינקלשטיין, לעניין השפעת הסמים על המתלונן מהווים השערה בלבד שאין לה תימוכין בחומר הראיות, כפי שאף עולה מחקירתו הנגדית של העד המומחה. עוד נטען בהקשר זה כי השערות העד המומחה נסתרו בעדויות שנתקבלו על ידי בית המשפט כמהימנות ובראיות נוספות כדוגמת הקלטת החקירה, באמצעותה התרשם בית המשפט המחוזי כי המתלונן היה במצב צלול במהלך החקירה וזאת על אף מצבו הרפואי.

 

 

 

 

32. המשיבה סוקרת את החיזוקים הרבים שנמצאו לאמרת המתלונן כפי שנמסרה בבית החולים, אשר מצדיקים אף הם לדידה את קבלת האמרה כמהימנה. בהקשר לקבלת העדויות המהוות חיזוק לאמרת המתלונן, סבורה המשיבה כי צדק בית המשפט המחוזי בקבלת עדותו של השוטר לחכים כראיה משנית במקום סרטי מצלמות האבטחה שלא ניתן היה להציגם, נוכח העובדה שהייתה מניעה אובייקטיבית שאינה תלויה במשיבה מלהביא את סרטי המקור. ממילא, טוענת המשיבה, בא כוחו של המערער דאז לא התנגד להגשת הראיה המשנית ולעדותו של השוטר לחכים. לטענת המשיבה, לטענתו של המערער כי בא כוחו נתן הסכמתו להגשת המזכר של לחכים ולשמיעת עדותו על תנאי שסרטי המקור יועברו אליו בהמשך, אין כל בסיס.

 

 

 

 

33. עוד טוענת המשיבה כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעה כי עדותו של המערער אינה מהימנה באשר היא אינה עולה בקנה אחד עם יתר העדויות, אינה מתיישבת עם ההיגיון ועם השכל הישר והיא רצופה סתירות פנימיות. עוד טוענת המשיבה בנוגע לעדות המתלונן כי צדק בית המשפט המחוזי שקבע כי הימנעותו של המערער מלמסור גרסתו בחקירתו במשטרה, גם לאחר שנועץ בעורך דין, עומדת לחובתו.

 

 

 

 

34. לבסוף, לעניין טענת עיוות הדין, טוענת המשיבה כי צדק בית המשפט המחוזי שדחה את טענותיו של המערער בדבר פגיעה בזכותו להליך הוגן ובזכותו לייצוג הולם בשל אי-דחיית מועד הדיון למסירת עדותו. לטענת המשיבה, השתלשלות העניינים מוכיחה כי ניתנה למערער שהות ארוכה בטרם המועד שנקבע לשמיעת עדותו על מנת שיתארגן וימצא עורך דין שיחליף את בא כוחו הקודם ששוחרר מייצוגו לבקשתו ולאור טענתו מאותה עת כי עורך הדין בן-נתן הסכים לייצגו. לטענת המשיבה, משלא התארגן המערער על אף השהות הארוכה שניתנה לו ובשים לב לדחיות הרבות בניהול המשפט, אין למערער להלין אלא על עצמו. מכל מקום, טוענת המשיבה, לא נגרם למערער כל עיוות דין מאחר שהיה מיוצג באותה העת בידי עורכי דין מטעם הסנגוריה הציבורית אשר הנחו אותו וסייעו בידו.

 

 

 

 

דיון והכרעה

 

 

35. לאחר שעיינתי בטיעונים בכתב מטעם הצדדים, לאחר ששמעתי את הצדדים בדיון שנערך לפנינו ולאחר שעיינתי באסמכתאות אליהן הפנו הצדדים, כמו גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובתיק בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור על שני חלקיו להידחות.

 

 

 

 

36. עיקר הערעור נסוב על תקיפת ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבע בית המשפט המחוזי. כידוע, ככלל, ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, וזאת מהטעם שהערכאה הדיונית היא זו שהתרשמה באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים ומהראיות [ראו למשל: ע"פ 10423/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.4.2009), סעיף כ; יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1631 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2003); מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407 (1983)].

 

 

 

 

לכלל זה נקבעו במהלך השנים שלושה חריגים עיקריים, בהתקיימם תתאפשר התערבותה של ערכאת הערעור אף בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית: הראשון, כאשר הממצאים מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעת העדים, שהרי במקרים אלו אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור [ראו: ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.1994), סעיף 4 לפסק דינו של השופט ג' בך]; השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהגיון [ראו: ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832, 835 (1995)]; והשלישי, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות של העדויות על ידי הערכאה הדיונית, כגון התעלמות מסתירות בעדות היורדות לשורשו של עניין או התעלמות מגורמים רלבנטיים להערכה של משקל העדות [ראו: ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993)].

 

 

 

 

במקרה שלפנינו, הקביעות העובדתיות כמו גם קביעות המהימנות של בית המשפט המחוזי הושתתו בעיקרן על שמיעת העדים ועל התרשמותו מהראיות שהובאו לפניו. חלק ניכר מטענותיו של המערער משיגות באופן מובהק על מסקנות שנקבעו על סמך התרשמות ישירה מראיות ומעדים. כך גם לגבי טענות המערער לעניין מהימנותה של עדת ההגנה, ספוז'ניקוב ומהימנות עדותו שלו עצמו, שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי מהתרשמותו הישירה. איני סבור כי במקרים אלו מתקיים אחד החריגים לכלל אי-ההתערבות בממצאים עובדתיים, ועל כן לא מצאתי לנכון להרחיב באשר לממצאים אלו המבוססים, כאמור, על התרשמותו הישירה של בית המשפט המחוזי.

 

 

 

 

37. בית המשפט המחוזי גם נתן דעתו לסתירות בעדויות העדים וקבע כי הן אינן מהותיות ונימק העדפתו גרסה אחת על פני אחרת בהתבסס על ראיות אובייקטיביות ועל עדויות העדים האחרים. כך, באשר לסתירות שנמצאו באמרתו של המתלונן בכל הנוגע ליד בה דקר אותו התוקף וחוסר ביטחונו באשר לצבע החולצה שלבש התוקף, קבע בית המשפט המחוזי שאין מדובר בסתירות מהותיות שיש בהן כדי לאיין את שאר הדברים שנמסרו בהודעת המתלונן. מסקנתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה מקובלת עליי. ברי כי כל אדם, ודאי מי שנמצא בסיטואציה טראומטית שבה הוא מותקף, יתקשה לזכור מה היה צבעה של חולצת הדוקר ובאיזו יד החזיק התוקף בסכין. יש להבחין בין סתירות הנעוצות בטבע האנושי ובנסיבות המקרה לבין סתירות המעלות חשש למהימנות הגרסה. סתירות קלות בין גרסאותיהם של מי שהיו עדים לאותו אירוע כמעט תמיד ניתן יהיה למצוא, אך סתירות אלה אינן אלא תזכורת לטבעו של הזיכרון האנושי. בהקשר זה יפים דבריה של פרופ' נילי כהן, במאמרה "זיכרון, שכחה ותקדים" המשפט יג 195, 200-199 (התשס"ט):

 

 

 

 

"אחד התפקידים המרכזיים של בתי המשפט הוא לקבוע מה היה, והקביעה הזאת היא חלק חיוני של ההחלטה. בעניין זה השופט פועל כהיסטוריון (מן הזן הישן) על פי ציוויו של לאופולד פון רנקה: תפקידו לשחזר את הסיפור כפי שהיה ("wie es eigentlich gewesen") באמצעות זיכרונם הפרטי של עדים וראיות אחרות. מן הסיפור עולה המסקנה המשפטית. במשפט הפלילי יש להוכיח כי הנאשם רצח, גנב, מעל. במשפט האזרחי יש להוכיח כי נחתם הסכם בין רחל ללאה, ולפיו רחל נותנת הלוואה ללאה. כל אלה הן מסקנות משפטיות המבוססות על עובדות. בניית העובדות מבוססת על שחזור העבר. כפרטים זיכרוננו לקוי: הזיכרון שלנו מועט ודל. אנו שוכחים מה שהיינו שמחים לזכור, וזוכרים מה שאולי היינו שמחים לשכוח. יתר על כן: לעתים אנו זוכרים באופן מוחשי דברים שלא התרחשו מעולם. זיכרונו של אחד אינו דומה לזיכרונו של אחר, ואף כי כמה אנשים יכולים להיות עדים לאותו אירוע, רישומו של האירוע על כל אחד מהם יכול להיות שונה לחלוטין ... חולשות הזיכרון מאפיינות את כולנו."

 

 

 

 

לאי הדיוקים בנסיבות המקרה דנן אין לתת משמעות מכרעת, במיוחד נוכח העובדה שהמתלונן זיהה את המערער באופן ברור כמי שתקף אותו, וזאת הן לפי שמו, הן לפי תמונות שהוצגו לפניו והן במסירת פרטים מזהים הייחודיים שקשורים למום פיזי שנמצא במערער ובשים לב להשתלבותו של הזיהוי במארג הראיות ולעובדה כי הזיהוי זוכה לחיזוק משמעותי בראיות חיצוניות. כך, גם באשר לשגיאת עד התביעה גולדמן ביחס לפרטי לבושו של המערער, אין לייחס לה משמעות מכרעת, שכן את הדברים לגביהם העיד ועליהם הסתמך בית המשפט המחוזי ייחס למערער באופן ספציפי, שאותו הוא מכיר היכרות אישית כי "היה קליינט גם בעסק הישן" שלו (עמוד 16 לפרוטוקול בשורה 3).

 

 

 

 

בדומה לכך, יש לדחות את טענתו של המערער לפיה עד התביעה סרגון, שזיהה את התוקף באירוע התקיפה השני כמי שלבש חולצה שחורה ומכנסי ג'ינס בהירות (נ/4 – דוח פעולה מיום 10.4.2008), אין בה כדי לסייע בהוכחת אשמו של המערער שאמנם לבש חולצה שחורה, אך מכנסיו היו מכנסי ג'ינס בצבע כהה. ראשית, מעיון במוצגים ת/16א, ת/16ג ו-ת/16ד, שהם תמונות של המערער עם בגדיו שצולמו ביום האירוע, עולה כי המערער לבש ביום האירוע מכנסי ג'ינס "משופשף" בצבע תכלת, שבהחלט ניתן להתייחס אליהם כאל מכנסיים בהירות. שנית, בהודעתו במשטרה שנגבתה עוד באותו היום אמר סרגון כי התוקף באירוע התקיפה השני לבש חולצה שחורה ומכנסי ג'ינס (ת/11 – עמוד 1 שורה 4), תיאור שכאמור תואם את לבושו של המערער כפי שתועד בצילומים מיום האירוע.

 

 

 

 

38. לעניין העדפת אמרת המתלונן שנמסרה בבית החולים הרי שגם מסקנה זו היא מסקנה המבוססת אך על הערכת עדותו של המתלונן ביחס להודעה שמסר במשטרה ושהקלטתה נשמעה אף היא על ידי בית המשפט, ובמסקנות כגון דא אין בית משפט זה מתערב ככלל. למעלה מן הצורך אציין כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי המתלונן שיקר בעדותו בבית המשפט אך דיבר אמת בחקירתו בבית החולים, מתיישבת היטב עם התנהגותו של המתלונן לכל אורך הדרך, החל מהתשאול שנערך לו בבית החולים בו הסכים לזהות את המערער לאחר שוידא שזה "לא בשביל הפרוטוקול", המשך בניסיונו להתחמק מהתייצבות למתן עדות וכלה בהתחמקותו ממתן תשובות לשאלות המשיבה. אף טענתו של המערער לעניין קבילות אמרת המתלונן, שנגבתה ממנו בבית החולים בזמן שהיה נתון להשפעותיהן של תרופות, דינה להידחות. שאלת קבילותה ומשקלה של אמרה בנסיבות בהן קיים חשש לצלילות דעתו של נחקר נחתכת בכל מקרה לגופו, בהתאם לנסיבותיו הספציפיות ובהתחשב בראיות ובעדויות החיצוניות שיש בהן כדי להצביע על צלילות הדעת של הנחקר בעת גביית גרסתו [השוו: ע"פ 4063/93 רחמנוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.8.1995); ע"פ 5954/06 סרנצ'וקוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.10.2010), סעיף 15; ע"פ 7961/09 ברגותי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.5.2011)]. בית המשפט המחוזי בחן את שאלת צלילות דעתו של המתלונן, לאחר ששמע עדויות בהקשר לחקירתו, שמע את ההקלטה והשווה את תוכן ההודעה לראיות חיצוניות, ומצא כי המתלונן השיב באופן ענייני לחוקרי המשטרה. מקריאת תמלול ההקלטה, הנפרס על פני 12 עמודים, עולה כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי מבוססת כדבעי.

 

 

 

 

זאת ועוד, כפי שציין בית המשפט המחוזי, אף המומחה מטעם המערער לא קבע בחוות דעתו כי דעתו של המערער הייתה בוודאות משובשת, אלא כי היא "עלולה היתה להיות" (ההדגשה הוספה – י.ד.) משובשת, וכך הבהיר המומחה באופן ברור אף בחקירתו הנגדית, כשאמר: "איני יכול לומר ובוודאי שאיני אומר כך שכל מה שאדם אומר תחת השפעת סמים אינו נכון. אני כתבתי שמוטב היה לחקור אותו כשהוא לא תחת השפעת סמים" (עמוד 75 לפרוטוקול שורות 20-19). אכן, תמיד מוטב לחקור אדם כאשר הוא במצבו המיטבי, ואולם, חקירה אינה מתנהלת תמיד בתנאים אידיאליים ונראה כי החלטת המשטרה לחקור את נסיבות העניין במהרה הייתה נכונה בנסיבות העניין ותרמה לפענוח הפשע. נוכח האמור, איני מוצא כי נפל פגם במסקנת בית המשפט המחוזי בדבר השפעת מצבו הרפואי של המתלונן והתרופות שקיבל על מהימנות אמרתו שנמסרה בעודו בבית החולים.

 

 

 

 

אף בעניין תוכן האמרה לא מצאתי ממש בטענות המערער. לאחר שהאזנתי להקלטה של חקירת המתלונן בבית החולים, הגעתי למסקנה כי קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה המתלונן השיב באופן חיובי לשאלה האם זה שדקר אותו הוא "אותו אחד שנתן לך את המכה?", מתיישבת עם הדברים הנשמעים בהקלטה בדקה 13:34.

 

 

 

 

39. בית המשפט המחוזי מצא חיזוקים למכביר לאמרה המפלילה שמסר המתלונן לחוקרים בבית החולים ביחס לשני אירועי התקיפה. חיזוקים אלו ממלאים בנקל את דרישת ה"דבר לחיזוק" הנחוצה לצורך הרשעה על סמך אמרת חוץ של עד (סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות). כידוע, דרישת ה"דבר לחיזוק", אינה אלא תוספת משקל לאמינותו ולמהימנותו של מוסר האימרה ואינה צריכה להתייחס לנקודה העומדת ביסוד גדר המחלוקת. זאת להבדיל מתוספת ראייתית של "סיוע", שצריכה להיות עצמאית ומסבכת את הנאשם בנקודה השנויה במחלוקת [ראו: ע"פ 2949/99 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (1) 636, 646-645 (2001)].

 

 

 

 

בין החיזוקים שמצא בית המשפט ניתן למנות את אמרתו של העד גולדמן לפיה המערער היה "נרגש וסוער" במהלך אירוע התקיפה הראשון. יש לדחות את טענת המערער כי אין בעובדת היותו "נרגש וסוער" משום "דבר לחיזוק" שכן המערער יכול היה להיות נסער לנוכח האירועים שאירעו מסביבו. כאמור, אין צורך כי ראיית ה"דבר לחיזוק" תסבך את הנאשם בביצוע המעשים המיוחסים לו ודי שיש בה יסוד "מאמת" לאמרה הנדרשת חיזוק, אף אם אינה מתייחסת ישירות לשאלות השנויות במחלוקת. היות המערער "נרגש וסוער" מקיים את אותו יסוד מאמת לאמרתו של המתלונן. יתירה מכך, כבר נקבע כי סערת רגשותיו של נאשם עשויה להוות במקרים המתאימים אף ראיה לסיוע [השוו: ע"פ 20/89 אמסלם נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 573, 583 (1990)].

 

 

 

 

גם אמרתו של קרדשוב שהחזיק את המערער כדי "שלא יהיה בלאגן", מאמתת את אמרת המתלונן ומהווה ראית חיזוק העונה לדרישות סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות, וכך גם אמרתו של סגרון שמסר תיאור של התוקף באירוע התקיפה השני שתאם את תיאורו של המערער. כאמור, גם ממצאי הדם שנמצאו על בגדיו של המערער שזוהה כדמו של המתלונן, מהווים לכל הפחות ראית חיזוק.

 

 

 

 

בית המשפט המחוזי מצא חיזוק גם בשתיקתו של המערער בחקירותיו במשטרה ובשקריו בעדותו. בהקשר זה יובהר כי אף בטענת המערער לפיה לא ניתן לעשות שימוש בשתיקתו כחיזוק נוכח ההסברים שנתן לשתיקה זו, אין מאומה. הסבריו של המערער שהתמצו ברצונו לדבר עם עורך דינו ולארגן את מחשבותיו, אינם מהווים הסבר מניח את הדעת. המערער נחקר פעמיים: בחקירתו הראשונה, ניתנה לו אפשרות לשוחח עם עורך דינו בטלפון (ת/13 – הודעת חשוד מיום 10.4.2008, בעמוד 2, שורות 21-20); לחקירתו השנייה, שנערכה חמישה ימים לאחר מכן, הגיע לאחר ששוחח עם עורך דינו (אף שלטענתו במשך פרק זמן קצר) ומכל מקום לאחר שהייתה לו שהות מספקת לחשוב על גרסתו. אך גם בחקירה זו בחר שלא להגיב לשאלות חוקריו באשר לאירועים בהם הוא חשוד (ת/1 – הודעת חשוד מיום 15.4.2008), ומשכך אין לקבל את טענתו כי שמר על שתיקה מתוך רצון לארגן את דבריו [השוו: ע"פ 2996/09 דבור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.5.2011), בסעיף קד]. יתירה מכך, אף מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי "[לא היה] צורך 'לחשוב' כל כך הרבה על גרסה ברורה ומסודרת, שכן האמת היא אופציה זמינה, ברורה ופשוטה".

 

 

 

 

משכך, אין תימה כי בנסיבות המקרה דנן נתקיימה דרישת התוספת הראייתית, הנחוצה לשם הרשעה על סמך אמרת החוץ של המתלונן.

 

 

 

 

דומני כי צדק בית המשפט המחוזי אף בקביעתו כי המזכר שכתב העד לחכים שמתאר את הנצפה על ידו בסרטי מצלמות האבטחה ועדותו, קבילים הם. כלל הוא מקדמת דנא בדיני הראיות כי ראיה משנית באשר לתוכנו של מסמך, אשר לפי טיבה מגלה קיומה של ראיה טובה יותר, שאינה מובאת לפני בית המשפט, דינה להיפסל. כלל זה, שנהוג לכנותו "כלל הראיה הטובה ביותר", חל ביחס ל"מסמכים" ובהם ניתן למנות את הקלטת האודיו והקלטת הוידאו אשר מנציחים באופן טכנולוגי רישום שהוטמע בהם בזמן אמת ומאפשרים שחזורו המדוייק [ראו: נינה זלצמן "סליל-הקלטה כמסמך והדרישה הראייתית לכתב" עיוני משפט יב 77, 78-77 (1987); השוו גם לדעת הרוב של לורד Orr ולורד Scarman על דעתו החולקת של לורד Denning בפסק הדין Senior v. Holdsworth, Ex p. Independent Television News Ltd., [1976] 1 QB 23, 32, 36, 41, אשר קבעה כי סרט וידאו דינו כדין כל "Document" החייב בגילוי לפי צו להצגת מסמכים]. עם זאת, במרוצת השנים נוספו לכלל "הראיה הטובה ביותר" חריגים, וזאת כחלק מהמגמה הכוללת של מעבר מקבילות למשקל בדיני הראיות. כך, ניתן במקרים מסוימים, כאשר אין אפשרות להביא בפני בית המשפט את הראיה הראשונית, להסתפק בראיה משנית [לסקירה מקיפה ראו: ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ''ד לח(4) 169 (1984) (להלן: עניין שניר)]. במקרה דנן, הובאו שתי ראיות משניות כתחליף לסרט הוידאו המקורי שלא ניתן היה להציגו מפאת בעיית הקידוד: האחת, המזכר שכתב בזמן אמת השוטר לחכים על שראה בצילומי מצלמות האבטחה כשאלו הוצגו לו לראשונה במסעדה; השנייה, עדותו של לחכים שהעיד מזכרונו על שראה בסרטי מצלמות האבטחה, כך שהתאפשר לבית המשפט המחוזי להתרשם מעדותו באופן בלתי אמצעי. באשר לקבילותו של תימצות כראיה משנית, להבדיל מתמלול או תעתיק מלא, נאמרו בעניין שניר הדברים הבאים:

 

 

 

 

"מעמדה של ראיה משנית, שהונח היסוד ההוכחתי לדיוקה, לאמיתותה ולאמינותה, אינו נקבע דווקא על-פי הזהות המילולית למקור. אך מובן שכל התרחקות ניסוחית מן המקור מחייבת הסבר ... אין התימצות גורר אחריו מיניה וביה את הפסילה, וכל מקרה ייבחן לאור העדות או העדויות, המסבירות את מהותן ואמינותן של החוליות בשרשרת, המקשרות את הראיה המשנית למקור, שאיננו עוד או שאינו בר-השגה." (שם, בעמ' 219).

 

 

 

 

בנסיבות המקרה, מקובלת עליי מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי נוכח עדותו של לחכים אודות נסיבות הצפייה בצילומי מצלמות האבטחה ועדותו אודות הנסיונות והמאמצים שנעשו במטרה להפעיל את קבצי הצילומים, יש להתיר את הצגת הראיות המשניות. עם זאת, לא ראיתי מקום להרחיב יתר על המידה בנדון נוכח קביעתו של בית המשפט המחוזי, לה אני מסכים, כי ראיה זו אינה עומדת לבדה וגם בלעדיה קיימת תשתית ראייתית איתנה להרשעתו של המערער.

 

 

 

 

40. אף טענתו של המערער לפיה שגה בית המשפט המחוזי בכך ששלל קיומו של תוקף אחר העונה לשם "וילאן" אינה מקימה עילה להתערבותנו. לא נראה שנפל פגם בקביעת בית המשפט המחוזי כי טענתו זו של המערער אינה מתיישבת עם דברים שמסר המתלונן באמרתו, אשר נשאל מספר פעמים באשר למעורבותו של אותו וילאן באירוע התקיפה השני והשיב בכל פעם כי "וילאן לא עשה כלום" וכי "הוא היה בצד" (ת/3א בעמודים 8, 12). כמו-כן היא אינה מתיישבת עם הודעותיהם של העד סגרון שאמר בחקירתו כי ראה שניים רבים שתיאור אחד מהם תאם את תיאור המערער; ועם הודעתו של גולדמן שמסר בחקירתו כי המערער היה נסער וכי ראה את חבריו "מושכים אותו" במסגרת אירוע התקיפה הראשון.

 

 

 

 

41. אף לעניין הפגיעה בזכות המערער להליך הוגן סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בדחותו את טענות המערער. מהשתלשלות האירועים המתוארת לעיל עולה כי המערער לא תרם להתקדמותו היעילה של ההליך ודרש להחליף ייצוג על אף שטרם שכר את שירותיו של עורך דינו החדש, ועל אף שההיתר להחליף ייצוג ניתן על סמך אמירתו כי הוא כבר שכר שירותיו של עורך דין חדש. זאת ועוד, אף אם שגה בית המשפט המחוזי, וכאמור איני סבור שכך, הרי שלא נגרם למערער כל "עיוות דין" שכן הוא היה מיוצג כל העת, כאשר בין תקופת ייצוגו על ידי עו"ד רשף לבין התקופה בה החל להיות מיוצג על ידי עו"ד בן-נתן, מונו לו באי כוח מטעם הסנגוריה הציבורית, שהכינו אותו לעדותו והדריכו אותו במהלכה.

 

 

 

 

42. אשר לחומרת העונש שהושת על המערער, סבורני כי דין הערעור להידחות אף בעניין זה. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בעונש שגוזרת הערכאה הדיונית. התערבותה של ערכאת הערעור בעונש מתוחמת לאותם מקרים חריגים בהם נפלה טעות בגזר הדין או שהעונש שנגזר חורג באופן קיצוני מרף הענישה הנוהג במקרים דומים [ראו, למשל: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009), סעיף 11]. איני סבור כי מקרה זה נמנה על אותם חריגים המצדיקים התערבותנו. במקרה דנן עסקינן בביצוע של שני מעשי תקיפה, כאשר המערער לא בחל בהכאת המתלונן באירוע התקיפה הראשון ותקף אותו זמן קצר אחר כך באמצעות סכין, תקיפה שאך בנס לא הסתיימה במותו של המתלונן. כבר נפסק לא אחת כי אל לו לבית המשפט להישאר אדיש לתופעת "תת-תרבות הסכין", כלשונו של השופט מ' חשין, אשר פשתה בקרבנו [בש"פ 2181/94 מיכאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.4.1994)]. בתי המשפט מצווים להחמיר עם מי שלקח לידו כלי משחית כסכין במטרה ברורה לפצוע אדם אחר ומתוך הבנה לתוצאות הקשות האפשריות למעשיו [ראו, למשל: ע"פ 9184/06 מדינת ישראל נ' כהן (לא פורסם, 19.09.2007), בסעיף 17 לפסק דינה של השופטת א' חיות ובפסק דינו של השופט א' רובינשטיין, בו הוחמר עונשו של המשיב נוכח ההכרה בצורך במיגור תופעת ה"סכינאות"]. כמו-כן, בניגוד לטענת המערער, ניתן להיווכח כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי שקל את כלל השיקולים לקולא עליהם הצביע המערער בערעורו. אף טענת המערער לפיה בית המשפט המחוזי החמיר איתו שלא כדין בשל החלטתו להאבק על חפותו אין בה מאומה. בית המשפט המחוזי ציין במפורש כי הוא אינו מביא שיקול זה לחומרה אלא הבהיר כי לא ניתן יהיה לשקול זאת לקולא (סעיף 6 לגזר הדין). עוד אציין כי לא מצאתי כי העונש שהושת על המערער חורג באופן קיצוני מרף הענישה הנוהג בעבירות בהן הורשע המערער, וניתן למצוא בפסיקה מקרים נוספים בהם הושתו על מי שהורשעו בעבירות בהן הורשע המערער עונשים דומים. ראו, למשל: ע"פ 9212/00 מדינת ישראל נ' בן דוד (לא פורסם, 6.2.2002) (להלן: עניין בן דוד), בו החמיר בית משפט זה בעונשו של המשיב שהורשע בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, משש שנות מאסר בפועל ל-11 שנים מאסר בפועל. על אף שבעניין בן דוד קיימים שיקולים משמעותיים יותר לחומרה מאשר בעניין מושא הערעור שלפנינו, כגון עברו הפלילי העשיר יותר של המשיב, יש בו גם שיקולים משמעותיים יותר לקולא וכן מדובר בהרשעה בעבירה אחת בלבד. משכך, דומה כי ניתן ללמוד מעניין בן דוד אף לעניין שלפנינו.

 

 

 

 

אשר על כן, סבורני כי גם אם החמיר מעט בית המשפט המחוזי עם המערער ואף אם בנסיבות המקרה היה מותב אחר גוזר עליו עונש מעט פחות חמור, אין החמרה זו מקימה עילה להתערבותנו.

 

 

 

 

43. אשר על כן, אציע לחברי כי נדחה את הערעור על כל מרכיביו.

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

 

השופטת מ' נאור:

 

 

אני מסכימה.

 

 

ש ו פ ט ת

 

 

 

 

השופט ח' מלצר:

 

 

 

אני מסכים.

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר.

 

 

 

 

ניתן היום, ‏כ"ו בתמוז תשע"א (28.7.2011).

 

 

 

 

 

 

בתביעות נזיקין יש לצרף חוות דעת רפואית. חוות דעת רפואית מפרטת מה הייתה הרשלנות של הגורם הרלבנטי. לא קל להשיג חוות דעת רפואית, במיוחד בתחומים: רשלנות בניתוח, או רשלנות בלידה. חוות דעת רפואית צריכה להיות ערוכה כדין.

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10001750_W05.doc חכ

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il