עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1266/08

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט ח' מלצר:

 

 

 

1. בפנינו ערעורים הדדיים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' רונן). פסק הדין נשוא הערעור האמור מהווה נדבך משלים להכרעה בסכסוך משפטי רב-שנים שבין המערערת ב-ע"א 1266/08 (להלן: מגדל) לבין המערער ב-ע"א 1297/08 (להלן: הארגון). תחילתו של הסכסוך בתביעה של שמשון חברה לביטוח בע"מ (להלן: שמשון), מי שמגדל היא חליפתה, נגד הארגון, ובתביעה נגדית של הארגון, בקשר להסכם שנכרת בין השתיים. שתי התביעות נדחו ב פסק דין קודם של בית המשפט המחוזי. ערעורי הצדדים על פסק הדין האמור נדחו אף הם בפסק דינו של בית משפט זה ב-ע"א 10611/03 (לא פורסם, 11.12.2006), בסייג אחד: נקבע כי הארגון הפר את ההסכם עם שמשון במשך תקופה קצרה, בת כחודש ומחצה. התיק הוחזר איפוא לבית המשפט המחוזי על מנת שייקבע את היקף הפיצויים שבהם יחוב הארגון עקב ההפרה האמורה. כך נעשה, ומכאן הערעורים שבפנינו.

 

 

 

 

נעמוד ראשית על עיקרי העובדות הצריכות לעניין. ליתר פירוט באשר למחלוקות שבין הצדדים, שרובן אינן רלבנטיות עוד – ראו פסק הדין ב-ע"א 10611/03 הנ"ל.

 

 

 

 

יצוין כי שמשון מוזגה עם מגדל בשנת 2000, ומאותו שלב הפכה מגדל לבעלת דינו של הארגון. ההתייחסות המתאימה – לשמשון או למגדל – תיעשה איפוא לפי העניין. (דהיינו שבאותם עניינים שהיו עד שנת 2000, כמו חתימת ההסכם או הגשת התביעה, נאמר "שמשון", שכן היא זו שהתקשרה ואז הסתכסכה עם הארגון, ומשלב זה ואילך, ההתייחסות תהיה ל"מגדל").

 

 

 

 

פירוט הנתונים הרלבנטיים וההליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים

 

 

 

 

2. הארגון עסק יחד עם מספר חברות במתן ייעוץ, סיוע ואשראי לישראלים המבקשים לרכוש זכאות לפנסיה בהתאם לאמנה על בטחון סוציאלי, שנכרתה בין ישראל לבין מערב גרמניה. לצורך רכישת הזכויות הוענקו ללקוחות הארגון הלוואות כספיות, אשר נועדו, בין היתר, למימון תשלום פרמיה רטרואקטיבית למוסד לביטוח סוציאלי בגרמניה. פירעון ההלוואות נעשה באמצעות ניכוי סכומים מסוימים מתוך הגמלה החודשית, לה זכה הלקוח. על מנת להבטיח את החזר יתרת ההלוואה במקרי מוות של לקוחותיו, התקשר הארגון בחודש מרץ 1985 עם שמשון, בהסכם שעניינו ביטוח חיים של הלקוחות. בחודש אוגוסט 1986 כרתו הצדדים נוסח חדש ומעודכן של ההסכם, בשפה האנגלית, כאשר בהמשך בוצעו בו מספר תיקונים (להלן: החוזה). בהתאם להוראות החוזה, התחייב הארגון להפנות לשמשון לפחות 95% מן הלקוחות הנוטלים הלוואות כספיות כאמור, וזאת לשם עריכת ביטוח חיים לגביהם, תוך שלשמשון ניתנה הזכות לדרוש מן הארגון דו"חות חצי-שנתיים לביקורת על קיום ההתחייבות האמורה (להלן: הדו"חות החצי-שנתיים), וכן הזכות לפיצוי מוסכם, ככל שהארגון לא יעמוד בהתחייבותו זו. משיקולים שונים, שאין צורך לפרטם פה, נקבע כי הארגון יבטח לא רק את יתרת ההלוואה הבלתי מסולקת של כל לקוח (להלן: הסכום שבסיכון) כי אם 125% מן הסכום שבסיכון, כנגד תשלום פרמיות ביטוח מוגדלות ב-25% (להלן: הפרמיות), באופן שמבטח משנה זר של שמשון (להלן: מבטח המשנה) מבטח 100% מן הסכום שבסיכון, שמשון מבטחת 25% מן הסכום שבסיכון, והשניים מתחלקים בפרמיות המוגדלות לפי אותו יחס (לפי היחס: 25 ל-125 – דהיינו 20% מסך הפרמיות – לשמשון, ו-80% – למבטח המשנה).

 

 

 

 

3. הצדדים פעלו בהתאם לחוזה עד לסוף שנת 1991. באותו מועד החליט הארגון לעבור ולפעול מול הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (להלן: הסנה). הרקע לשינוי היה הצלחת הארגון להסדיר מול הסנה תוכנית ביטוח מוזלת, יחסית להסדר עם שמשון, שלפיה יישא הארגון בפרמיות לפי 100% מן הסכום שבסיכון, במקום לפי 125% מן הסכום שבסיכון, כפי שהיה בחוזה עם שמשון, ובכך יפחית את עלויות הביטוח שלו. בתאריך 2.2.1992 שלח הארגון לשמשון מכתב שמשמעותו כי החל מתאריך 1.1.1992 (הווה אומר: כחודש קודם להודעה) חדל הארגון מביטוח לקוחותיו בשמשון (להלן: הודעת הביטול). ניסיונות של שמשון בחודשים שלאחר משלוח הודעת הביטול לשכנע את הארגון לחזור ולשמש כמבטחת שלו – לא צלחו. עם זאת, בסוף שנת 1992 התמוטטה הסנה, ועסקי הביטוח שלה נרכשו על-ידי מגדל, שהיתה החברה-האם של שמשון (יחד עם חברת ביטוח נוספת). לצורך ניהול תיק הביטוח של הארגון, שהועבר מחברת הסנה, שכרה מגדל את שירותיה של שמשון. כך שבה שמשון והפכה מבטחת של הארגון, וכך הגיע לידיה ולידי מגדל המידע שעניינו היחסים שבין הארגון לבין הסנה בתקופת הביניים, מסוף שנת 1991 ועד חלקה הראשון של שנת 1993.

 

 

 

 

4. בתאריך 13.4.1994 הגישה שמשון לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה נגד הארגון. בגדרה של התביעה נטען, כי הודעת הארגון על הפסקת ההתקשרות היוותה הפרה של החוזה. משכך, עתרה שמשון כי בית המשפט יורה על אכיפתו של החוזה, או לחלופין יפסוק לטובתה פיצויים. לשיטת שמשון, היא זכאית לפיצוי בגובה הרווחים שהיתה מפיקה מקבלת פרמיות הביטוח מן הארגון, מראשית שנת 1992 ועד למועד הגשת התביעה, ולחלופין – לתקופה סבירה (לדעת שמשון) למתן הודעת ביטול, והיא – תקופה בת שנה אחת. סכום התביעה הוגבל על-ידי שמשון, לצרכי אגרה, לסכום במרקים גרמניים (להלן: מ"ג), השווה לששה מיליון ש"ח. במסגרת כתב תביעה מתוקן, אשר הגישה שמשון בתאריך 16.12.1996 (להלן: כתב התביעה המתוקן של שמשון), היא הוסיפה לתביעתה טענה שלפיה הארגון לא עמד בהתחייבותו לבטח אצלה לפחות 95% מכלל לקוחותיו. בהקשר זה ביקשה שמשון להורות לארגון להמציא לה, כמתחייב על פי החוזה, את הדו"חות החצי-שנתיים ובהמשך לפסוק לה פיצוי כספי, בסכום אשר יתברר לאחר המצאת הדו"חות.

 

 

 

 

5. הארגון, מצידו, הגיש תביעה – שכנגד, בין היתר בטענה שתגמולי ביטוח, אותם היתה שמשון מחויבת לשלם, חלקם לא שולם כלל ואילו חלקם האחר שולם באיחור (להלן: תביעת הארגון).

 

 

 

 

6. בפסק דינו, מתאריך 25.8.2003, דחה בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא, השופט ג' קלינג) הן את תביעת שמשון (שבינתיים מוזגה כאמור עם חברת מגדל, וזו האחרונה הפכה לפיכך בעלת דין), והן את תביעת הארגון. באשר לתביעת שמשון נקבע, בין היתר, כי הארגון היה רשאי להביא את החוזה לידי סיום בדרך של מסירת הודעה לשמשון, כפי שעשה. באשר לדרישת שמשון, בכתב התביעה המתוקן, לקבלת הדו"חות החצי-שנתיים מן הארגון, שילמדו האם הפר הארגון את חובתו לבטח 95% מלקוחותיו מקבלי האשראי – בשמשון, נקבע כי העלאת דרישה זו רק בגדרי כתב התביעה המתוקן מהווה שימוש בחוסר תום לב בזכות לקבלת הדו"חות. כפועל יוצא מכך אף נדחתה תביעת שמשון לקבלת פיצוי בגין הפרת החובה לביטוחם אצלה של 95% מלקוחות הארגון, אשר נסמכה על הנתונים, שאמורים היו להתברר מתוך אותם דו"חות. באשר לתביעת הארגון נקבע, בתמצית, כי לא עלה בידי הארגון להוכיח את זכותו לקבלת תשלומים כלשהם משמשון.

 

 

 

 

7. הן הארגון והן מגדל ערערו על פסק הדין לבית משפט זה (ע"א 10611/03 הנ"ל). ערעורו של הארגון – נדחה. ערעורה של מגדל נדחה בעיקרו, לרבות בסוגייה של זכותה לקבלת הדו"חות החצי-שנתיים, שאמורים היו להוות את הבסיס הראייתי לדרישה לפיצוי בגין ההפרה הנטענת של חובת הארגון לבטח 95% מלקוחותיו אצל שמשון. עם זאת, ערעורה של מגדל התקבל כאמור בנקודה אחת, והיא: מועד כניסתה לתוקף של הודעת הביטול, שמסר הארגון לשמשון בתאריך 2.2.1992, ואשר הארגון ביקש כי תחול למעשה רטרואקטיבית, החל מתאריך 1.1.1992. נקבע, כי מועד כניסתה לתוקף של הודעת הביטול, היא בחלוף 15 ימים ממועד מסירתה של הודעת הביטול, וכן כי אין לה תחולה רטרואקטיבית (זאת, נוכח הוראותיו של חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, שנקבע כי הוא החל על יחסי הצדדים). על יסוד האמור קבע בית משפט זה כי אי-קיומו של ההסכם על-ידי הארגון במהלך התקופה שמתאריך 1.1.1992 ועד לתאריך 17.2.1992 (להלן: התקופה הרלבנטית), נעשה על-ידי הארגון שלא כדין, ולפיכך ההליך הוחזר לערכאה הדיונית לצורך הכרעה בשאלת סכום הפיצוי הכספי, לו זכאית מגדל, בגין הפרת החוזה בתקופה הרלבנטית. כך נסתיים חלקה הראשון של ההתדיינות שבין הצדדים (שיכונה להלן: השלב הראשון בהתדיינות).

 

 

 

 

8. נוכח תוצאת השלב הראשון בהתדיינות, הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, והועבר לטיפולה של כב' השופטת ר' רונן. בעלי הדין הגישו תחשיבים וסיכומים מטעמם בשאלת גובה הפיצוי הראוי בגין הפרת החוזה בתקופה הרלבנטית, הווה אומר: מה היו רווחיה של שמשון אילו היה הארגון ממשיך בביצוע החוזה בתקופה הרלבנטית, וכיצד יש לשערך את הפיצוי. עיקרי טענותיהם של הצדדים יפורטו להלן.

 

 

 

 

9. מגדל טענה, בתמצית, כי הארגון הפר את התחייבותו לבטח בשמשון לפחות 95% מלקוחותיו, ולפיכך היא זכאית לפיצוי המוסכם, שנקבע בחוזה במקרה של הפרה מעין זו. (הערה: הפיצוי המוסכם עומד על גובה הסכום המלא של פרמיות הביטוח שהיו משולמות לשמשון, אילו היה עומד הארגון בהתחייבותו). מגדל טענה עוד כי בסיס החישוב הוא הפרמיות ששילם הארגון לחברת הסנה (במקום לשמשון) בחודש ינואר 1992, בתוספת החלק היחסי (17 ימים מתוך 29 ימים), ששילם הארגון בחודש פברואר 1992. את הסכום האמור, טענה מגדל, יש להגדיל בשיעור של 25%, שכן הפרמיות ששולמו להסנה נגזרו מביטוח 100% הסכום שבסיכון, בעוד שהפרמיות שהיו אמורות להיות משולמות לשמשון נגזרו מביטוח 125% מן הסכום שבסיכון. עוד טענה מגדל בהקשר זה כי הארגון נמנע גם מלבטח 95% מלקוחותיו בחברת הסנה, כך שיש להוסיף לחישוב האמור גם את הפרמיות שהיו משולמות אילו היה הארגון מקיים את התחייבותו הנ"ל. מגדל גרסה עוד כי היא זכאית למלוא הפרמיות, חרף העובדה שמבטח המשנה קיבל 80% מן הפרמיות, ושילם 80% מתגמולי הביטוח. לחלופין, טענה מגדל, היא זכאית ל-20% מן הפרמיות (לפי היחס: 25% ל-125% הנ"ל), בתוספת נתח של 60% שהיתה אמורה שמשון לקבל מתוך רווחיו של מבטח המשנה, מכוח הסכם בין שני אלה. כיוון ששקלול כלל הסכומים האמורים הגיע כדי סכום העולה על זה שנתבע בשנת 1994, לצורכי אגרה (סכום במרק גרמני (מ"ג), שהיה שווה ששה מיליון ש"ח), הרי שלשיטת מגדל, יש להעמיד את סכום חובו של הארגון על הסכום שנתבע בפועל, במטבע זר (בתחילה – מ"ג, ואחר-כך – ביורו), ולהוסיף לו ריבית לפי האמור בהסכם, בשיעור של פרומיל (0.1%) ליום.

 

 

 

 

10. הארגון טען מנגד כי את הנתון הבסיסי לחישוב חיובו, והוא – סכום הפרמיות למגדל בתקופה הרלבנטית, יש לחשב באופן שונה משהציעה מגדל. לשיטת הארגון, משהחליפה הסנה את שמשון, החל הארגון בביטוח לקוחות נוספים בהסנה, נוכח עלות הביטוח המוזלת עבור כל אחד מהם. לפיכך, סבר הארגון – אין לחייבו בפיצוי בגובה הפרמיות ששילם הארגון עבור כלל מבוטחיו בהסנה בתחילת שנת 1992, כי אם בפיצוי המתבסס על גובה הפרמיות ששילם הארגון עבור אלו מלקוחותיו שבוטחו על-ידו בשמשון במהלך שנת 1991. הקושי בפניו עמד הארגון בהקשר זה היה שבשלב הראשון של ההתדיינות, הוא לא הציג נתונים מפורטים באשר למספר המבוטחים האמור, ועל כן הוא עתר לבית המשפט המחוזי לאפשר לו להציג ראיות בעניין זה. בנוסף, טען הארגון, כי מגדל בכל מקרה איננה זכאית למלוא הפרמיות, אלא ל-20% מהן (לפי היחס של 25 ל-125 הנ"ל), שכן יתרתן היו אמורות להשתלם למבטח המשנה. הארגון אף טען כי מגדל לא הוכיחה זכות לנתח כלשהו מרווחיו של מבטח המשנה. בנוסף, גרס הארגון, כי יש להפחית מסכום הפרמיות, שהיה משלם הארגון לשמשון אילולא הפרת החוזה – את תגמולי הביטוח שהיה מקבל משמשון באותה תקופה, בגין פטירות של לקוחות מבוטחים. הארגון ביקש להוכיח מה היו תגמולי ביטוח אלה בדרך של הגשת ראיות נוספות. לחלופין, טען הארגון, יש להפחית את תגמולי הביטוח שמגדל הודתה בהם בכתב התביעה המתוקן. סכום נוסף שהארגון טען כי יש להפחיתו מן הפרמיות למגדל הוא הוצאות ניהול, סכום ששיעורו לא הוכח, ואשר לשיטת הארגון יש להורות לצדדים להציג ראיות לגביו, או לקובעו בדרך של אומדן. הארגון חלק אף על ניסיונה של מגדל לשוב ולהידרש לשאלת החבות של הארגון לבטח 95% מלקוחותיו במגדל – שאלה שהוכרעה כבר, לסברת הארגון, בשלב הקודם של ההליכים. אשר לסוגיית הריבית, הטעים הארגון, כי אין להוסיף לסכום החיוב את הריבית הנקובה בהסכם, של פרומיל ליום, הן משום שתשלומו מותנה בדרישה של שמשון בזמן אמת – שלא נמסרה, והן משום שעניינו בשלב ההסכמי, ולכל היותר – עד מועד הגשת התביעה, ולא לאחר מכן. הארגון הוסיף וציין כי על פי החוזה, ניהלו בעלי הדין חשבון משותף, שבו הופקדו כספים מסוימים, אשר נועדו לשמש כבטוחה לתשלום הפרמיות (להלן: החשבון המשותף). שיערוך סכום החיוב של הארגון, כך לסברתו, צריך להיות זהה לתשואה בחשבון המשותף.

 

 

 

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

 

 

 

11. נוכח ריבוי הסוגיות שבמחלוקת, חילק בית המשפט המחוזי הנכבד את פסק דינו לשמונה סוגיות הדורשות הכרעה, והכריע בהן, בתמצית, כדלקמן:

 

 

 

(א) סוגיה ראשונה – מתן אפשרות להביא ראיות נוספות בשלב זה של הדיון: בית המשפט קבע כי זכות זו איננה עומדת לצדדים. לבעלי הדין היתה הזכות והחובה להביא ראיותיהם בשלב הראשון של ההתדיינות, שעסקה, בין היתר, בגובה הפיצוי למגדל כתוצאה מן ההפרה הנטענת של החוזה. ראיה שלא הוגשה מלכתחילה, כך נקבע, אין להגישה כעת.

 

 

 

 

(ב) סוגיה שנייה – טענת מגדל כי הארגון הפר את חובתו לבטח 95% מלקוחותיו: טענה זו, כך צוין, נידונה כבר בשלב הראשון של ההתדיינות, ונדחתה בשתי הערכאות, שקבעו כי הוכחת ההפרה יכולה היתה להיעשות רק על-יסוד הדו"חות החצי-שנתיים, ששמשון היתה רשאית לדורשם ב"זמן אמת", אך לא בדיעבד, בשלב תיקונו של כתב התביעה בשנת 1996. בהיעדר דו"חות, אין בידי מגדל ראיה להפרת ההתחייבות של הארגון. בנוסף, נקבע, כי מגדל מנועה מלטעון להפרת ההתחייבות לביטוח 95% מלקוחות הארגון אפילו בתקופה הרלבנטית, שבמהלכה ידוע שלא בוטח לקוח כלשהו של הארגון בשמשון, שכן אין חשיבות לזהות המבטחת – שמשון, או הסנה – אלא לעצם הביטוח. נוכח האמור נקבע, כי ההנחה שתנחה את הדיון בפסק הדין תהיה כי הארגון ביטח בהסנה 95% מלקוחותיו, וכי מגדל זכאית לפיצוי שישקף את העובדה שלקוחות אלה היו צריכים להיות מבוטחים בשמשון ולא בהסנה בתקופה הרלבנטית.

 

 

 

 

(ג) סוגיה שלישית – האם מגדל זכאית לפיצוי המוסכם בשל הפרת ההתחייבות לביטוח 95% מלקוחות הארגון: נוכח המסקנה בשאלה השנייה, כאמור לעיל, הרי שהתשובה לשאלה זו היא בשלילה. משלא הוכח כי שמשון הפרה את ההתחייבות לבטח 95% מלקוחותיה – לא קמה הזכות לפיצוי המוסכם בגין הפרת אותה התחייבות.

 

 

 

 

(ד) סוגיה רביעית – דרך חישוב הפרמיות, שהיו צריכות להיות משולמות לשמשון אילולא הופר החוזה: בית המשפט קבע כי הפיצוי אמור להגזר מן ההכנסות שהיו מתקבלות בידי שמשון בתקופה הרלבנטית מתשלום פרמיות, אילו המשיך הארגון בביטוח לקוחותיו בשמשון. במחלוקת שבין הצדדים – האם יש להתבסס על הפרמיות ששולמו רק בגין הלקוחות שבוטחו בשמשון עד סוף שנת 1991 (בתוספת לקוחות חדשים של הארגון, אך ללא המבוטחים הוותיקים שהארגון החל לבטחם רק בהסנה), כשיטת הארגון, או למכלול הפרמיות ששולמו להסנה בפועל, כשיטת מגדל – אומצה עמדת מגדל. נקבע, כי מכיוון שהארגון לא הציג ראיות בעניין מספר המבוטחים החדשים בהסנה, ואיננו רשאי להציגן כעת, הרי שיש לאחוז בהנחה, שלפיה כל לקוחות הארגון שבוטחו בחברת הסנה בתקופה הרלבנטית היו מבוטחים בשמשון, אלמלא ההפרה. סך הפרמיות לתקופה הרלבנטית, לפי חישוב זה, כפי שהוכיחה מגדל, עמד על 1,482,806 מ"ג. בית המשפט קבע כי לפרמיות אלה (שנגזרו מביטוח 100% מן הסכום שבסיכון, בחברת הסנה) יש להוסיף 25% (שכן הביטוח בשמשון, אילו היה ממשיך בתקופה הרלבנטית, היה נעשה לפי 125% מן הסכום שבסיכון), כך שסכום הפרמיות הכולל, שממנו יש לגזור את רווחיה של שמשון (להלן: סכום הפרמיות) הועמד על 1,853,508 מ"ג.

 

 

.

 

 

(ה) סוגיה חמישית – דרך חישוב הפיצוי למגדל מתוך סכום הפרמיות הכולל: בית המשפט קבע כי שמשון היתה זכאית ל-25% מסכום הפרמיות (בשיעור כולל של 125% כנ"ל), שהיו משולמות לה, בעוד שיתר התשלומים היו משולמים למבטח המשנה. בית המשפט קבע כי אפילו היתה מגדל מוכיחה זכות עקרונית של שמשון לקבלת נתח מרווחיו של המבטח המשנה בקשר עם חלקו בפרמיות (לפי היחס של 100% ל-125%), הרי שהיא לא הוכיחה בראיות מה היו רווחיו של מבטח המשנה (להבדיל מהכנסותיו), ולכן אין לפסוק לה פיצוי בגין אובדן רווחים נטענים אלה. לפיכך, נקבע, כי: "הנזק המוכח של מגדל הוא בשיעור של 25% מסכום הפרמיות – היינו 25% מהסכום של 1,853,508 מ"ג – סכום של 463,377 מ"ג". נקדים ונציין כבר כאן כי אין כיום מחלוקת שהאמירה בפסק הדין כי שיעור הזכאות שנקבע הוא בבחינת טעות סופר, שכן היחס: 25 ל-125 מביא לתוצאה של: 20% (ולא לתוצאה של 25%).

 

 

 

 

(ו) סוגיה שישית – הפחתת תגמולי ביטוח מחלקה של מגדל בסכום הפרמיות: בית המשפט קבע כי מסכום הפרמיות שמגדל זכאית לו יש להפחית את הסכומים שהיה על שמשון לשלם בגין פטירות של לקוחות הארגון המבוטחים, אילו היה הביטוח אכן נערך באמצעותה בתקופה הרלבנטית. מספר לווים אלה איננו ידוע, כך נקבע, שכן הצדדים לא הביאו ראיות בעניין, ואין להתיר לארגון להביא ראיות בעניין כעת. עם זאת, נקבע, כי מכתב התביעה המתוקן של שמשון עצמה עולה כי היא העריכה את מספר הנפטרים בכ-20% מכלל המבוטחים, כך שיש להפחית מתוך חלקה של מגדל בפרמיות סך של 20% (קרי: 92,755 מ"ג), באופן שהפיצוי הנותר (ללא ריבית) יעמוד על סכום של 371,021 מ"ג.

 

 

 

 

(ז) סוגיה שביעית – ניכוי הוצאות ניהול מסכום הפיצוי: בית המשפט קבע כי הנטל הוא על הארגון להוכיח כי לו היתה שמשון מבטחת את מקבלי האשראי של הארגון, היו לה הוצאות נוספות בקשר לכך, שיש להפחיתן מסכום הפיצוי. נקבע, כי משנאסר על הצדדים להביא ראיות נוספות בעניין, ומשאין לבית המשפט הכלים להעריך את שיעור ההוצאות הנוספות (ככל שישנן) בדרך של אומדן, הרי שדין טענת הארגון להפחתת של דמי ניהול – להידחות.

 

 

 

(ח) סוגיה שמינית – הצמדה וריבית לפיצוי לו זכאית מגדל בגין האיחור בתשלומו: בית המשפט קבע כי הריבית ההסכמית, של פרומיל (0.1%) ליום היא במהותה פיצוי מוסכם, שהארגון לא טען בגדרי התגוננותו מפני תביעת שמשון כי יש להפחיתו, וממילא לא היה מקום להפחיתו. בית המשפט ציין כי הארגון עצמו, בתביעתו שלו, תבע פיצויים משמשון בתוספת של הריבית ההסכמית של פרומיל ליום, כך שודאי שאין הוא זכאי לטעון כי מדובר בפיצוי בשיעור מופרז. בית המשפט דחה אף את הטענה כי הריבית צריכה להיגזר מן התשואה שהניבו הכספים שהופקדו בחשבון המשותף, שכן גם אם חשבון זה שימש כביטחון לחוב, לא היה בידי מגדל למשוך ממנו כספים בלא הסכמת הארגון, ולכן אין בקיומו כדי להשפיע על שיעור הריבית. כן נדחתה טענתה הארגון, שלפיה תנאי לחיוב בריבית ההסכמית הוא דרישה מפורשת של שמשון במהלך תקופת ההסכם. עוד דחה בית המשפט את טענת הארגון כי יש לפסוק את הריבית ההסכמית רק עבור התקופה שעד להגשת התביעה, וקבע כי יש לחשב את הריבית ההסכמית עד למועד התשלום בפועל. בפסק הדין נקבע עוד כי החיוב לא יצבור ריבית דריבית.

 

 

 

 

12. לסיכום קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי סכום הפרמיות, שהיה הארגון אמור לשלמן בתקופה הרלבנטית עמד על 1,853,508 מ"ג, כי שמשון היתה זכאית ל-25% מתוך סכום זה, הווה אומר: 463,377 מ"ג, ומסכום זה יש להפחית 20% בגין תגמולי ביטוח, שהיה על שמשון לשלמם במקרה של המשך קיום ההסכם. הסכום הנותר, בסך 371,022 מ"ג (שהומר למטבע יורו) נשא ריבית של פרומיל לחודש, מתאריך 17.2.1992 ועד לתשלום בפועל (הערה: עקב טעות סופר כלשהי, בית המשפט הנכבד, שקבע במקום אחד שסכום ההכנסות המגיע הוא 463,377, מ"ג הקליד במקום אחר 463,777, וכך גדל הפיצוי (לאחר הפחתת ה-20%) בכ-300 יורו). כן חויב הארגון לשאת בשכר טרחת עורכי דינה של מגדל בסכום של 30,000 ש"ח. תוצאת כל האמור היתה כי הארגון שילם למגדל בעקבות פסק הדין סכום כולל של כ-7.07 מיליון ש"ח (כ-1.235 מיליון יורו), מהם כ-2.88 מיליון ש"ח בדרך של שחרור הכספים שהיו בחשבון המשותף, והיתרה – ממשאביו – הוא.

 

 

 

 

13. מגדל והארגון הגישו שניהם ערעורים על פסק הדין. הכרעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד בכל אחת ואחת משמונה הסוגיות שבפסק דינו הן מושא לערעור, חלקן – של אחד מבעלי הדין, חלקן – של שניהם. נסקור להלן, בתמצית, את הטענות העיקריות בכל אחד מן הערעורים, ואת התשובות לטענות אלה, וזאת בזיקה לסדר הסוגיות שנדונו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

 

 

 

 

 

 

ערעור מגדל (ע"א 1266/08), ותשובת הארגון לערעור

 

 

 

 

14. מגדל השיגה על קביעות בית המשפט המחוזי הנכבד בסוגייה השניה והשלישית (כסדרן בפיסקה 11 לעיל) – הקביעה כי הארגון לא הפר את חובתו לבטח 95% מלקוחותיו, והקביעה הנגזרת מכך – כי הארגון איננו חב למגדל פיצויים בקשר עם הפרה מעין זו. לטענת מגדל, פסק הדין בשלב הראשון, שקבע כי בהיעדר הדו"חות החצי-שנתיים, לא הוכחה הפרת החובה לביטוח 95% מלקוחות הארגון, עניינו בתקופה שעד סוף שנת 1991. ברם קביעה זו איננה חלה, לשיטת מגדל, לגבי התקופה הרלבנטית, מתאריך 1.1.1992 (אז חדל הארגון לפעול לפי ההסכם) ועד לתאריך 17.2.1992 (תום תקופת ההפרה, לפי קביעת בית משפט זה ב-ע"א 10611/03 הנ"ל). לטענת מגדל, ברי שבמהלך התקופה הרלבנטית לא בוטח איש מלקוחות הארגון במגדל, בעוד שהתחייבותו של הארגון היתה לבטח את הלקוחות דווקא במגדל, ולא בכל חברת ביטוח, כקביעת בית המשפט המחוזי הנכבד. לפיכך, גורסת מגדל, היא זכאית לפיצוי המוסכם.

 

 

 

 

הארגון גורס מנגד כי סוגיה זו הוכרעה זה מכבר לחובת מגדל בשלב הראשון של ההתדיינות, ואין מקום לשוב ולפתוח את הסוגיה לדיון.

 

 

 

 

15. מגדל משיגה עוד על דרך החישוב של סכום הפרמיות הכולל, היא הסוגיה הרביעית, לה נדרש בית המשפט המחוזי. מגדל טוענת שחישוב סכום הפרמיות היה צריך להיעשות לא לפי כמות המבוטחים, שבוטחו על-ידי הארגון בפועל בחברת הסנה, כי אם לפי הפרמיות שהיה הארגון משלם לחברת הסנה אילו ביטח אצלה 95% מלקוחותיו. מגדל מבקשת בהקשר זה לבסס את טענתה שהארגון נמנע בפועל מלבטח 95% מלקוחותיו גם בחברת הסנה על מסמכים שונים, שהוגשו לבית המשפט בשלב הראשון של ההתדיינות, כמו על הממצאים בהליך פלילי, שהתנהל נגד הארגון והעומד בראשו (להלן: ההליך הפלילי). הארגון טוען מנגד, בהקשר זה, כי טענה זו נדחתה, כאמור, בשלב הראשון, ובכל מקרה – אין בראיות שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי כדי לבסס טענה עובדתית זו של מגדל. הארגון מלין אף על ניסיונה של מגדל לעשות שימוש בהליך הפלילי, מהלך שלסברת הארגון נחזה אך כניסיון להשחרת פניו ללא רלבנטיות משפטית כלשהי.

 

 

 

 

16. מגדל משיגה עוד על קביעת בית המשפט המחוזי בסוגיה החמישית, והיא – דרך חישוב חלקה של מגדל בפרמיות. לטענת מגדל, היא זכאית למלוא סכום הפרמיות, ולא רק לחלק היחסי מתוכן. הארגון טוען כי דרישה זו נעדרת היגיון, שכן 80% מפרמיות הביטוח שולמו למבטח המשנה, ושמשון אף לא דרשה בכתב התביעה המתוקן אלא 20% מפרמיות הביטוח.

 

 

 

 

באופן חלופי לאמור טוענת מגדל, במקרה שייקבע שהיא איננה זכאית למלוא סכום הפרמיות, כי יש לזכותה הן בפרמיות שאין חולק כי היו משולמות לה (20% מסכום הפרמיות הכולל), ובנוסף – היא זכאית לקבל 60% מרווחי מבטח המשנה, שלטענת מגדל זהות להכנסותיו של מבטח המשנה (80% מסכום הפרמיות הכולל), כך שבשקלול כל האמור היא זכאית לקבל שיעור של 68% מסכום הפרמיות הכולל. מגדל מבקשת ללמוד על זכות אחרונה זו מהוראות ההסכם שבינה לבין מבטח המשנה. הארגון טוען מנגד, בין היתר, כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו שמגדל לא הוכיחה מה היו רווחי מבטח המשנה (להבדיל מהכנסותיו).

 

 

 

 

17. מגדל טוענת, בסוגיה השישית, בה עסק בית המשפט המחוזי הנכבד, והיא – הפחתת הפיצוי בגין תגמולי ביטוח שהיה עליה לשלם, כי לא היה מקום להפחית דבר מחלקה בפרמיות, שהרי הארגון לא הוכיח פטירות של לקוחות מבוטחים בתקופה הרלבנטית. מגדל טוענת עוד כי בית המשפט שגה, כאשר מצא בכתב התביעה המתוקן בסיס להפחתת 20% מן הפרמיות.

 

 

 

 

הארגון טען מנגד כי גם בהיעדר ראיות, ממקרא כתב התביעה המתוקן עולה, לשיטתו, כי שמשון הודתה בפטירות בהיקף מסוים, שתגמולי הביטוח בגינם היו עומדים לא רק על 20% (כקביעת בית המשפט המחוזי), כי אם על 34% מן הפרמיות.

 

 

 

 

18. מגדל טוענת, בסוגיה השמינית, והיא – הוספת הריבית לסכום הפיצוי, כי היה על בית המשפט להוסיף לקרן החיוב לא רק את ריבית ההסכמית של פרומיל ליום, אלא אף לצרף את הריבית הנצברת לקרן אחת לשנה, כמצוות סעיף 7 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית והצמדה), כפי שקוראת אותו מגדל. זאת, לשיטת מגדל, כחלק מן המגמה של העמדת הנפגע במצבו אלמלא ההפרה, ולפצותו על שנשללה ממנו הזכות לעשות שימוש בכספו במועד. הארגון טוען מנגד, בין היתר, כי החוזה הקובע חיוב בריבית חריגה במיוחד של 0.1% ליום, או 36.5% לשנה, ודאי אין ללמוד ממנו על כוונה להוסיף ריבית דריבית לכל חוב.

 

 

 

 

19. מגדל משיגה עוד על היקפן הנמוך, לשיטתה, של ההוצאות שבהן זוכתה (שכר טרחת עורכי דין בסך של 30,000 ש"ח), ודאי בהשוואה להיקף התיק ואף להיקף הפיצויים, שבהם זכתה. הארגון גורס כי אין מקום לערכאת הערעור להתערב בהוצאות אלה, לא ככלל ולא בנסיבות המקרה.

 

 

 

 

ערעור הארגון (ע"א 1297/08), ותשובת מגדל לערעור

 

 

 

 

20. בערעורו טוען הארגון, בסוגיה הראשונה, בה דן בית המשפט המחוזי, כי שגה בית המשפט כאשר מנע ממנו את האפשרות להביא ראיות, בעניין רשימת בני-הביטוח החדשים, שהצטרפו כלקוחות לארגון בתקופה הרלבנטית, בעניין הנפטרים ותגמולי הביטוח ששולמו בגינם, ובעניין הוצאות הניהול של מגדל. לטענת הארגון, נתונים אלה לא היו רלבנטיים בשלב הראשון של ההליך, וזאת מן הטעם ששמשון הגבילה את סכום התביעה לסך של ששה מיליון ש"ח, נמוך בהרבה מן הפרמיות שבגינן תבעה, והנתונים הנוספים הפכו רלבנטיים רק כאשר תקופת הפיצוי הוגדרה והוגבלה בתום השלב הראשון של ההתדיינות לתקופה בת 48 ימים. מגדל מצידה סומכת ידיה על קביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה.

 

 

 

 

21. הארגון משיג עוד על קביעתו של בית המשפט המחוזי בסוגיה הרביעית, היא סכום הפרמיות, שמהן נגזר הפיצוי למגדל. הארגון טען בעניין זה – וטענתו קשורה להשגתו בעניין שלילת האפשרות להציג ראיות חדשות – כי קביעת סכום הפרמיות על יסוד הנתונים שהיו קיימים בפני בית המשפט, והם – מספר המבוטחים בחברת הסנה בתקופה הרלבנטית, גרם לארגון עוול. לטענתו, הוזלת הביטוח, עת עבר הארגון לפעול מול הסנה במקום מול שמשון, הובילה להגדלת מספר הלקוחות הקיימים שבוטחו על-ידו. אם מטרת הפיצוי היא להעמיד את מגדל במצב בו היתה מוצאת עצמה אילולא הפרת החוזה (דהיינו לו החוזה היה נמשך גם בתקופת ההפרה הרלבנטית), הרי שיש לבחון מה היה מספר לקוחות הארגון שהיו מבוטחים בשמשון עקב ההפרה במצב החוזה – מספר שהיה נמוך ממספר הלקוחות שבוטחו בפועל בחברת הסנה. מגדל, מצידה, סבורה כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו את סכום הפרמיות על יסוד הפרמיות ששולמו להסנה בפועל בתקופה הרלבנטית.

 

 

 

 

22. הארגון מערער עוד על קביעת בית המשפט קמא בסוגיה השישית, והיא – ניכוי תגמולי הביטוח שהיה על שמשון לשאת בהם במקרה של המשך קיום החוזה. הארגון טוען (וטענה זו קשורה שוב לשאלת הבאתן של הראיות החדשות) כי הנתונים האמיתיים אודות מספר הנפטרים ותגמולי הביטוח מצויים כולם במסמכים שבידי שמשון, ומשלא הובאו הנתונים – נמנע בירור אמיתי של סכום הפרמיות שהיתה שמשון יכולה לשמר בידה במקרה של המשך החוזה. תשובתה של מגדל – המשקפת את עמדתה בערעורה – היא שבהיעדר ראיות של הארגון אודות פטירות המבוטחים, לא היה מקום להפחית תגמולי ביטוח כלשהם מחלקה בפרמיות, וכי בית המשפט המחוזי שגה כאשר הפחית 20% מחלקה של מגדל בפרמיות, על יסוד קריאתו את האמור בכתב התביעה המתוקן.

 

 

 

 

23. טענה דומה לזו הקודמת מעלה הארגון בקשר לקביעת בית המשפט בסוגיה השביעית – של הפחתת הוצאות ניהול מן הפיצוי. גם במקרה זה, הארגון גורס כי היה מקום לאפשר לו להציג ראיות בעניין, בעוד שמגדל סבורה שלא היה מקום לעשות כן, וממילא – לא היו לה הוצאות ניהול.

 

 

 

 

24. השגה אחרונה של הארגון היא בסוגיה השמינית בפסק הדין, והוא – שיערוך החוב. השגה זו, שלה שני ראשים, היא בעלת המשקל הכספי הרב ביותר, ולכן הארגון מתמקד בה בערעורו.

 

 

 

 

הארגון קורא את כתב התביעה המתוקן של שמשון, משנת 1994, כמלמד על כך ששמשון המירה את הסכום הנתבע ממטבע זר – לש"ח, ואת תביעת הפיצוי של ריבית בת פרומיל ליום היא המירה בתביעה של ריבית והצמדה על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה. לסברת הארגון, היה איפוא מקום לחשב את הפיצוי בש"ח, ולא במרק גרמני. בנוסף, וזה העיקר, הארגון סבור כי לא היה מקום לחייבו בתשלום הנושא ריבית של 0.1% לתקופה של כ-16 שנים, מהפרת ההסכם ועד לתשלום בפועל. הארגון גורס כי ריבית שכזו מהווה משום פיצוי מוסכם ומופרז, שהיה על בית המשפט המחוזי להפחיתו לגדר הסביר והצפוי על-ידי הצדדים במועד ההתקשרות בחוזה. הארגון מוצא כי קיומו של החשבון המשותף, שהיווה בטוחה לתשלום הפרמיות, מצדיק אף הוא את הפחתתו של הפיצוי המוסכם, עד כמה שניתן להבין – באופן שישווה את התוספת על סכום הפיצוי הנומינלי, לתשואה שהושגה על הקרן בחשבון המשותף. הארגון מטעים כי אין ללמוד דבר מן העובדה שהוא עצמו תבע משמשון פיצויים הנושאים את הריבית ההסכמית של פרומיל ליום, גם לתקופה של הפרת החוזה (הנטענת), שכן בעוד שמגדל היתה מובטחת באמצעות החשבון המשותף, לארגון לא היה ביטחון כלשהו, והריבית ההסכמית היוותה התרופה היחידה שיכולה היתה להבטיח כי לא יינזק מעיכוב בביצוע תשלום של שמשון לארגון.

 

 

 

 

מגדל, מצידה, טוענת כי אין בכתב התביעה המתוקן כל הגבלה של הריבית – לזו הקבועה בחוק פסיקת ריבית והצמדה דווקא, וממילא – היא היתה זכאית, לסברתה, לריבית ההסכמית, אפילו לא היתה עומדת על קבלתה בגדרי כתב התביעה. מגדל סבורה כי צדק בית המשפט המחוזי בסרבו להתערב בגובה הריבית המוסכמת, וכן היא מטעימה כי לא היה בקיומו של החשבון המשותף כדי להבטיח את התשלום לה, כאשר הארגון מנע את שחרור הכספים מן החשבון המשותף לידיה.

 

 

 

 

הליכים לאחר הדיון: תחשיבים, בקשה לתיקון טעות סופר, והשלמת טיעון מטעם הארגון

 

 

 

 

25. בעקבות הדיון בעל-פה שהתקיים בפנינו, הגישו הצדדים, לבקשתנו, תחשיבים הכוללים ביטוי כספי של טענותיהם העקרוניות. לא נידרש כאן לפרטי התחשיבים. חשוב לציין רק כי בתחשיבו של הארגון נזכרו, לראשונה, שתי טעויות נטענות נוספות בפסק הדין, אותן מצא הארגון לשיטתו. זכרן של אותן טעויות נטענות, שעל פרטיהן נעמוד להלן, לא בא בגדרי ערעורו המקורי של הארגון, וניכר כי מועד גילויין בידי הארגון היה עת הוא נפנה לערוך את התחשיב.

 

 

 

 

26. טעות נטענת אחת במסגרת זו הקשרה הוא בסוגיה החמישית בה דן בית המשפט – דרך חישוב הפיצוי למגדל מתוך סכום הפרמיות הכולל. לאחר שבית המשפט קבע מה סכום הפרמיות הכולל שלא שולם, הוא הוסיף וקבע כי מגדל זכאית ל-25% מסכום הפרמיות. הארגון גורס כי המדובר בטעות חשבונאית מובהקת, שכן חלקה של מגדל בפרמיות (שחושבו לפי 125% מן הסכום שבסיכון) הוא כיחס שבין 25 לבין 125, הווה אומר: 20% מסכום הפרמיות, ולא 25 מתוך 100, שהם 25% מסכום הפרמיות. משמעות הדבר היא שיש להעמיד את הפיצוי למגדל על 80% מכל סכום שייפסק בעקבות הערעורים – כיחס בין 20 לבין 25 (טעות נטענת זו תכונה להלן: הטעות הראשונה).

 

 

 

 

27. טעות נטענת שנייה חדשה לגבי פסק הדין הקשרה הוא בסוגיה השישית בה דן בית המשפט – הפחתה מתוך סכום הפרמיות של תגמולי הביטוח, שהיה על מגדל לשלם כתוצאה מפטירת מבוטחים. בית המשפט קבע, כאמור, כי אין מקום להבאת ראיות ביחס למספר הפטירות בפועל, ברם הוא מצא – על יסוד טענת הארגון בעניין – כי בכתב התביעה המתוקן של שמשון קיימת הודאת בעל דין בכך שתגמולי הביטוח בגין הפטירות עמדו על 20% מן הפרמיות, ובהתאם – הפיצוי למגדל יעמוד על 80% מהכנסותיו מפרמיות. מגדל ערערה, כאמור, על קביעה זו, וטענה כי אין בכתב התביעה המתוקן הודאת בעל דין כלשהי, ואין מקום להפחית מן הפרמיות הוצאות כלשהן בגין פטירות. בגדרי תחשיבו טען הארגון, לראשונה, כי קריאה נכונה של כתב התביעה המתוקן מלמדת על כך ששמשון הודתה בכך שתגמולי הביטוח בגין פטירות עלו על 40% מן ההכנסות, ולא רק 20%, כקביעת בית המשפט המחוזי (טעות נטענת זו תכונה להלן: הטעות השנייה).

 

 

 

 

28. בשים לב לכך שאותן טעויות נטענות נתגלו על-ידי הארגון רק במסגרת עריכתו של התחשיב, הרי שהן לא נכללו בערעור כאמור. אף בגדרי התחשיב לא ביקש הארגון מבית משפט זה לתקן אותן טעויות, אלא ציינן בהערת שוליים, שלא ברורה נפקותה המשפטית, ואשר נועדה ללמד אך עד כמה היטיב פסק דינו של בית המשפט המחוזי עם מגדל.

 

 

 

 

29. בסמוך לאחר הגשת התחשיב לבית משפט זה, פנה הארגון לבית המשפט המחוזי בבקשה להארכת מועד לתיקון טעות סופר, וזאת אך ורק ביחס לטעות הראשונה, החשבונאית, שלגביה ניתן היה לנסות ולטעון כי אכן מדובר בטעות סופר בת-תיקון בהתאם להוראת סעיף 81 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984. מגדל מצידה התנגדה לבקשה להארכת מועד. לגוף הדברים, היא לא הכחישה כי נפלה טעות בפסק הדין, אך טענה כי בפסק הדין נפלה טעות אחרת, המקזזת בדיוק את הטעות האמורה – של הפחתה שלא לצורך, לסברתה, של 20% מהכנסותיה בגין תגמולי ביטוח בשל פטירות המבוטחים. הארגון השיב על טענה זו כי בעניין זה נפלה דווקא טעות לרעתו (היא הטעות השנייה שפורטה לעיל), וכי תגמולי הביטוח בגין פטירות הגיעו כדי למעלה מ-40% מן ההכנסות.

 

 

 

 

30. בהסכמת הצדדים בבית המשפט המחוזי, הוחלט כי הטענה בעניין הטעות הראשונה תועבר להכרעה בבית המשפט העליון בגדרי הערעור, תיחשב כחלק מהודעת הערעור, וכן הוסכם כי הצדדים יגישו השלמת טיעון מטעמם בעניינה. ואכן, בתאריך 22.2.2011, הגישו בעלי הדין בקשה מוסכמת כאמור, והארגון הגיש השלמת טיעון מטעמו. השלמת הטיעון מוגדרת ככזו המתמקדת ב"קיומה של טעות סופר מתמטית" – היא הטעות הראשונה, של זיכוי מגדל ב-25% מסכום הפרמיות, במקום 20% מהן. עם זאת, ובתורת תשובה לטענת מגדל בעניין הצורך בביטול ההפחתה בשיעור של 20% בפיצויים בגין תגמולי ביטוח, מקדים הארגון וטוען כי לא רק שאין מקום לבטל את ההפחתה בגין פטירות, אלא אף להגדילה ולהעמידה על 47.8% מסך ההכנסות, והוא מבקש כי בית משפט זה אכן יתקן את פסק הדין במובן זה. הארגון מטעים בהשלמת הטיעון כי טענתו זו בעניין הטעות השנייה מהווה: "טענה שהמערער העלה בערעור וקבלתה תחמיר את מצב המשיבה".

 

 

 

 

מגדל, בהשלמת הטיעון מטעמה מתאריך 10.3.2011, לא הכחישה את דבר הטעות הראשונה. עם זאת, לשיטתה, הרי שכמבואר בערעור מטעמה, ממילא היא זכאית ל-100% מהפרמיות, ולחלופין – ל-68% מסכום הפרמיות (ראו: פיסקה 16 לעיל), כך שלשיטתה אין רלבנטיות אם בית המשפט המחוזי פסק לה 25% מסכום הפרמיות במקום 20% מתוכן. מגדל מוסיפה את שטענה כבר בבית המשפט המחוזי, כי בפסק הדין הופחתו בטעות 20% מן הפיצויים המגיעים לה בגין תגמולי ביטוח בשל פטירות (ראו: פיסקה 17 לעיל), טעות שיש בה כדי לקזז בדיוק את הטעות הראשונה, שנעשתה לטובתה. באשר לדרישת הארגון להעמיד את הפחתת הפרמיות בגין פטירות על 47.8%, במקום 20%, טוענת מגדל כי המדובר בטענה שלא בא זכרה – לא בבית המשפט המחוזי, לא בערעורים, ולא במסגרת הבקשה לתיקון טעות סופר, והיא אף חורגת מטענות הארגון עצמו בבית המשפט המחוזי ביחס להיקף ההפחתה הנדרש בשל פטירות המבוטחים.

 

 

 

 

לאחר שסקרנו כל ההתפתחויות שהתרחשו במכלול זה – יש בפנינו אותה תשתית הדרושה לחיתוך הדין. בנושא זה נתמקד מיד בסמוך.

 

 

 

 

 

 

דיון והכרעה

 

 

 

 

31. לסברתי, רוב השגותיהם של בעלי הדין על פסק דין הבהיר והסדור של בית המשפט המחוזי הנכבד – להידחות. הטענה היחידה שמצדיקה את התערבותנו היא הטענה בדבר טעות סופר, של זיכוי מגדל ב-25% מסכום הפרמיות, במקום ב-20% מהן. נבאר את הדברים להלן. למען הנוחות, סקירת הטענות תיעשה כסדרן של הסוגיות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (שחלקן זכו להשגות הן מזה והן מזה), ולא בדרך של בחינה בנפרד של טענות כל צד בערעורו, ובמקרה של הארגון – אף בהשלמת הטיעון מטעמו.

 

 

 

 

סוגיה ראשונה – זכות הארגון להביא ראיות נוספות (ערעור הארגון)

 

 

 

 

32. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי הארגון מנוע מלהציג ראיות נוספות לביסוס טענותיו בתחשיבו. בדין כך נקבע. כידוע – "כלל הוא לעניין הגשתן של ראיות, שבעל דין אמור להגישן ב'חבילה אחת' – כך ולא בתפזורת, זעיר פה זעיר שם" (ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פ"ד מו(3) 738, 742 (1992)). אמנם, בעל דין יכול לנסות ולשכנע כי קיימים טעמים "סבירים והוגנים" לאפשר לו לתקן את כשליו (ראו: שם, בעמ' 742), אולם במקרה שבפנינו לא קיימים טעמים כאמור. העובדה ששאלות החבות והפיצוי לשמשון לא הוכרעו בשלב הראשון של ההתדיינות, ובירור המחלוקת נמשך – דרך מקרה ממש – שלב נוסף – איננה מקימה עילה לכך שתינתן לארגון האפשרות להציג עתה את הראיות, שיכול היה להביאן כבר בעת הדיון בשלב הראשון. שמשון הרי הגישה תביעת פיצויים נגד הארגון, בטענה של הפרת החוזה. לגישתה, משך ההפרה עמד על כשנתיים ורבע (ממועד הודעת הביטול ועד להגשת התביעה), ולחלופין – על כשנה, שהיא תקופת הודעה מוקדמת סבירה. הארגון לא הסתפק בהכחשה גורפת של החבות, כי אם בטענה חלופית שחבותו לשמשון נמוכה מן הנטען (ראו: עמ' 27 לסיכומיו בבית המשפט המחוזי, בשלב הראשון). לא היתה כל מניעה לכך שבגדרי טענה זו, יבקש הארגון לטעון ולהוכיח כי יש להפחית מן ההכנסות ששמשון טענה להן כי היתה מפיקה, אילו היה ההסכם מקוים, אף את כל ההוצאות, שהארגון טוען כי היו צפויות לשמשון, או להוכיח כי גובה ההכנסות של שמשון היה נמוך מכפי שטענה. יש קושי רב איפוא לקבל עתה את טענת הארגון, שלפיה לא היתה חשיבות להוכחת נתונים הקשורים בתקופה הרלבנטית (בת 48 הימים), כל עוד גרסתה של שמשון היתה להפרת הסכם במשך תקופה ממושכת הרבה יותר, וכל עוד היא טענה לזכות עקרונית לפיצויים בהיקף גדול משמעותית מן הסכום שמשיקולי אגרה היא הסתפקה בלתובעו בפועל. טענת הארגון, ממנה עולה שקביעת בית המשפט העליון, שלפיה החוזה הופר לתקופה של 48 ימים (אך לא שנה ומעלה, כטענת מגדל) – היא משום קביעה הטורפת את הקלפים ומצדיקה הבאת ראיות חדשות, היא בעייתית, במיוחד בהתחשב בכך שהארגון עצמו טען שתקופת ההפרה היא לכל היותר בדיוק התקופה הרלבנטית. זאת, בגדרי בקשה של הארגון למחוק על הסף את תביעת שמשון, שם טען הארגון מפורשות כי שמשון רשאית להגיש תביעה לפיצוי לכל היותר ביחס לתקופה שבין 1.1.1992 לבין 17.2.1992 (ראו: המ' 718/95, החלטת כב' השופטת מ' סוקולוב מתאריך 21.11.1996). אם זו היתה טענתו של הארגון מלכתחילה, וטענה זו אף התקבלה לבסוף על דעת בית משפט זה, אזי קשה לומר כי הקביעה שהארגון הפר את החוזה בתקופה הרלבנטית נפלה על הארגון כרעם ביום בהיר, או כי היתה הצדקה כלשהי לארגון שלא להביא מלכתחילה את כל הנתונים לעניין היקף הנזק בתקופה הרלבנטית. ערעור הארגון בעניין זה דינו להידחות איפוא. מובן שקביעה זו משליכה על טענות הארגון בסוגיות הספציפיות, הכרוכות בהבאת ראיות נוספות על-ידו בשלב זה של ההליכים (הסוגיה הרביעית, השישית והשביעית), כמפורט בהמשך הדברים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סוגיה שנייה – טענת מגדל כי הארגון הפר את חובתו לבטח 95% מלקוחותיו (ערעור מגדל)

 

 

 

 

33. בית המשפט דחה את טענת מגדל, שלפיה הארגון הפר את חובתו החוזית לבטח 95% מלקוחותיו בשמשון. מגדל משיגה על קביעה זו, כאמור. דין ערעורה של מגדל בעניין – להידחות, משזו הוכרעה זה מכבר בשלב הראשון, באופן סופי. יוזכר: בהתאם לחוזה, כפי שתוקן בדצמבר 1986, לשמשון עמדה הזכות לדרוש מן הארגון דו"חות חצי-שנתיים אודות לקוחותיו, ואם יתברר מן הדו"חות ש-5% מלקוחות הארגון לא בוטחו – תקום לשמשון הזכות לפיצוי מוסכם בקשר עם ההפרה. כך טענה אף שמשון עצמה בכתב תביעתה המתוקן (סעיף 6). בפועל, שמשון לא דרשה את הדו"חות החצי-שנתיים במהלך חיי החוזה, ואף לא בכתב התביעה המקורי. רק בכתב תביעתה המתוקן היא עתרה לכך שהארגון ימסור לה את הדו"חות החצי-שנתיים, וישלם לה פיצויים: "לפי הנתונים שיתבררו לאחר שיומצאו הדו"חות כאמור" (סעיף 24.3 וכן הסייפא לכתב התביעה המתוקן). ברם בית המשפט המחוזי, בפסק דינו בשלב הראשון, קבע מפורשות כי לשמשון אין זכות לדרוש את הדו"חות גם שנים לאחר תום החוזה (סעיפים 26-24 לפסק הדין), ובית משפט זה אישרר את הקביעה האמורה (סעיף 18 לפסק הדין ב-ע"א 10611/03). בהיעדר זכות לדרישת הדו"חות החצי-שנתיים, ובהיעדר ראיות אחרות, הרי שכפי שנקבע כבר בשלב הראשון של ההתדיינות – אין מגדל יכולה להוכיח כי הארגון הפר את התחייבותו לביטוח 95% מלקוחותיו.

 

 

 

 

סוגיה שלישית – אי-זכאות מגדל לפיצוי המוסכם בשל הפרת ההתחייבות לביטוח 95% מלקוחות הארגון (ערעור מגדל)

 

 

 

 

34. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו, בשלב הראשון של ההתדיינות, כי: "מששמשון לא הוכיחה בדרך אחרת מה סכומים מגיעים לה לטענתה בהקשר זה – אין מקום להתייחס לתביעה הכספית" (סעיפים 26-24 לפסק הדין). בית משפט זה קבע אף הוא כי: "לאור העובדה כי התביעה הכספית ביחס לרכיב זה התבססה על נתונים אשר יתבררו בעקבות המצאת הדו"חות, ועל רקע קביעתה של הערכאה הדיונית לפיה לא הוכח באופן אחר מהו הסכום לו זכאית מגדל בגין רכיב זה, הרי שדינה של השגה זו להידחות" (סעיף 18 לפסק הדין בערעור). יוזכר, כי שמשון עצמה טענה מפורשות בכתב התביעה המתוקן כי את היקף הפיצוי המגיע לה בשל הפרת ההתחייבות הנטענת לביטוח 95% מלקוחות הארגון, יש לקבוע על יסוד הדו"חות החצי שנתיים, לאחר שאלו יימסרו לידיה. לפיכך, בנפול טענת הזכות לעיון בדו"חות, זה אף גורלה של תביעת הפיצויים הנסמכת עליהם.

 

 

 

 

אוסיף, למעלה מן הצורך, כי טענת מגדל, שלפיה בתקופה הרלבנטית לא ביטח הארגון ולו לקוח אחד בשמשון, לא כל שכן 95% מלקוחותיו, ממילא לא היה בה, כשלעצמה, כדי להקים למגדל זכות אפשרית לפיצוי. הסעיף הרלבנטי בחוזה (סעיף 1B לתיקון לחוזה, מדצמבר 1986, ת/4), שמגדל נמנעה מלצטט אותו, קובע כי הפרה המזכה בפיצוי היא הימנעות הארגון מלבטח לפחות 95% מלקוחותיו במשך תקופה בת ששה חודשים. עד לסוף שנת 1991, כך נקבע כבר (אף לשיטת מגדל) – לא אירעה הפרה. הימנעות הארגון מלהמשיך ולבטח את לקוחותיו בשמשון, בניגוד לחוזה, נמשכה 48 ימים. תקופה זו קצרה מתקופת ששה החודשים, הנקובה בחוזה, ומגדל לא התיימרה אפילו להבהיר כיצד חרף האמור, ניתן לקרוא את התניה בחוזה כמקימה לה זכות פיצוי בנסיבות אלה. בכל מקרה, כאמור לעיל, בהיעדר דרישה במועד של הדו"חות החצי-שנתיים – מנועה מגדל מלטעון להפרת ההתחייבות החוזית, ולפיצוי מכוחה.

 

 

 

 

סוגיה רביעית – דרך חישוב הפרמיות, שהיו צריכות להיות משולמות לשמשון אילולא הופר ההסכם (ערעורים הדדיים)

 

 

 

 

35. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע, כאמור, כי סכום הפרמיות בתקופה הרלבנטית, שממנו ייגזר חלקה של מגדל, הוא כסכום הפרמיות, ששילם הארגון לחברת הסנה בפועל באותה תקופה, בתוספת 25% (נוכח הפערים בדרך חישוב הפרמיות ששולמו לשמשון, לפי בסיס של 125% מן הסכום שבסיכון, לעומת אלה ששולמו להסנה, לפי בסיס של 100% בלבד מן הסכום שבסיכון). בית המשפט דחה, כאמור, את טענת הארגון, שלפיו בסיס החישוב צריך להיות הפרמיות, ששילם הארגון לשמשון עד לסוף שנת 1991, בתוספת המבוטחים החדשים שנתווספו בחודשים ינואר ופברואר 1992 (אך לא – לקוחות הארגון ה"ותיקים" שלא בוטחו בשמשון, בזמן שהארגון פעל מולה). בית המשפט אף דחה מאידך גיסא, כאמור, את טענת מגדל, כי בסיס החישוב צריך להיות הפרמיות, שהיה משלם הארגון לחברת הסנה, אילו היה עומד בהתחייבותו לבטח 95% מלקוחותיו. בעלי הדין משיגים על קביעות אלה.

 

 

 

 

36. הארגון טוען, כאמור, כי קביעת סכום הפרמיות על יסוד מספר המבוטחים בחברת הסנה בתקופה הרלבנטית גרמה לו עוול, שכן הארגון הגדיל את מספר לקוחותיו, שבוטחו בביטוח המוזל של הסנה (פרמיות לפי סכום סיכון של 100%), ביחס למספר הלקוחות שבוטחו בשמשון (פרמיות לפי סכום סיכון של 125%). טענה זו ייתכן שהיתה מתבררת כנכונה, אילו היה הארגון מציג ראיות, שהיו מלמדות בבירור על מספר הלקוחות המבוטחים בשמשון לכל אורך שנת 1991, לעומת גידול חד במספר המבוטחים בהסנה. ברם הארגון נמנע מלהציג ראיות כאלה במועד המתאים לכך, הוא השלב הראשון של ההתדיינות, וכמובהר לעיל, הוא מנוע מלהציגן עתה.

 

 

 

 

ראוי לציין כי סביר שהימנעות הארגון מלהציג את הנתונים הרלבנטיים בשלב הראשון נעשתה בכוונת מכוון. אילו הארגון היה מוכיח את מספרם הנמוך יחסית של לקוחותיו, שהופנו לקבלת ביטוח משמשון, כחלק מניסיונו לבסס את טענתו לסכום פרמיות נמוך יחסית שאבד לשמשון כתוצאה מהפרת החוזה בתקופה הרלבנטית, היה הדבר עלול לגרום לארגון לנזק משמעותי בחזית אחרת של הסכסוך עם מגדל: מגדל היתה מצליחה אז להוכיח, כנראה, גם בלא שתקבל לידה את הדו"חות החצי-שנתיים, את הפרת ההתחייבות של ביטוח 95% מלקוחות הארגון – הפרה אשר הפיצוי המוסכם בגין הפרתה הוא גבוה. הארגון בחר שלא להציג את הנתונים האמורים, ובפסקי הדין בשלב הראשון נקבע שבהיעדר נתונים – אין ראייה להפרת ההתחייבות לביטוח 95% מהלקוחות ואין למגדל עילה לפיצוי. עתה, כאשר הארגון "מחוסן" מפני תביעת מגדל בעילה זו, הוא מבקש לצרף נתונים אודות מספר הלקוחות המבוטחים, כדי "לשפר" את מצבו בחזית אחרת של הסכסוך – גובה סכום הפרמיות.

 

 

 

 

בכל מקרה, בין אם זו הסיבה להימנעותו של הארגון מלהציג את הראיות האמורות, ובין אם לאו – הרי שצדק בית המשפט הנכבד קמא, כאשר לא איפשר לארגון להוסיף ראיות באיחור של עשור. בהיעדר ראיות אודות המספר המדויק של לקוחות הארגון, שבוטחו בהסנה, אך לא בוטחו קודם לכן בשמשון, הרי שלא היה בפני בית המשפט המחוזי נתון טוב יותר לצורך אומדן הפרמיות שהיו משולמות לשמשון בתקופה הרלבנטית, אילולא הפרת ההסכם, מאשר הפרמיות ששילם הארגון להסנה בתקופה הרלבנטית. דין ערעור הארגון בסוגיה זו – להידחות איפוא.

 

 

 

 

37. נפנה עתה לערעורה של מגדל בסוגיית סכום הפרמיות, ולטענתה כי היה די לחשב את הפרמיות שהיו משולמות לה (במקום לחברת הסנה) בתקופה הרלבנטית, לא על בסיס הפרמיות ששולמו בפועל להסנה, אלא על בסיס הנחה שהארגון היה עומד בהתחייבותו לבטח 95% מלקוחותיו גם בתקופה הרלבנטית. השגה זו של מגדל איננה אלא ניסיון להכניס "דרך החלון" את שבית המשפט המחוזי ובית משפט זה הותירו "מחוץ לדלת", בשלב הראשון של ההליך. דינה של השגה זו – להידחות איפוא, כדרכה של ההשגה של מגדל בסוגיה השנייה, לעיל. אוסיף כי לא ניתן היה לעשות כאן שימוש בפסקי הדין של בית המשפט המחוזי ושל בית המשפט העליון באותו הליך פלילי, וזאת כבר מן הטעם שאלו ניתנו לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי מושא הערעור, ומגדל אף לא ביקשה לצרפם כראיה חדשה בערעור.

 

 

 

 

סוגיה החמישית – דרך חישוב הפיצוי למגדל מתוך סכום הפרמיות הכולל (ערעורים הדדיים)

 

 

 

 

38. לאחר שקבע מהו סכום הפרמיות, לפי בסיס חישוב של 125% מן הסכום שבסיכון, קבע בית המשפט המחוזי, כאמור, כי: "הנזק המוכח של מגדל הוא בשיעור של 25% מסכום הפרמיות – היינו 25% מהסכום של 1,853,508 מ"ג – סכום של 463,377 מ"ג". בית המשפט סירב לזכות את מגדל בפיצוי בגין הנתח שהיתה שמשון אמור לקבל, לטענתה, מרווחיו של המבטח המשנה בגין חלקו בפרמיות.

 

 

 

 

39. השגה ראשונה של מגדל על קביעה זו עניינה בסירוב בית המשפט להעניק לה את מלוא הפרמיות (המחושבות לפי ביטוח של 125% מן הסכום שבסיכון). דרישה זו של מגדל נעדרת בסיס. מגדל אמורה היתה לקבל 20% מן הפרמיות (לפי היחס של 25 ל-125), ומבטח המשנה – 80% מן הפרמיות (לפי היחס של 100 ל-125). הענקת פיצויי הקיום למגדל בגין הפרת החוזה משמעה כי יש להעמיד את מגדל במצב בו היתה אילו קוים החוזה, ולא במצב טוב פי חמישה הימנו. דרישה זו של מגדל אף עומדת בסתירה חזיתית למה שנדרש מפורשות בכתב התביעה ("פרמיות: 20% (מתוך 125%) מהפרמיות ..."; ראו: סעיפים 19.2(א) ו-19.3(א) לכתב התביעה המתוקן).

 

 

 

 

השגה שניה של מגדל עניינה בסירוב בית המשפט המחוזי להעניק לה 60% מרווחי מבטח המשנה, וזאת על יסוד הסכם שבין שמשון לבין מבטח המשנה, המקנה לשמשון נתח רווחים כאמור. בית המשפט הנכבד קמא דחה השגה זו, בקובעו כי אפילו קיימת זכות – לא הוצגו ראיות שילמדו על שיעור רווחיו של מבטח המשנה, בדין נקבע כך. טענת מגדל בערעורה, כי למבטח המשנה לא היו כל הוצאות – לא הוכחה. אוסיף, כי עיון בהסכם שבין שמשון לבין מבטח המשנה, שמגדל צירפה (ת/5), אך נמנעה מלהפנות אליו מפורשות, מגלה, בנספח D לו, כי הסיכום בין שני הצדדים להסכם היה לא רק לשיתוף ברווחים, אלא אף לשיתוף בהוצאות, כך שהטענה שלא היו הוצאות – איננה נראית כמשכנעת. עוד יצוין כי מגדל אף לא הציגה בפנינו כל נתון שילמד על כך שבמהלך תקופת קיומו של ההסכם קודם להפרתו בידי הארגון (1991-1987) קיבלה שמשון בפועל נתח מרווחי מבטח משנה, באופן שהפרת ההסכם בראשית שנת 1992 הסבה לה נזק בהקשר זה.

 

 

 

 

דין שתי השגות מגדל על דרך חישוב ההכנסות שאבדו לשמשון – להידחות איפוא.

 

 

 

 

40. הארגון, מצידו, טוען כי נפלה טעות סופר בקביעת בית המשפט המחוזי, בקובעו כי: "הנזק המוכח של מגדל הוא בשיעור של 25% מסכום הפרמיות – היינו 25% מהסכום של 1,853,508 מ"ג – סכום של 463,377 מ"ג". כאמור, הארגון טוען כי מגדל זכאית אמנם לפרמיות שהיתה שמשון מקבלת, המחושבות לפי 25% מן הסכום שבסיכון, אך זאת מתוך סכום הפרמיות הכולל, המחושב לפי 125% מן הסכום שבסיכון. הווה אומר: מגדל זכאית רק ל-20% מסכום הפרמיות הכולל (לפי היחס של 25 ל-125).

 

 

 

 

מגדל איננה חולקת על נכונות טענה זו של הארגון, שברי כי היא נכונה: חלוקת ההכנסות – וההוצאות של תשלום תגמולי הביטוח – בין שמשון לבין מבטח המשנה היה לפי יחס של 20% לשמשון, ו-80% למבטח המשנה (או, לפי החישוב של כלל הפרמיות כנגזר מ-125% מן הסכום שבסיכון – 25% לשמשון ו-100% למבטח המשנה). מכאן, שהפיצוי למגדל אכן צריך להיות בגובה של 20% (לפי היחס: 25 ל-125), ולא 25%, מסכום הפרמיות הכולל, שהיה אמור הארגון לשלם אילולא ההפרה, וזאת בניכוי 20% מן ההוצאות (בהן נדון בהמשך). לפיכך יש להורות על זיכוי מגדל בחמישית מסכום הפרמיות, במקום ברבע מהן, דבר המביא להפחתה של 20% מכל סכום פיצוי שתקבל מגדל.

 

 

 

 

טענות מגדל על כך שיש טעויות אחרות בפסק הדין, אשר "מקזזות" את טעות הסופר האמורה – נעדרות נפקות. יש להורות איפוא על תיקונה של הטעות החשבונית בפסק הדין, ולבחון בנפרד האם יש לקבל את טענות מגדל להגדלת שיעור הפיצויים, להם היא זכאית (טענות אשר כמובהר לעיל ולהלן – דינן להידחות).

 

 

 

 

41. פסק הדין נשוא הערעור (סעיף 27 סייפא) יתוקן איפוא, במובן זה שייקבע כי מגדל זכאית ל-20%, ולא ל-25% מסכום הפרמיות, של 1,853,508 מ"ג, הווה אומר: 370,702 מ"ג (נכון לתאריך 17.2.1992, וטרם ניכוי הוצאות).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סוגיה שישית – הפחתת תגמולי ביטוח מחלקה של מגדל בסכום הפרמיות (ערעורים הדדיים)

 

 

 

 

42. בית המשפט קבע, כאמור, כי מתוך חלקה של מגדל בפרמיות יש להפחית את תגמולי הביטוח, שהיה עליה לשאת בהם אילו היה הארגון ממשיך לבטח את לקוחותיו בשמשון בתקופה הרלבנטית. נקבע כי הארגון איננו רשאי להציג ראיות נוספות בשאלת היקף הפטירות, אך נקבע גם שמכתב התביעה המתוקן של שמשון עצמה עולה כי היא העריכה את מספר הנפטרים בשיעור של 20% מכלל המבוטחים, כך שיש להפחית מסכום הפיצוי סכום של 20%. שני הצדדים מערערים על קביעה זו, כאמור: הארגון משיג בערעורו על כי לא ניתנה לו האפשרות להציג ראיות נוספות – השגה כללית שנדחתה כבר. מגדל משיגה על כך שבית המשפט שגה במוצאו בכתב התביעה המתוקן עיגון "להודאה" של מגדל בפטירות, כך שתגמולי הביטוח הנובעים מן התביעות בגינן הגיעו כדי 20% מן הפרמיות.

 

 

 

 

43. נפתח בבירור טענתה של מגדל, שלפיה לא היה מקום למצוא בכתב התביעה המתוקן של שמשון משום הודאת בעל דין בכך שתגמולי הביטוח בגין פטירות הגיעו כדי 20% מן הפרמיות. כפי שנראה, טענה זו נכונה. ברם עיון בכתב התביעה המתוקן מגלה שקיימת בו הודאת בעל דין של שמשון, שלפיה תגמולי הביטוח בגין פטירות הגיעו לכדי סכומים העולים על 20%, ולכן אין מקום להקטין, וודאי שלא לבטל כליל, את ההפחתה של תגמולי ביטוח מתוך סכום הפרמיות, כדרישת מגדל. נוכח האמור נבחן האם יש מקום להגדיל את שיעור ההפחתה מן ההכנסות, כדרישת הארגון בהשלמת הטיעון מטעמו. התשובה לכך היא בשלילה. נבאר את הדברים להלן.

 

 

 

 

44. מגדל טוענת כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי (שנסמכה על טענת הארגון בעניין), אין לקרוא בסעיף 19.2(ג) לכתב התביעה המתוקן הודאה בכך שסכום התביעות בגין פטירות מגיע כדי 20% מסכום הפרמיות שקיבלה שמשון. מגדל מצטטת את ראשית הסעיף האמור, שם נטען כי מן החלק בפרמיות שלו זכאית שמשון: "... יש להפחית 20% (מתוך 125%) מסכומי התביעות המוערכים בסך ...". הווה אומר: כשם ששמשון זכאית ל-20% מן הפרמיות שהיה הארגון אמור לשלם (שכן שאר 80% הפרמיות היו אמורים להשתלם למבטח המשנה), כך גם יש להפחית מהכנסות שמשון 20% מתוך סכומי התביעות בגין פטירות (שיתרתן משולמת על-ידי מבטח המשנה). מגדל טוענת שמן הציטוט שלעיל לא ניתן לקבוע את סכומי הפטירות, וודאי שאין להסיק כי אלו הגיעו דווקא ל-20% מסכום הפרמיות. טענת מגדל עד הנה ברורה ונכונה: אין בכתב התביעה המתוקן ראיה לכך ששיעור ההפחתה בגין פטירות צריך לעמוד על 20% דווקא.

 

 

 

 

45. טענתה המשלימה של מגדל, והיא – שיש להפחית מסכומי התביעות: "בגין פטירות שהוכחו (אם הוכחו)", וכי: "בהיעדר הוכחה וראיות, סכומי התביעות הם 0 (אפס)" – איננה נכונה. שני טעמים לדבר:

 

 

 

 

(א) מגדל טוענת, כאמור, לאובדן רווחים בגין הפרת החוזה. כעולה כבר מכתב התביעה המתוקן (סעיפים 19.2(ג) ו-19.3(ג)) אין חולק כי פטירות – היו. בנסיבות אלה, הנטל היה על כתפי מגדל להוכיח לא רק את הכנסותיה אלא אף את הוצאותיה, באופן שיאפשר לבית המשפט לקבוע אילו רווחים נמנעו ממנה. אם נתעלם מן האמור בכתב התביעה המתוקן, ומשהצדדים לא הביאו ראיות בעניין, לא היתה מניעה שבית המשפט ייקבע כי בהיעדר הוכחה של רווחי מגדל (הכנסות בניכוי הוצאות), אין היא זכאית לפיצוי כלשהו. כך בדיוק עשה בית המשפט הנכבד קמא ביחס לזכותה של מגדל לפיצוי בגין אובדן הנתח הנטען שלה ברווחי מבטח המשנה. (משלא הוכחו מה היו אמורות להיות הוצאותיו של מבטח המשנה מתוך הכנסותיו). חרף האמור, לא נרחיב עוד בעניין זה, משהארגון לא העלה בערעורו טענה ספציפית בנושא האמור.

 

 

 

 

(ב) בענייננו קיימת הודאת בעל דין של מגדל, בגדרי כתב התביעה המתוקן (שהוגש על-ידי שמשון, גלגולה הקודם של החברה המבטחת), לא רק בכך שהיו פטירות, כי אם אף באשר להיקף תגמולי הביטוח ששולמו בגינן (אם כי בתקופה שהיא ארוכה מן התקופה הרלבנטית). הודאה זו מצויה בסעיף 19.2(ג) לכתב התביעה המתוקן, אשר מגדל, באופן בלתי ראוי, בחרה לצטט רק את ראשיתו ("... יש להפחית 20% (מתוך 125%) מסכומי התביעות המוערכים בסך ..."). עיון בכתב התביעה המתוקן מגלה כי הסעיף איננו מסתיים באותן שלוש נקודות אניגמטיות, כי אם בהערכה המספרית של שמשון באשר לחלק שהיה עליה לשאת בו בתגמולי הביטוח, והם – תגמולים ששולמו בפועל על-ידי הסנה: 2,207,136 מ"ג. נתון זה מלמד על כך שתגמולי הביטוח ששמשון היתה אמורה לשאת בהם בתקופה שבגינה תבעה (מראשית שנת 1992 ועד להגשת התביעה) הגיעו כדי 34.08% מן הפרמיות שהיתה אמורה לקבל לכיסה (6,476,482 מ"ג; סעיף 19.2(א) לכתב התביעה המתוקן). נתון נוסף מצוי בסעיף 19.3 לכתב התביעה המתוקן, המתייחס לתחשיב החילופי של שמשון, שנערך על בסיס הפרה נטענת של החוזה למשך שנת 1992 (ולא עד להגשת התביעה, בשנת 1994). שמשון מציינת שם כי החלק שלה בפרמיות – אילו היה משולמות לה במקום להסנה – היה עומד על 2,924,849 מ"ג, בעוד שהנתח של בתביעות החוב בגין פטירות, שהיה צריך להפחיתו מחלקה בסכום הפרמיות, היה עומד על 1,105,863 מ"ג, הווה אומר: 37.81% מסכום הפרמיות (הכל – ללא ריבית). יצוין, כי אין תימה שהסכומים צוינו בדייקנות שכזו, אף שהסנה, ולא שמשון, היא שקיבלה מן הארגון את הפרמיות ושילמה לארגון את תגמולי הביטוח (יחד עם מבטח המשנה): כמבואר בראשית הדברים, שמשון שבה וקיבלה את תיק הביטוח הרלבנטי של הסנה, לאחר קריסתה של זו האחרונה, ועל יסוד המידע שהגיע לידיה הגישה את תביעתה.

 

 

 

 

נבחן עתה את נפקות הודאתה זו של מגדל בהיקף הפטירות. נוכח הימנעות הצדדים מלהציג ראיות בשאלת היקף תגמולי הביטוח, שהיו משולמים בגין פטירות של לקוחות הארגון, ומשהחליט בית המשפט המחוזי הנכבד – בדין – כי מגדל מנועה מלהתכחש להודאותיה שלה, הרי שנכון היה להסתמך על האמור בכתב התביעה המתוקן, ולהפחית מחלקה של מגדל בפרמיות שהיתה מקבלת, את חלקה בתגמולי הביטוח שהיה עליה לשאת בהן. בפועל, כמובהר לעיל, ההפחתה בפסק הדין של 20% מסכום הפרמיות איננה תואמת את שנאמר בסעיף (וראוי לציין כי הטעות נובעת מאימוץ של טענתו השגויה של הארגון בעניין, בסיכומיו שם). לפי כתב התביעה המתוקן, קיימת כאמור הודאה של מגדל כי במשך שנת 1992 כולה (תקופה העולה על התקופה הרלבנטית של ההפרה) עמד היחס בין תגמולי ביטוח לבין הפרמיות על 37.81%, וניתן היה לעשות שימוש בנתון זה ולהפחיתו מן הפיצוי שנפסק למגדל. יוער כאן, כי טענתו של הארגון בהשלמת הטיעון מטעמו, לפיה ניתוח הנתונים שבכתב התביעה המתוקן מעלה ששמשון הודתה שהיחס בין תגמולי הביטוח לבין הפרמיות העקרוניות של הארגון מגיע כדי 47.84% (ולא 37.81%) – נסמכת על חישוב שגוי, שכן ההכנסות מן הפרמיות חושבו ללא ריבית, בעוד שהוצאות בגין פטירות חושבו עם ריבית.

 

 

 

 

נמשיך איפוא ונבחן מהו היחס שבין תגמולי הביטוח שיש להפחיתם מן הפיצוי, לבין הפרמיות, שהן הבסיס לפיצוי. בצד הודאת בעל הדין האמורה של שמשון, כי היחס (לשנת 1992 כולה, לא לתקופה הרלבנטית, הקצרה יותר) עומד על 37.81%, קיימת הודאת בעל הדין נוספת, הפעם – של הארגון, ממנה עולה כי היחס בין תגמולי הביטוח לבין הפרמיות נמוך יותר. הארגון טען, בתחשיבו בבית המשפט קמא, על יסוד המסמכים שבידו (אף שלא הותר לו לצרפם), כי סכום התביעות בגין לקוחות הארגון שבוטחו בשמשון עד לסוף שנת 1991, ואשר נפטרו בתקופה הרלבנטית, הגיע ל-284,330 מ"ג, בעוד שסכום הפרמיות ששולמו בתקופה הרלבנטית עמד על 959,915 מ"ג (הווה אומר: יחס של 29.62%). נתונים אלה אמנם אינם כוללים את הפרמיות ששולמו בגין הלקוחות "הוותיקים" של הארגון, שלא בוטחו קודם לכן בשמשון ואשר צורפו לביטוח הסנה בראשית שנת 1992, אך גם לא את תגמולי הביטוח ששולמו בגין פטירת מי מהם. מכיוון שהנתונים האמורים מתייחסים בדיוק לתקופה הרלבנטית (1.1.1992 – 17.2.1992), הם מדויקים יותר מן הנתונים שבכתב התביעה של שמשון (שהתייחס לתקופות של שנה ושל למעלה משנתיים). הודאת הארגון בכך שבתקופה הרלבנטית הגיע שיעור התביעות לכ-29.62% בלבד (ולא בשיעור של 37.81%) מסכום הפרמיות נסמכת אמנם על יסוד ראיות שלא הותרה הגשתן, אך עצם ההיזקקות של הארגון לנתון זה – מגדיל את מנעד טענותיו. מכאן שיש לקבוע שגם אם היה בית המשפט המחוזי רשאי לקבוע שהיחס בין תגמולי הביטוח בגין פטירות לבין הפרמיות עומד על 34.08%, ואולי אף על 37.81%, וכי כיחס הזה יש לגרוע מן הפיצויים שייפסקו, הרי שנוכח הודאת בעל הדין של הארגון, בכל מקרה אין מקום לקבוע כי היחס בין תגמולי הביטוח לבין הפרמיות עולה על 29.62%. יודגש, שברי שלא בקביעת ממצאים עובדתיים עסקינן כאן, כי אם רק בכבילת בעלי הדין להודאותיהם.

 

 

 

 

46. נסכם את הדברים עד הנה: בית המשפט המחוזי הנכבד הפחית 20% מן הפיצויים למגדל בתורת הוצאות עבור תגמולי ביטוח בגין פטירות. הפחתה באמור זה איננה מעוגנת בכתב התביעה המתוקן. עם זאת, מכתב התביעה המתוקן עולה כי שיעור ההפחתה הנכון, לשיטת מגדל עצמה, צריך היה לעמוד על למעלה מ-34%. מהודאת בעל דין של הארגון עולה כי שיעור ההפחתה הנכון עומד על 29.62%. כך או כך, שיעור ההפחתה עולה על 20%, אותו קבע בית המשפט המחוזי. דין ערעורה של מגדל, הקוראת להעמדת שיעור ההפחתה על אפס – להידחות איפוא.

 

 

 

 

47. נוכח האמור, נפנה עתה לבחון האם יש מקום להורות על תיקונו של פסק הדין ועל הגדלת שיעור ההפחתה מן הפיצויים, הנובעת מתגמולי ביטוח בגין פטירות, כבקשת הארגון בהשלמת הטיעון מטעמו. אין מנוס מדחיית בקשה זו של הארגון, ונציין את הטעמים לכך:

 

 

 

 

(א) בכתב הערעור אין זכר לטענת הארגון, שלפיה קריאתו הנכונה של כתב התביעה המתוקן של שמשון מגלה בו הודאת בעל דין, בכך שתגמולי הביטוח הפטירות שיעורם עולה על 20% מסכום הפרמיות. השגתו היחידה של הארגון בהקשר לתגמולי הביטוח היתה על כך שלא ניתנה לו האפשרות להציג ראיות בעניין זה. מן הערעור עולה שאם תידחה טענה זו (והיא אכן נדחית) – מסתתמות טענותיו של הארגון כנגד שיעור ההפחתה. מכאן, שהערת הארגון בהשלמת הטיעון מטעמו, שלפיה המדובר ב"טענה שהמערער העלה בערעור וקבלתה תחמיר את מצב המשיבה" – אין לה על מה שתסמוך. אין איפוא בפנינו ערעור של הארגון בנקודה הרלבנטית.

 

 

 

 

(ב) הארגון גילה באיחור את הטעות בסוגיית שיעור ההפחתה – לאחר קיום הדיון בפנינו. זאת, במקביל לגילוי טעות הסופר בעניין נתחה של מגדל בסכום הפרמיות הכולל. חרף האמור, הארגון לא עתר לתיקון כתב הערעור. המהלך היחיד שנקט הארגון היה לנסות ולתקן בבית המשפט המחוזי את טעות הסופר שגילה, ובהסכמת מגדל הוגשה הבקשה לתיקון הטעות לבית משפט זה (ונתקבלה, כאמור). הניסיון "להרכיב" על הבקשה לתיקון טעות סופר, אף בקשה מובלעת לתיקון הטעות בסוגיית שיעור ההפחתה – דינו להידחות, ויש להצר על הדרך בה נעשו הדברים.

 

 

 

 

(ג) בקשות המאוחרת של הארגון להתערבות בפסק הדין ולהגדלת שיעור ההפחתה אל מעבר ל-20%, וזאת על בסיס קריאת הארגון את האמור בכתב התביעה המתוקן, היא בעייתית במיוחד, שעה שהארגון הוא זה שטען לפני בית המשפט המחוזי כי בכתב התביעה המתוקן קיימת הודאת בעל דין בכך ששיעור ההפחתה הנכון הוא 20%, ובית המשפט המחוזי אימץ טענה זו של הארגון (ראו: סעיף 8 לסיכומי הארגון בבית המשפט המחוזי).

 

 

 

 

48. דין ערעוריהם ההדדיים של הצדדים בסוגייה השישית, כמו גם דין בקשתו המאוחרת של הארגון להתערבות בפסק הדין, שלא בדרך של ערעור עליו – להידחות איפוא.

 

 

 

 

 

 

סוגיה שביעית – ניכוי הוצאות ניהול מסכום הפיצוי (ערעור הארגון)

 

 

 

 

49. בית המשפט סירב לאפשר לארגון להביא ראיות בנושא קיומן של הוצאות ניהול, שיש להפחיתן מרווחי שמשון, וקבע כי בהיעדר ראיות, אין הוכחה לקיומן של הוצאות ניהול, ואין מקום לקביעתן בדרך של אומדן. אין להתערב בקביעה זו, מן הנימוקים שבוארו בהקשר לסוגיה הראשונה שלעיל. בהיעדר כל הסכמה של הצדדים לעצם קיומן של הוצאות ניהול (בניגוד להודאת שני הצדדים בקיומן של הוצאות בגין תגמולי ביטוח), ומשלא הביא הארגון ראיה לביסוס טענתו כי הוצאות כאלה – היו, לא כל שכן מה היה היקפן, אין בסיס להפחתת הוצאות שכאלה מן ההכנסות שנמנעו משמשון. יצוין כי הארגון אף לא טען בחישוביו שנכללו בסיכומים, שהגיש לבית המשפט המחוזי בשלב הראשון של ההתדיינות, לקיומן של הוצאות ניהול, שיש לנכותן (עמ' 27 לסיכומיו). אין מקום להעלאת טענה כזו באיחור, וודאי שאין להיעתר, כאמור, לבקשת הארגון להביא ראיות להוכחת טענה זו כעת. דין ערעורו של הארגון בסוגיה זו – להידחות איפוא.

 

 

 

 

 

 

 

 

סוגיה שמינית – הצמדה וריבית לפיצוי לו זכאית מגדל בגין האיחור בתשלומו (ערעורים הדדיים)

 

 

 

 

50. החוזה בין הצדדים דיבר בתשלום במטבע זר (מ"ג), ובתשלום ריבית בגין פיגור בתשלום, בגובה של פרומיל (0.1%) ליום (להלן: הריבית ההסכמית). בית המשפט קבע – עשור ומחצה לאחר הפרת החוזה – כי הפיצוי למגדל אכן ישולם במטבע זר (מרק גרמני, אשר הומר בינתיים ביורו, ואשר ישולם בש"ח לפי שער החליפין במועד התשלום), ויישא בריבית ההסכמית עד לתשלום החיוב בפועל. הארגון טוען, כאמור, כי את החיוב ב-מ"ג יש להמיר לש"ח, לכל המאוחר במועד הגשת התביעה (והארגון סבור שכך עשתה שמשון בפועל בכתב התביעה). כן טוען הארגון כי אין מקום להוספת ריבית של 0.1% לקרן החוב, ריבית המהווה – לסברתו – פיצוי מוסכם ומופרז, שאיננו רלבנטי במצב של התדיינות משפטית ארוכת שנים. מגדל מלינה מנגד, כאמור, על כי לא זכתה בריבית דריבית. נסקור טענות אלה להלן, ונראה כי אין להן יסוד.

 

 

 

 

51. אשר לדרישת הארגון להמרת החיוב מ-מ"ג לש"ח, בין אם במועד הפרת ההסכם (בשנת 1992), או במועד הגשת התביעה (בשנת 1994) – לא מצאתי כל עיגון לדרישה זו. החיוב החוזי הוא במטבע זר (מ"ג), ואמור להיוותר ככזה עד לתשלומו. העובדה ששמשון המירה את החיוב במ"ג לחיוב בש"ח, לצורך קביעת היקף התביעה הכספית בש"ח ותשלום האגרה המתאימה, אין לראות בה במקרה דנן משום הסכמה לכך שממועד הגשת התביעה (או מועד מוקדם יותר) החיוב יהיה בש"ח, ויהיה צמוד למדד המחירים לצרכן. יוער, כי התקשיתי למצוא ביטוי מפורש לטענת הארגון לגבי הצורך בהמרת המטבע, בין אם בגדרי ההליכים בשלב הראשון, שם חישב הארגון את החוב הנטען (והמוכחש על-ידו) במ"ג, גם בחלוף עשור מהגשת התביעה, ובין אם בגדרי התחשיב והסיכומים, שהגיש הארגון לבית המשפט המחוזי בשלב השני. אין מקום איפוא להורות על המרת החוב לש"ח והצמדתו למדד (הכל – במנותק משאלת גובה הריבית) החל ממועד ההפרה – רק משום שהארגון הגיע למסקנה, באיחור של עשור ומחצה, כי הדבר מיטיב עמו יחסית להותרת החיוב במטבע זר והמרתו לש"ח רק במועד התשלום בפועל.

 

 

 

 

למעלה מן הצורך ראוי להעיר כי ממילא קיים ספק אם היעתרות לערעורו של הארגון היתה כלל מיטיבה עימו: עד כמה שניתן לחלץ מן הנתונים שבתחשיבו של הארגון, המרת החיוב לש"ח והצמדתו למדד עד מועד התשלום בפועל, כדרישת הארגון, במקום הותרת החיוב במטבע זר והמרתו לש"ח במועד התשלום, היתה רק מגדילה את היקף החוב של הארגון למגדל, כפי שנקבע בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ב-15% לערך (שהם כמיליון ש"ח נוספים).

 

 

 

 

52. נותרנו איפוא עם השגות הצדדים בסוגיית הריבית. מבחינה כספית, לסוגייה זו נודעה ההשפעה הרבה ביותר על סכום החיוב שבפסק הדין, שמכוחו שילם הארגון למגדל סכום של כשבעה מיליון ש"ח. הוספת ריבית על הקרן (ב-מ"ג) של 0.1% ליום, במשך כ-16 שנים ממועד ההפרה ועד למועד התשלום, כפי שנקבע בפסק הדין, משמעה שהריבית הצטברה עד כדי כמעט פי ששה מן הקרן. חיוב בריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, כדרישת הארגון (ובהתעלם מדרישתו להמרת החיוב לש"ח) משמעו, עד כמה שניתן לחלץ מתחשיבי הארגון, שהריבית הכוללת על הקרן היתה מגיעה רק עד לגובה הקרן לערך, כך שחיובו של הארגון למגדל היה קטן מכשבעה מיליון ש"ח – לכשני מיליון ש"ח בלבד. לעומת זאת, אימוץ דרישת מגדל להוספת ריבית דריבית (הווה אומר: הוספת הריבית ההסכמית השנתית של 36.5% לקרן החיוב מדי שנה) היה מביא להגדלת החיוב מכשבעה מיליון ש"ח לסכום של כ-100 מיליון ש"ח – נתון שמגדל נמנעה מלציינו מפורשות, בין אם בבית המשפט המחוזי ובין אם בתחשיב שהגישה, לפי דרישת בית משפט זה.

 

 

 

 

53. כפי שנראה להלן, אף שטענות הצדדים הן בעלות משקל כספי רב – אין להן עיגון משפטי.

 

 

 

 

54. נפתח בהשגת הארגון כנגד החיוב בריבית ההסכמית, שניתן לאתר בגדרה סברה כי המדובר בפיצוי מוסכם שהוא מופרז ויש להתערב בו, וסברה אחרת, שלפיה ריבית זו כלל איננה אמורה לחול בתקופה שלאחר סיום ההסכם, או לאחר הגשת התביעה.

 

 

 

 

השגה זו דינה להידחות, על כל היבטיה. כעיקרון, קרן החיוב תישא את הריבית ההסכמית, ולא את זו הריבית שבחוק פסיקת ריבית והצמדה (ראו: סעיף 6(א)(1) לחוק פסיקת ריבית והצמדה). זאת, אפילו כאשר חישוב הקרן נעשה על בסיס מטבע זר (ראו: ע"א 2833/90 חן-רון בע"מ נ' מחצבות חיפה בע"מ, פ"ד מו(3) 418 (1992)). ריבית הסכמית זו תחול כעיקרון ממועד היווצרות החיוב – ועד לתשלום בפועל בעקבות התביעה (ראו: ע"א 48/88 ברזל נ' בנק צפון אמריקה בע"מ (לא פורסם)). כאן, הריבית ההסכמית מפורשת: "one per mill for every day that the Organization delays payment" (סעיף 9(c) להסכם).

 

 

 

 

הסיבה העיקרית שאין להתערב בריבית ההסכמית עתה היא שהארגון לא ניסה, באופן ממשי, לטעון להיעדר הצדקה בהחלת הריבית ההסכמית בשלב הראשון והממושך של הדיון, שתחילתו בשנת 1994 וסופו בשנת 2006. מובן מאליו, שהארגון היה יכול לנסות ולטעון, במהלך הדיון בשלב הראשון של ההתדיינות, שיש לפרש את ההסכם כקובע את הריבית הגבוהה רק כל עוד ההסכם תלוי ועומד, אך לא לאחר תום תקופת ההסכם. הוא היה יכול לנסות ולטעון, לחלופין, כי מבחינה פרשנית יש לקבוע שהתניה, הקובעת פיצוי הולך וגדל, לא נועדה לחול במצב שבו ההתדיינות המשפטית נמשכת שנים ארוכות (ראו: ע"א 275/83 עיריית נתניה נ' "סחף" חברה ישראלית לעבודות פיתוח בע"מ, פ"ד מ(3) 235 (1986)). הארגון היה יכול לנסות ולטעון, כי מאז מועד כריתת הסכם חלו שינויים כלכליים מפליגים (דוגמת ירידה משמעותית באינפלציה, שעובר לכריתת ההסכם עמדה על כ-24% בחישוב שנתי), שינויים שאינם מצדיקים עוד החלת הריבית הגבוהה הנקובה בחוזה שנים רבות לאחר כריתת ההסכם (ראו: עניין סחף), או שהוספת ריבית של 36.5% על חיוב במטבע זר נעדרת כל היגיון במציאות הכלכלית העכשווית (השוו: ע"א 6260/97 Polska Zegluga Morska נ' Benque Nationale de Paris, New York, פ"ד נז(5) 193 (2003); ע"א 6388/98 Deniztas Nakliyat Ve Ticaret A.S. נ'Credit Lyonnais S.A., פ"ד נז(5) 647, 659 (2003)). הארגון היה יכול לנסות עוד ולטעון שמדובר בריבית "רצחנית וקשה" שיש מקום להפחיתה בנסיבות העניין (השוו: רע"א 1260/94 בן-חיים נ' אבן חן בע"מ, פ"ד מח(4) 826, 836 (1994); רע"א 5777/04 מרנץ נ' רודריגז, פ"ד נט(1) 420, 434 (2004); ע"א 9348/09 ליבו נכסים והשקעות בע"מ נ' לשם, בפיסקה 8 (לא פורסם, 28.6.2011)). באופן דומה, הארגון היה יכול לנסות ולטעון, כי המדובר בפיצוי מוסכם ומופרז, שיש מקום להפחיתו בהיעדר יחס סביר כלשהו בין שיעורו לבין הנזק שניתן היה לחזותו בעת כריתת החוזה (ראו: סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970; ע"א 18/89 חשל חברה למסחר ונאמנות בע"מ נ' פרידמן, פ"ד מז(5) 257 (1992); עיינו: גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות 513-493 (2009); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים – כרך ד 419-409 ).

 

 

 

 

כל זאת הארגון היה יכול לנסות ולטעון, אך הוא לא עשה כן. אם הארגון היה מנסה ב"זמן אמת" להציג, לפתח ולבסס אילו מן הטענות שלעיל, שאף אחת מהן איננה פשוטה, אז היתה קיימת אפשרות (ואינני מביע כל דעה באשר לסיכוייה) שהיה מצליח להקים לו הגנה מפני דרישת מגדל להוספת הריבית ההסכמית לקרן החוב. ברם למעט הסתייגות מעורפלת ובלתי מפורטת של הארגון מגובה הריבית ההסכמית ששמשון דרשה בתביעתה (סעיף 97 לסיכומי הארגון בשלב הראשון), קשה לאתר טענה ממשית של הארגון כנגד פסיקת הריבית האמורה, בשלב הראשון של ההתדיינות. אין אלא להניח שההסבר לכך הוא שהארגון עצמו, בתביעה שכנגד, שהגיש נגד שמשון, עתר לחיוב שמשון בפיצויים הנושאים אותה ריבית הסכמית גבוהה עצמה, של 36.5% לשנה (מכוח סעיף אחר בהסכם, 6(e)(3), הדומה בניסוחו לסעיף 9(c) הנזכר). הארגון טען, מעת שהגיש את תביעתו-שכנגד, בשנת 1994, ועד לתום הדיון בערעור בשלב הראשון של ההתדיינות, בשנת 2006, כי הריבית ההסכמית ממשיכה לחול אף לאחר תום ההסכם. ברי כי משיקולי עקביות נמנעה מן הארגון האפשרות להציג הסתייגות מגירסת שמשון, לתחולתה של הריבית ההסכמית אף לכל אורך תקופת ההתדיינות המשפטית. דרישת הארגון בתביעתו-שכנגד, לחיוב שמשון בריבית ההסכמית החריגה, היוותה איפוא חרב פיפיות, שפגעה לבסוף באוחזה. משנדחתה דרישת הארגון לזיכויו בריבית ההסכמית, בתום תריסר שנות התדיינות, הוא מנוע מלשנות טעמו ולהעלות עתה השגות – שלרובן אין זכר בעמדתו הקודמת וליתרתן אין בסיס עובדתי ומשפטי – כנגד זכות מגדל לדרוש אותה ריבית עצמה על קרן החוב. יובהר עוד כי בניגוד לטענת הארגון, אין למצוא בכתב התביעה המתוקן ויתור של שמשון על הזכות לקבל את הריבית ההסכמית (כן ראו: תקנה 14 לתקנות סדר הדין).

 

 

 

 

הקרן תישא איפוא ריבית של 0.1% ליום, כפי שהסכימו הצדדים בחוזה.

 

 

 

 

55. בשולי הדברים יש להידרש לטענתו של הארגון, כי קיומו של חשבון משותף, שנועד להבטיח את תשלום הפרמיות למגדל, ואשר התשואה בו היתה נמוכה מן הריבית ההסכמית, אמור להגביל באופן כלשהו את גובה הריבית שתיפסק, לדוגמה – בדרך של השוואת הריבית על הקרן לתשואה על ניירות הערך שבחשבון המשותף. קיומה של בטוחה מסוימת זו לתשלום החוב – אין בו ולא כלום עם גובה הריבית על הקרן, בהיעדר כל הוראה חוזית בעניין, ומשעה ששחרור הכספים מן החשבון המשותף היה מותנה בהסכמתו של הארגון לכך. כפי שהודה הארגון עת הגיש את תחשיבו לבית המשפט המחוזי בשלב השני של ההתדיינות, 15 שנים לאחר הפרת החוזה: "עד היום מוקפאים כספי החשבון המשותף" (סעיף 9). עוד הודיע הארגון, באותו מעמד, כי עתה הוא מורה לבנק לשחרר את כספי החשבון המשותף לידי מגדל (שם). אילו היה הארגון פועל כך כבר במועד הגשת התביעות ההדדיות, מבלי להודות בכל טענה של מגדל (או פועל בטכניקה משפטית דומה אחרת), סביר שהיה בכך כדי למנוע את הצטברות הריבית על החיוב. ברם משהותיר הארגון את מגדל בחסרון כיס משך תקופה כה ממושכת, אין כל הצדקה שלא לחייב את הארגון לשאת בתוספת ריבית על קרן החיוב, כמוסכם. דין טענת הארגון בעניין זה – להידחות איפוא.

 

 

 

 

56. נפנה עתה לטענה של מגדל בערעורה, שלפיה יש להוסיף ריבית דריבית לקרן.

 

 

 

 

דין הטענה להידחות כבר מן הטעם הדיוני, שהמדובר בטענה חדשה של מגדל בערעורה. בכתב התביעה המתוקן אין זכר לתביעת ריבית דריבית, לא באופן מפורש, ולא באופן היכול להילמד מסכום הריבית, ששמשון טענה לקיום זכות לקבלתה (סעיפים 19.2(א) ו-(ב), 19.3(א) ו-(ב)). אף בתחשיב ובסיכומים, שהגישה מגדל לבית המשפט המחוזי הנכבד, לצורך קביעת הפיצוי בגין הפרת החוזה – אין טענה מפורשת לזכות לריבית דריבית, וודאי לא להסבר מניין צמחה זכות זו. מרבית החישובים במסמכיה של מגדל אף אינם כוללים בפועל תוספת של ריבית דריבית שנתית (סעיפים 3.2, 5.7, 5.8 לתחשיב, סעיף 5.4 לסיכומיה). רק בהקשר יחיד ניתן לזהות כי בפועל חושבה הריבית תוך הוספת ריבית דריבית שנתית (סעיף 5.6 לתחשיב מגדל בבית המשפט המחוזי, שעניינו בסכום החיוב הנטען, עובר להגשת התביעה – כ-7.2 מיליון מ"ג). עם זאת, אפילו באותו הקשר, מגדל לא ציינה מפורשות כי היא מחשבת כך את הריבית על הקרן. ממילא מדובר בחישוב יחיד, שאף נעדר רלבנטיות, נוכח הגבלת סכום התביעה לכ-3.5 מיליון מ"ג (ששה מיליון ש"ח), משיקולי אגרה. נוכח כל האמור נראה כי מגדל עצמה לא גרסה, וודאי לא טענה, שיש לה זכות לריבית דריבית שנתית, ורק לאחר שבית המשפט המחוזי הנכבד ציין בשולי פסק דינו כי הריבית תחושב ללא צבירת ריבית דריבית – צצה לה בערעורה של מגדל הטענה כי היא דווקא זכאית לריבית שכזו.

 

 

 

 

למעלה מן הצורך אוסיף כי דין טענת מגדל בעניין דרך חישוב הריבית, שמשמעותה, כאמור, היא הגדלת קרן החיוב פי יותר ממאה, עד לכ-100 מיליון ש"ח – להידחות אף לגופה. התקשיתי לראות כיצד זיכוי מגדל בריבית שכזו עולה בקנה אחד עם טענתה כי רק בכך יהיה כדי להעמידה במצבה אלמלא ההפרה, וכדי לפצותה על שנשללה ממנה הזכות לעשות שימוש בכספה במועד. התקשיתי אף למצוא עיגון, בהסכם, או בדין, לדרישה זו של מגדל. ההסכם מדבר בריבית גבוהה במיוחד של 0.1% ליום (הווה אומר, 36.5% לשנה), ואין בו כל זכר לכך שעל ריבית זו יש להוסיף ריבית דריבית באופן שנתי.

 

 

 

 

חוק פסיקת ריבית והצמדה, בו נאחזת מגדל, אף הוא איננו מסייע לה. בניגוד לטענתה של מגדל, סעיף 7 לחוק האמור (שמגדל נמנעת מלצטט גם אותו) איננו קובע הסדר סטטוטורי של הוספת ריבית לקרן אחת לשנה: "כאשר ההסכם בין הצדדים שותק בסוגיית הריבית דריבית" (כנטען בסעיף 11.1 לסיכומי טענותיה), אלא קובע רק כי: "ריבית וכן הפרשי הצמדה וריבית שנפסקו לפי חוק זה, יצורפו לקרן אחת לשנה" (ההדגשה הוספה – ח"מ). במקרה דנן מגדל טענה לזכותה לקבל, ואף קיבלה, ריבית הסכמית, ולא את הריבית הנמוכה באופן יחסי מכוח חוק פסיקת ריבית והצמדה, וזאת רק משום שחוק זה מורה מפורשות כי: "אין לפסוק ריבית לפי חוק זה אם קיים הסכם בין בעלי הדין על תשלום ריבית או פיצוי אחר בשל פיגור בתשלום" (סעיף 6(א)(1) לחוק; ההדגשה הוספה – ח"מ)). משכך, אין למגדל זכות לקבלת ריבית דריבית מכוח סעיף 7 לחוק, או מכוח פרשנותו המסתברת של החוזה. דין טענתה של מגדל בעניין זה – להידחות איפוא.

 

 

 

 

השגת מגדל על גובה ההוצאות שנפסקו לזכותה

 

 

 

 

57. כידוע, אין דרכו של בית משפט שלערעור להתערב בהוצאות שפסקה הערכאה הדיונית (ראו: ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391 (2005)). המקרה שלפנינו איננו בבחינת החריג לכלל. בשים לב למספר הרב של טענות מגדל – שנדחו, נוכח הפערים הרבים שבין טענותיה של מגדל בכתבי בי-דין שונים לאורך ההליך, ובהתחשב בפער העצום שבין הסכום שמגדל טענה שהיא זכאית לקבלו לבין הסכום שנפסק לה בפועל, הרי ששכר הטרחה שבו זוכתה ודאי איננו נמוך יתר על המידה, לא כל שכן באופן המצדיק התערבות ערכאת הערעור.

 

 

 

 

סוף דבר

 

 

 

 

58. נוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבוע כלהלן:

 

 

 

 

טענותיה של מגדל (המערערת ב-ע"א 1266/08) על פסק הדין נשוא הערעור – יידחו. אשר לטענות הארגון (המערער ב-ע"א 1297/08), הרי שכל הטענות, שהועלו בגדרי כתב הערעור – יידחו אף הן. לעומת זאת, בקשת הארגון לתיקון הטעות החשבונאית, כאמור בהשלמת הטיעון מטעמו מתאריך 22.2.2011 – תתקבל: יש לזכות את מגדל ב-20%, במקום ב-25% מסכום הפרמיות, שהיה הארגון אמור לשלם בתקופת ההפרה. הווה אומר: יש להפחית 20% מסכום הפיצויים שנפסקו למגדל (ראו: פיסקה 41 לעיל). כל יתר קביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד, לרבות בסוגיית הריבית, יעמדו בעינן.

 

 

 

 

59. כיוון שמערעור הארגון עולה כי הוא נשא כבר, לשיעורין, במלוא התשלום למגדל (סכום של כשבעה מיליון ש"ח, לפי חישובו), הרי שמגדל תשיב את הסכומים ששולמו ביתר (כ-1.4 מיליון ש"ח לערך), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועדי ביצוע התשלומים ביתר ועד לתשלום בפועל.

 

 

 

 

60. בנסיבות העניין, נוכח דחיית מרבית טענות המערערים בשני הערעורים והתנהלותם הבעייתית במכלול – הנני מציע כי לא נעשה צו להוצאות.

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

 

 

אני מסכים.

 

 

 

 

המשנה-לנשיאה

 

 

 

 

השופטת (בדימ') א' פרוקצ'יה:

 

 

אני מסכימה.

 

 

 

 

ש ו פ ט ת (בדימ')

 

 

 

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.

 

 

 

 

ניתן היום, ‏ט"ז בתמוז תשע"א (18.07.2011).

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08012660_K17.doc יא

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il