עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1257/11

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בשם המבקשים: עו"ד מנשה סולטן

 

 

בשם המשיבה: עו"ד זיו אריאלי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 6887/09 זוארץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 2.2.2011) (כבוד השופטים א' א' לוי, ע' ארבל ונ' הנדל) (להלן: פסק הדין).

 

 

 

 

1. בפסק הדין נדונו ערעוריהם של העותרים על הרשעתם בפריטי אישום שונים, ובהם אישום בחברות בארגון פשיעה לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 (להלן: חוק ארגוני פשיעה או החוק), ועל גזם דינם. לב הדיון התמקד בפרשנות התיבה "ארגון פשיעה" המוגדרת בסעיף 1 לחוק: "חבר בני אדם... שפועל בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לעבירת עבירות שלפי דיני ישראל הן מסוג פשע...". בפסק דין מקיף ומעמיק, שניתן מפי השופט א' א' לוי, נסקרו תכליותיו של חוק ארגוני פשיעה וההיסטוריה החקיקתית שלו תוך מבט השוואתי רחב אל מדינות הים. לאור כל אלה, הונחו בפסק הדין עקרונות מנחים לפרשנותו הראויה של החוק.

 

 

 

 

2. בבוחנו את תכליות החוק, עמד בית המשפט העליון על הסכנה המוגברת הנשקפת לשלום הציבור ולביטחונו מפעילות עבריינית הנעשית במסגרת "ארגון פשיעה", לעומת פעילות עבריינית של יחידים או שותפים. הקשיים שבהתמודדות עם מגוון הסיטואציות ו"בעלי התפקידים" הפועלים במסגרת ארגוני הפשיעה, הם, בין היתר, אלה שהצריכו את חקיקתו של החוק, כך נקבע בפסק הדין. בהינתן הכלים רבי העוצמה שמספק חוק ארגוני פשיעה בכדי להתמודד עם תופעה זו, ציין בית המשפט העליון את הבעייתיות הכרוכה בהפעלה רחבה או מצמצמת מדי של החוק. אחת השאלות שנבחנו על-ידי בית המשפט נגעה לסוגי המצבים או סוגי ארגוני פשיעה, שעמם נועד החוק להתמודד. בית המשפט שלל את טענת העותרים כי החוק נועד לטפל אך ורק בסוג ארגון הפשיעה "הקלאסי", המוכר בעיקר בארצות-הברית. בהגדרה של ארגון פשיעה בדין הישראלי, כך נקבע, נמנע המחוקק במפורש מהכללת חלק מן המאפיינים המוכרים של ארגוני פשיעה "קלאסיים" הכוללים בין היתר: היררכיה; חלוקת תפקידים; הסתייעות בבעלי-מקצועות מן השורה (עורכי דין, מנהלי השקעות וכו'); תוכנה של הפעילות העבריינית; הסתייעות בבעלי תפקידים ציבוריים; ועוד. כל אלה, קבע בית המשפט העליון, עשויים להוסיף לקביעה כי בארגון קונקרטי מתקיימים המאפיינים של "ארגון פשיעה" אך היעדרם אינו מוריד ממנה. בית המשפט הוסיף וקבע כי יש להימנע מניסיון לאפיין את תופעת הפשיעה המאורגנת באופן פרדיגמטי או מדעי, וכי יש להימנע מיצירת רשימה סגורה של מאפיינים אשר התקיימותם נדרשת במסגרת "ארגון פשיעה". ייתכנו, כך נקבע, "מגוון של מאפיינים [ה]מקנים להתארגנות עבריינית את צביונה כארגון פשיעה, אך אין הכרח כי כולם כאחד יופיעו במקרה נתון" (סעיף 63 לפסק הדין).

 

 

 

 

חרף זאת, קבע בית המשפט העליון כי ישנם שני מאפיינים הכרחיים לקיומו של ארגון פשיעה, באשר הם נובעים מלשון הסעיף ומשתלבים עם תכליותיו, והם המרכיב האגבורי (סינרגטי) ומרכיב ההמשכיות. מרכיב הסינרגטיות, משמעו, כי נדרש שלארגון הפשיעה יהיה קיום משלו מעבר לכל אחד ממעשי הפשיעה בהם השתתפו חבריו. במסגרת מרכיב ההמשכיות נדרש שהפעילות המארגנת תשתרע אל מעבר למעשה עברייני יחיד. שני מאפיינים אלה – כך נקבע – הם "מאדניו הראשיים של ארגון פשיעה... בגינם, הופך עצם קיומו של הארגון לאחד מיעדיה של פעולתו" (פסקה 64). ביישום העקרונות הכלליים שנקבעו בפסק הדין על המקרה הספציפי, קבע בית המשפט כי הוכח מעבר לספק סביר כי העותרים עסקו בצורה מאורגנת ושיטתית במעשים פליליים כך שמרכיב הסינרגטיות ומרכיב ההמשכיות מתקיימים. בנוסף, נקבע כי בארגון מתקיימים גם מספר מאפיינים אחרים המזוהים עם ארגון פשיעה, כגון אופי העבירות (סחיטה באיומים), ההיררכיה הקיימת בארגון – שבראשו, כך נקבע, עמד העותר 1, ופעילותו חוצת הגבולות.

 

 

 

 

3. בפסק הדין נבחן, כאמור, גם ערעורם של העותרים כנגד חומרת העונש שנגזר עליהם. טענתם של העותרים בהקשר זה הייתה כי העונש שנגזר עליהם הוא חמור ביחס לעונשים שהוטלו בפסיקה בעבר בגין חברות בארגון פשיעה. בתמיכה לכך הפנו העותרים לפסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתפ"ח (מחוזי ת"א) 1068/05 מדינת ישראל נ' נאצר (גזר-הדין מיום 16.9.2008), במסגרתו הוטלו, לטענתם, עונשים קלים יותר על הנאשמים שהואשמו שם בחברות בארגון פשיעה, מאלה שהוטלו עליהם, בעוד שחומרת העבירות שם הייתה, לטענתם, גבוהה יותר. בית המשפט העליון דחה את טענתם ואף החמיר בעונשם של כמה מהמעורבים. בית המשפט העליון קבע כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי לא ניתן ביטוי מספיק לרף הענישה הגבוה שנקבע כי יש לאמץ ביחס לעבירות המבוצעות על ידי חברים בארגון פשיעה. עוד הוסיף בית המשפט העליון כי עונשיהם של העותרים משקפים את חומרתן הרבה של העבירות בהן הורשעו; את התקופה הממושכת שבה נעשו המעשים ואת מספרם הגדול של הקרבנות; ואת השלל הרב בו זכו חברי הארגון כתוצאה מהעבירות. לבסוף נקבע כי לאור לאופייה התקדימי של הפסיקה בפרשה זו, ראוי לקבוע רף ענישה מנחה, שיבטא את החומרה היתרה של עבירות הכרוכות החברות בארגון פשיעה.

 

 

 

 

4. השופטת ע' ארבל הצטרפה בהסכמה לפסק-דינו של השופט לוי. בפסק-דינה הדגישה השופטת ארבל את הנסיבות המיוחדות ואת קשיי ההתמודדות של רשויות האכיפה שהובילו לחקיקתו של חוק ארגוני פשיעה, על אפשרויות האכיפה הנכבדות הגלומות בו. השופטת ארבל הוסיפה כי אף שהחוק מתמקד בהיבט "הארגוני" של הפעילות העבריינית, הוא לא מוותר על בחינה פרטנית של מעשיו של כל פרט ופרט בראי האיסור הפלילי. בכך מאזן החוק בין עקרונותיו הבסיסיים של הדין הפלילי לבין הצורך לטפל בבעיה החברתית של "ארגוני פשיעה", ולהביא לדין את הפועלים במסגרתם. השופט נ' הנדל הצטרף אף הוא בהסכמה לפסק-דינו של השופט לוי, וביקש להוסיף מספר "מבחני עזר" שיקלו בזיהויו של "ארגון פשיעה". השופט הנדל הדגיש את נחיצות קיומו וזיהויו של מרכיב ה"ארגון", לצורך החלת חוק ארגוני פשיעה. לשם כך הסתייע השופט הנדל הן בלשון החוק ובתכליותיו הן בהגדרות רחבות יותר מתחום 'מדעי החברה' לרבות תיאוריות מתחום תורת הארגונים והפסיכולוגיה הארגונית. בכך ביקש השופט הנדל להדגיש כי גולת הכותרת של החוק הוא ארגון הפשיעה ולפיכך, גם אם הארגון אינו חייב להידמות לארגונים מסוגים שונים בעולם, נדרש כי הוא יהיה: "'רציני' ובמובן מסוים 'מקצועי'. אין הכוונה לשלמות ואף לא לרמה גבוהה, אולם הארגון חייב כאמור לפעול בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת" (פס' 5).

 

 

 

 

5. העותרים סבורים כי בפסק הדין נקבעה הלכה תקדימית וחשובה המצדיקה קיום דיון נוסף, לפי הוראת סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. העותרים ממקדים את עתירתם בשני טעמים מרכזיים. הטעם הראשון נעוץ באופן שבו הגדיר בית המשפט את המושג "ארגון פשיעה". לטענתם, הפרשנות שבה נקט בית המשפט העליון לעניין המושג "ארגון פשיעה", אינה נותנת לרשויות האכיפה ולבתי המשפט כלים מעשיים להבנת ההגדרה ולזיהוי החוסים בתחולתה. לטענתם, הפרשנות שנקבעה על ידי בית המשפט העליון, אינה יוצרת קטגוריות ברורות ומבנה סדור. לפיכך, טוענים העותרים, מתעורר קושי בחילוץ "הלכה" מסודרת מפסק-הדין. בהינתן השפעתו הקשה – לראייתם – של החוק על זכויות נאשמים, ובהינתן הכלים המשמעותיים שהוא מעניק לרשויות האכיפה, ישנו צורך בהגדרה נוקשה אשר תינתן "בקונצנזוס משפטי רחב". כמו כן, טוענים העותרים, כי מלבד שני המאפיינים ההכרחיים אשר נדרש שיתקיימו בארגון פשיעה, לא פורטו משקלם היחסי ויחסי הגומלין של אלה עם יתר המאפיינים שהוזכרו. הם סבורים גם כי בין השופט לוי לבין השופט הנדל התגלעו "פערים פרשניים ויישומיים" היוצרים עמימות משפטית בהגדרת המושג "ארגון פשיעה".

 

 

 

 

הטעם השני בגינו מבקשים העותרים שנקיים דיון נוסף בפסק הדין הוא כי חומרת העונש שהושת על העותרים מותירה קושי בשאלת רמת הענישה הראויה במקרים דומים בעתיד, לאור פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בפרשת נאצר.

 

 

 

 

6. המשיבה מצדה טוענת כי הבקשה אינה מגלה עילה לקיום דיון נוסף בפסק הדין. לטענתה, הלכה ידועה היא כי חידוש הלכתי כשלעצמו אינו מחייב קיום דיון נוסף, וכי פסקי הדין של בית המשפט העליון, אפילו אלה התקדימיים, ניתנים באופן תדיר על ידי מותב שלושה. כך ביתר שאת, כאשר פסק הדין עולה בקנה אחד עם לשון החוק. עוד טוענת המשיבה כי לקיום דיון נוסף בענייננו לא תהיה משמעות מעשית עבור העותרים, שכן נקבע כי הארגון אליו הם השתייכו עומד במספר רב של קריטריונים המאפיינים "ארגון פשיעה" ומסקנה זו התקבלה על דעת כל חברי ההרכב. לגוף הדברים טוענת המשיבה כי הפרשנות שניתנה על ידי בית המשפט למושג "ארגון פשיעה" היא פרשנות סדורה ורציונאלית, אשר עולה בקנה אחד עם לשון החוק ועם תכליותיו. "הפערים הפרשניים" הקיימים בפסק הדין לשיטת העותרים, אינם קיימים כלל, טוענת המשיבה, ובמילא אינם משפיעים על עניינם של העותרים. ביחס לטעם השני שבבסיס העתירה, הוא קביעת רף הענישה הראוי, טוענת המשיבה כי מדובר בטענה בעלת אופי ערעורי מובהק, וכי מכל מקום בית המשפט העליון נימק כדבעי את החלטתו להעלות את רף הענישה לעניין עבירות של חברות בארגון פשיעה.

 

 

 

 

7. דין העתירה להידחות. כפי שציינה המשיבה, הלכות נקבעות בבית המשפט העליון על ידי מותב שלושה, ואין בכך לבד כדי להקים עילה לקיום דיון נוסף, אלא במקרים יוצאי דופן ונדירים. סעיף 30 לחוק בתי המשפט קובע שני תנאים מצטברים, שרק בהתקיימם יורה בית המשפט על קיום דיון נוסף: תנאי אחד הוא, שבפסק הדין נפסקה הלכה חשובה, קשה, חדשה או הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון. התנאי השני הוא, כי אותה הלכה מצדיקה, במכלול הנסיבות, קיום דיון נוסף. תנאים אלה מתקיימים במקרים חריגים, ומקרה זה אינו בא בגדרי המקרים האלה. למעשה, העותרים מבקשים לקבל את טענותיהם, כפי שנשמעו בהרחבה בערעור, ולפיהן ראוי היה כי בית המשפט העליון יקבע כי הפרשנות הנכונה של המושג "ארגון פשיעה" היא כזו הניתנת למושג זה במדינות אחרות. בפסק-הדין נשללה גישה זו לחלוטין, על רקע ניתוח היסטורי של חקיקת החוק, מילותיו ותכליותיו – ותוך מבט נרחב אל ההגדרות שניתנו למושג זה במדינות אחרות. בית המשפט שלל יבוא פרשנויות "זרות" אלה לחוק תוך שהוא מזהיר מפני צמצום נרחב מדי של תחולת החוק, באופן שהוא לא יוכל להגשים את תכליתו. אולם, בית המשפט נשמר גם מלהעניק פרשנות רחבה מדי לחוק, אשר עלולה לחטוא אף היא לכוונתו. בעומדו על הקושי שבאיפיון המושג "ארגון פשיעה" בחר בית המשפט להותיר מקצת מקביעות אלה להמשך התפתחותה הטבעית של הפסיקה, תוך מפגש עם המקרים הקונקרטיים שיבואו לפתחה. יחד עם זאת, הדגיש בית המשפט העליון את הצורך בזיהוים של אותם מרכיבים אשר מהווים את ליבת התופעה העבריינית עמה ביקש המחוקק להתמודד בחוקקו את חוק ארגוני פשיעה. השופט לוי הדגיש את הצורך בקיומו של "ארגון בר קיימא" בנפרד ממעשיהם העבריינים הפרטניים של החברים בתוכו ובקיומו של מוטיב ההמשכיות. גם השופט הנדל הדגיש את חשיבותו של "המבנה הארגוני", ומובן, כי בין גישות אלה אין כל פער. כפי שכתב השופט הנדל, בפסק-דינו הוצעו אך "מבחני עזר" לצורך בחינת קיומו של מבנה ארגוני, בתוך המסגרת הכללית שהותוותה בפסק דינו של השופט לוי. מסגרת זו נאמנה, כאמור, ללשון החוק ולתכליותיו. אמנם, ההגדרה בה נקט בית המשפט העליון מותירה שיקול דעת מסוים לבית המשפט ולרשויות האכיפה, אך שיקול דעת זה אינו זר לדיני העונשין, וכמאמר בית המשפט, יש בו דווקא כדי לאזן נכונה בין תחולת יתר של החוק לבין תחולה חסרה שלו (פסקה 62).

 

 

 

 

8. גם טענתם של העותרים ביחס לקושי בקביעת רף הענישה, אינה מקימה עילה לדיון נוסף. עיקרה של טענה זו, בכך שבית המשפט סטה מרף הענישה שנקבע בפרשת נאצר. אלא שבכך אין כל קושי. ראשית, גזר הדין בפרשת נאצר ניתן בבית המשפט המחוזי, ואין צורך להרחיב על כך שפסיקתו של בית משפט זה היא המהווה הלכה מחייבת לבתי המשפט בערכאות השונות. שנית, בית המשפט קבע במפורש, לאחר שפירט את טענותיהם של העותרים בקשר לפרשת נאצר, כי בפסק הדין לא ניתן ביטוי מספק לחומרה היתרה שייחס המחוקק לעבירות המבוצעות במסגרת ארגון פשיעה. שלישית, בית המשפט הדגיש בפסק הדין כי בהינתן אופיו התקדימי של פסק הדין יש לקבוע רף ענישה גבוה לעבירות דומות המבוצעות במסגרת של ארגון פשיעה. בכך הובהר באופן שאינו משתמע לשני פנים, מהו רף הענישה המתחייב במקרים דומים בעתיד.

 

 

 

 

אשר על כן, העתירה נדחית.

 

 

 

 

למידע נוסף - עורכי דין בישראל- תביעות רשלנות רפואית

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11012570_P02.doc דו

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il