רשלנות רפואית באבחון גידול ממאיר - תביעה שנדחתה

תביעה שנדחתה בנושא רשלנות רפואית באבחון גידול ממאיר בבלוטת הרוק. בית המשפט קבע כי לא הייתה רשלנות.

בית משפט השלום בנתניה
ת"א 4145-07 לוין נ' קופת חולים לאומית ואח'

בפני
כב' השופטת חנה שניצר-זאגא
תובעת
סבטלנה לוין
נגד
נתבעים
1.קופת חולים לאומית
2.רמב"ם רמב"ם הקריה הרפואית לבריאות האדם בי"ח
3.פרופ' יואכימס צבי הנרי

פסק דין

1. התובעת סבטלנה לוין ילידת 1959, עותרת בכתב התביעה לפיצוי בגין נזק שארע לטענתה על רקע רשלנות רפואית של הנתבעים, בגין איחור באיבחון גידול ממאיר בבלוטת הרוק.
°
לכתב התביעה צורפה חוות דעת של רופא נוירולוג הקובע 20% נכות; חוות דעת פסיכיאטרית הקובעת 30% נכות צמיתה וחוות דעת של מומחה בתחום האונקולוגי לביסוס טענת הרשלנות הרפואית.
מטעם הנתבעים הוגשו חוות דעת בתחום הנוירולוגי, פסיכיאטרי וא.א.ג. אשר בכולן נקבע כי לא נותרה נכות צמיתה וכן הוגשה חוות דעת בתחום האונקולוגי לפיה אין קשר סיבתי בין מצבה של התובעת לבין רשלנות רפואית נטענת.

מומחה רפואי מטעם בימ"ש בתחום האונקולוגי, ד"ר יוסף ברנר קבע בחוות הדעת כי התובעת זכתה לטיפול מקצועי, לא היה עיכוב באבחנה ולא היתה רשלנות רפואית .

2. ניתוח ראיות הצדדים:

התובעת מתייחסת בתצהיר עדות ראשית לטיעונים לפיהם גילתה בשנת 1999 גוש קטן בצד שמאל של הצוואר מאחורי האוזן, פנתה בינואר שנת 2000 לרופא המשפחה של קופת חולים אשר היפנה אותה למומחה א.א.ג.
ביום 29.2.2000 בוצעה ביופסית מחט אשר הדגימה חומר מוגלתי וביום 14.3.2000 התקבלה תשובה שצורפה כנספח א' לתצהיר.
התובעת שלא היתה שבעת רצון מהטיפול בקופת חולים פנתה לטענתה בין החודשים מרץ, אפריל 2000 באופן פרטי לנתבע 3 פרופ' יואכימס, אשר לאחר בדיקה היפנה אותה לבדיקת מעבדה שהתבצעה ביום 17.4.00 ולאחר כשלושה שבועות התקשר טלפונית לבשר לה לטענתה כי הבדיקה תקינה.
--- סוף עמוד 1 ---
התובעת טוענת בתצהירה כי שנה לאחר מכן הרגישה שהגוש מאחורי האוזן גדל וכאב, פנתה לברור נוסף, דרשה את תוצאות הבדיקה הקודמת שהודפסה ב- 24.4.2000 וגילתה כי הפרטים של מספר הזהות ושנת הלידה אינם שלה.
בדיקה נוספת מ- 2.7.01 הדגימה מימצא של גידול ממאיר, נקבע תור דחוף לניתוח להסרתו אשר בוצע ביום 25.7.01 בבית החולים הילל יפה בחדרה, לאחריו טופלה במחלקה האונקולוגית ומאז היא במעקב רפואי.
במהלך החקירה הנגדית עומתה עם רקע רפואי שאינו קשור לאירוע נשוא התביעה, נסיבות אישיות והתנהלותה ביחס לבדיקות בגין הגידול.
בתה של התובעת יוליה לוין התייחסה בתצהירה לעזרה שהושיטה לאם.
3. ראיות נתבעת 1 - ד"ר ליאונוב ירון רופא א.א.ג בקופת חולים לאומית מתאר בתצהירו כי התובעת פנתה אליו ביום 28.2.00 לבדיקה בגין גוש בזוית הלסת השמאלית.
ברשומה הרפואית ציין את מימדי הגוש וביקש מהתובעת להגיע למחרת לבדיקת דיקור FNA: "כבר למחרת, ביום 29.2.00 ביצעתי לתובעת דיקור באמצעות מחט מתוך הגושF.N.A בדיקור זה ביצעתי שאיבת חומר שהתברר כמוגלתי.
רשמתי לתובעת אנטיביוטיקה מסוג זינט." (ראה סעיף 6 לתצהיר).
העד מתייחס בהמשך תצהירו לתוצאות הבדיקה שהתקבלו מהמעבדה לפיהן מדובר בתאים שפירים וכאשר התובעת חזרה ביום 20.3.00, הבהיר לה כי עליה לשוב לביקורת כעבור חודש, אך היא לא עשתה זאת ולא חזרה למעקב כפי שנדרשה.

4. נתבע 3 פרופ' צבי הנרי יואכימס טוען בתצהירו כי התובעת פנתה אליו באופן פרטי ביום 9.4.00 לקבלת חוות דעת נוספת בדבר גוש קטן שהיא יודעת על קיומו מזה מספר חודשים לאחר שנבדקה על ידי רופא קופת חולים והופנתה על ידו לבדיקת FNA במעבדה בבית החולים רמב"ם כאשר התוצאה היתה כי מדובר בגידול שפיר.
העד מתאר כי מסר את המידע לתובעת וכי שתי תוצאות המעבדה שבוצעו בחודש מרץ 2000 ובחודש אפריל 2000: "היו תקינות לחלוטין ולא הצביעו על סימנים של ממאירות." (סעיף 8 לתצהיר).
העד מתייחס בהמשך תצהירו לאי התאמה בין פרטי תעודת הזהות של התובעת שנרשמו במסמך וטוען כי ישנה התאמה מוחלטת בין הפרטים הקליניים לבין המשטח שנבדק ולפיכך יעץ לה להיות במעקב, שכן באותו שלב לא היתה הצדקה להתערבות כירורגית: "בהעדר ביובסיה חיובית לתאי סרטן, אין מקום להתערבות כירורגית מיידית, ויש מקום למעקב - בדיוק כפי שהמלצתי בפני התובעת." (סעיף 9 לתצהיר).

5. במהלך שמיעת הראיות, מעבר לחקירת התובעת, בתה, העד מטעם נתבעת 1 ונתבע 3 – זומן לחקירה נגדית המומחה הרפואי בתחום האונקולוגי אשר מונה מטעם בית משפט ד"ר יוסף ברנר.
--- סוף עמוד 2 ---
בתחום האונקולוגי צורפה לכתב התביעה חוות דעת של ד"ר אברהם פולוצקי, לפיה היה על רופא א.א.ג בקופת חולים להמשיך בברור, להפנות לבדיקות הדמיה גם אם הגידול היה שפיר וכי הניתוח היה האופציה היחידה להסרתו.
האיחור באיבחון כמו גם רשלנות המעבדה בבית החולים רמב"ם, גרמו לגידול שהצריך ניתוח וטיפולים.
מטעם נתבעת 1 הוגשה חוות דעת של האונקולוג פרופ' משה ענבר, לפיה רופא א.א.ג. בקופת החולים נתן טיפול סביר ומקובל, תיעד את המימצאים ושלח את החולה לבדיקה הנכונה המיועדת להבדיל בין גוף שפיר לממאיר ובהתאם לתוצאות טופלה באנטיביוטיקה ונדרשה למעקב אליו לא חזרה: "לפי דעתי, אם בכלל יש מקום לאיזו שהיא תלונה, בוודאי אינה צריכה להיות מופנית להתנהלות של רופא קופת חולים לאומית, אשר נהג במקצועיות ובאחריות רבה כלפי התובעת וביצע את כל אשר רופא סביר צריך היה לעשות."

6. בשים לב לפער בין מימצאי חוות הדעת בתחום האונקולוגי מונה המומחה מטעם בית המשפט ד"ר יוסף ברנר אליו הועבר מלוא התיעוד הרפואי, לרבות חוות הדעת מטעם הצדדים.
בחוות הדעת מתייחס המומחה לשאלות אליהן נדרש, רשלנות בטיפול, טעות ברישום פרטים בבדיקת הביופסיה השניה באפריל 2000, הצורך בבדיקות עזר נוספות, האם נגרם איחור באבחנה והאם היה בעיכוב הנטען משמעות לסוג, טיב הטיפול וסיכויי הריפוי.
המומחה הרפואי מטעם בית המשפט בדיעה כי רופא א.א.ג. בקופת חולים, טיפל בתובעת בצורה המקצועית הטובה ביותר, ביצע בדיקת FNA באופן מיידי ושלח לבדיקה נוספת כאשר התוצאה היתה תקינה לחלוטין.
לגבי הבדיקה שבוצעה בבית החולים רמב"ם, למרות הטעות בפרטי תעודת הזהות: "הפרטים הרפואיים הכלולים בדף הביופסיה מתאימים בדיוק לגב' לוין, ויש התאמה בין הפרטים הקליניים לבין המשטח. לדעתי, הסיכויים שתהיינה שתי בדיקות של בלוטת הפרוטיס באותו יום הם קטנים ביותר מאחר וביופסיה של בלוטת הפרוטיס אינה נעשית לעיתים קרובות." (חוות הדעת בעמ' 6 סעיף ו' 2).
המומחה מוסיף כי לדעתו לא היה איחור באבחון ולא היה מקום לטיפול ניתוחי לפני חודש יולי 2001, כמו גם לא היתה הצדקה להוצאה כירורגית של הגוש בהעדר עדות למחלה גידולית.

באותה מידה לא היה מקום לביצוע בדיקות עזר נוספות כאשר מדובר בגוש שפיר שאינו משתנה בגודלו וגם לאחר שהוצא בניתוח, התברר כי מדובר בגידול בדרגת ממאירות נמוכה ביותר, ונדרשו טיפולי הקרנות כדי להקטין סיכויי הישנות.
המומחה מציין בחוות הדעת כי: "גם לו היו מגלים תאי גידול שנה קודם לכן לא היה כל הבדל בניתוח והיקפו (מאחר וגודל הגוש לא השתנה) ועדיין קרוב לוודאי שהיו צריכים להוסיף את הטיפול בהקרנות."
--- סוף עמוד 3 ---
בעת הבדיקה, התובעת היתה שמונה שנים לאחר הניתוח, המומחה אינו מוצא קשר סיבתי בין כאבי הראש והסחרחורות לטיפולי ההקרנות שבוצעו בזמנו ואף אין עדות להישנות המחלה: "דבר המעיד כי הדחייה באבחון לא היתה משמעותית מבחינת הפרוגנוזה, וכי הטיפול שקיבלה היה הטוב ביותר שניתן לתת."
המומחה אף קובע כי אין קשר סיבתי בין האיחור באבחנה לבין הצורך בהקרנות ובפרק הסיום מדגיש כי: "הטיפול בגב' לוין היה לדעתי רציני ומקצועי. הרופאים שטיפלו בה קיבלו את ההחלטות הנכונות ובזמן הנכון. לא היה כל עיקוב באבחנה, לא היתה כל הזנחה או רשלנות בטיפול. הרופאים התייחסו ברצינות לתלונות ובצעו את הבדיקות והטיפולים המתאימים בזמן וללא דיחוי."
7. בחקירה נגדית לב"כ התובעת, חוזר המומחה ומדגיש כי למיטב נסיונו ודעתו המקצועית, להבדיל מהעמדה שמצאה ביטוי בחוות הדעת מטעם התובעת לרבות הספרות המקצועית שצורפה לה, לא היה כל צורך בניתוח הגוש השפיר אלא להמליץ על מעקב כפי שנעשה בעניינה של התובעת (ראה בין השאר עמ' 80 לפרו' ישיבת 14.3.12).

8. בשלב הסיכומים מתאר ב"כ התובעת את "סיפור המקרה" מאז פנתה התובעת לראשונה לרופא קופת חולים, הבדיקות שבוצעו, הטעות ברשומה הרפואית בבית החולים רמב"ם וגם אם יקבע שמדובר בגידול שפיר, נטען כי הטיפול הראוי היה ניתוח והוצאתו של הגידול או לחילופין לפחות מעקב על מנת למנוע התפתחות גידול סרטני בעתיד, כאשר בכל מקרה התובעת לא קיבלה כל הסבר לגבי הסיכויים והסיכונים ונשללה ממנה ההסכמה מדעת לטיפול זה או אחר.
ב"כ התובעת טוען להפסדי הכנסה לעבר, לעתיד, פיצוי בגין עזרת זולת והוצאות, כאב וסבל ופיצוי עבור הגברת הסיכון לחלות ו/או אובדן הסיכוי להחלים.
9. ב"כ נתבעת 1 טוען בסיכומיו כי התובעת הגיעה לראשונה אל רופא קופת חולים שם טופלה באופן אחראי ומקצועי ונתבקשה לחזור לביקורת אך לא שבה.
בכל הזמנים הרלבנטיים קרי פברואר 2000 התובעת לא היתה חולת סרטן ובמקום לחזור לביקורת אצל הרופא בקופת חולים, פנתה ליעוץ פרטי אצל נתבע 3.
כמו כן נטען כי גילוי מוקדם בשלב בו היתה בטיפול אצל הנתבעת 1 לא היה משנה ממצבה כיום, שכן בהתאם לחוות דעת המומחה הרפואי מטעם בית משפט הניתוח שבוצע לפני 11 שנה עבר בהצלחה, היא החלימה, אין גרורות ולא נגרם כל נזק.
עוד נטען כי רכיבי הנזק הנטענים לא הוכחו.
ב"כ נתבעים 2 ו- 3 טוען בסיכומיו כי לא היתה רשלנות כלשהי מצידו של פרופ' יואכימס, אשר נקט במידת הזהירות והמיומנות הנדרשת מרופא סביר, כך גם קבע המומחה מטעם בית משפט ולעניין מהימנות התובעת ורכיבי הנזק מצטרפים לסיכומי ב"כ נתבעת 1.
--- סוף עמוד 4 ---
10. בתום שמיעת הראיות, עיון בכתבי בית דין על נספחיהם ובסיכומי ב"כ הצדדים, נדרשת הכרעה בתשתית העובדתית תחילה, כמו גם התנהלות התובעת על פני ציר הזמן.
מניתוח כל הראיות, העדויות והטיעונים הנסמכים על תיעוד מזמן אמת, עולה מסכת עובדתית לפיה התובעת פנתה לראשונה לרופא קופת חולים בשלהי חודש פברואר שנת 2000 לאחר שגילתה לטענתה גוש קטן וכואב בצד שמאל של הצוואר מאחורי האוזן.
אין מחלוקת כי למחרת היום, ביצע רופא א.א.ג של קופת החולים, בדיקת ביובסית מחט (בדיקת FNA), שהדגימה חומר מוגלתי בגינו הוחל בטיפול אנטיביוטי ותשובת המעבדה מיום 14.3.00 שללה מימצא מחשיד.
התובעת נתבקשה לחזור למעקב אך לא עשתה זאת, אלא פנתה בחודש אפריל 2000 ליעוץ פרטי אצל פרופ' יואכימס נתבע 3, אשר ביצע בדיקת ביובסית מחט נוספת אשר גם היא לא הדגימה מימצאים.
התובעת טוענת כי רק בחודש יולי 2001 לאחר כאבים בוצעה בדיקה שאיבחנה גידול ממאיר, נותחה באותו חודש בבית החולים הילל יפה ונזקקה לטיפולי הקרנות במחלקה האונקולוגית במשך חודש ימים.

11. לשאלה האם מי מהנתבעים התרשל בין השאר בכך שלא איבחן ו/או לא נקט באמצעים למנוע התפתחות הגידול, ניתנה תשובה בחוות דעת המומחה הרפואי מטעם בית המשפט בתחום האונקולוגי.
מימצאי ומסקנות חוות הדעת לא נסתרו בחקירה נגדית.
בשלב בו פנתה התובעת לרופא קופת חולים, כמו גם בעת הפניה ליעוץ פרטי אצל נתבע 3 – לא היה גידול ממאיר ולא היה צורך בניתוח אלא במעקב, אותו היה על התובעת לבצע ולהקפיד על קיומו.
בסטנדרט ההתנהגות של הנתבעים לא נמצא פגם, ואף שאין מחלוקת על קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית בין רופא לבין מטופל, על בית המשפט לבחון במענה לשאלה זו מהו אותו סטנדרט התנהגות הנחשב כסביר.
"אמת המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו, על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית, בניסיון קודם, והכל בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה." (ראה ע.א. 323/89 קוהרי נ' מ"י – משרד הבריאות).

12. קביעותיו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט עומדות לטעמי ברף הזהירות הנדרש המאזן בין הצורך להגן על ניזוק מפני פגיעה ולהבטיח נקיטת אמצעי זהירות, בעיקר כאשר מדובר בחיי אדם, שלמותם הגופנית ואיכות חייהם אל מול מניעת הכבדת יתר והטלת חובת זהירות חמורה מדי עלולה לפגוע ביכולתם של רופאים להפעיל שיקול דעת ומיומנות מקצועית (ראה בין השאר ע.א. 3056/99 שטרן נ' מרכז רפואי שיבא).
הנסיבות המייחדות את התיק אשר בפני אינן מצביעות עובדתית על קיומה של חריגה מסטנדרט זהירות סביר ולא שוכנעתי כי מדובר ברופא קופת חולים או רופא מומחה אליו
--- סוף עמוד 5 ---
פנתה התובעת ליעוץ פרטי, אשר הפרו חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת בכל הנקודות בהן התקיים מפגש בין הצדדים.
לא רק שלא מצאתי כי מי מהנתבעים פעל או חדל ברשלנות, אף לא הוכח הקשר הסיבתי העובדתי בין התרשלות נטענת לבין הנזק ובוודאי לא קשר סיבתי משפטי בין השניים.
13. לטענה בסיכומי ב"כ התובעת להעדר הסכמה מדעת, מעבר לעובדה כי מדובר בהרחבת חזית, לא הונחה תשתית עובדתית כלשהי בתצהיר התובעת ואף לא במארג הראיות.
נמצאו סתירות ואי דיוקים של ממש בגירסתה של התובעת בכל הקשור לעברה הרפואי, ובעיקר בעובדה כי נתבקשה על ידי רופא קופת החולים לחזור לביקורת, אך לא עשתה זאת. (ראה עדותו של ד"ר לאונוב ירון, מעמ' 43 לפרוטוקול ישיבת 21.9.11).
14. לא נעלמה מעיני הטענה לטעות ברישום של הבדיקה בבית החולים רמב"ם אליו הופנתה התובעת ע"י נתבע 3, אך לא מצאתי להטיל דופי בעדותו של נתבע 3 בנקודה זו כמו גם התייחסות המומחה הרפואי מטעם בית המשפט (עמ' 6 לחוות הדעת סעיף ו' 2) - אשר המסקנה העולה מהם היא כי גם אם חל שיבוש בפרטי הזיהוי, תוצאת הבדיקה (שהיתה תקינה) מתייחסת לתובעת.
בכל המועדים הרלבנטיים בשנת 2000 לא נמצא גידול ממאיר.
האסכולה עליה מנסה ב"כ התובעת לבסס טיעוניו לפיה היה על הרופאים המטפלים לבצע פעולות נוספות כגון ניתוח להסרת הגידול גם אם אינו ממאיר, אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם מימצאי ומסקנות המומחה הרפואי מטעם בית המשפט בתחום האונקולוגי ועם המטרה לקדם פני סיכונים צפויים ומוכרים לאותה עת.
העובדה כי בחודש יולי 2001 בדיקת מעבדה הצביעה על גידול ממאיר והצורך להסרתו בניתוח, אינה מקימה את אותה סיבתיות עובדתית שמשמעותה כי אילמלא התנהגות המזיק, הנזק לא היה מתרחש באותה עת ובאותה צורה, קרי "הסיבה בלעדיה אין".
אין כל דרך לקבוע במכלול נסיבות התיק כי אילולא הופרה החובה הנטענת ואם היו הנתבעים נוקטים באמצעי זהירות ראויים הסיכוי כי הנזק היה נמנע היה גדול מהסיכוי שהיה מתרחש.
אין ראיה לקיומו של קשר סיבתי משפטי, לא מבחינת הפן העובדתי ואף לא מבחינת הפן הנורמטיבי, ובנקודה זו נטל הראיה לא הועבר לנתבעים, שכן לא כל ליקוי ברישום רפואי משמעו העברת נטל השכנוע.
לדוקטרינת הנזק הראייתי יש נפקות רק כאשר מדובר במצב בו העדר או ליקוי ברישום נוגע ללב השאלה שבמחלוקת ולא כל ניהול בלתי ראוי של רשומה רפואית או טעות ברישום, מגיעים לכדי אפשרות קיומו של נזק ראייתי.
--- סוף עמוד 6 ---
(ראה בין השאר ע.א. 58/82 קנטור וכן ע.א. 5373/02 נבון נ' קופ"ח כללית).
15. המומחה הרפואי מטעם בית המשפט ד"ר ברנר מציין בחוות הדעת (שנערכה בשנת 2009), כי: "החולה כיום, כ 8 שנים לאחר הניתוח, ללא עדות למחלה פעילה או להישנות של המחלה ..." (עמ' 7 פרק הדיון ס"ק 12).
אין חולק כי גם במועד שמיעת הראיות בשנת 2012, מצבה הרפואי של התובעת שפיר בכל הקשור בגידול שהתגלה בבלוטות הרוק, ויש בכך כדי לחזק את המסקנה כי לדחיה באיבחון לא היתה משמעות, הטיפול שניתן היה המתאים בנסיבות ולא מצאתי לקבל את טענת רשלנות רפואית בבסיס כתב התביעה ובוודאי לא את הקשר הסיבתי לנזק.
16. ב"כ התובעת טוען בסיכומיו לנזק נפשי שנגרם לתובעת "בעקבות הידיעה המאוחרת והמפתיעה על מחלתה" (סעיף ה', עמ' 5 לסיכומים בכתב) ומפרט את גובה הנזק.
התובעת לא השכילה להרים את נטל הראיה המוטל עליה כדי מאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי להוכחת עילת התביעה על מרכיביה, אך גם אם התביעה היתה מתקבלת, אין התאמה בין הנתונים בתצהיר התובעת על נספחיו לבין ראשי הנזק שכן לא שוכנעתי לקיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין התרחיש בבסיס התביעה לבין הנזק הנטען - היקפו, ביסוסו ודרך חישובו.
17. סוף דבר, התביעה נדחית.
בנסיבות, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ח טבת תשע"ג, 10 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.

חנה שניצר זאגא

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה