רשלנות רפואית - נכות נוירולוגית - נוירולוג - נוירולוגיה

רשלנות רפואית - נכות נוירולוגית- נוירולוג- נוירולוגיה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים


ע"א 7698/06

וערעור שכנגד




בפני:
כבוד המשנה לנשיאה א’ ריבלין


כבוד השופטת ע’ ארבל


כבוד השופטת א’ חיות




המערערים (המשיבים שכנגד):
1. אבישג אברהם


2. טובה אברהם


3. אברהם אברהם





נ ג ד




המשיב (המערער שכנגד):
ש.ר.ב (מעייני הישועה)




ערעור וערעור שכנגד על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 27.7.06 בת.א. 1686/96 שניתן על-ידי כבוד השופט מ’ רביד




תאריך הישיבה:
כ"ה באב התשס"ז
(9.8.07)




בשם המערערים (המשיבים שכנגד):


עו"ד יעל פלג




בשם המשיב (המערער שכנגד):


עו"ד אוריאל גניהר






פסק-דין




המשנה לנשיאה א’ ריבלין:



1. זו הפעם השלישית שהפרשה המצערת נשוא ערעור זה מתגלגלת לפתחינו. ראשיתה של הפרשה בתביעה שהגישו המערערים נגד המשיב לפיצויים בגין נזקים אשר נגרמו למערערת 1 (להלן: אבישג) בגין רשלנות רפואית ביילודה. בפסק-דין מיום 14.6.1999 (להלן: פסק הדין הראשון) דחה בית המשפט קמא (כבוד השופט מ’ רביד) את התביעה בקביעה שלא הוכח קשר סיבתי בין התרשלותו של המשיב לבין הנזק. על פסק הדין הראשון הגישו המערערים ערעור לבית משפט זה (להלן: הערעור הראשון). בפסק הדין בערעור הראשון נקבע כי מתקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק ועל-כן בוטל פסק הדין הראשון. כמו-כן, נקבע כי המשיב והמערערת 2 (להלן: האֵם) נושאים באחריות משותפת לנזק, זאת לאור הסכמת הצדדים כי בית המשפט קמא היה רשאי לקבוע שגם האם נושאת באחריות לנזק במסגרת הדוקטרינה של מעוולים במשותף, אף שקבע זאת על דרך ייחוס אשם תורם לאֵם (להלן: ההסכמה הדיונית). בעקבות הסכמה זו, נפסק כי המשיב נושא באחריות של 50% לנזק ובכך התייתר הצורך בתביעת מלוא סכום הפיצויים מהמשיב ובתביעת חזרה אל האֵם עבור מחצית הסכום. הדיון הוחזר לבית המשפט קמא על מנת שיקבע את סכום הפיצויים ובנסיבות העניין יחייב את המשיב במחציתו.



2. על פסק-דינו של בית המשפט קמא מיום 9.1.2003 (להלן: פסק הדין השני), אשר קבע את היקף הפיצויים, הגישו הצדדים ערעור וערעור שכנגד (להלן: הערעור השני), שעיקר עניינם: הנחתו של בית המשפט קמא כי אבישג תעבור למוסד שיקומי במלאות לה 21 שנים ובחירתו לפסוק חלק מן הסכום בתשלומים עיתיים. בערעור זה קבענו כי לא היה מקום לפסוק פיצויים עיתיים וכי בנסיבות העניין יש לפסוק פיצוי חד-פעמי תחת ההנחה שאבישג לא תתגורר במוסד שיקומי. עוד יצוין, כי בפסק דין זה שוב עמדנו על הקושי בהחלת דוקטרינת האשם התורם על המקרה ועל כך שהדוקטרינה המתאימה בנסיבות העניין היא זו של מעוולים במשותף. הדיון הוחזר בשנית לבית המשפט קמא לקביעת סכום הפיצויים הנוסף שישולם באופן חד-פעמי בהתחשב בכך שאבישג לא תתגורר במוסד שיקומי. כמו-כן, התבקש בית המשפט קמא להתאים את סכומי גמלאות המוסד לביטוח לאומי (להלן: הגמלאות) שאותם יש לנכות מהפיצויים לנסיבות המקרה. עתה משיגים הצדדים על פסק-דינו של בית המשפט קמא מיום 27.7.2006 (להלן: פסק הדין המשלים) אשר ניתן בעקבות פסק-דיננו בערעור השני.



3. המערערים מעלים טענות בשני מישורים עיקריים. הראשון, נוגע לטעויות שנפלו בחישוב ניכוי הגמלאות; השני, נוגע לסכומים שנפסקו בראשי נזק שונים. המשיב תומך באופן חישוב ניכוי הגמלאות שהתווה בית המשפט קמא ובערעור שכנגד הוא מלין על קביעתו כי אבישג תעזוב את בית הוריה בגיל 21. כמו-כן, מעלה המשיב השגות נוספות ביחס לפיצוי שנפסק בגין ראשי נזק שונים. בנוסף, המשיב קורא תיגר על פרשנותו של בית המשפט קמא לפסק הדין בערעור השני שלפיה יש לפסוק לאבישג פיצויים על בסיס ההנחה שלא תתגורר בעתיד במוסד שיקומי. טענה אחרונה זו יש לדחות מהטעמים שנדונו ברע"א 3536/06, שם היא נדחתה לראשונה במסגרת בקשת רשות ערעור שהגיש המשיב. כמו כן, אינני מוצא מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא לעניין סכום הפיצויים, הן לאור המסגרת שהותוותה בפסק הדין בערעור השני הן לאור סבירותו של הסכום הכולל; זאת בכפוף לשני עניינים בהם דין הערעור להתקבל, כפי שיבואר בהמשך הדברים. אשר על-כן, דין הערעור שכנגד להידחות.



4. אשר לערעורה של אבישג – דינו להתקבל בשני עניינים. ראשית, הטענה כי היה מקום לחשב את הפיצויים בגין הפסד השתכרות בהתחשב בשינוי שחל בחוק ובו הועלה גיל הפרישה מ-65 ל-67 מעוגנת בפסיקת בית משפט זה ומקובלת עלי. שנית, דין טענות המערערים לעניין ניכוי הגמלאות להתקבל, כפי שיפורט להלן.



לצורך הדיון בשאלת ניכוי הגמלאות נביא את קביעותיו העיקריות של בית המשפט קמא המתייחסות לעניין זה בפסק הדין המשלים:



לסכום זה [סכום הפיצויים – א’ ר’] יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין [פסק הדין השני – א’ ר’] ועד ליום מתן פסק דין זה. משנקבע כי אם התובעת הינה מעוולת במשותף עם הנתבע, עת שניהם נושאים באחריות לנזקי התובעת בחלקים שווים, הנני להורות כי הנתבע חב בתשלום מחצית סכום הפיצויים...מסכום זה ינוכו תגמולי המוסד לביטוח לאומי.... (פסקה 42 לפסק הדין המשלים)





בעניין זה מעלים המערערים מספר טענות. הטענה הראשונה היא כי בית המשפט קמא שגה בכך שהורה לנכות את סכום הגמלאות ממחצית סכום הפיצויים הכולל אשר חויב בה המשיב. לטענתם, שיטת החישוב הנכונה במקרה שלפנינו – מקרה של מעוולים במשותף – היא ניכוי הגמלאות מגובה הנזק ורק לאחר מכן חלוקתו בין המעוולים לפי אחריותם. שיטת חישוב זו מובילה לתוצאה שונה באופן מהותי מזו שמובילה אליה שיטת החישוב שעליה הורה בית המשפט קמא. בעוד שלפי שיטת בית המשפט קמא מנוכה סכום הגמלאות כולו ממחצית גובה הנזק, הרי שלפי שיטת המערערים מנוכה מהמחצית רק מחצית מסכום הגמלאות. הטענה השנייה נוגעת לאפשרות שגמלאות אשר נוכו מסכום הפיצויים שכבר שולם בעקבות פסק הדין השני ינוכו שוב מסכום הפיצויים הנוסף שנפסק בפסק הדין המשלים. טענה שלישית היא שבית המשפט קמא שגה כאשר לא קבע נקודת זמן אחת ואחידה לשערוך הסכומים השונים המשליכים על גובה הפיצוי. כך, נטען כי בית המשפט קמא הורה להוון את סכומי הגמלאות ליום פסק הדין המשלים בעוד שאת סכום הפיצויים הנוסף שפסק קבע לשערך ליום מתן פסק הדין השני.



5. מנגד, טוען המשיב כי יש לייחס לאֵם אשם תורם ולנכות את הגמלאות בהתאם, כפי שאכן עשה בית המשפט קמא. המשיב תומך טענה זו בפסקי הדין של בית משפט זה בערעור הראשון ובערעור השני אשר לשיטתו הכירו בנשיאתה של האֵם באשם תורם באמצם את ההסכמה הדיונית שנזכרה לעיל. לפיכך טוען המשיב שמטעמים דיוניים – שבראשם דחיית טענתם של המערערים כי האם היא מעוולת במשותף – יש לדחות את טענתם הראשונה של המערערים לעניין הניכוי. המשיב מוסיף וטוען כי הסתמך על ההסכמה הדיונית ובשל כך יגרם לו עוול אם תתקבלנה טענות המערערים. עוד טוען המשיב כי גם לגופו של עניין צדק בית המשפט קמא בהוראות החישוב שנתן וזאת מכיוון שהיה בהן כדי למנוע כפל פיצויים. לשיטתו, אילו האֵם היתה משלמת את מחצית סכום הפיצויים, או אז היתה זכאית להפחית ממנה את מחצית סכום הגמלאות. אולם, במקרה שלפנינו האֵם אינה מפצה עבור מחצית הנזק, ועל-כן מגיע המשיב למסקנה כי יש לנכות ממנו את מלוא סכום הגמלאות כדי למנוע כפל פיצויים.



6. לא מצאתי ממש בטענותיו של המשיב בכל הנוגע באפשרות לראות באֵם כנושאת באשם תורם. כפי שהשתמע בבירור מפסק הדין בערעור הראשון, וכפי שציינתי מפורשות בערעור השני, לא ניתן לייחס אשם תורם למי שאינו הניזוק עצמו. הדוקטרינה של מעוולים במשותף – כך מורה אותנו סעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] – היא זו המתאימה לנסיבות המקרה שלפנינו, היא ולא אחרת. בכך יש כדי לייתר את הדיון בטענותיו של המשיב במישור הדיוני. מעבר לנדרש, דין טענה זו להידחות אף מהטעם שההסכמה הדיונית אשר הוזכרה לעיל התייחסה אך לתוצאה הכספית ביחסי המשיב והאֵם, ולא בהחלתה של דוקטרינה זו או אחרת על המקרה. כל מטרתה של ההכרה בהסכמה הדיונית על-ידי בית משפט זה נועדה לאפשר את ההכרעה בשאלת התוצאה הכספית, וזאת תוך התעלמות מהמסגרת הדיונית השגויה שבה בחר בית המשפט קמא לדון במקרה. ברי כי ההכרה בהסכמה לא נועדה לאמץ את המסגרת הדיונית השגויה.



7. השאלה העיקרית היא, אפוא, כיצד יש לחשב את ניכוי הגמלאות. במקרה רגיל, יש מספר מודדים לפיהם נקבע סכום הפיצויים בו חב מעוול. מרכיב ראשון הוא גובה הנזק (D). מרכיב שני הוא אחוז האשם התורם (CN) אשר יכול לנוע בין 0%– ל-100%. מרכיב שלישי הוא ההטבות, כדוגמת גמלאות שונות, שבהן זוכה הניזוק בעקבות נזקו (B). המרכיב הרביעי הוא אחוז אחריותו של המעוול לנזק (R). סכום הפיצויים הכולל (T) שניזוק זכאי לו מוגדר באופן הבא:



T = D – B – (CN x D)



כאשר מדובר במעוול יחיד הוא ישא ב-T לבדו. כאשר מדובר במספר מעוולים, הדוקטרינה של מעוולים במשותף – הקובעת חבות ביחד ולחוד – מאפשרת לניזוק לתבוע את T מכל אחד מן המזיקים, אשר בתורו יכול לחזור אל המעוולים האחרים לפי אחוזי אחריותם. מכיוון שאחוזי האחריות של כלל המעוולים מסתכמים ל-100%, התוצאה הסופית היא שכל מעוול אמור לשאת במכפלת סכום הפיצויים הכולל באחוז אחריותו:



T x R = [D – B – (CN x D)] x R



הסדר זה, אשר נועד להקל על הניזוק בגביית הפיצויים שנפסקו לו, נגזר משיקולי מדיניות משפטית ומשקף איזון ראוי בין עקרון האחריות האישית בנזיקין לבין האינטרס של הניזוק להיפרע. בעניינינו, כאמור, הגיעו הצדדים להסדר דיוני יוצא דופן אשר איפשר לפשט ולקצר את ההליך תוך הגעה לתוצאה המתקבלת מהפעלת הדוקטרינה של מעוולים במשותף ביחס למשיב: המשיב מחויב כלפי אבישג רק בסכום שבו הוא אמור לשאת בסופו של יום לפי הדוקטרינה של מעוולים במשותף – מחצית T – להבדיל מ-T כולו, ובכך מתייתר הצורך בתביעת חזרה כלפי האֵם עבור מחצית T. אם כן, ההסדר הדיוני אינו משנה כלל את האופן בו יש לנכות את הגמלאות במסגרת הדוקטרינה של מעוולים במשותף. גם תחת ההסדר הדיוני יש לנכות את הגמלאות מגובה הנזק (D) כדי לחשב את T. ההבדל היחיד הוא שלאחר מכן T מוכפל ישירות באחוז אחריותו של המשיב, וכך מתקבלת התוצאה הסופית שהיתה מתקבלת לו הדוקטרינה של מעוולים במשותף היתה מיושמת קרי, תשלום T לניזוק וחזרה על האֵם עבור מחצית T.



8. כאן המקום להתייחס לטענתו של המשיב כי בניגוד לאמור לעיל יש לנכות מהסכום שהוא חב בו את מלוא סכום הגמלאות על-מנת למנוע כפל פיצויים. כיוון שהאֵם אינה משלמת פיצויים בפועל, כך טוען המשיב, יש לנכות מהסכום שבו הוא חב – מחצית T – גם את מחצית סכום הגמלאות אשר אמור היה להיות מנוכה מסכום הפיצויים של האֵם. אלא שההיפך הוא הנכון – בניגוד לטענתו של המשיב, ניכוי מלוא סכום הגמלאות יוביל דווקא לפיצוי חסר. ההסדר הדיוני מבוסס על ההכרה בכך שאבישג והאֵם מהוות למעשה כיס משותף. במילים אחרות, ההסדר הדיוני משקף את העובדה שאבישג מוכנה "לספוג" את סכום הפיצויים שבו חבה האֵם ובכך לחסוך את הצורך בתביעת חזרה על האֵם. אך סכום זה שבו חבה האֵם מגלם בתוכו את ניכוי מחצית הגמלאות, ללא תלות בשאלה מי נושא בו. מכאן שניכוי סכום הגמלאות כולו ממחצית גובה הנזק שאחראי לו המשיב יביא לכפל ניכויים – של מחצית הגמלאות – שמשמעותו פיצוי חסר. על-כן, דינה של טענה זו להידחות.



אם כן, את סכום הגמלאות יש להפחית מגובה הנזק לפני ההכפלה בשיעור אחריותו של המשיב, וזאת על-מנת שסכום הפיצויים בו הוא חב ישקף את חלקו באחריות לסכום הפיצויים הכולל. זאת גם התוצאה הסופית אליה מובילה הדוקטרינה של מעוולים במשותף אשר חלה במקרה זה.



9. שני הצדדים העלו טענות הנוגעות למידת הניכוי ולמועד היוון הגמלאות. עיינתי בהוראותיו של בית המשפט קמא ואכן קיימת אי-בהירות ביחס לאופן הפחתת הגמלאות מסכומי הפיצויים השונים שנפסקו. הצדדים מסכימים כי אין לנכות גמלה אלא פעם אחת, ובסיכומיו הדגיש בא-כוח המשיב כי התחייב בפני המערערים לכבד עקרון זה, על-אף אי-הבהירות. בשלב זה, למען הפשטות ומתוך רצון להביא פרשה זו אל סופה, נראה לי שיש להורות על ניכוי מלוא הגמלאות מסך כלל הפיצויים שנפסקו לאבישג בפסק-הדין השני ובפסק-הדין המשלים. ממחציתו של סכום זה – החלק שהמשיב חב בו – יש להפחית את הפיצויים אשר כבר שולמו על-ידי המשיב ולחייבו ביתרה. נראה לי שבכך יש כדי לתת מענה להשגות הצדדים בדבר הניכוי בכלל ולחששם מפני ניכוי יתר או ניכוי חסר בפרט.



10. קביעה זו מובילה לשאלת מועד ההיוון. המערערים טוענים כי יש להוון את הגמלאות הכלולות בחוות הדעת האקטוארית למועד שאליו הוון סכום הפיצויים הראשון. טענה זו מקובלת עלי. בבואנו לפסוק סכום פיצויים לניזוק עלינו לכנס את הסכומים השונים שמרכיבים אותו על-ידי "תרגום" ערכם למועד אחד – לרוב יום פסק הדין – על-מנת ליצור מכנה משותף בין הסכומים (ראו רע"א 5585/05 כלל חברה לביטוח בע"מ נ’ מן (לא פורסם, 6.8.2006)). קביעתו של בית המשפט קמא כי לסכום הפיצויים הנוסף יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק-הדין השני, אינה עולה בקנה אחד עם קביעתו להוון את סכומי הגמלאות ליום מתן פסק-הדין המשלים. על-כן, יש להורות גם על היוון סכומי הגמלאות ליום מתן פסק-הדין השני.



11. לסיכום, אנו קובעים כי סכום הפיצויים שהמשיב חב כלפי המערערים יעמוד על מחצית מן ההפרש שבין סך כל סכומי הפיצויים שנפסקו לאבישג – בכפוף לעדכון סכום הפיצוי בגין הפסד השתכרות בהתאם לגיל הפרישה החדש שנקבע בחוק – לבין סכום הגמלאות הכולל, כאשר הסכומים כולם נכונים ליום מתן פסק-הדין השני (9.1.2003). מסכום זה יש לנכות את הסכום שכבר שילם המערער בעקבות פסק הדין השני. סכום הפיצויים ישא ריבית והצמדה כחוק מיום פסק-הדין השני ואילך.



המשיב ישא בהוצאות שכר הטירחה של המערערת וכן בשכר טירחת עורך-דין בסכום של 25,000 ש"ח.



המשנה-לנשיאה



השופטת ע’ ארבל:



אני מסכימה.

ש ו פ ט ת







השופטת א’ חיות:



אני מסכימה.

ש ו פ ט ת



הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א’ ריבלין.



ניתן היום, כ"ט באייר התשס"ח (3.6.2008)





המשנה-לנשיאה
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט ת




_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06076980_P10.doc גח

מרכז מידע, טל’ 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il