תאונת דרכים/ תאונות דרכים- נזקו של העיזבון בגין אובדן / הפסד יכולת השתכרות המנוח ב"השנים האבודות"

עו"ד תאונת דרכים- עורך דין תאונת דרכים- עורכי דין תאונות דרכים

פסק דין

 

1. בפניי תביעת עזבונו של המנוח אפיאלא רדואן ז"ל (להלן – המנוח) על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן – החוק). המנוח, רווק יליד 1979, נהרג ביום 3.6.99 ב-תאונת דרכים קטלנית עת נסע ברכב שלנוהג בו (נתבע 2) לא היה כיסוי ביטוחי. המנוח היה תושב אזור יהודה ושומרון והתגורר בבית הוריו במחנה הפליטים קלנדיה שבשטח הרשות הפלסטינית. תביעת העיזבון (תובע 1) הוגשה על ידי הורי המנוח (תובעים 3-2). נתבעת 1, קרנית (להלן – הנתבעת), כפרה תחילה בחבותה לפצות את התובעים, וטענה לפטור מכוח סעיף 7(2) לחוק, מאחר שהרכב נלקח ללא רשות בעליו וננהג על ידי נהג חסר רישיון בידיעת המנוח שהיה שותף ונוכח בעת נטילת הרכב ללא רשות. לאחר שמיעת ההוכחות קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט לפיה התובעים יפוצו בשיעור של 40% מסכום הנזק שייפסק.

 

2. תביעת העיזבון מכילה שלושה ראשים: כאב וסבל; הוצאות אבל, לוויה וקבורה; ואובדן יכולת ההשתכרות ב"שנים האבודות".

 

3. הפיצוי בגין כאב וסבל אינו שנוי במחלוקת ועומד על 25% מהסכום המקסימלי לפי סעיף 4 לחוק נכון ליום התאונה, בצירוף ריבית כחוק החל מאותו מועד (תקנה 4 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976).

 

4. באשר להוצאות האבל, הלוויה והקבורה, העיד תובע 2 (אביו של המנוח; להלן – האב) כי נגרמו לו הוצאות בגין "הקבר, ללכת ולבוא ואוכל לאנשים שבאים לנחם", אך הוא לא קיבל קבלות ואינו יודע במדויק כמה שילם (עמ' 7 לפרוטוקול). התובעים מבקשים לפסוק על דרך האומדן סך של 20,000 ₪. הנתבעת טוענת כי התובעים זכאים לפיצוי אך בגין טקס הקבורה ועלות המצבה ולא בגין סעודת האבלים וקיום מנהגי האבלות. לפיכך, לדעתה, יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סכום של 3,000 ₪, כמחצית עלותה של מצבה בישראל.

 

אכן, הכלל הוא שסכומים ששולמו לרגל האבל על המת, לרבות סעודת אבלים, אינם מזכים בפיצוי (ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהד' חמישית, 2003), עמ' 1084-1082; ראו גם סעיף 81(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). לפיכך אין התובעים זכאים לפיצוי אלא בגין הוצאות הקבורה והמצבה. משלא הוצגו קבלות להוצאות אלה, ובשים לב לעלות המחייה הזולה יותר בתחומי הרשות הפלסטינית, מצד אחד; ומצד שני, לנוכח 11 השנים שחלפו מאז התאונה – אני אומד הוצאות אלו בסך של 10,000 ₪ ליום פסק הדין.

 

5. מכאן למחלוקת העיקרית בין הצדדים הנוגעת לראש הנזק של אובדן יכולת ההשתכרות ב"שנים האבודות". תחילה יש לקבוע את בסיס השכר של המנוח. האב העיד כי המנוח סיים 10 שנות לימוד; לאחריהן עבד כשנה וחצי בחנות מכולת קטנה ליד בית הוריו אותה העמיד האב לרשותו; ולאחר מכן למד טפסנות בניין ועבד עד יום מותו אצל קבלן בכפר מגוריו בשכר של כ-100 ₪ ליום. התובעים מבקשים להעמיד את בסיס השכר של המנוח על סכום שאינו נופל מ-3,000 ₪ לחודש. לטענתם, סכום זה ייתן ביטוי מאוזן, מחד גיסא לרמת השכר הלא גבוהה של המנוח בעת מותו, ומאידך גיסא להכרת הפסיקה בכך שרמת השכר הנמוכה לעת הזאת בשטחים הנה זמנית וצפויה להשתפר לכשיסתיים המצב הביטחוני הנוכחי. כן יהיה בכך משום התחשבות בעובדה שהאב עובד בישראל במשך עשרות שנים ברישיון, נתון המאפשר להניח כי המנוח היה מקבל אף הוא רישיון עבודה בישראל ומשתכר בה. הנתבעת חולקת על גישה זו ומבקשת להעמיד את הכנסתו של המנוח על סכום חודשי של 2,000 ₪. לטענת הנתבעת, יש להתמקד בראש ובראשונה בנתונים הקונקרטיים של המנוח, שיצא לשוק העבודה בגיל 16 בלי שרכש השכלה של ממש; שלא החזיק באף שלב באישור כניסה או עבודה בישראל; שחלק מאחיו מחוסרי עבודה לאור האבטלה הכבדה בשטחים; ושפרט לעדות אביו שהנו בעל דין המעוניין בתוצאות המשפט לא הובאה כל ראיה לכך שאכן עבד אי פעם בתחום הבנין. נתונים אלו מעמידים את המנוח בנקודת פתיחה נחותה גם בהשוואה לנתוני השכר הממוצעים באזור. כמו כן, השכר הממוצע החודשי בשטחי הרשות הפלסטינית עומד על בין 1,500 ₪ ל-1,600 ₪ בלבד עוד קודם לשקלול נתון האבטלה העומד על לפחות 25% מכוח העבודה. הנתבעת חולקת על הזיקה שהתובעים מנסים ליצור בין הסיכוי להשתפרות המצב הביטחוני באזור לבין המצב הכלכלי השורר בו והסיכוי לעליית השכר הממוצע. לעניין זה טוענת הנתבעת כי מאחר שהרשות הפלסטינית אינה חלק ממדינת ישראל וכלכלתה אינה קשורה לכלכלת ישראל, כינון יחסי שלום עמה אינו צפוי להעלות בה את רמת השכר הממוצע (להבדיל מהפחתת רמת האבטלה) שכן גם במדינות אחרות במזרח התיכון שאינן חוות מתיחות ביטחונית השכר הממוצע נמוך ואף נופל מהשכר הממוצע כיום בשטחים. לכך יש להוסיף את ההפחתה הנובעת ממס ההכנסה המוטל על השכר, שבהליכים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים מהווה נתון רלוונטי. בהעדר נתונים לגבי המצב השורר ברשות הפלסטינית ניתן להיעזר בחזקת שוויון הדינים ולהניח כי שיעורו המס הנו 15% כשיעור מס ההכנסה על השכר הממוצע בישראל.

 

6. אני סבור כי התובעים לא הוכיחו בראיות מספקות את רמת ההשתכרות של המנוח בפועל. עבודתו של המנוח באותה "חנות מכולת קטנה" עליה דיבר האב בעדותו, הסתיימה גם לפי עדות האב לפני הגיע המנוח לגיל בגירות (עמ' 6 שו' 19 לפרוטוקול), ובכל מקרה אין מדובר אלא בחדר בבית ההורים אותו הפעילו גם בני משפחה נוספים (עמ' 10 שו' 25-22). טענת האב לפיה עובר למותו עבד המנוח אצל קבלן בשם חאדר בין 22 ל-24 ימים בחודש והשתכר 100 ₪ ליום, לא הוכחה באמצעות ראיה חיצונית כלשהי: לא תלושי משכורת ולא העדת המעביד חאדר (אף שלא הייתה מניעה להעידו, כפי שאישר האב, שם בשו' 20-17). כמו כן, בהעדר פירוט מצד האב בדבר מקור ידיעתו על גובה השתכרות בנו, נותרה העדות בנקודה זו בגדר עדות שמיעה לה התנגד ב"כ הנתבעת (בעמ' 6 שו' 25), כך שהמרב עליו יכול היה האב להעיד בנקודה זו היה שהמנוח נתן לו 70 ₪ מתוך שכרו ליום. יתרה מכך: בכתב התביעה נטען כי "עובר ל-תאונת דרכים המנוח עבד כעוזר לאביו בעבודות אינסטלציה וכפועל בנין", בעוד האב כלל לא טען בעדותו כי המנוח עבד עמו. עדות האב סותרת גם את האמור במכתב ב"כ התובעים לנתבעת מיום 30.6.01 (נ/1) לפיו "המנוח הנ"ל היה עובד (אנסטלטור) והכנסתו החודשית היתה כ-4,000 ₪". אף-על-פי כן, בהתחשב בכך שבמותו טרם מלאו למנוח 20 שנים, כך שעתידו התעסוקתי עדיין לא התייצב אז בהכרח, נראה לי לנכון להחיל בעניינו את ההלכה "לגבי קטינים שטרם הגיעו במועד ה-תאונת דרכים לגיל בגרות, ואשר מסלול עבודתם ודרך השתכרותם טרם התגבשו, כי יש לערוך את חישוב אבדן כושר ההשתכרות שלהם על בסיס ההנחה שאילולא התאונה היו משתכרים כשיעור השכר הממוצע במשק" (ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13, 61; ליישום עיקרון זה גם לגבי צעירים בראשית דרכם המקצועית, ובכלל זה בן 20 שטרם רכש מקצוע, ראו: ע"א 1134/98 מוגרבי נ' מימון, פ"ד נה(1) 729, 738-737; ע"א 228/91 וינברג נ' סנואר, [פורסם בנבו] מיום 17.5.94).

 

7. המשק אשר לגביו יש לבחון את השכר הממוצע הנו זה המתקיים בתחומי הרשות הפלסטינית. במשק זה עבד המנוח, לפי עדות אביו, עד לתאונה, ורק במשק זה רשאי היה המנוח לעבוד משלא נמצא בידיו רישיון עבודה בישראל. אמנם אביו של המנוח מחזיק ברישיון כזה (ת/8). אולם האב, שהנו בן 55, עובד בישראל עוד משנות ה-70 (עמ' 4 שו' 14), עת הנסיבות הביטחונית והמדיניות לעניין התרת עבודת תושבי האזור היו שונות בתכלית מאשר בשנים האחרונות. מעובדה זו לא ניתן להסיק קיומו של סיכוי ממשי לכך שגם המנוח היה מורשה לעבוד בישראל. הא ראיה, שאחיו הבגירים לא קיבלו רישיונות עבודה בישראל, וגם הרישיון שניתן לאחד האחים בוטל כעבור זמן קצר בשל הקשחת המדיניות הישראלית בנדון (עדות האב בעמ' 10 שו' 16-1). לא עוד אלא שגם רישיון העבודה של האב אינו מאפשר לו לעבוד בכל שטח ישראל או ירושלים אלא מצוין בו כי "העסקה באזור תעשיה עטרות בלבד". הגבלה זו מקטינה את קשת אפשרויות התעסוקה ואת רמת השכר הניתנת להשגה במסגרתן (ואכן תלוש השכר של האב לחודש יוני 2007 ממקום עבודתו בעטרות – ת/7 – שהנו היחיד שהוגש משם, מלמד כי הוא הועסק בחודש זה 6 ימים בלבד בשכר נטו של 996 ₪). הפסיקה הכירה בלגיטימיות ההתחשבות בתנאי השכר במדינה אחרת "מקום בו היה סיכוי של ממש שהנפגע יעבוד במדינה אחרת" (ע"א 10064/02, לעיל, בעמ' 62), "להבדיל מסיכוי היולי" (ע"א 750/79 קלאוזנר נ' ברקוביץ, פ"ד לז(4) 449, 461). אינני סבור כי התובעים הוכיחו ברמת ודאות מספקת כנדרש בהליכים אזרחיים קיומה של אפשרות ממשית לכך שהמנוח היה עובד בישראל ועל ידי כך מגדיל את גובה השתכרותו (השוו ע"א 718/91 סולימאן נ' וופה, [פורסם בנבו] מיום 19.11.92, בפסקה 6; ע"א 8288/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סיכסך, [פורסם בנבו] מיום 24.7.01, בפסקה 7; ע"א 10687/07 אלמרשק חברה לביטוח בע"מ נ' חג'וג', [פורסם בנבו] מיום 5.8.10, בפסקה 21).

 

8. לאחרונה (ביום 5.5.10) ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 8960/06 טמיזה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו]. באותה פרשה נדונה תביעה בגין נזק גוף שנגרם בתאונת דרכים לפלסטיני בן 15 הגר סמוך לחברון. בית המשפט המחוזי התייחס לנתוני השכר הממוצע במשק הפלסטיני (בין 1,570 ₪ ל-1,800 ₪ לחודש) והעמיד את בסיס השכר החודשי של הניזוק – לעבר ולעתיד – על 2,000 ₪. בערעורו טען הניזוק כי ראוי היה להעמיד את בסיס השכר על סכום גבוה יותר, והפנה לפסקי דין בהם נפסקו סכומים גבוהים יותר. בדחותו טענה זו אמר בית המשפט העליון את הדברים הבאים:

 

"יש לזכור כי הנטל להוכיח כמה השתכר המערער עובר לתאונה מוטל על כתפיו, והוא לא עמד בו. גרסתו לגבי שכרו עובר לאירוע (2,500 ₪ לחודש) לא בוססה כדבעי... בא כוח המערער אמנם מפנה לפסקי דין מהם הוא מבקש ללמוד כי במקרים דומים נקבע שכר בסיס גבוה יותר – אך עיון בהם אינו תומך בטענותיו, כפי שיפורט בתמצית להלן.

 

בא כוח המערער טוען, כי בעניין אבו סרחאן (ת"א (מחוזי ירושלים) 7125/05 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) [פורסם בנבו]) הועמד הפיצוי על השכר הממוצע במשק בישראל – אך שם מדובר היה בתושב מזרח ירושלים שצפוי היה להשתלב בשוק העבודה בישראל... אף הטענה, כי בעניין רג'בי (ת"א (מחוזי ירושלים) 877/95 רג'בי נ' חברה הביטוח הלאומית בע"מ (לא פורסם) [פורסם בנבו]) נפסק בנסיבות דומות שכר בסיס של 4,000 ₪ אינה לגמרי מדויקת. באותו מקרה, נקבע לטייח בעל מקצוע, שהעיד כי השתכר בעבר בישראל סכומים משמעותיים, שכר (לעתיד) של 3,000 ₪. אכן, בעניין פלוני [ע"א 852/04 בית החולים הסהר האדום נ' פלוני – מ.ס.] נאמר שהעמדת שכר הבסיס על 2,500 ₪ 'מחמירה' – אך שם נקבע אומדן גלובלי, ולא נפסק סכום חלופי אחר, ובכל מקרה בנידון דידן ישנם נתונים אינדיבידואליים שאינם תומכים ברף הגבוה של ההשתכרות מלכתחילה.

 

למעשה, בא כוח המערער לא הראה מדוע יש להניח, כי שולחו ישתכר יותר מהשכר הממוצע באזור (ע"א 9117/03 זהר נ' ברדויל (לא פורסם) [פורסם בנבו]; ע"א 8288/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סאמי (לא פורסם) [פורסם בנבו]). חוששני כי אף העובדה שהמערער הפסיק את לימודיו בכיתה ו' אינה תומכת בתביעותיו. ומנגד, בית המשפט קמא קבע את שכר הבסיס על יסוד הניתוח שנערך בעניין בני עודה [ת"א (מחוזי ירושלים) 1547/98 בני עודה נ' מדינת ישראל – מ.ס. [פורסם בנבו]], ופסק למערער סכום הגבוה מהנתונים הסטטיסטיים, ומחוות דעת המומחה שהציגה המשיבה. בנסיבות אלה אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט קמא" (ההדגשות במקור).

 

פסק דין זה הוא המשקף את עמדתו העדכנית והמחייבת של בית המשפט העליון בסוגיה שלפנינו, ולאורו יש לנהוג. האמור בו יפה למקרה הנוכחי, שגם בו לא הרימו התובעים את נטל הוכחת גובה ההשתכרות של המנוח עובר לתאונה, אף שאותה עת הוא הגיע כמעט לגיל 20 (להבדיל מהניזוק בפרשת טמיזה שהיה כבן 15 בלבד); נתוניו האינדיבידואליים של המנוח, שסיים 10 שנות לימוד בלבד ושלא הוכח כי רכש מקצוע, לא היו מן הגבוהים; ולמעשה אפילו עצם הטענה בדבר עבודתו של המנוח עובר לתאונה לא הוכחה כדבעי, תוך הודאה של האב כי לפחות אחד מאחי המנוח מובטל לנוכח הקשיים במציאת תעסוקה באזור מגוריהם (עמ' 10 שו' 11-10).

 

יצוין כי גם האסמכתאות הנוספות שהציגו התובעים מעבר לאסמכתאות שהוזכרו ואובחנו על ידי בית המשפט העליון בפרשת טמיזה, אינן דומות למקרה שבפנינו. בת"א (מחוזי ירושלים) 1375/97 אל ג'עברי נ' ברנס [פורסם בנבו] (מיום 12.5.03) הוכח לבית המשפט כי התובע עבד כטייח וכמתווך עצמאי, כי מרבית עבודותיו היו בשטחי מדינת ישראל, וכי רוב הזמן היו לו פרויקטים. בת"א (מחוזי ירושלים) 1577/97 חזין נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (מיום 20.9.04) נקבע כממצא בפסק הדין כי התובע עבד בישראל לאורך שנים לא מעטות והשתכר (בערכי יום מתן פסק הדין) למעלה מ-3,800 ₪ לחודש. בדומה לכך, בת"א (מחוזי ירושלים) 189/94 עזבון אלפתאח נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (מיום 23.10.07) המנוח עבד בישראל ושכרו (המשוערך) סמוך למותו עמד על למעלה מ-3,400 ₪ לחודש. גם בת"א (מחוזי ירושלים) 1400/98 יאסין נ' מ.ח.צ. מפעלי חידוש צמיגים בע"מ [פורסם בנבו] (מיום 9.2.04) הוכיח התובע את הכנסתו בישראל שעלתה על השכר הממוצע בשטחים, והכנסה זו אף הופקה בישראל במפעלה של נתבעת 1 שנתבעה ברשלנות לגרימת תאונת העבודה נשוא התביעה (כך שבסיס השכר שנפסק היה ברוטו, להבדיל מבסיס השכר בתביעות לפי חוק הפלת"ד שהנו נטו לאחר ניכוי המס). לבסוף, בת"א (מחוזי ירושלים) 2189/00 זיאת נ' קרנית הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים [פורסם בנבו] (מיום 28.1.03) נקבע בסיס שכר של 2,500 ₪ לחודש, בעוד טענת התובעים היא כי יש להעמיד את הבסיס על לא פחות מ-3,000 ₪, כך שהאסמכתה אינה מובנת. כמו כן, באותה תביעה (העוסקת בנפגע נוסף בתאונה הנדונה כעת), ובניגוד לתביעה דנן, הובא לעדות מעסיקו באזור של התובע.

 

לאור כל זאת החלטתי להעמיד את יכולת ההשתכרות של המנוח בעבר ובעתיד על סך של 2,000 ₪ לחודש.

9. באשר לגובה הפיצוי בגין אבדן יכולת ההשתכרות, הרי לפי מה שנפסק בע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (מיום 11.4.06), מקום בו מצבו המשפחתי של הניזוק חסר-התלויים ב"שנים האבודות" אינו ידוע, יש להעמיד את הפיצוי על שיעור הפסד של 30% מבסיס השכר, המגלם את שיעור החיסכון לאחר ניכוי הוצאות קיום מוגברות. הנתבעת טוענת כי שיעור זה מוגזם, שכן ברמת שכר של 2,000 ₪ לחודש לא ניתן לדבר על חיסכון כלשהו. לכן, לשיטתה, יש להעמיד את ההפסד על 20% בלבד. איני מקבל טענה זו. בפסק הדין בפרשת פינץ הובהר (בפסקה 11) כי העמדת שיעור הפיצוי על 30% מבסיס השכר "מתווה רף פיצוי עקבי, שיחול ברוב המקרים בהם קוצרה תוחלת החיים של קטין – הכל בהיעדר ראיות ממשיות לסתור"; ועוד: "מתווה הפיצוי האחיד, הגלובאלי, כורך בחובו את מגוון 'סיפורי החיים' האפשריים ומכנס את כולם לכלל שומה אחת" אשר סתירתה לא תתאפשר אלא על פי "ראיות מיוחדות, ממשיות, הנוגעות למקרה הספציפי". ראיות אלה צריכות להתייחס במפורט לעובדות המקרה המסוים העומד לדיון, ואין די בנתונים סטטיסטיים או בהנחות סקטוריאליות (ע"א 5368/06 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון תאבת, [פורסם בנבו] מיום 10.5.07, בפסקה 8). במקרה שלפנינו לא הציגה הנתבעת ראיות העונות על דרישה זאת. הנתבעת לא הוכיחה את עלות המחייה השוטפת בשטח הרשות הפלסטינית וממילא את טענתה כי עלות זו "בולעת" למעלה מ-70% מהכנסתו החודשית הממוצעת של ניזוק חסר תלויים שמצבו המשפחתי נותר לוט בערפל. זאת ועוד, כפי שציין השופט עדיאל בת"א (מחוזי ירושלים) 189/94, הנזכר לעיל: "יש להביא בחשבון שחסכון מורכב לא רק מהכנסה נחסכת שאינה מוצאת על צורכי מחייה, אלא גם מהכנסה אשר משמשת למחייה ומוצאת על רכישת מוצרים בני קיימא כמו דיור".

 

10. נזקו של העיזבון בגין הפסד יכולת השתכרות המנוח ב"שנים האבודות" בעבר עומד אפוא על 137 חודשים כפול 600 ₪ בתוספת ריבית כחוק מאמצע התקופה. בגין העתיד יחושב הנזק בגין שיעור הפסד זהה, לתקופה שתחילתה היום וסופה בהגיע המנוח לגיל 65, ובהתאם למקדם ההיוון המתאים. התובעים לא הוכיחו כי גיל הפרישה מהעבודה בתחום הרשות הפלסטינית עלה או צפוי לעלות לגיל 67 בדומה לשינוי התחיקתי שהוחל בישראל לא מכבר.

 

11. לא מצאתי ממש בטענת הנתבעת לפיה התובעים מנועים מלתבוע פיצוי בגין הפסד יכולת ההשתכרות ב"שנים האבודות" בגין התקופה שמאז התאונה ועד להגשת התביעה. בסעיף 12(ב)(4) לכתב התביעה הוזכרה תביעת העיזבון בגין הפסד ההשתכרות ב"שנים האבודות" לפי הלכת אטינגר. דרישה זו לא הוגבלה ל"שנים האבודות" לאחר הגשת התביעה, ואילו סיווגו של סעד זה כ"נזק כללי" אינו מונע לתבוע אותו גם בגין התקופה שקדמה להגשת התביעה (ההבחנה בין "נזק מיוחד" לבין "נזק כללי" עשויה להתייחס לא בהכרח למועד התרחשות הנזק אלא גם לדרכי הוכחתו: קציר, בספרו הנ"ל, עמ' 21-13). אמנם בסעיף 12(א) לכתב התביעה נתבע "נזק מיוחד" בגין הפסד התמיכה והשירותים של המנוח בהוריו כמי שהיו תלויים בו. אולם כפי שנטען בצדק בסעיף 15(ב) לכתב ההגנה, בנסיבות הנדונות תביעת העיזבון ותביעת התלויים אינן מצטברות אלא חלופיות (ראו ע"א 4431/05 "המגן" חברה לביטוח בע"מ נ' צרור, [פורסם בנבו] מיום 10.8.06; ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון כרכבי, [פורסם בנבו] מיום 19.12.07). בפועל החליטו התובעים לדבוק בתביעת העיזבון וזנחו בסיכומיהם את תביעת התלויים. ממילא יש להחיל את תביעת העיזבון על כל התקופה שמאז התאונה. לא למותר להזכיר את ההלכה שנפסקה ברע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון אלחמיד [פורסם בנבו] (מיום 27.2.06), לפיה הלכת אטינגר הנה בעלת תוקף רטרוספקטיבי, וככזו חלה על כל מעשה נזיקין שהתרחש לפניה ולאחריה, לרבות על תביעות שהיו תלויות ועומדות בעת שנפסקה ההלכה. אם כך הדין לגבי תובע שאפילו לא הזכיר בתביעתו את עילת "השנים האבודות", לא כל שכן שכך הוא כאשר כתב התביעה כלל במפורש עילה זאת, כמו במקרה שבפנינו.

בהתאם להסכמת הצדדים תשלם הנתבעת לתובעים 40% מסכומי הנזק שנקבעו בפסקאות 3, 4 סיפא ו-10 לעיל. לסכום המשולם יתווסף שכר טרחת עורך דין בשיעור של 13% בתוספת מע"מ. תשלום אגרת המשפט יחול כאמור בתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007, בהתאם לגובה הסכום שנפסק לתובעים. יתר הוצאות המשפט יחולו על הצד שהוציאן.

 

 

-פירמות עורכי דין מובילות-

  • meitar
  • nevo-molson
  • maschit
  • gornitzky
  • yehuda
  • firon
  • firon