רשלנות רפואית- שחרור מחדר מיון

פס"ד של בית משפט העליון בנושא רשלנות רפואית: מנוח נבדק בבית החולים, לרבות בדיקת א.ק.ג. (אשר תוצאותיה לא נרשמו בתיקו הרפואי), ושוחרר אל ביתו. כעבור כשלושים ושש שעות הוא נמצא מת, ומתברר כי סבל מ-דלקת בשריר הלב. בית משפט השלום הסתמך על חוות דעת רפואית של המומחה מטעמו וקבע כי המשיבים לא התרשלו. בית המשפט המחזוי המחוזי דחה את הערעור. מכאן הבקשה לרשות ערעור.

ביהמ"ש קיבל את הערעור וקבע כי הלכה היא שהרשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים המעוררים שאלה עקרונית-ציבורית או משפטית החורגת מגדר עניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך. במובן מסוים, נסיבותיו החריגות של המקרה הנדון חורגות מעבר לאינטרס הצר של הצדדים ומוליכות אותנו לכיוונן של שאלות רוחב משפטיות נוספות. עם סוגיות אלה נמנים גבולותיה של חובת הזהירות הנדרשת מבתי חולים בעת ההחלטה אם להורות על אשפוזו של חולה, הצורך להקפיד על קיומם של נהלים רפואיים וכן חשיבותו של עקרון הפחתת סיכויי החלמה כנזק בר תביעה ופיצוי.

הבקשה למתן רשות ערעור בנויה על שני מסלולים חלופיים: האחד, בימ"ש השלום וביהמ"ש המחוזי טעו עת ביכרו את המומחה מטעם ביהמ"ש על פני המומחה מצד המבקשים; השני, גם על פי הגישה המאמצת את חוות דעת המומחה מטעם ביהמ"ש, נפלה טעות בפסק הדין. החלופה הראשונה שהוצעה אינה אלא בקשה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו בדמות חוות דעת מתחרות של מומחים, ואין להתערב בכך. לפי החלופה השנייה השאלה היא אם יש מקום להתערב בתוצאה המשפטית אליה הגיעו הערכאות קמא אף על בסיס הממצאים העובדתיים שנקבעו.

ביהמ"ש קבע כי מקבץ הנתונים חייב את השארת המנוח בבית החולים עד ליום המחרת ולא היה מקום לשחררו באותו הלילה. לשם הקביעה כי פלוני רשלן, לא די בהוכחת התרשלותו אלא יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין אותה רשלנות רפואית לבין הנזק שהתרחש. פעולת השחרור, כה סמוך להגעת המנוח לחדר המיון, מנעה מביהמ"ש לדעת את תוצאות הבירור המדויקות – לו זה אכן היה מתבצע. לפי הפן הראייתי של דוקטרינת הנזק הראייתי, אי ביצוע הבירור עקב שחרור המנוח מבית החולים יביא להעברתו של נטל ההוכחה לכתפו של הנתבע, על מנת להוכיח מה היו תוצאות הבירור לו זה היה נערך. נקודה זו בעלת נפקות גם בסוגיית הקשר הסיבתי. העברת נטל ההוכחה אל כתפי המשיבים תקשה עליהם לדחות את עמדת המבקשים בדבר קיומו של קשר סיבתי בין שחרור המנוח לבין התוצאה הטרגית. משכך, ההתרשלות והקשר הסיבתי עומדים בעינם.

בימ"ש השלום קבע כממצא עובדתי כי אם המנוח היה מאושפז היה זה במחלקה הפנימית, וסיכויי הצלתו היו עומדים על 30%, וככל שהיה נקבע כי אמנם הנתבע התרשל כי אז היה מקום לפצות עזבונו ב-30% מסכום נזקיו כאבדן סיכויי ההחלמה. דוקטרינת אובדן סיכויי החלמה מוכרת ומושרשת בשיטתנו המשפטית. הפגיעה בסיכויי ההחלמה של 30% הוכחה מעל למאזן ההסתברויות של 50%. בגדר מדיניות משפטית, הן משיקולי הרתעה והן משיקולי צדק מתקן, ראוי לפצות את הניזוק בגין נזק שאכן נגרם לו – אובדן סיכויי החלמה.

תפקידו של המומחה הרפואי מטעם ביהמ"ש בתביעה שעילתה רשלנות רפואית – אינו קל כלל ועיקר. תפקידו אינו שיפוטי, אלא מקצועי. על המומחה לאתר מידע שאינו מצוי בידיעת ביהמ"ש ולעבדו. המומחה נשען גם על ניסיונו בשטח הרפואה. במקרה הנדון ערך המומחה מעיין "סקר דעת קהל" בקהילה הרפואית בקרב קבוצה מצומצמת ולא מזוהה או מוגדרת ועל בסיסה קבע כי לא הנתבעים לא התרשלו. פעולה זו אינה רצויה ואף אינה תואמת את דרישות ההליך המשפטי. שומה על ביהמ"ש לבדוק על אילו אדנים הושתתה חוות הדעת המקצועית ולהפריד באזמל חד בין קביעות מקצועיות, הנובעות ממומחיותו של נותן חוות הדעת, לבין קביעות בעלות נפקות משפטית, המצויות בתחום סמכותו של ביהמ"ש בלבד. הקביעה אם אמנם עמדו פעולותיו של רופא פלוני במבחן "הרופא הסביר" מסורה לידי הערכאה השיפוטית, בהתבסס על מבחנים משפטיים, מכלול העדויות והראיות שהובאו בפניה – לרבות חוות דעת מומחים – וכן שיקולי מדיניות כלליים. לגיטימי יהיה לברר מה הפרקטיקה הנהוגה ברפואה, אך הקביעה הנורמטיבית בדבר רשלנות אינה נגזרת רק מהקביעה העובדתית באשר ל"מתרחש בשטח". עולה כי ביהמ"ש השלום קיבל את המידע הדרוש לו מהמומחה מטעמו, אך לא בחן באופן עצמאי דיו את המסקנות המשפטיות הנובעות מכך.