פסקי דין - רשלנות רפואית - איחור באבחון סרטן

פסקי דין - רשלנות רפואית - איחור באבחון סרטן

א 883/00 דואני חנה נ’ אפרים כץ – "חמים וטעים",קופ"ח כללית, מרכז רפואי "לין"

בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בחיפה
א 000883/00

בפני:
כב’ השופטת ב. גילאור- נשיאה
תאריך:
05/03/2006

בעניין:
דואני חנה


התובעת

- נ ג ד -


1. אפרים כץ – "חמים וטעים"
ע"י ב"כ עו"ד נ. אלסטר
2. קופ"ח כללית, מרכז רפואי "לין"


הנתבעים

פסק דין


עניינה של התביעה שבפני בתאונת עבודה שארעה לתובעת, שנגרמה כתוצאה מרשלנותו הנטענת של הנתבע 1 (להלן: הנתבע) כמעביד, ובנזקיה כיום, אשר נגרמו כתוצאה מרשלנותה הנטענת של הנתבעת 2 (להלן: הנתבעת) בטפול הרפואי שניתן לה לאחר התאונה.

העובדות הצריכות לעניין
התובעת, ילידת 1959, נשואה ללא ילדים, נפגעה, לדבריה, בתאונת עבודה ביום 4/4/97, עת עבדה כמוכרת בחנות "חמים וטעים" - חנות לממכר מזון מוכן, שהייתה בבעלותו של הנתבע 1.

לטענת התובעת, במהלך עבודתה בבוקר יום ה-4/4/97 החליקה על רצפת המסעדה, שהייתה רטובה ושמנונית (להלן: "התאונה"). כתוצאה מן התאונה התובעת נחבלה במרפק שמאל וסבלה משבר עם תזוזה מינימאלית של ראש עצם הרדיוס.
לאחר אותה תאונה, בקרה התובעת עשרות פעמים בקופת החולים, נבדקה על ידי מספר לא מבוטל של רופאים, ונערכו לה בדיקות מרובות – קליניות והדמיתיות. מכיוון שלטענת התובעת הטיפול שניתן לה היה רשלני ועל כן לא אובחנה מחלתה, ומכיוון שלטענת הנתבעת, הבדיקות הרבות שבוצעו הצביעו חד משמעית שכל מחלה אפשרית נבחנה ונשללה, ולא נמצא כל הסבר לפער בין תלונותיה לבין הממצאים התקינים, מצאתי לפרט את פניותיה ואת ממצאי הבדיקות במלואם, כפי שעולים מן החומר הרפואי שהוצג בפני.

התובעת נבדקה ביום החבלה במרכז הרפואי לין שבחיפה (להלן: "לין"). בבדיקה לא ניכרה נפיחות במרפק ולא ניכרה כל הגבלה בתנועות, אלא אובחנה רק רגישות באספקט הליטראלי של המרפק. בצילום נמצא שבר קטן ללא תזוזה בחלק הליטראלי של ראש הרדיוס. ידה של התובעת גובסה, והיא הונחתה לשוב לבדיקה ביום 24/4/97.
ב- 6/4/97, כיומיים לאחר התאונה, פנתה התובעת בחזרה ללין, והתלוננה על לחץ של הגבס באזור המרפק. בבדיקה נמצא שהתחושה באצבעות תקינה, וכך גם תפקודן. בכל מקרה, נעשתה בגבס פתיחה לשם שחרור הלחץ.
בתאריך 10/4/97, במהלך ביקורת אליה הוזמנה, ועקב תלונותיה על כאבים עזים במרפק, ולמרות שהבדיקה הצביעה על תפקוד תקין של הגפה והאצבעות, הוחלף הגבס בחדש, ניתן טיפול תרופתי, ונקבעה ביקורת נוספת.
ביום 16/4/97, עקב אותן תלונות, הורד הגבס, והתובעת נשלחה לבדיקה נוירולוגית. לאחר בדיקתה של התובעת ביום 16/4/97 ציין הנוירולוג, ד"ר י’ בזק, שאין כל פגיעה בעצבים של עצב הרדיאליס וכל השרירים המעוצבבים על ידי עצב זה מתפקדים מצוין. כן ציין שהכאבים בכתף שמאל הם כנראה "על רקע של Disuse זמני". בהיעדר ממצא חריג בבדיקה הנוירולוגית, הוחלף הגבס בחדש. החלפה נוספת של הגבס נעשתה ב- 20/4/97.
ב-24/4/97 ולאחר שצילום ביקורת נמצא תקין, הורד הגבס סופית, והתובעת נשלחה לטיפול פיזיותראפי שלאחריו נקבעה ביקורת נוספת.
ביום 11/5/97 ולאור תלונותיה, הורה ד"ר ברוסקין לתובעת לבצע פיזיותראפיה והפעלה עצמית של היד.
ב-22/5/97 בוצע לתובעת צילום שנמצא תקין, והיא הופנתה על ידי ד"ר ברוסקין שוב פעם לקבלת טיפולי פיזיותראפיה. תיעוד נוסף של הפניות חוזרות לפיזיותראפיה מיום 2/6/97 ומיום 22/6/97.
ביום 6/7/97 הופנתה התובעת למחלקה לרפואה תעסוקתית ולהתייעצות במחלקה האורטופדית בבית החולים כרמל.
לאחר ביקורה שם נשלחו מטעם המחלקה מכתבים מפורטים מה- 7/7/97 ממנו עולה כי ב-1/7/97 התובעת חזרה לעבודה על דעת עצמה, וכי היא מסוגלת לבצע עבודה של 5 שעות ביום, במגבלות מסוימות.
ביום 20/7/97 נבדקה התובעת פעם נוספת על ידי ד"ר ברוסקין. ציין שמצבה יכול להתאים לאבחנה של מיוזיטיס אוסיפיקנס (הסתיידות שרירים לאחר חבלה), נתן טיפול תרופתי וקבע ביקורת חוזרת.
בתאריך 3/8/97 הגיעה התובעת, פעם נוספת, למרפאה, נבדקה וזומנה לביקורת נוספת ליום 10/8/97, אליה הגיעה כפי שזומנה.
בתאריך 20/8/97 נבדקה התובעת על ידי ד"ר ברוסקין, כאשר לאור תלונותיה על הגבלה קשה בתנועת המרפק, ועל מנת לנסות ולברר את סיבת ההגבלה בתנועה אשר לא ניתן לה כל הסבר בבדיקות הרבות שבוצעו עד לאותו שלב, הפנה את התובעת לביצוע בדיקת מיפוי עצמות, כאשר בהפניה צוין, בין היתר, חשד למיוזיטיס אסיפיקנט, לתהליך אקטיבי במרפק או ל- REFLEX SYMPATHETIC DYSTROPHY (להלן: RSD או התסמונת). הבדיקה, אשר בוצעה ביום 24/8/97, לא העלתה כל ממצא אשר יכול להסביר את תלונותיה של התובעת.

בתאריך 2/9/97 שבה התובעת למרפאה והביאה עמה את תוצאות בדיקת מיפוי העצמות שבוצעה לה, בתאריך 24/8/97. ד"ר ברוסקין עיין בתוצאות הבדיקה, וציין כי התובעת סובלת מקליטה מוגברת במרפק שמאל והפנה אותה להמשך התייעצות בבי"ח כרמל.
ד"ר ברוסקין העיד כי התייעצויות שכאלו התקיימו, והוא נכח בהן, אולם מהלכן ומסקנותיהן לא תועדו, אם כי ניתן ללמוד עליהן מהתייחסות מאוחרת של הרופאים לאותן התייעצויות.
בתאריך 3/9/97, לאחר התייעצות בבי"ח כרמל, הגיעה התובעת למרפאה ונבדקה על ידי ד"ר ברוסקין. בבדיקה נצפה טווח תנועה של 80-90 מעלות בלבד במרפק, אשר משמעותו תנועתיות מעטה. ד"ר ברוסקין הורה לה לנסות שוב טיפול פיזיותראפי ובמקביל הפנה אותה לקבלת טיפול ריפוי בעיסוק.
בתאריך 11/9/97 שבה התובעת לקופ"ח ונבדקה על ידי ד"ר פרץ. המרפק נמצא בכיפוף של °90, עם רגישות במרפק ובכתף. שוב הועלתה ההשערה שמא מדובר ב-RSD.
ב-30/9/97 נבדקה על ידי ד"ר פרץ, ובוצע צילום אשר נמצא תקין. שוב נבחנו מספר אפשרויות ביניהן RSD.
בתאריך 6/10/97 שבה התובעת למרפאה ונבדקה על ידי ד"ר ברוסקין. התובעת מסרה לו כי היא נבדקה במוסד לביטוח לאומי והופנתה לבצע בדיקת EMG. באותו ביקור התלוננה התובעת על החמרת הכאבים ביד, ובעקבות תלונותיה, בוצע לה צילום במרפאה, אשר נמצא תקין, והיא הופנתה להמשך בירור במחלקה האורטופדית.
ב- 4/11/97 שוב נבדקה על ידי ד"ר פרץ. ד"ר פרץ בדק את התובעת, וציין שהוא ממתין לתוצאת בדיקת ה-EMG.

ב-18/11/97 בוצע צילום נוסף, שנמצא תקין אף הוא.
ביום 4/12/97 הופנתה לקבלת חוות דעת נוספת בבית החולים כרמל.
בתאריך 23/12/97 בוצעה בדיקת ה-EMG בבית החולים רוטשילד.
ב-30/12/97 ביקרה אצל ד"ר פרץ, אשר צייד אותה בפנייה לקבלת תוצאות בדיקת ה-EMG.

ביום 25/1/98 נבדקה התובעת בבית החולים כרמל על ידי ד"ר משה רופמן, מנהל המחלקה האורטופדית בבית החולים. הנ"ל ציין כי לדעתו מתפתחת אצל התובעת MAYODISID OSSIFICANS (הסתיידות פרקית), והמצב אינו מצריך התערבות כירורגית, אלא יש להמשיך בטיפולים סימפטומאטיים בלבד.
ביום 12/2/98 נבדקה על ידי ד"ר פרץ, אשר איבחן MAYODISID OSSIFICANS, והפנה את התובעת לבדיקת EMG חוזרת.
מבדיקת ה-EMG מיום 17/2/98, עלה כי קיימת דנרבציה קלה כרונית באקסטנסורים של כף היד השמאלית. עוד נרשם כי שריר התריצפס אינו מופעל, אולם קשה להתרשם אל נכון בשל חוסר שיתוף פעולה של התובעת.
ב-19/2/98 נבדקה על ידי ד"ר פרץ, וכך גם ב-19/3/98, אז בוצע צילום מרפק שמאל, אשר נמצא תקין.
בבדיקה מיום 29/4/98, איבחן ד"ר רופמן קשיון מלא של המרפק משמאל. בדיקה נוספת ביצע ביום 27/6/98.
בצילום מיום 10/9/98לא נמצאו ממצאים חריגים. הומלץ שימוש בסד אלומניום. באותה בדיקה
התלוננה התובעת לראשונה על כאבים בכתף שמאל. עקב כאבים אלה פנתה לחדר מיון של בית החולים כרמל ביום 16/9/98, ואובחנה כסובלת מדלקת בכתף. ניתן טיפול תרופתי והומלץ על מעקב אורטופדי.
התובעת המשיכה מעקב וטיפול בכאביה אלה גם בתאריכים 27/9/98, 22/10/98, ו-4/11/98. בשלושת הפעמים נבדקה על ידי ד"ר פרץ, אשר איבחן תסמינים של כתף קפואה, ונתן טיפול תרופתי.
בדיקת סונר בכתף מיום 21/1/99 הדגימה נוזל סביב הגיד הדו ראשי. צוין שממצא זה יכול לרמז על תהליך דלקתי או תגובתי של הגיד הנדון.

תיעוד אחרון בתיק הרפואי הוא מיום 17/5/00. התובעת התלוננה על הגבלה קשה במרפק וציינה שהיא מקבלת טיפול פיזיותראפי. ד"ר ברוסקין ציין ברישומו מאותה פגישה כי לאור ההתייעצויות שנערכו בעבר בבית החולים כרמל אין טעם בטיפול כירורגי אלא יש להמשיך בטיפול פיזיותראפי ותרופתי.

כיום התובעת טוענת כי אינה יכולה להזיז את הגפה השמאלית. זו נתמכת בסד פלאסטי בתנוחת כיפוף של °95, ללא תמיכה בשורש כף היד.

לטענת התובעת, מצבה כיום נגרם בשל מעשיהם ומחדליהם הרשלניים של הנתבעים 1 ו-2. באשר לנתבע 1, בשל רשלנותו הנטענת בשמירת נוהלי עבודה בטוחים ובעיקר שמירה על ניקיון הרצפה.
באשר לנתבעת 2, שורש המחלוקת האם בכלל לקתה התובעת בתסמונת. לטענת התובעת, היא סובלת מתסמונת RSD, אשר לא אובחנה ולא טופלה במועד, בשל רשלנותה של הנתבעת. לטענתה, אבחון מוקדם וטיפול נכון היו מיטיבים מצבה.
מנגד, הנתבעת טוענת כי התובעת לא סבלה ואיננה סובלת מתסמונת RSD. כן, לטענתה, הטיפול שניתן לתובעת היה מקיף ומלא.

חוות הדעת הרפואיות
לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של פרופ’ חיים ויינברג, אורטופד מבית החולים הדסה הר הצופים שבירושלים, מיום 12/12/99. תחת הכותרת "בדיקה" מתאר פרופ’ ויינברג כיצד מחזיקה התובעת את ידה, ומתאר את תלונותיה. לא מתועדים ממצאי בדיקות נוספות שערך, אם ערך. פרופ’ ויינברג כותב שהתמונה הקלינית מצביעה על הופעתה של תסמונת אחת בעלת מספר כינויים: RSD/ FROZEN SHOLDER/PAINTFUL HAND.
לדידו הגורם לתסמונת אינו ידוע ואין טיפול חד משמעי, אולם ככל שהאבחנה נעשית בשלב מוקדם יותר, הגישה והטיפול בעלי סיכויי הצלחה רבים יותר. לדעתו של פרופ’ ויינברג, התאונה ואישיות הנפגע הם הגורם להופעת התסמונת. פרופ’ ויינברג מציין, שבענייננו האבחנה של התסמונת הייתה קלה, אולם אובחנה באיחור - רק למעלה משנה אחרי התאונה. לטענתו, האיחור באבחון גרם להחמרת המצב, ועולה כדי רשלנות רפואית. פרופ’ ויינברג העריך את נכותה האורטופדית של התובעת בכ-50% עבור הגבלה בתנועות הגפה השמאלית, לפי תקנה 31(2)א’III מותאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז -1956 (להלן: התקנות), כשיתוק חלקי בצורה קשה, מאחר ולדבריו כל הגפה השמאלית העליונה אינה בשימוש. פרופ’ ויינברג המליץ על הפעלת תקנה 15 במלואה.

מטעם הנתבעת מס’ 2 הוגשה חוות דעתו מיום 13/6/01 של פרופ’ אוטרמסקי, אורטופד מנתח, מנהל מחלקה אורטופדית א’ בבית החולים איכילוב בתל אביב. פרופ’ אוטרמסקי בדק את התובעת ופירט את ממצאיו, לפיהם לא ניכרת אטרופיה שרירית, נמצא מבנה תקין ושווה ליד השנייה של העור, עם צבע וקונסיסטנציה תקינה, ללא רגישות עודפת במישוש וללא שינוי צבע או לחות של העור. במדידת היקפי הגפיים העליונות שערך, מצא פרופ’ אוטרמסקי שהיקפן אחיד. כן הוא מוסיף כי במהלך הבדיקה ביצעה התובעת בהיסח הדעת אבדוקציה של °40 באופן אקטיבי.
לדעתו, התובעת אינה סובלת מ-RSD. RSD מאופיין, לדבריו, בסימנים קליניים אשר אינם מופיעים אצל התובעת. כך, במשך תקופה ארוכה סבלה מכאבים באזור המרפק, ורק לאחר כשנה וחצי מיום התאונה החלה להתלונן על כאבים בכתף. ואילו לטענתו, אחד ממאפייני התסמונת הוא כאב שאינו לפי פיזור עצבי מוכר. כמו כן, באף אחת מן הבדיקות שנערכו לה לא אובחן שינוי צבע, או טמפרטורה, או לחות של העור, האופייניים לתסמונת, לדבריו. מיפוי העצמות שנערך נמצא תקין ולא הצביע על ממצאים של RSD. כן הוא מצביע על כך שצילומי הרנטגן שנערכו לה לכל אורך התקופה נמצאו תקינים לחלוטין מבחינת מבנה העצם, ולא נמצא ולו ברמז זכר למינרלזיה ירודה או אוסטאופרוזיס יחסית, והדבר אינו עולה בקנה אחד עם טענת התובעת כי אינה מזיזה את היד. כך גם לא אובחנה אטרופיה שרירית.
לדבריו של פרופ’ אוטמרסקי, לא הייתה כל התרשלות במעשיה של הנתבעת 2, וכי הטיפול שניתן לתובעת היה מעל ומעבר למקובל. למרות שדובר בחבלה שנחשבת קלה, זכתה למעקב צמוד, תלונותיה נבחנו בכובד ראש על ידי בכירי הרופאים, ונערכו לה בדיקות עזר והדמיה נלוות בשפע. פרופ’ אוטרמסקי מצביע על כך שבבדיקה הציגה תמונה שיתוקית מלאה של הגפה השמאלית העליונה, אולם הממצאים של הבדיקות הקליניות וההדמייתיות שניתח מצביעים כי הגפה פעילה. בכל מקרה, לדבריו, גפה משותקת אינה סממן להופעת התסמונת. פרופ’ אוטרמסקי טוען, בניגוד לפרופ’ ויינברג , כי RSD ו- PAINTFUL HAND אינם שמות נרדפים לאותה תסמונת. לדעתו, התובעת אינה אמינה ומטרתה להשיג רווח משני מתאונה קלה, וכי לתובעת 10% נכות לפי תקנה 32(3)א’I לגבי העצם הרדיאלי ו-31(5)א’I לפי העצב האולנרי. נכות זו אינה קשורה עם הטיפול שקיבלה התובעת.

הנתבע 1 לא הגיש חוות דעת רפואית מטעמו, אלא ביקש לאמץ את חוות דעתו של פרופ’ אוטרמסקי.

בתגובתו לחוות הדעת של פרופ’ אוטרמסקי, כתב פרופ’ ויינברג בחוות דעתו מיום 22/10/01, כי אצל חולה בעל נטייה ללקות בתסמונת RSD יכולה להתפתח תמונה באזור נוסף שנפגע גם לאחר תקופה ארוכה. כן הוא טוען שתלונותיה של התובעת על כאבים לא מוסברים בסמוך לתאונה מצביעים על התפתחות התסמונת מיד לאחר האירוע. פרופ’ ויינברג סבור, שתחילה קיבלה התובעת את הטיפול המקובל – קיבוע הגפה בגבס לאור השבר בראש הרדיוס, אולם, לדעתו, לאור תלונותיה הנשנות היה על הרופאים להעלות את האפשרות של RSD מוקדם יותר. מכיוון שהתסמונת לא אובחנה בזמן – התובעת לא קיבלה טיפול מתאים. פרופ’ ויינברג מצטט מספרות רפואית לפיה אבחון וטיפול מוקדם בתסמונת משיג את התוצאות הטובות ביותר.
פרופ’ ויינברג מדגיש, כי הוא מקבל את ממצאיו של פרופ’ אוטרמסקי, ואת הניתוח הקליני מדעי הנלווה, אולם מסקנותיו שונות.

לאור הפערים שנגלו בין חוות הדעת מטעם הצדדים, באשר להופעת התסמונת והן באשר לרשלנות הנתבעת 2, הוריתי בהחלטה מיום 1/11/01 על מינויו של פרופ’ חיים שטיין, מנתח אורטופד, מי שהיה מנהל המחלקה אורטופדית א’ בבית החולים רמב"ם בחיפה, כמומחה מטעם בית המשפט. בחוות דעתו מיום 8/1/02 תיאר פרופ’ שטיין את הבדיקות הקליניות שערך לתובעת ואת ממצאיהן. כך תיאר, שכתף שמאל קפואה וצמודה לגוף. מרפק שמאל קפוא בכיפוף של °95, כאשר התובעת אינה מיישרת אותו באופן עצמאי, וניסיונות ליישורו גורמות לה לכאב. מפרק שורש היד צנוח, האצבעות ישרות, ואינן מתכופפות או מכווצות לאגרוף. פרופ’ שטיין ציין, שבדיקת התחושה השטחית שערך לתובעת אינה אמינה בגלל שיתוף פעולה לקוי של התובעת. לדבריו, ישנם אזורים סלקטיביים עם חוסר תחושה או רגישות יתר, אבל הם אינם לפי הפיזור האנטומי של הדרמטומים בגף העליון. פרופ’ שטיין ניתח את צילומי ההדמיה שנערכו לתובעת.
לדעתו של פרופ’ שטיין, אין כל עדות קלינית או מעבדתית מסיעת לקיום נזק לעצבים הפריפריים בגף השמאלי העליון, כמו גם אין כל עדות קלינית לתסמונת RSD. לדידו, התובעת פיתחה בגפה השמאלית תסמונת של מפרק קפוא, מפרק שורש כף יד קפוא, וחוסר שימוש באצבעות כף היד. המומחה העריך את הנכות בכ-50% במערכת התנועה לפי תקנה 29(4) או לחילופין סע’ 31(2)אIII, אולם הדגיש כי נכותה של התובעת לא נגרמה כתוצאה מן השבר בראש עצם הרדיוס, אלא הגורם הוא תהליך נפשי שטרם בורר, ולהמלצתו יש להפנות את התובעת לבדיקה פסיכיאטרית. בהתאם, אינו סבור שיש לקבוע אחוזי נכות נפרדים בגין התהליך הפתולוגי, אלא הנכות שתקבע תהיה נכות נפשית, שביטוייה החיצוני הוא חוסר השימוש בגף השמאלי העליון.


בעקבות חוות דעתו של פרופ’ שטיין, מונה ביום 3/12/02 מומחה בתחום הפסיכיאטריה, לאחר שנדחתה בקשת רשות ערעור על אותה החלטה (רע"א 10251/02). ד"ר יעקב אבני, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי, מנהלה בדימוס של היחידה הפסיכיאטרית בבית החולים הדסה הר הצופים שבירושלים. שלל בחוות דעתו מיום 15/6/03 פתולוגיה או נכות פסיכיאטרית של התובעת. ד"ר אבני הדגיש, שאין להסיק אוטומאטית מכך שפתולוגיה גופנית אינה מוסברת על ידי גורמים אורגאניים שמדובר בסיבה נפשית, אלא בעיה נפשית תקבע בהתאם לסימפטומים פסיכיאטריים ולאחר אבחנה. בעניינינו, ד"ר אבני אבחן אצל התובעת תגובות דיכאוניות אולם אלה אינן עולות כדי מחלה או הפרעה פסיכיאטרית. בתשובותיו מיום 5/10/03 לשאלות ההבהרה שנשלחו אליו מטעם התובעת, ענה ד"ר אבני שהתובעת אינה סובלת מהפרעה פוסט טראומתית או מהפרעת אישיות. לדעתו אין לתובעת כל נכות פסיכיאטרית.

לאור מסקנותיו של ד"ר אבני, הוגשה חוות דעת משלימה של פרופ’ שטיין, מיום 31/10/03, במסגרתה כתב שאינו מסכים עם מסקנתו של ד"ר אבני, והוא בכל זאת סבור כי התובעת סבלה מהליך נפשי כתוצאה מכאביה. חזר והדגיש כי לדעתו לאור הכאבים מהם סבלה, הפסיקה התובעת באופן הדרגתי להניע את גפה השמאלית העליונה, כך שנכותה כיום נובעת מהגבלה במערכת התנועה שארעה בעקבות תגובתה האמוציונאלית/נפשית, כהגדרתו, לכאב שנגרם כתוצאה מן השבר - שהיה תוצר של התאונה.

כן העידו שניים מהרופאים שטיפלו בתובעת במרבית מפניותיה לקופת החולים, הם ד"ר ברוסקין, מנתח אורטופד, המשמש כיום מנהל המחלקה האורטופדית בלין. בזמנים הרלוונטיים לתביעה שימש כמנהל מחלקת תאונות בלין. וד"ר פרץ, מנתח אורטופד, אשר באותם ימים, כמו גם כיום, משמש כרופא במחלקת אורטופדיה בלין.

ד"ר ברוסקין העיד כי הטיפול בתובעת זכור לו היטב שכן היה זה מקרה חריג – מצג של כאבים מטעם התובעת וחוסר יכולת לתפקד בצורה מלאה, כאשר למרות הבדיקות הרבות שבוצעו לא נמצא כל הסבר רפואי למצבה של התובעת.


אחריות הנתבע 1
האם התאונה ארעה כתוצאה מרשלנותו של המעביד?

התובעת סיפרה כי יום התרחשות התאונה היה יום עמוס בחנות, כמדי שישי בבוקר. לדבריה, היה זה יום חורפי, ורצפת החנות הייתה רטובה ובוצית, משום שקונים נכנסו בנעליים רטובות מן הרחוב הגשום, ומשום שטיפות גשם חדרו לחנות. כן אמרה, שהרצפה הייתה שמנונית עקב הקפדה לקויה על ניקיון, שנובעת, לטענתה, מנהלים גרועים ומחסור בכוח אדם לשעת לחץ שכזו. עוד היא מלינה על מרקם הרצפות – אשר היו עשויות, לטענתה, מקרמיקה מחליקה.
בשל כל אלו, לטענתה, החליקה במהלך עבודתה על הרצפה.

לטענת הנתבע, בסמוך לאירוע מסרה לו גרסה אחרת לפיה נפלה שעה שניסתה להגיע לאחד המדפים העליונים בחנות, בו היו מאוחסנים כלים חד פעמיים. לדבריו, מתחת למדפים עומד שולחן נייד על גלגלים, אשר על מנת לאפשר גישה נוחה למדפים העליונים יש להזיזו קלות. התובעת בחרה שלא להזיז את השולחן, אלא רכנה קדימה מעליו על מנת להגיע למדף, וכך איבדה את שיווי המשקל ונפלה. הנתבע מציין כי מדובר בשולחן נירוסטה קל ונוח להזזה ועל כן לא היה כל קושי או צורך במאמץ מיוחד על מנת להזיזו ולאפשר הגעה בטוחה וקלה למדפים העליונים.

מטעם הנתבע הוגשה תעודת עובד ציבור מטעם השירות המטאורולוגי המתייחסת ליום 4/4/97 החל מחצות ועד לשעה 10:00 בבוקר (נ/14). בתעודה צוין כי מתחנות רישום הגשם באזור חיפה לא דווח אותה עת על ירידת גשם, כך שההערכה היא כי גם באזור רמת ספיר לא ירד גשם בתאריך ובשעות הנ"ל. התובעת לא הגישה ראיה לסתור תעודה זו, אף כי ניתנה לה ההזדמנות לעשות כן. אציין, כי אף אם ירד גשם, לא ברור כיצד נכנס גשם לחנות. זו הייתה ממוקמת באזור מרוצף (מרכז מסחרי רמות ספיר) – כך העיד הנתבע (עמ’ 96 לפרוטוקול). כפי שניתן להתרשם מנ/8, תמונת חזית החנות, ישנו מעבר מקורה לפני הכניסה לחנות, כך שבכל מקרה, מן הדלת לא יכולים לחדור גשמים. מן העדויות עולה שהחנות הייתה תמיד נקייה, ושהיה זה תפקידה של התובעת לדאוג לניקיון החנות במשמרת שלה. כך מעדותו של עד התביעה מר יעקב סבג, לקוח קבוע בחנות, אשר העיד שהחנות הייתה תמיד נקייה, גם בחורף. החנות הייתה, לדבריו:

"כמו בית מרקחת, אין מה לדבר בקשר לניקיון אחרת לא הייתי בא לקנות אוכל. כשהחנות נקייה באים לקנות." (עמ’ 31 לפרוטוקול)

כך גם עולה מעדותה של התובעת עצמה:

"נכון, דאגתי שהחנות תהיה תמיד נקייה." (עמ’ 37 לפרוטוקול)

הרופאה התעסוקתית אשר בדקה את התובעת ביום 7/7/97 מציינת, כנראה מפי התובעת כי העבודה כוללת "ניקיון, הזמנות, מכירה ומשקל" (נ/9).

אף העדה אלה קוינטו, מי שהועסקה בחנות במקביל לתובעת ובתפקיד זהה, העידה כי תמיד
הקפידו לנקות, וכי הוראות הניקיון היו חלק מנהלי העבודה שהכתיב הנתבע. (עמ’ 87 לפרוטוקול).
כמו כן העידה, שלמרות שאינה זוכרת את החומר ממנו היו עשויות הרצפות, הרי שבמשך ארבע שנים בהן הועסקה בחנות, לא החליקה על הרצפה ולו פעם אחת, למרות שנהגה לעבוד עם נעלי עקב (עמ’ 88 לפרוטוקול). לגרסתה, היא נקראה להחליף את התובעת לאחר התאונה, ובשעת ההחלפה ביניהן, כ-40 דקות לאחר קרות התאונה, סיפרה לה התובעת את שאירע –

"היא ספרה לי שהיא עלתה לטפס שם לקחת משהו ונפלה" (עמ’ 89 לפרוטוקול)

גם הנתבע העיד שהתובעת מסרה לו גרסה דומה:

"תארתי איך היא ספרה לי שהיא נפלה. אני לא הייתי במקום. אני סיפרתי מה שהיא סיפרה לי. היא אמרה שניסתה להגיע לאריזות והחליקה. זה כל מה שהיא סיפרה לי. " (עמ’ 96 לפרוטוקול)

אותה גרסה לאירועים לפיה התובעת נפלה, להבדיל מהחליקה, עולה גם מן הכרטיס שנפתח לתובעת עם הגיע ללין (נ/4). תחת הכותרת "תיאור התאונה" נכתב:


"לדבריה היום בזמן עבודתה נפלה ונחבלה במרפק שמאל"

אותה לשון ננקטה גם על ידי הרופאה התעסוקתית במסגרת נ/9.

לאור הראיות שהוצגו, נשללת גרסת התובעת באשר לאירועי נפילתה.

עדותה של התובעת בלתי אמינה ונראה כי מדובר באישיות מניפולטיבית. ממילא לא הייתי יכולה לסמוך על עדותה היחידה לתיאור האירועים שעה ששהתה לבדה בחנות.
הופרכה טענתה כי כי ירד גשם במועד התאונה; ברצפת החנות היה בוץ; כי הרצפה בחנות היתה שמנונית; כי ביום האירוע היתה תנועה ערה במיוחד של לקוחות וכי הרצפה במקום היתה מקרמיקה מחליקה.

מעבר לנדרש אציין, כי אף לפי גרסת התובעת, הרי האחריות לתאונה אינה רובצת לפתחו של הנתבע - אשר מן העדויות עולה שהנחה את עובדיו לדאוג לסביבת עבודה נקייה ופיקח על הניקיון. התאונה התרחשה בשעה שלא היו קונים בחנות ואין הסבר מדוע לא התפנתה התובעת קודם לנקות את הרצפה. בהתנהגותה הרשלנית גרמה באופן מכריע לנפילתה – התובעת החלה לעבוד כמוכרת בחנותו של הנתבע החל משנת 1995, כשנתיים לפני האירוע, והאחריות לנקיון הופקדה בידיה, כחלק בלתי נפרד מתפקידה.
במידה ונפילתה ארעה שעה שרכנה על העגלה, עליה לא היתה אמורה לרכון, אלא היתה אמורה להזיזה ללא קושי, נפילתה נגרמה ברשלנותה הבלעדית של התובעת, הפעולה היתה פשוטה ביותר והמעביד אינו אחראי לקרות האירוע.

אחריות הנתבעת 2
לפני שאדון בשאלת האחריות לגופו של עניין, אדרש בקצרה למספר עניינים מקדימים:


הבקשה למינוי מומחה רפואי נוסף
בש"א 10751/05 היא בקשת התובעת למינוי מומחה רפואי נוסף מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה. לטענת התובעת, נותרו שאלות מהותיות שפרופ’ שטיין לא התייחס אליהן ועל כן אין בידי בית המשפט כלים להכריע במחלוקת, ומכאן ההצדקה למינוי מומחה נוסף.

אני דוחה את הבקשה. הוצגו בפני מספיק ראיות על מנת להכריע במחלוקות ואיני נדרשת לחוות דעת רפואית נוספת. כידוע, בית המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלות רפואיות שנמסרו לחוות דעתו של מומחה מתחום הרפואה ובעניינינו הונחה תשתית ראייתית רחבה המאפשרת לי להגיע להחלטה בעניין שברפואה.

טיעונים בדבר העברת הנטל
לטענת התובעת, הפגיעה הראשונית שנגרמה לה הייתה קלה ופשוטה מבחינה רפואית – שבר שאמור היה להתאחות ולא להותיר כל נכות. לטענתה, נכותה כיום נגרמה במהלך ועקב טיפול שקבלה אצל הנתבעת 2, ואין לה ידיעה בדבר הנסיבות בהן נגרם. בנסיבות אלו, מתקיימים לטענתה, התנאים להחלת הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" בכל הנוגע לטיפול בה, ובהתאם יש להעביר על כתפי הנתבעת להוכיח שלא התרשלה.

על מנת לעשות שימוש בכלל בקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] יש להוכיח קיומן המצטבר של שלושה יסודות שלפחות שניים מהם אינם מתקיימים בענייננו - ראשית, הנזק לא נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו - כפי שיפורט בהמשך, הנזק לא נגרם על ידי מעשיה או כליה של הנתבעת או רופאיה. שנית, מעדויות התביעה לא נמצאו ראיות לכאורה המתיישבות עם רשלנות הנתבעת, באופן שהנזק שנגרם לתובע מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבעת התרשלה מאשר עם המסקנה שלא התרשלה - כך שגם התנאי השלישי לא מתקיים, ודין הטענה להידחות.
עוד מבקשת התובעת להעביר את נטל הראיה לכתפי הנתבעת בעילה שלא הועדו העדים הרלוונטיים מטעם הנתבעת. אולם עיון בתיקה הרפואי של התובעת מלמד כי נבדקה מספר רב של פעמים ועל ידי רופאים שונים, וכמובן שאין זה מעשי להעיד את כולם. ד"ר ברוסקין שימש כמנהל מחלקת תאונות בלין באותה עת, כך שכל מערך הטיפול בתובעת במסגרת המחלקה היה תחת פיקוחו. נראה כי ד"ר ברוסקין וד"ר פרץ הם שטיפלו בתובעת במרבית מביקוריה בלין, ומה גם שהתרשמתי מתשובותיהם המלאות לגבי כלל הטיפול שניתן לתובעת – ניכר כי היו מעורבים בטיפול על כל שלביו.

כן לטענת התובעת, ישנם פגמים ברישום המצדיקים העברת הנטל - אי תיעודן של ההתייעצויות שנערכו בבית החולים כרמל גרם, לטענתה, ל"כשלים היורדים לשורשו של עניין בטיפול שניתן לתובעת, מנע מהרופאים המטפלים להגיע לדעה אחידה בנוגע לאבחנה המתאימה, ומנע מהם להתאים את הטיפול הנכון לפי האבחנה."

למרות היעדר תיעוד להתייעצויות שנערכו בעניינה של התובעת בבית החולים כרמל השתכנעתי שלא היה בכך כדי לגרום לתובעת לנזק ראייתי. בעניינינו, ד"ר ברוסקין העיד כי נכח כל אותן התייעצויות, וד"ר פרץ העיד כי נכח לפחות בחלקן. מעדויותיהם עולה, שכל יתר הרופאים שטיפלו בתובעת נכחו באותן התייעצויות, או עודכנו גביהן, כך שלמעשה לא הופרע מהלך הטיפול. באשר לנזק ראייתי - מקום בו בגינו נגרם לתובע נזק ראייתי ואינו יכול להוכיח תביעתו, נפקותו של היעדר הרישום תהא העברת הנטל לכתפי הנתבע, להוכיח את אותם עניינים אשר היו יכולים להתבהר מן הרישום. בעניינינו עמדה הנתבעת בנטל זה והוכיחה כי לא נמצא, בשום מסגרת, פתרון רפואי לתלונותיה של התובעת, ונראה כי לא היה באותן התייעצויות כדי להעלות השערות חדשות באשר למצבה של התובעת, או לחדש – כך מעדותם של ד"ר פרץ וד"ר ברוסקין.
בבש"א 6432/05 ולאחר שנשמעו העדים מטעם הנתבעים, עתרה התובעת להביא ראיות מפריכות, את מכתבו של פרופ’ רופמן מיום 8/3/05. בהחלטתי מ-22/6/05 העליתי את הספקות באשר לטיבו של המסמך, ואפשר אי מודעותו של פרופ’ רופמן להליכים נשוא התביעה.





האם לקתה התובעת בתסמונת RSD?
תסמונת RSD – מהי

מן החומר שהונח בפני עולה, שתסמונת RSD היא תסמונת כאב כרונית המלווה בתופעות סימפטומאטיות. התסמונת מופיעה לאחר פגיעה, ולו מינורית, בגפה. בעדותו מיום 6/6/04, הסביר פרופ’ שטיין שהתסמונת נגרמת ללא סיבה אנטומית, בעקבות גירוי של מערכת העצבים האוטונומית בעקבות החבלה. סממניה של התסמונת נובעים מן הגירוי העצבי, והם הזעה, יובש, חום או קור, ושינוי ברמת השיעור של הגפה (עמ’ 12 לפרוטוקול).
פרופ’ ויינברג הסביר בעדותו, שזו מחלה "שכולם מציינים שלא יודעים את המקור שלה ואת הטיפול הספציפי." (עמ’ 71 לפרוטוקול)

פרופ’ אוטרמסקי בחוות דעתו מצביע על שלושה מאפיינים מרכזיים, לדבריו, המצביעים על הופעתה של התסמונת:
1. כאבים שאינם לפי פיזור שורשי מוכר באזור אנטומי מוגדר.
2. ירידה בפעילות האזור ונוקשות המפרקים המעורבים.
3. שינויים אופייניים של העור והרקמות הרכות שכוללות תפיחות, אודם, הזעת יתר, אטרופיה שרירית, נוקשות וקור בשלבים המתקדמים.

לדבריו, אמנם אצל מי שלקה בתסמונת לא חייבים להופיע כל הסימנים הקליניים, אולם מקובל שיופיעו לפחות חלקם.
פרופ’ אוטרמסקי מצביע על שלושה שלבים קליניים המתאימים לשינויים הפיזיקאליים המלווים את התקדמות המחלה:
השלב המוקדם – השלב הדלקתי. לאחריו שלב הביניים – השלב הדיסטרופי. ולבסוף השלב השלישי והמאוחר – שלב האטרופיה.
פרופ’ אוטרמסקי מוסיף, שהתמונה הקלאסית של הופעת התסמונת היא תמונה פולמיננטית המתפתחת לרוב בשעות הראשונות או בימים הראשונים ובציר בזמן של חודשים ושנים נמצאת בירידה מתמדת מבחינת הסימפטומים.

עולה אפוא, שתסמונת RSD מאופיינת במספר סממנים המלמדים על הופעתה. חלקם שכיחים יותר וחלקם פחות, אולם איבחון התסמונת מתבסס על הופעת המרכזיים שביניהם, או לפחות על הופעת מספר מאפיינים מתוך רשימתם הכוללת. אמנם, אחד המאפיינים העיקריים הוא כאב, ואכן תלונתה של התובעת לאורך כל הדרך היא בדבר כאבים קשים בגפה. אולם, וכפי שהעידו המומחים, כאב לבדו אינו יכול להצביע על הופעת התסמונת. אין בכך די.

העיד פרופ’ אוטרמסקי:

"אין סימנים ל-RSD מההתחלה. יש רק דבר אחד שהוא הסובייקטיבי ביותר, הכי חשוב ל-RSD אבל לא יכול לבד לעמוד בפני עצמו וזה החלק של הכאב שהולך לאורך כל הדרך. החלק של הכאב זה תלונה של כל חולה אבל זה לא מוביל לאבחנה. תן לי עוד סימן אם אתה רוצה להגיע לאבחנה." (עמ’ 134 לפרוטוקול)

דברים דומים נאמרו על ידי ד"ר ברוסקין:
"אז יש עוד סימנים ל-RSD כאב זה לא הסימן העיקרי החשוב ביותר לאבחנה של RSD הכאב זה עניין סוביקטיבי ו-RSD זה בעיה גם אוביקטיבית." (עמ’ 104 לפרוטוקול)


ד"ר פרץ העיד, שהתסמונת מאופיינת בהתפתחות התחלתית מאוד דרמטית, אשר שוככת בהמשך (עמ’ 123 לפרוטוקול). לדבריו, החשד להופעת התסמונת הועלה תחילה כחלק מאבחנה מבדלת, כפי שגידול במוח יכול להוות אבחנה מבדלת במקרה של כאב ראש – משמע, זו אופציה רחוקה שתתכן, אולם מעצם העלאתה כאופציה לא ניתן ללמוד הופעתה. בהמשך הוסיף:

"אני מוסיף לגבי RSD אם אישה מופיעה אצלי במרפאה עם בחילות אני יכול לחשוב שהיא בהיריון, אבל אחרי 9 חודשים צריך להיות תינוק. ה- RSD המהלך הראשוני שלו מחקה הרבה בעיות והסוף שלו יש שינוי בצבע הגפה והקוטר, בתום שנה יש את כל הסימנים של ה- RSD ואצלה לא היו סימנים אלו." (עמ’ 128 לפרוטוקול)

העיד פרופ’ שטיין:

"ב-RSD יש סימנים מסויימים שכולם מסכימים עליהם. אחד מהם זה שינוי בטמפרטורת העור, שנית שינוי בתשעורת, שלישית זה שינוי בהזעה של העור. לתובעת אין אף אחד מזה. אף אחד לא ראה את זה אף פעם, אף רופא שבדק אותה... לתובעת אין אף סימן ל-RSD לא היה לה ואף אחד לא הזכיר זאת אף פעם חוץ מאמירת סתם של אחד מעמיתי בהדסה שכתב בפתק לדעתי יש לה RSD לא נימק את זה ולא הביא סימנים. אנחנו לא עובדים כך. כה אמר קונפוציוס עבר מהעולם, יש סיבה, יש סימנים נהדר. מסכימים לא מסכימים זה נושא אחר. ברגע שאין סימנים אנחנו לא נכנסים לתחום הזה כי זה איננו." (עמ’ 5 לפרוטוקול)

ובהמשך:
"תסמונת זו זה תסמונת שמסבירה כאב ללא סיבה אנטומית אחרי חבלה בעקבות גירוי של המערכת העצבים האוטונומית. מאחר והגירוי של מערכת העצבים האוטונומית צריך להיות הזעה, יובש, חום או קור באיזור החבלה בד"כ ושינוי בתשעורת." (עמ’ 12 לפרוטוקול)

אמנם כאב חזק הוא מאפיין של התסמונת, אולם מן הראיות עולה כי הכאבים המופיעים אצל חולה שלקה בתסמונת אינם על פי פיזור שורשי מוכר באזור אנטומי מוגדר, ואילו תלונותיה של התובעת התמקדו באזור המרפק – הוא אזור החבלה. רק תלונות המאוחרות לתאונה בכשנה ומחצה כוללות לראשונה את אזור הכתף. אני דוחה את טענת התובעת כי התלוננה עוד קודם לכן ותלונותיה לא תועדו. כך בשל התיעוד המסודר של תלונותיה לכל אורך התיק הרפואי וכך מן הניסוח בו נקט ד"ר פרץ, בפעם הראשונה בה התלוננה בפניו התובעת על כאבים בכתף - "כעת כאבים כתף שמאל" (קופ"ח/4).

גם ממצאיה של בדיקת ה-MRI אינם מצביעים על הופעת התסמונת. ד"ר ברוסקין הסביר כי אחד המאפיינים הבולטים של RSD הוא קליטה מוגברת, הבאה לידי ביטוי במיפוי העצמות, גם בעצמות המרוחקות מאזור השבר, ואילו אצל התובעת אובחנה קליטה מוגברת אך ורק מאזור השבר (עמ’ 104 לפרוטוקול). בסיכום הבדיקה צויין: "הקליטות המרפק וברדיוס הפרוקסימלי משמאל יתכן וקשורות לחבלה. שאר השלד תקין" (נספח י’ לתצהיר עדותו הראשית של ד"ר ברוסקין).

כאמור, המאפיינים הקליניים דוגמת שינוי הצבע, הטמפרטורה, או רמת השיעור של הגפה לא נצפו על ידי אף אחד מן הרופאים המטפלים ולא על ידי מי מן המומחים הרפואיים לצורך התביעה.


אין לקבל את חוות דעתו של פרופ’ ויינברג מטעם התובעת.
פרופ’ ויינברג לא בדק קלינית את התובעת, כי לדבריו כל נסיון להניע את הגפה השמאלית נתקל בתגובת כאב עז והתנגדות. מימצאיו הם על פי תלונותיה הסוביקטיביות בלבד של התובעת.
כאשר עומת פרופ’ ויינברג עם הטענה כי אף אחד מתסמיני המחלה לא נמצא אצל התובעת, ואף הוא לא תאר אחרת בממצאיו שלו, השיב שאותם סימנים צריכים להופיע בסמוך לפגיעה, ולא לאחר שנים. אולם, כפי שתואר לעיל, התובעת נבדקו עשרות פעמים לאחר התאונה. באף אחת מן הבדיקות לא דווח על ממצאים העולים בקנה אחד עם מאפייני התסמונת שנמנו על ידי המומחים. לטענת פרופ’ ויינברג, אי דיווח על הממצאים הללו- אין משמעו שלא הופיעו אצל התובעת, אלא שכנראה הופיעו והרופאים כולם התעלמו מהם:

"אני שוב אומר, אני מסתכל על התוצאות הסופיות של הפעולה הזו. כאשר יש לך תאונה, חבלה, ... היום אני מקבל את התוצאה ב-99 אני למד שהדבר שיכול היה להיות, כל הנתונים מתאימים להתפתחות המחלה הזו. מי שבדק אותה אז לא ציין, לא חשד, לא כתב שכן היה או לא היה ולכן היום זה מה שאני טוען. היום אני אומר זאת הרשלנות." (עמ’ 75 לפרוטוקול)

משמע, פרופ’ ויינברג סובר שהתובעת לקתה ב-RSD משום שהתמונה כיום – כאבים לא מוסברים, יכולה להתאים לתמונה מאוחרת של המחלה. העובדה כי לא הייתה תמונה מוקדמת

של המחלה – היא התמונה המשמעותית, אינה משנה את מסקנתו, משום שלדעתו כנראה כן הייתה – פשוט לא תועדה:

"דעתי היא שהסימנים האלה היו אלא שלא צויינו" (עמ’ 76 לפרוטוקול)

טענתו זו אינה מגובה במסמך רפואי, סיכום בדיקה, או צילום הדמיה שנערך לתובעת. אלא, לשיטתו, זה פשוט יכול להסביר את מצבה כיום וסביב זה התיאוריה שלו נבנתה:

"נאמר ככה. אני לא רואה שום סיבה אחרת להיווצרות המצב הזה חוץ מהתסמונת הזאת שנקרא לזה RSD".
"אני טוען שיש רק דבר אחד שיכול ליצור את המצב הנוכחי שיש לה וזה RSD. אני גם אומר שאנשים למעשה לא בדקו את הדברים או לא ציינו את הדברים שאתה מדבר עליהם כך שאני גם לא יכול לומר היום אם היה לה או לא היה לה."(עמ’ 76 לפרוטוקול)

ובהמשך:

"אני טוען שהתפתחו אצל התובעת הזו סימנים קליניים שמתאימים ל-RSD."





כשנשאל אילו סימנים השיב:

"אמרתי שלא בדקתי אותה. אני בדקתי את התוצאה של כל התהליך הזה..."

ובהמשך עומת שוב ושוב עם הטענה שאף אחד מן הסימנים לתסמונת לא הופיע אצל התובעת ענה:

"אין רישום אבל לא אמרתי שלא היו. אני לא בדקתי אותה." (עמ’ 83 לפרוטוקול)

בתיקה הרפואי של התובעת מפורטות הבדיקות שנערכו, ממצאיהן, ונערך דיון מקיף במצבה של התובעת. הרופאים השונים מתארים את הממצאים הקליניים והממצאים ההדמייתיים, והכל נרשם, כך גם החשד ל-RSD. כאשר נשאל פרופ’ ויינברג אם הרישומים בדבר החשד ל-RSD, מעידים על כך שאופציה זו נבחנה, אמר כי ארבעה חודשים אחרי התאונה זה מאוחר מדי להתחיל טיפול בתסמונת.
איני מקבלת את עמדתו. בל נשכח שלאחר התאונה אובחן שבר במרפק. אין טענה שהטיפול בשבר היה רשלני. רק לאחר שהשבר נרפא ותלונותיה של התובעת המשיכו, היה על הרופאים לבחון האם סיבות אחרות למכאוביה. ואז באמת הועלה החשד ל-RSD כחלק מאבחנה מבדלת שנערכה. ד"ר ברוסקין העיד כי העלה אופציה זו כשם שהעלה את כל האפשרויות (עמ’ 116 לפרוטוקול), ולאחר שנראה היה שהטיפול שניתן עד כה, ותאם את האבחנה, לא עזר מבחינת הכאבים הבלתי מוסברים. החשד הועלה, ובהיעדר תסמינים נשלל.


הטיפול בתובעת (טענת הרשלנות)

תיקה הרפואי של התובעת מלמד שהייתה תחת מעקב צמוד, קפדני וכמעט יומיומי. פניותיה ובדיקותיה תוארו בהרחבה לעיל. במהלך התקופה, הקצרה יחסית, נבדקה התובעת עשרות פעמים על ידי אורטופדים, הופנתה לנוירולוג, נערכו לה מספר צילומי CT, בדיקת EMG, בדיקת MRI. היא הופנתה להתייעצות בבית החולים כרמל, למרפאה התעסוקתית, ולקבלת טיפולי פיזיותראפיה וטיפולי ריפוי בעיסוק. למצער, לא עלה בידי אף אחד מן הגורמים אליהם הופנתה להיטיב את מצבה של התובעת, או ליתן לו הסבר.

העיד ד"ר ברוסקין:

"כיוון שהמקרה הזה לא היה פשוט בשבילנו כי לא יכולנו לתת הסבר הגיוני למגבלות הקשות בתפקוד של התובעת היה פער בין המימצאים הקליניים לבין התלונות הסוביקטיביות שלה. בגלל זה נבדקה ע"י מספר רב של רופאים בתוך המחלקה ובגלל זה גם הפנינו אותה להתייעצות בבי"ח כרמל והגענו איתה לטיפול לא רק במחלקת תאונות אלא גם במחלקה האורטופדית וניסינו בכל הכח לעזור ולמצוא איזשהו פתרון בשביל התובעת." (עמ’ 104 לפרוטוקול)

ובכל זאת, המשיכו הרופאים לבדוק ולנסות כל מיני פתרונות. התובעת קיבלה טיפול רב מערכתי שכלל פיזיותראפיה, ריפוי בעיסוק וטיפול תרופתי.
למעשה, אלו מרבית המרכיבים עליהם מצביע פרופ’ ויינברג, מטעם התובעת, כנדרשים לטיפול ב-RSD. פרופ’ ויינברג הסביר בעדותו שעל מנת לטפל ב-RSD נדרש "טיפול משולב של מספר התמחויות". ופרט: טיפול תרופתי, פיזיותראפיה, ריפוי בעיסוק, וטיפול פסיכיאטרי.

כאמור, ד"ר אבני מטעם בית המשפט בדק את התובעת וקבע כי אינה סובלת או סבלה ממחלה פסיכיאטרית. כך שפן זה של הטיפול בתסמונת, לו לקתה בה, היה יורד מן הפרק. כן העיד ד"ר ברוסקין שלו היה צורך להפנות את התובעת לפסיכיאטר, הנוירולוג היה ממליץ על כך. הן ד"ר ברוסקין והן ד"ר פרץ העידו כי לא סברו בשום שלב של הטיפול כי יש מקום או צורך בבדיקה פסיכיאטרית או פסיכולוגית.

למרות שלא אובחנה תסמונת ה-RSD, התובעת קיבלה את הטיפול המלא לו הייתה נזקקת לו אם לקתה בתסמונת זו.

כך גם העיד ד"ר ברוסקין:

"גם טיפול ב-RSD וגם במיוזיטיס זה אותו טיפול, זה הפעלת יד, הפעלה ממושכת של היד והטיפול יכול לקחת שנה - שנה וחצי, זה בדיוק מה שעשינו. אחרי שנה וחצי שלא ראינו שום תוצאה של הטיפול שהמלצנו הגענו למסקנה שיתכן שמשהו לא קשור לאורטופד." (עמ’ 116 לפרוטוקול)

למרות הטיפול המשולב שניתן, לא ניכרה הטבה במצבה של התובעת. אולם מדבריו של פרופ’ אוטרמסקי עולה שלמעשה גם לו לקתה ב-RSD , הרי מתן טיפול מלא לא היה מבטיח תוצאות משמעותיות:

"RSD בחלק גדול מהמקרים כמו שאמרתי קודם למרות הטיפול לא משנה את המהלך שלו. כולם מדברים על פיזיותראפיה וזה מילים יפות ברפואה, במהות לאחוז קטן מהחולים אולי זה משנה משהו בדרך אבל במהות זה לא משנה כלום, יש מהלך טבעי של דברים שלרוב הולך עם הטבה מבחינת התאמה לחיים ויכולים יותר להסתדר עם דבר ומתאימים את עצמם למה שנשאר כדי לחיות, לעבוד לא לעבוד. זה לא מצב כמו מחלת חום ומפסיק אותה בגלל שלקחתי אנטיביוטיקה. (עמ’ 143 לפרוטוקול)"

פרופ’ שטיין שיבח את הטיפול שניתן לתובעת:

"ראו אותה לא רופא אחד ולא שניים. לכן מבחינת הגישה היתה גישה רב מערכתית... לפי המסמכים היתה התייחסות רצינית...
הייתה התייעצות של כל הרופאים שם. הלכו אחד לשני והתייעצו. זה בא לידי ביטוי בצורת כתיבה שאתה אולי לא מבין. אם שלחו לנוירולוג להתייעצות והוא החזיר תשובה, רפואה תעסוקתית מחזירה תשובה, מה זה התייעצות " (עמ’ 7 לפרוטוקול)

איני מקבלת גם את הטענה שלא נרשמו ההסברים לתובעת על חשיבות הטיפולים אליהם הופנתה ומטרתם. איני מצפה מרופא המפנה חולה לטיפול פשוט דוגמת פיזיותראפיה לתעד את ההסבר שניתן לחולה בדבר חשיבות הטיפול. די שתיעד את ההפניה. ההסבר הנלווה משתמע. חזקה על מטופל שיברר וישאל מדוע טיפול מסוים נחוץ לו, אם הוא סבור שהדבר לא הובהר לו די הצורך.


לטענת התובעת, היה על המשיבה לעקוב ולוודא שאכן מילאה את הוראות הטיפול במלואן, ופנתה לקבל את כל הטיפולים אליהם הופנתה. למרות שאני סבורה כי על המטופל מוטלת האחריות לפעול בהתאם להוראות הטיפול שניתנו לו על ידי הרופא, איני רואה צורך להכריע בדבר במסגרת העניין שלפני, שכן השתכנעתי שמעקב אחר התקדמות הטיפול אכן בוצע בעניינינו. ד"ר ברוסקין העיד שרישומו בתיק הרפואי מעיד שהתרשם בזמנו שאכן ביצעה את הטיפולים והורה לה להמשיך. כך למשל רישומו מיום 22/5/97 "(התובעת) תמשיך פיזיותראפיה" מעיד, לדבריו, כי התעדכן שאכן פנתה לטיפולים הקודמים אליהם הופנתה. (עמ’ 119 לפרוטוקול)

באשר לטענתה של התובעת כי היה צורך לנתחה – לאור מסקנתי בדבר אי הופעתה של התסמונת, וכי אי הנעת היד אינה נובעת מסיבות רפואיות, הרי לא היה מקום לנתח. ד"ר פרץ העיד שבנסיבות העניין, כל התערבות כירורגית עלולה הייתה להקשות אחר כך על הפעלת הגפה. מעבר לכך, לא הוכח בפני כי התערבות ניתוחית היא חלק מהטיפול ב-RSD.

משכך הם פני הדברים, אקבע כי הטיפול שניתן לתובעת ע"י הנתבעת היה ללא דופי.

ממה סובלת התובעת?
לאור הזמן הרב שהוקדש לשאלה האמורה, אתייחס לשאלה למרות שאיני נדרשת לתשובות לצרכי הכרעה בתביעת הנזיקין.
במסגרת הבדיקות שערך לתובעת, פרופ’ אוטרמסקי מצא כי לא ניכרה כל אטרופיה שרירית. פרופ’ אוטרמסקי מדד את היקפי הגפיים העליונות של התובעת וקיבל את הנתונים הבאים:
היקפה של זרוע ימין 26 ס"מ, ושל זרוע שמאל 25 ס"מ. היקפן של האמה השמאלית וימנית זהה – 21 ס"מ כל אחת (מתוך חוות דעתו מיום 13/6/01). פרופ’ אוטרמסקי ציין, כי בזמן ההלבשה ביצעה אבדוקציה אקטיבית של כ-°40.


נראה כי יתר המומחים לא ביצעו מדידה השוואתית של היקפי הגפיים העליונות.
פרופ’ שטיין חזר מספר פעמים בעדותו על כך שלדעתו התובעת סובלת מדלדול שרירים, אולם, כשנשאל בחקירתו על מה מתבססת קביעתו זו - והרי בחוות דעתו לא מופיעים ממצאי בדיקת היקפים, התברר שמעולם לא ביצע מדידה כזו. לדבריו, בבדיקה הראשונה התרשם "בעין" כי קיים דלדול, ובבדיקה השנייה כלל לא הסירה התובעת את הסד בו מונחת ידה, כך שלא ניתן היה להתרשם, למעשה.
עם זאת, פרופ’ שטיין העיד, כי במידה ואין דלדול שרירים – הדבר מעיד כי התובעת משתמשת ביד.

"ש. נכון שיש פה סתירה, אם אין דלדול שרירים סימן שהיא משתמשת ביד.
ת. נכון." (עמ’ 14 לפרוטוקול)

כאשר עומת פרופ’ ויינברג עם ממצאי בדיקת ההיקפים שערך פרופ’ אוטרמסקי, השיב כי כלל לא ניתן להתרשם האם קיים דלדול שרירים, משום שהתובעת סובלת מבצקת, שהיא אחד ממאפייני תסמונת ה-RSD, ועל כן המדדים עלולים להיות מטעים:

"יש פה סדרה של סימנים למחלה הזאת ואחד הדברים זה בצקת או נפיחות של הרקמות של היד. לכן אם אנו מודדים את דלדול השרירים ע"י זה שלוקחים את עובי שני האמות, אנו נראה שלפעמים האמה השמאלית שהיא לא הדומיננטית עלולה להיות עבה יותר מהיד הימנית הדומיננטית רק בגלל הבצקת והצטברות נוזלים שם ולא בגלל אטרופיה של שרירים." (עמ’ 67 לפרוטוקול)

פרופ’ אוטרמסקי נשאל בחקירתו האם הוא מסכים לטענה זו – לפיה כשיש בצקת אין חשיבות למדידת הפרש ההיקפים בין שתי הידיים, ענה שלשיטתו יש תמיד חשיבות, אולם השאלה תיאורטית בלבד, משום שהתובעת לא סבלה מבצקת:

"כשיש חוסר הפעלה יש דלדול שרירים. אם יש בצקת באותה תקופה של אי הפעלה ודלדול שרירים המימדים של שני הצדדים לא שווים אם לזה אתה מתכוון אבל לא היתה בצקת. היו שתי ידיים רגילות תקינות לא בצקתיות עם אותו היקף שיד אחת לא מזיזים אותה..." (עמ’ 136לפרוטוקול)

נראה כי ממצאי בדיקת ההיקפים שביצע פרופ’ אוטרמסקי לא נסתרו על ידי מי מהמומחים.

פרופ’ שטיין הסביר, כי לא ניתן היה לבצע את הבדיקה עקב תלונותיה של התובעת. לטעמי היה ראוי לציין זאת בחוות הדעת.
בכל אופן, על בסיס ממצאיו של פרופ’ אוטרמסקי אקבע כי התובעת אינה סובלת מדלדול שרירים – ובהתאם, וכפי שעולה גם מיתר העדויות, היא אכן משתמשת בגפה השמאלית. כך העיד פרופ’ אוטרמסקי:

"אני לא חושב שהיא הפסיקה להשתמש בכתף, היא אף פעם לא הפסיקה להשתמש בה. לפי הבדיקה שלי, ראיתי אותה ב-14.5.01 גם אז היא לא הפסיקה להשתמש בה." (עמ’ 134 לפרוטוקול)

מסקנתו של פרופ’ אוטרמסקי אינה מתבססת רק על בדיקת ההיקפים, אלא גם על התרשמותו מהתנהלותה- מצפייתו בה במהלך הבדיקה. לדבריו, התמונה הקלינית אינה עולה בקנה אחד עם תלונותיה. פרופ’ אוטרמסקי הסביר, כי גם אצל מי שאינו מסוגל להזיז גפה, ניכר איזשהו מהלך של תנועה. ואילו אצל התובעת, ניכר, לדבריו שהיא מפעילה כוח כדי להימנע מתנועה:

"אני יכול להסכים עם דבר אחד שב-14/5/01 כשהייתה אצלי בבדיקה זה לא כתף ללא תנועה שמוטה מכאבים תלויה. זה כתף שנלחמת בי או בעצמה שלא יהיה מעלה אחת של תנועה. היד הכואבת ביותר, המשותקת ביותר גם יש איזה מהלך של תנועה. כדי שלא יהיה מהלך של תנועה. כדי שלא יהיה מהלך של תנועה צריך כוח, צריך להפעיל ולשמור על השרירים הנוגדים. היא מתניידת בחדר והשרירים שלה שווים בצד אחד כמו בצד השני. זה שהיא הולכת עם סד זה לא נותן אבחנה." (עמ’ 136 לפרוטוקול)

בהמשך ציין, כי חוסר ההנעה הטוטאלית הפליא אותו ואינו ניכר אצל אנשים משותקים. לעומת זאת, לדבריו, בהיסח הדעת כן הזיזה את היד.

לאור הדברים האמורים סבור פרופ’ אוטרמסקי כי כשהתובעת יוצאת מכתלי בית המשפט, קליניקה רפואית או מקומות שבהם חושבת שרואים אותה היא משתמשת ביד - "זה מה שהיד שלה מראה." (עמ’ 140לפרוטוקול)

גם הרופאים שטיפלו בתובעת – ד"ר ברוסקין וד"ר פרץ, אישרו שסברו שהתובעת אכן מניעה את היד. הללו נקטו משנה זהירות בעמדתם זו.

ד"ר פרץ נשאל האם חשד בהתחזות-

"ת. כן. יותר מפעם אחת, כן. אני יכול לתת בסיס לכך, הבסיס מאד מהותי. כאשר ישנה גפה או איבר שלא מפעילים אותו יש המון סימנים משניים לחוסר הפעילות שלו כגון למשל אטרופיה, דלדול של השרירים של אותו איזור, איבוד מסת עצם, לא משנה בן כמה החולה, אפילו אם נקבע גפה של תינוק למשך שלושה חודשים נראה שם שינויים בלתי הפיכים במבנה הגפה, בקוטר שלה, בהסתיידות העצם.
ש. כל הללו לא נמצאו אצל התובעת.
ת. לא נמצאו. זה כבר אור אדום.
ש. כלומר, מתישהו איפשהו היא כן מניעה את היד חוץ מבבדיקות אצלכם.

ת. כן. כי לדעתי לפי הניסיון הרפואי שלי כאורטופד לא יתכן שאדם לא יניע גפה תקופה ארוכה והיא תהיה אותו קוטר כמו הגפה השניה. זה המימצא שמצאתי אצלה. הרפואה היא מקצוע מאד ספקן ותמיד ישנו ספק שיש עוד משהו אחר. " (עמ’ 121 לפרוטוקול)

ד"ר ברוסקין העיד כי החשד שהתובעת מתחזה הועלה רק לאחר שנשללו כל האופציות האחרות:

"אנחנו חוזרים שוב לאותה שאלה. אנו לא יכולים אפריורי לדעת האם אדם מניפולטיבי. אנו קודם רוצים לטפל בו במסלול רגיל. קודם כל מנסים להפעיל את היד, שולחים לטיפול פזיוטרפי, ריפוי בעיסוק, התייעצות במחלקה, מניפולציה, טיפול תרופתי כמו במיוזיטיס. לא יכולים לדעת מראש אם אדם מניפולטיבי או רוצה לגרום נזק לעצמו. מדברים על שלב של שישה חודשים אחרי התאונה וניסינו את כל האופציות. הגענו למסקנה שיכול להיות שמדובר על רווח משני רק לאחר שניסינו את כל האפשרויות, גם טיפול ב-RSD וגם במיוזיטיס זה אותו טיפול, זה הפעלת יד, הפעלה ממושכת של היד והטיפול יכול לקחתש נה שנה וחצי,זה בדיוק מה שעשינו. אחרי שנה וחצי שלא ראינו שום תוצאה של הטיפול שהמלצנו הגענו למסקנה שיתכן שמשהו לא קשור לאורטופד." (עמ’ 116 לפרוטוקול)

לטענת הנתבעת, תלונותיה הסימפטומאטיות המאוחרות לתאונה של התובעת מלמדות כי מטרתה השגת רווח משני מן הפגיעה ותו לא. לתמיכה בטיעונה הגישה הנתבעת את המאמר -
REFLEX SYMPATHETIC DYSTROPHY - The Controversy Continues
שפורסם ב: Clinics in Plastic Surgery, Volume 23, Number 3, July 1996 - (קופח/3) בו גרף המתאר את התפתחות התסמונת לעומת התפתחות נטענת כאשר המטרה היא "משפטית", דהיינו השגת רווח משני. בהתאם לאותו איור, אצל חולה ב-RSD המחלה על תסמיניה מתחילה בעוצמה גבוהה, מיד עם הפגיעה, ושוככת עם הזמן, כאשר ניכרת ירידה מתמדת בסימפטומים. לעומת זאת, התסמונת "המשפטית" מתחילה מאוחר לפגיעה, והגרף המתאר אותה הוא בצורת פעמון, כאשר הירידה בתלונות היא לאחר קבלת פיצוי. פרופ’ ויינברג הביע את הסכמתו העקרונית לתיאוריה המוצגת בגרף, אולם שלל נכונותה לגבי התובעת.

"אני אולי מסכים לזה במצבים אחרים או סטטיסטיים אבל אצל התובעת לא מסכים" (עמ’ 84 לפרוטוקול)



ד"ר ברוסקין וד"ר פרץ לא שללו, בזהירות ראויה מרופאים מטפלים, שהתובעת מונחית על ידי רצונה להשיג רווח משני מן התאונה. שניהם הדגישו כי מצבה לא נבע מבעיה רפואית.

אציין שמצאתי את עדותו של פרופ’ אוטמרסקי משכנעת, מנומקת ושיטתית, וכך גם ד"ר ברוסקין וד"ר פרץ - שני הרופאים אשר טיפלו בנתבעת - נמצאו מקצועיים ואמינים בעיני, ועדויותיהם משכנעות.

אוסיף, כי שמסבר פרופ’ שטיין שנכותה של התובעת היא פסיכיאטרית, ומשנשלחה התובעת לבדיקה פסיכיאטרית בעקבות אותם דברים ואילו ובסופה נקבע, על ידי מומחה מטעם בית משפט בתחום הפסיכיאטריה, כי לא קיימת כל בעיה פסיכיאטרית, נשמט הבסיס מתחת לחוות דעתו של פרופ’ שטיין בשאלה ממה למעשה סובלת התובעת כיום.


סיכום

נראה כי ממצאי הבדיקות הרפואיות שנערכו לתובעת מצביעים על כך שהיא אכן מזיזה את ידה.

לא אוכל לסמוך על עדותה של התובעת גם באשר לעברה הרפואי וסדרת הטיפולים שקיבלה מהנתבעת. כאשר נשאלה בדבר עברה הרפואי תשובותיה היו סותרות ולאורך כל עדותה היא נטתה לשכוח פרטים שאינם תומכים בגרסתה. כך למשל נשאלה האם סבלה אי פעם מכאבים בכתף לפני התאונה, וטענה שלא - אולם מתיקה הרפואי (קופ"ח/4) עולה שבשנת 1988 התלוננה מספר פעמים על כאבים בכתף "מזה מספר חודשים" (רישום מיום 11/2/88). גם לאחר שצילום מ-21/11/88 נמצא תקין, עולה מן התיק שביקשה "קשירה של הכתף" – בקשה חריגה המעידה, כך נראה, על עוצמת הכאבים – ובכל זאת, התובעת התעקשה שאינה זוכרת בעיה עם הכתף, ולטענתה אם ישנו רישום כזה, הוא אינו מתייחס אליה, וכנראה מתייחס לאחותה, למרות שמופיע בתיקה הרפואי שלה (עמ’ 54-55 לפרוטוקול).
כן טענה שלא עברה אי פעם תאונת עבודה אחרת, מלבד התאונה נשוא התביעה – אולם מנ/5 – תעודה מן המוסד לביטוח לאומי, עולים דברים אחרים, ומסתבר שהייתה תאונה קודמת משנת 1993.

כך גם ניכר פער בין תלונותיה הנטענות בתצהיר עדותה הראשית, לבין התיעוד בתיק הרפואי – התובעת מעידה על תלונות מוקדמות על כאבים חוזרים ונשנים במרפק, אולם לתלונות אלו אין כל זכר בתיקה הרפואי, אף כי בכל אחד מביקוריה מתועדות תלונותיה בפרוטרוט, ותלונות על כאבים בכתף לראשונה רק מיום 10/9/98.

בהיעדר רשלנות שגרמה לאירוע התאונתי - הנפילה, ובהעדר אחריות של הגורמים הרפואיים למגבלותיה הנטענות של התובעת, דינה של התביעה להידחות נגד שני הנתבעים.

משכך, אין בדעתי לעסוק בפסק-הדין בגובה הנזק. בכל מקרה, לאור עמדתי בנושא הרפואי, ספק רב גם אם יש לה נכות רפואית בשיעור 10%, כדעתו של פרופ’ אוטמרסקי, אם זו משפיעה על תפקודה, בהתחשב בעברה התעסוקתי.

התביעה נדחית.


אני מחייבת את התובעת לשלם לכל אחד מהנתבעים סך 15,000 ₪ שכ"ט עו"ד והוצאות משפט (כולל), לרבות מע"מ. בנוסף תישא התובעת ביתרת האגרה החלה על התביעה.


הסכומים שנפסקו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/5/2006 ועד תשלומם המלא בפועל.

המזכירות תשלח העתק פסה"ד לב"כ הצדדים.

ניתן היום ה’ באדר, תשס"ו (5 במרץ 2006) בהעדר.


ב. גילאור, שופטת
נשיאה




א 883/00 דואני חנה נ’ אפרים כץ – "חמים וטעים",קופ"ח כללית, מרכז רפואי "לין",

-פירמות עורכי דין מובילות-

  • meitar
  • nevo-molson
  • maschit
  • gornitzky
  • yehuda
  • firon
  • firon