שיתוק מוחין

שיתוק מוחין- תביעה בגין איחור בביצוע ניתוח קיסרי שהוביל לכאורה ל-שיתוק מוחין


למאמר ראשי בעניין שיתוק מוחין- ליחצו על: שיתוק מוחין

 

להלן פסק דין בנושא רשלנות רפואית, שיתוק מוחין והקשר בינהם:


א 1686/96 אברהם אבישג נ’ בית רפואה מעייני הישועה

1


בתי המשפט
א 001686/96
בבית המשפט המחוזי בירושלים


09/01/2003
תאריך:
כב’ השופט משה רביד
בפני:







1 . אברהם אבישג
2 . אברהם טובה
3 . אברהם אברהם



נ ג ד



בית רפואה מעייני הישועה


פסק דין

מבוא
1. ביום 9.6.92 ילדה התובעת 2, טובה אברהם (להלן - "האם") את התובעת 1, אבישג אברהם (להלן - "אבישג" או "התובעת") בניתוח קיסרי בבית החולים בית רפואה מעיני הישועה (להלן - "הנתבע"). התובע 3 הוא אביה של אבישג.
ביום 21.10.96 הגישו אבישג והוריה תביעה לפיצויים נגד הנתבע בגין הנזקים, אשר נגרמו לאבישג עקב רשלנות רפואית ביילודהּ. לטענתם, התרשל הנתבע בקביעת גיל ההריון ומועד הלידה המשוער ויילד את אבישג כחודש לפני הזמן, בעודה פג. מיד לאחר הלידה אבישג אובחנה כסובלת ממצוקה נשימתית, האופיינית לפגים. כתוצאה מרשלנות הצוות הרפואי נגרם לאבישג שיתוק מוחין (CP) ממנו היא סובלת עד היום.
בפסק דין שנתתי ביום 14.6.99 קבעתי כי הנתבע הפר את חובת הזהירות, אך לא הוכח קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק שנגרם לאבישג. התובעים הגישו ערעור על פסק-הדין, ובית המשפט העליון ביטל את הקביעה, השוללת קשר סיבתי, בפסק דין שניתן ביום 12.10.00. בית המשפט העליון פסק כי במקרה דנן הוכח קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות על ידי הנתבע ורופאיו לבין הנזק שנגרם. בית המשפט העליון הוסיף וקבע כי יש לחלק את האחריות לנזק בין האם לבין הנתבע בחלקים שווים. במילים אחרות, האם והנתבע יישאו באחריות לנזק, כל אחד בשיעור של 50%.

2. בדומה למקרים אחרים של נזקי גוף, הנגרמים כתוצאה מרשלנות רפואית, גם במקרה דנן עולות שאלות כבדות משקל בדבר אופן קביעת ראשי הנזק ושיעור הפיצויים בגין נזקי הגוף. משימה סבוכה זו של "תרגום" הפגיעות באבישג למונחים של כסף, עומדת על המדוכה, וכפי שהודו באי-כוח הצדדים אין זו משימה קלה, שהרי אין אדם היודע מה צופן בחובו העתיד.

3. במקרה דנן, קודם שנקבע את שיעור הפיצויים ברכיבי הנזק השונים, יש להכריע בשלוש מחלוקות עקרוניות, האופייניות לתביעות נפגעים שנגרמה להם נכות קשה. האחת, קיצור תוחלת חיי התובעת ושיעורו; השניה, מקום מגוריה של התובעת - האם יש להעדיף את שהותה של התובעת בבית הוריה, בדיור עצמאי, או שמא תתגורר במוסד שיקומי; והשלישית, אופן תשלום הפיצוי - האם יש לפסוק לתובעת את הפיצויים בתשלום חד פעמי, או שמא יש לפסוק לה פיצויים בתשלומים עתיים.

הנכות
4. על מצבה הרפואי של התובעת אנו למדים מחומר הראיות הקיים בתיק ובמיוחד מחוות הדעת של המומחים הרפואיים. מטעם התובעים הוגשה חוות דעתו של דר’ וייץ, מומחה בתחום הנוירולוגיה, וכן חוות דעתו של פרופ’ עורי, מומחה בתחום השיקום הנאורולוגי. מטעם הנתבע הוגשה חוות דעתו של דר’ ברנד, מומחה בתחום הנוירולוגיה, וכן חוות דעתו של דר’ לנגר, מומחה בתחום הרפואה הפיסקלית והשיקום. באי-כוח הצדדים הגישו לבית המשפט חוות דעת של מומחים נוספים בשאלת עלות צרכיה השיקומיים של התובעת, בשאלת עלות התאמת דיור עבורה ובשאלת עלות אחזקת רכב.

5. אבישג אובחנה בגיל צעיר כבעלת שיתוק מוחין, המלווה בפיגור שכלי בדרגה בינונית. בתחילה היא הוגדרה כבעלת שיתוק קוודריפלגי ספסטי, היינו שיתוק של ארבעת הגפיים. מצבה הרפואי בשנים האחרונות נתון במחלוקת. לגישת המומחים הרפואיים מטעם הנתבע, אבישג מוגדרת כבעלת שיתוק דיפלגי ספסטי, קרי, עיקר הפגיעה הינה בגפיים התחתונות. מנגד, לגישת מומחה התובעת, אבישג מוגדרת כבעלת שיתוק טטרפזיס ספסטי-אטתואידי, קרי שיתוק בארבעת הגפיים בצירוף תנועות לא רצוניות.
אין מחלוקת כי התובעת אינה שולטת בסוגריה וכי היא סובלת מאפילפסיה. בהיותה בת 5 וחצי שנים עברה התובעת אירוע אפילפטי חמור, אשר הוגדר כ-status epilepticus, בעקבותיו אושפזה. מאז חוותה התקפים נוספים, ונכון להיום היא מטופלת בשתי תרופות (לומניל וטרגטול), אשר מונעות הִישנות ההתקפים. התובעת גם סובלת מליקויי שמיעה ומליקויי ראייה, המתבטאים גם בפזילה, אשר הצריכה ניתוח לתיקונהּ.
התובעת עברה ניתוחים אורתופדיים אלקטיביים. כיום היא הולכת עם הליכון אחורי בצורה מגושמת אך מתקדמת עמו יפה ובאיטיות. היא סובלת מהתכווצויות במפרקי הברכיים, ובעלת נטייה לעקמת (סקוליוזיס) קלה. כמו-כן, היא סובלת מסרבול מוטורי ברור בתפקוד ידיה.
התובעת מתוארת על ידי כל המומחים הרפואיים כילדה במצב כללי טוב, חייכנית, חברותית ונעימה. לדידם, התובעת מטופלת היטב וזקוקה לעזרה ולסיוע בכל פעולות היום-יום, הואיל ואין היא עצמאית בביצוען. כמו כן, זקוקה אבישג להשגחה צמודה.

6. לאור האמור, נכותה התפקודית של אבישג הינה בשיעור של 100%. היא זקוקה לעזרה ולסיוע בכל פעולות היום-יום ולהשגחה רצופה של 24 שעות ביממה.

קיצור תוחלת חיים
7. לטענת ב"כ התובעים, תוחלת החיים הרגילה של ילדה יהודיה בת 9 הינה עוד 72.10 שנים, דהיינו עד גיל 81 לערך. לדידה, המומחים הרפואיים מטעם התובעים, פרופ’ עורי ודר’ וייץ, סבורים כי טיפול מתאים בתובעת יימנע קיצור בתוחלת חייה. לשיטתה, אף אם תתקבל טענת המומחים מטעם הנתבע, הקיצור הצפוי בתוחלת חייה של אבישג הינו לכל היותר חמש שנים.
יתרה מזאת, כעולה מהספרות המקצועית שצוטטה ומעדויות המומחים, קיימים שני מדדים לניבוי תוחלת החיים של חולי שיתוק מוחין - תנועתיות ויכולת אכילה. לשיטת ב"כ התובעים, אין מחלוקת בין המומחים באשר ליכולת התנועה של אבישג ובאשר ליכולת האכילה שלה.
בהתייחסה למדד לניבוי קיצור תוחלת חיים - פיגור שכלי, אשר צוין בחוות דעתו של דר’ ברנד, טוענת ב"כ התובעים כי עצם השפעת הפיגור השכלי על תוחלת החיים שנויה במחלוקת. לשיטתה, על-פי הספרות העדכנית, אין לכך השפעה על תוחלת החיים, ובכל מקרה, גם על פי גישת דר’ ברנד, רק "פיגור עמוק" ישפיע על תוחלת החיים. במקרה דנן, איש אינו חולק כי אבישג אינה סובלת מפיגור שכלי עמוק. חוות דעתו של דר’ לנגר, קובעת שלתובעת פיגור שכלי בינוני. הערכה זו מאוששת גם בדבריו של מר האס, המציין כי בית הספר בו לומדת אבישג אינו מיועד לילדים עם פיגור קשה. בהתנערה מקביעתו של דר’ וייץ בחוות דעתו, לפיה לתובעת פיגור שכלי בינוני-קשה, טוענת ב"כ התובעים כי מאז שנבדקה התובעת על-ידי דר’ וייץ לפני 5 שנים חל שיפור במצבה, בעיקר במישור הקוגנטיבי.
בהתייחסה להתקפי האפילפסיה, טוענת ב"כ התובעים כי, כדברי פרופ’ עורי, אין ספק כי התובעת אינה סובלת מאפילפסיה קשה, תכופה ויום-יומית הגורמת לאיבוד הכרה והפסקת נשימה, המקצרת תוחלת חיים. מתיקהּ הרפואי של התובעת עולה בבירור כי מחלת האפילפסיה של התובעת מאוזנת על ידי הטיפול התרופתי. יתרה מזאת, כעולה משורה של מחקרים, המדד של אפילפסיה נלקח בחשבון בשקלול הגורמים לקיצור תוחלת חיים אצל נכים עם שיתוק מוחין. לפיכך, לגישתה, יש להתעלם מה"תוספת" של הסיכון בגין האפילפסיה, כאמור בחוות הדעת של דר’ ברנד, ואין לייחס כל משקל למסקנותיו לגבי תוחלת חיי התובעת. כמו כן, יש להתעלם מכל האמור בחוות דעתו של דר’ לנגר בנושא האפילפסיה ומהספרות שצוטטה שם.
יתרה מזאת, אין מחלוקת שככלל, תוחלת החיים נמצאת בעליה ורמת הרפואה משתפרת. נראה כי כיום, נוכח התגברות המודעות בדבר טיפול בחולי שיתוק מוחין, שהינם מבוגרים, יחול שיפור ניכר בטיפול בקבוצות אלו, וכתוצאה מכך תהא עליה בתוחלת חייהם. בהסתמכה על דברי השופט מלץ בע"א 141/89 מרואן נ’ שמיר חברה לביטוח בע"מ, דינים עליון, כרך כא, 323, בפסקה 4 לפסק דינו, אומרת ב"כ התובעת, כי אף אם קיצור תוחלת חיי התובעת יעמוד על חמש שנים, יש לפסוק לה פיצוי על פי תוחלת החיים הרגילה נכון להיום, שכן עד אשר תגיע לגיל 76, תוחלת החיים של האוכלוסייה הבריאה תהא כבר גבוהה יותר, וכך גם שלה.

8. לטענת ב"כ הנתבע, יש לאמץ את חוות דעתו של דר’ ברנד, הנתמכת בשורה של מאמרים רפואיים, לפיה תוחלת חיי התובעת הינה לכל היותר 60 שנה.
לטענת ב"כ הנתבע, אין חולק בקרב כלל המומחים כי מחלתה הבסיסית של התובעת הינה שיתוק מוחין. קבוצת חולי שיתוק המוחין סובלת מתוחלת חיים הקצרה מזו של כלל האוכלוסיה, תוחלת חיים אשר תתקצר עוד יותר כאשר אותם חולים סובלים גם מתופעות פתולוגיות נוספות, ביניהן כאלה שמתלוות לשיתוק המוחין וכאלה שאינן בהכרח אופייניות לחולי שיתוק המוחין.
בהתייחסם למחלת האפילפסיה ממנה סובלת התובעת, טוענים ב"כ הנתבע כי הואיל ודר’ ברנד הוא המומחה בתחום יש לאמץ אך את קביעותיו. מחלת האפילפסיה של התובעת מהווה גורם מקצר חיים באופן משמעותי. חומרת מחלת האפילפסיה של התובעת מבוססת, בין השאר, הן על ההתקף הראשון והחמור שהוגדר כסטטוס אפילפטיקוס, שהוא נדיר ומעמיד את החולה בסיכון תמותה של 20%, הן על תכיפות ההתקפים וחומרתם מאז ההתקף הראשון, והן על כי שלוש שנים לאחר מכן אבישג מטופלת בשתי תרופות ומצבה לא מאוזן. זאת, בנוסף לעובדה שמדובר במחלה על רקע פגיעה מוחית מוקדמת שעשויה להחמיר בעשור השני לחיי התובעת.
ב"כ הנתבע מפנים לשורה של מאמרים ולמדים מהם כי חולי אפילפסיה צפויים ליחס סיכון תמותה מוגדל למעלה מפי שלושה מכלל האוכלוסיה (3.2 s.m.r. -), וכי לחולים, הסובלים בו זמנית מתופעות פיגור שכלי ואפילפסיה, אורב סיכון תמותה גבוה יותר.
בהתייחסם לפיגור השכלי כמדד ניבוי לקיצור תוחלת חיי התובעת, טוענים ב"כ הנתבע כי הן דר’ ברנד, מומחה מטעם הנתבע, והן דר’ עורי, מומחה מטעם התובעים, בדעה כי אין צפי לשיפור במצבה הקוגניטיבי של התובעת. לשיטתם יש לאמץ את קביעתו של דר’ וייץ, אשר הגדיר את הפיגור ממנו סובלת התובעת כבינוני עד קשה. בהתייחסם למאמרים העוסקים בהשפעת הפיגור השכלי על תוחלת חיי התובעת, טוענים ב"כ הנתבע כי אנשים הסובלים מפיגור שכלי צפויים לסיכון מוגדל של תמותה מוקדמת. הואיל והתובעת סובלת בוודאות משיתוק מוחין, אי שליטה על הסוגרים ובעיית ניידות, מידת הסיכון גדלה באופן משמעותי.
התובעת סובלת מבעיות רפואיות נוספות, בין היתר, דלדול עצם (אוסטופורוזיס), עקמת (סוקוליוזיס) ותת פריקה של מפרקי הירך, המשפיעות בהכרח על תוחלת חייה. כמו כן, עיון במאמרים רפואיים מלמד על הפוטנציאל שלה ללקות במחלות נוספות, נוכח מצבה הרפואי.
9. כידוע, הערכת תוחלת חיי אדם כרוכה בניבוי העתיד והיא מלווה בריבוי השערות וסטטיסטיקות. אף בנסיבות המקרה דנן, לאור מיעוט המאמרים המדעיים העוסקים באופן ספציפי בתוחלת החיים של חולי שיתוק מוחין, ובפרט חולי שיתוק מוחין בגיל המבוגר, קיים קושי בניבוי תוחלת חיי התובעת.
כפי שמודה מומחה הנתבע, דר’ ברנד, נראה כי לא נותר אלא להעריך את תוחלת חייו של אדם, בהתבסס על הנתונים הקיימים (ראו עמוד 80 לפרוטוקול). אף דר’ לנגר מציין בחוות דעתו כי הערכתו הינה סטטיסטית בלבד ואין הוא "יכול לנבא את אורך חייו של בן אדם זה או אחר" (בעמוד 6 לחוות הדעת).

10. בפתח דבריי אתייחס לטענת ב"כ הנתבע לפיה אסופת מאמרי התובעים, המיוחסת לפרופ’ עורי (למעט מאמר מס’ 2 עליו נחקר דר’ ברנד) נעדרת נפקות משפטית בהליך דנן, בהתקיים כי פרופ’ עורי לא נחקר על המאמרים מאחר ואלה הוגשו כחודשיים ימים לאחר עדות המומחה בבית המשפט.
טענה זו יש לקבל. פרופ’ עורי לא התייחס בחוות דעתו לשאלת קיצור תוחלת החיים הצפוי לתובעת, והואיל ואסופת המאמרים הוגשה לאחר שהמומחה העיד בבית המשפט, היינו, המומחה לא נחקר כלל על המאמרים, אין לקבל את המאמרים האמורים כראיה בהליך דנן (ראו י’ קדמי, על הראיות, חלק שני (1999) בעמוד 543; ע"א (ירושלים) 1121/00 לוי מאיר נ’ קצין התגמולים הועדה הרפואית העליונה, תק-מח 2000(4) 1298).
11. בבואי להכריע בשאלת קיצור תוחלת החיים הצפוי לתובעת עלי להידרש הן למאמרים רפואיים, המהווים מקורות עזר מדעיים לבחינת הסוגיה דנן ואשר העיון בהם מצריך הכשרה בתחום הרפואה, והן לחוות דעת המומחים הרפואיים ועדותם בבית המשפט, העומדת, בין היתר, על נפקות הספרות המקצועית כאמור ויישומה בנסיבות המקרה דנן.
בחוות דעת המומחים מטעם התובעים, פרופ’ וייץ ופרופ’ עורי, אין כל התייחסות לשאלת קיצור תוחלת החיים הצפוי לתובעת. פרופ’ וייץ כלל לא העיד בבית המשפט הואיל וב"כ הנתבע ויתר על חקירתו הנגדית בשאלת הנזק, וב"כ התובעים לא הגישה חוות דעת משלימה של המומחה בשאלה האמורה. פרופ’ עורי, אמנם העיד בבית המשפט, אך כאמור לעיל אין בידי לקבל את אסופת מאמריו, אשר הוגשה לבית המשפט על ידי ב"כ התובעים לאחר עדותו. טענה זו של קיצור תוחלת חייה של אבישג אינה טענה מפתיעה. היא הופיעה בסעיף 32 לכתב ההגנה מטעם הנתבע.
התייחסות המומחים הרפואיים, לשאלת קיצור תוחלת החיים הצפוי לתובעת ניתנה לראשונה אך במסגרת חוות דעתם של המומחים מטעם הנתבע, דר’ ברנד ודר’ לנגר. המומחים הללו נחקרו על חוות דעתם כמו גם על אסופת המאמרים אליה הפנה כל אחד מהם בחוות דעתו.
בחוות דעתו העריך דר’ ברנד כי תוחלת החיים של התובעת לא תעלה על 60 שנה. המומחה עמד על המחלות מהן סובלת התובעת ובחן את מידת השפעתן על תוחלת חייה בהפנותו לשורה של מאמרים מקצועיים. לשיטתו, התובעת סובלת משיתוק המוחין בדרגת חומרה בינונית-קשה ומפיגור שכלי בדרגת חומרה בינונית-נמוכה, מחלות הכרוכות בהכרח בקיצור תוחלת חיים. יתרה מזאת, למחלת האפילפסיה, לעיוותים האורתופדיים ולעקמת, מחלות נוספות מהם סובלת התובעת, השפעה נפרדת ובלתי תלויה על תוחלת חייה.
בהתייחסו לשאלת קיצור תוחלת החיים הצפוי לתובעת קבע דר’ לנגר בחוות דעתו כי בגין שיתוק המוחין יהא לתובעת קיצור של 5 שנים בתוחלת חייה. לדידו, יש לייחס לתובעת קיצור נוסף בתוחלת החיים, הנובע ממחלת האפילפסיה ממנה סובלת התובעת. הקיצור האמור בתוחלת החיים הינו משמעותי ומוערך על ידי המומחה ב-15% לעומת אוכלוסיית בני גילה. בקובעו כי קיימת חפיפה בין תוחלת חיי התובעת בהתחשב בשיתוק המוחין ובהתחשב במחלת האפילפסיה, העמיד המומחה את שיעור קיצור תוחלת חיי התובעת על 15%.
12. כעולה מחומר הראיות, אין חולק כי תוחלת החיים של בעלי שיתוק מוחין נמוכה יותר מזו של האוכלוסייה הכללית. אבישג אובחנה, כאמור, כבעלת שיתוק מוחין בדרגת חומרה בינונית-קשה (עמוד 10 לחוות דעתו של דר’ ברנד). יחד עם זאת, במאמרם של D. Strauss, R. Shavelle, "Life Expectancy of Adults With Cerebral Palsy" Developmental Medicine & Child Neurology 1998, 40: 369-375., מאמר 5 לאסופת מאמרי דר’ לנגר (להלן - "המאמר" או "מאמרם או מחקרם של שטראוס ושאבל"), המבוסס על מחקר עכשווי ועדכני שנערך לחולי שיתוק מוחין, צעירים ומבוגרים כאחד, עולה כי הפערים בתוחלת החיים אינם כה משמעותיים כפי שסברו בתחילה.
על פי המאמר, חולי שיתוק מוחין, אשר הינם בעלי יכולות תפקודיות ראשוניות טובות (כגון, יכולת ניידות, יכולת לשבת ולהתהפך ויכולת אכילה עצמית) יגיעו לגיל מבוגר, ותוחלת החיים שלהם תהא קרובה לזו של האוכלוסיה הכללית. סיכויי ההישרדות גוברים ככל שהיכולות התפקודיות הינן טובות יותר. אלה שאינם לוקים ביכולות התפקודיות האמורות, תוחלת חייהם תהא קצרה, לכל היותר ב-12 שנים ביחס לאוכלוסייה הכללית. אם בעל שיתוק מוחין הינו בעל יכולות תפקודיות ראשוניות, אשר אינן משתנות לרעה במידה משמעותית לאורך חייו, הרי שתוחלת חייו עשויה לנוע בין 68 ל-74 שנה, קיצור בתוחלת חיים הנע בין 7 ל-12 שנה, לכל היותר, ביחס לאוכלוסייה הכללית (ראו עמוד 374 למאמר).
13. במקרה דנן, ידוע כי לתובעת יכולת ניידות. דר’ לנגר התייחס לכך בעדותו (עמוד 100 לפרוטוקול): "הילדה יכולה לנייד את עצמה עם ההליכון, מבחינת ההליכה". גם דר’ ברנד העיד על יכולת התנועה של התובעת (עמוד 56 לפרוטוקול):
"אבישג יכולה ללכת לאורך מסדרון ישר ושטוח, לעלות בתמיכת מעקה ואת זה ראיתי בדיווח על מדרגות. יש עליית מדרגות עם תמיכת מעקה בשתי ידיים. דו"ח פיזיותרפי לא מציין לאיזה מרחק היא יכולה ללכת. אני חושב שהיא יכולה ללכת 15 מטר לאורך משטח ישיר ללא שום מהמורות, זה יהיה מאמץ נכבד".
עם זאת, תפקודה של אבישג אינו מקסימלי. היא נזקקת לתמיכה שעה שהיא מתיישבת, נזקקת להליכון כשהיא הולכת ועל כן לא ניתן לדבר על "ניידות מלאה" (full mobility). עמד על כך דר’ ברנד (עמוד 58 לפרוטוקול):
"מבחינתי, ילדה שיכולה ללכת עם הליכון, יכולה לעלות מדרגות, להסתובב על הבטן וכו’, זה בעיני בינוני עד חמור, אבל היו לה גם מרכיבים אחרים. כמו שהיא אינה מסוגלת לעבור משכיבה לישיבה או מישיבה לעמידה ללא תמיכה וכן היא מתהפכת מהבטן לגב ללא הפרדת תנועות ובהסתבכות ועל פי דיווח האם, היא נוטה להישאר שכובה על הגב לאורך זמן ויש צורך לעזור לה להתהפך. כלומר, למרות שהילדה כשהיא עומדת מסביב בהליכון, יש לה קשיים רבים בשינוי במעבר מתנוחה לתנוחה. על כן לא הגדרתי אותה כחמור, לא כבינוני אלא כבינוני עד חמור".
פרופ’ עורי, אומר בחוות דעתו (עמוד 2):
"מהלכת לאט ובאופן גמלוני עם ההליכון-רולטור. טטרפרזיס ספסטית-אטתואידית. כל קבוצות השרירים ישנן אם כי בטונוס ער, כויצות במפרקי ברכיים. עברה עם עזרה למצב של שכיבה: ישנה נטייה לסקוליוזיס קלה, סיבוב פנימי של מפרקי הירכיים, מתהפכת וזוחלת בעצמה. סרבול מוטורי ברור בתפקוד ידיה".
14. יתרה מזאת, אבישג סובלת מחוסר שליטה בסוגרים. כעולה ממאמרם של שטראוס ושאבל וממאמרים נוספים, המאוזכרים בו, העדר שליטה בצרכים ("toileting skills") מהווה קריטריון לניבוי תוחלת חיים בקרב מבוגרים. בהתאם לאמור בטבלה בעמוד 373 למאמר, קיים סיכוי וסיכון של פי 2 לבעל שיתוק מוחין, הנעדר יכולות עשיית צרכים, למות תוך זמן קצר. בהמשך המאמר נאמר (עמוד 374):
"A previous study of adult mortality (Eyman et al. 1988) had shown the absence of toileting skill to be a mortality predictor".
מטעמים אלה, ולאור החשש כי ניידותה של התובעת תוגבל במהלך השנים (ראו עדות פרופ’ עורי, בעמוד 14 לפרוטוקול: "היום התובעת מתהפכת מצד לצד באופן חופשי. העתיד לגמרי שונה. העלייה במשקל והנכות, יכולים לשנות את התמונה להזדקקותה להתהפכויות...עם התבגרותה הנכות משתנה"), אין אבישג נכנסת בגדר הקטגוריה "המיוחדת" של האוכלוסייה בעלת התפקוד המקסימלי, אשר צפויה לקיצור תוחלת חיים בממוצע של 5 שנים בלבד. יתרה מזאת, קיימים גורמים נוספים העלולים להשפיע על תוחלת חייה ולהביא לקיצורהּ מעל חמש שנים, אליהם אתייחס להלן.

15. קיימת מחלוקת סביב השאלה של השפעת גורמים נוספים, וביניהם פיגור שכלי ואפילפסיה, על תוחלת חיי התובעת. לטענת ב"כ התובעים, מחלת האפילפסיה נלקחת בחשבון בשקלול הגורמים לקיצור תוחלת החיים של בעלי שיתוק מוחין. בהתייחס לפיגור השכלי ממנו סובלת התובעת, טוענת ב"כ התובעים כי הואיל והתובעת אינה סובלת מפיגור שכלי קשה אין לכך כל השפעה על תוחלת חייה.
אכן, על פי מחקרם של שטראוס ושאבל, גורמים אלה נמצאו כבעלי השפעה פחותה על תוחלת החיים, וכדבריהם (בעמוד 372):
"A number of factors that may have been expected to be important predictors are absent from table II. This means that they did not contribute significantly to mortality prediction when the other factors (primarily functional level) were taken into account. Although many of the non-contributing factors are associated with mortality (Table I), their effect appears to be largely expressed through their influence on functional skills".
Factors that did not contribute substantially to the prediction of mortality included etiology of C.P. ...; location of motor dysfunction (quadriplegia, diplegia, paraplegia, hemiplegia, etc.); epilepsy - type and frequency of seizure disorder; severity of mental retardation (except for a contrast of profound mental retardation with all other levels, which at age 15 was associated with a significant 32% increase in mortality); cognitive and communication skills; and secular trend. There was no evidence of a change in risk-adjusted mortality rates during the study period."

16. על אף חשיבותם הפחותה של גורמים אלה בניבוי תוחלת החיים, הרי שיש להם השפעה מסויימת על תוחלת חייה של התובעת. להלן פירוט תחלואיה של התובעת ומידת חומרתם:
א. אפילפסיה - התובעת סובלת מאפילפסיה חלקית ההופכת בהדרגה לאפילפסיה כללית, אשר תכיפותה גוברת (נספח 6ב וכן דברי דר’ ברנד’ בעמוד 83 לפרוטוקול). לטענת התובעת היו לה שלושה התקפים אפילפטיים במשך 4 שנים, כאשר שניים מתוכם היו קלים יחסית. ברם, על פי התיעוד הרפואי, התובעת סבלה משני התקפים מסכני חיים בנובמבר 1997 ובאוגוסט 2000, וכן מארבעה התקפים "קלים" במשך שלוש שנים: בדצמבר 1997 ב- 28.3.98, ב- 14.3.99, וב- 29.12.99.
עיון בתיק המוסד לביטוח לאומי של התובעת מעלה, כי בדוח מיום 2.10.00 של אחות, אשר ביקרה בבית המשפחה, אמרה האם:
"(אבישג) סובלת מהתקפי אפילפסיה 1 ל 3-6 ח’ התקף אחרון ב-8.9.00 מתבטא בפרכוסים בידיים וברגליים, אבוד הכרה, קצף מהפה, נשיכת לשון, מרטיבה. משך הפרכוס זמן קצר. האם מזמינה ניידת טיפול נמרץ. לאחרונה קבלה טיפול על ידם ולא אושפזה. אין סמני התראה".
התובעת סבלה מהתקף נוסף בחודש מאי 2000. לאור האמור, לתובעת היו שמונה התקפים מתועדים בתקופה של שלוש שנים, כאשר לפחות שניים מהם מוגדרים כמסכני חיים.
טוענת ב"כ התובעים כי רישומי האחות קבילים כהוכחה לכך שהאחות רשמה את הכתוב בהם, ולא שהאם אכן מסרה את המידע שנרשם. לטענתה, הדברים שנרשמו אינם קבילים כראיה לאמיתות תוכנם, בהיותם עדות שמיעה.
טענה זו יש לדחות. דברי האם לאחות המוסד לביטוח לאומי הינם בגדר "הודאת בעל דין", הודאה מפורשת בכתב אשר נרשמה על ידי אחר מפיה. ככלל, נטל ההוכחה לאמיתות ההודיה הינו על המגיש אותה כראיה. קדמי בספרו על הראיות, חלק שלישי (תשנ"ט-1999), בעמוד 1014 (להלן - קדמי) אומר:
"נטל ההוכחה שההודיה הינה ’אמיתית’ - לאמור: כי אכן נעשתה וכי המודה הוא שעשאה - על המגיש אותה כראיה; ונראה כי הוא הדין לעניין כשרותו של המודה. ואילו נטל הוכחת הטענות היורדות למשקלה של ההודאה - קרי: הטענות כנגד אמיתות תוכנה- על המעלה אותן".
אין לומר כי המסמך קביל רק לצורך הקביעה שהאחות רשמה את הדברים. המסמך נחתם על ידי האם, אשר מסרה אינפורמציה זו לאחות, ולפיכך ההודיה הינה "אמיתית" (ראו גם קדמי, שם, עמוד 440) . החתימה מעידה שהאם עברה על הדברים שנרשמו ולא חלקה על תוכנם (השוו ע"א 4839/92 גנז נ’ כץ, פ"ד
מח(4) 749, 756). מאחר שהמסמך קביל כראיה, הרי שהנטל על התובעים להוכיח כי קיימות "נסיבות הנוטלות ממשקלה הראייתי עד כדי ביטולה לחלוטין". הדברים שנאמרו על-ידי אמה של הנתבעת, היו אמרות של אדם המשיח לפי תומו, ולכן יש לתת להן את המשקל המתאים. לא שוכנעתי שהדברים ששמעה האחות לא נרשמו כיאות. לפיכך, יחול הכלל לפיו הודאת חוץ מהווה ראיה להוכחת העובדות הכלולות בה, וכמו כל ראיה אחרת, מהימנותה ומשקלה הראייתי נתונים לשיקול דעתו של בית המשפט (קדמי, שם, בעמוד 995). במקרה זה, הראיה קבילה גם לצורך אמיתות תוכנה ויש לתת לה את מלוא המשקל. משמע, התובעת סבלה מהתקפים נוספים גם במועדים הנקובים בתיק המוסד לביטוח לאומי.
פרופ’ עורי אישר כי ייתכנו התקפים אפילפטיים הבאים והולכים מבלי שיודעים עליהם. בעדותו (עמוד 12 לפרוטוקול) נאמר:
"נכון שהספקולציה אומרת שהתקפים אפילפטיים יכולים להתרחש בכל שעה בשעות היממה, זמן קצר ביותר, יכולים לבוא וללכת ואין יודע אם היו או לא".
לסיכום: לתובעת שכיחות של התקפים רבה יותר מכפי שטוענת אמה של התובעת, גם אם לא במידה משמעותית ביותר.
כאמור לעיל, נכון להיום, אבישג מטופלת בשתי תרופות אנטי-אפילפטיות. ממחקר שלNilsson, B. Y. Farahmand, P-G Persson, I. Thiblin, T. Tomson, "Risk Factors for sudden unexpected death in Epilepsy: a case-control study" The Lancet, Vol 353, March 13, 1999, 888, (מאמר 2 לאסופת מאמרי דר’ לנגר) עולה כי הסיכון למוות פתאומי מאפילפסיה ( sudden unexpected death in epilepsy - (SUDEP, מושפע על ידי שני גורמים עיקריים, תכיפות ההתקפים האפילפטיים ומספר התרופות האנטי-אפילפטיות הנלקחות (עמוד 890). מטעם זה ולאור כל האמור לעיל, נראה כי נכון להניח כי לתובעת, הסובלת מהתקפי אפילפסיה מגיל צעיר, יהא קיצור נוסף בתוחלת חייה בגין מחלת האפילפסיה ממנה היא סובלת.
ב. פיגור שכלי - בעניין זה ניטשה מחלוקת קשה בין מומחי הצדדים השונים וכן בקרב המומחים מטעם הנתבע. בחוות דעתו קבע דר’ וייץ כי התובעת סובלת מפיגור שכלי בינוני עד קשה. דר’ ברנד קבע כי לתובעת פיגור שכלי קשה, ודר’ לנגר קבע כי לתובעת פיגור שכלי בינוני, אם כי לשיטתו מוקדם עדיין לקבוע את מצבה באופן סופי ויש להמתין עד הגיעה לגיל 16.

קביעתו של דר’ ברנד, לפיה התובעת סובלת מפיגור שכלי קשה אינה מבוססת. בחקירתו הנגדית, הודה דר’ ברנד כי שעה שהעריך את רמת המשכל של אבישג מתחת ל- 50 I.Q. (קרי, פיגור שכלי קשה) הוא ביצע הערכה זו רק על פי דוחות תפקוד שהיו לנגד עיניו ולא על פי המבחן הפורמלי (ראו עמודים 61 ו-72 לפרוטוקול). פירוש הדבר, שהערכתו מבוססת על השערה. במאמר עליו מתבסס דר’ ברנד נאמר כי מקום שקבעו למשתתפי המחקר רמת משכל על פי דרגות I.Q., הדבר נעשה על ידי מבחנים סטנדרטיים פורמליים (מאמר 11 לאסופת מאמרי דר’ ברנד -J. L. Hutton, T. Cooke, P. O. D. Pharoah, "Life Expectancy In Children With Cerebral Palsy" BMJ vol. 309, 13 Aug 1994, 431, 432-435). ואכן במהלך חקירתו הנגדית נאלץ דר’ ברנד להסכים שקביעתו לא היתה מדויקת, מאחר שלא ערך לאבישג מבחנים פורמליים (עמוד 72 לפרוטוקול). לאור האמור, אבישג כלולה בקבוצת בעלי פיגור שכלי בינוני ולכל היותר בקבוצת פיגור בינוני-קשה.
פיגור שכלי קשה ( I.Q.פחות מ-50), הוא גורם חשוב המשפיע על תוחלת חיים נמוכה (ראו מאמרים 6 ו-11 לאסופת מאמרי דר’ ברנדJ. U. Crichton, M. Mackinnon, C.P. White, "The Life-Expectancy of Persons With Cerebral Palsy" Developmental Medicine & Child Neurology, 1995, 37, 567, 574-575 ; J. L. Hutton, T. Cooke, P. O. D. Pharaoh, "Life Expectancy in children with cerebral palsy" BMJ, Vol 309, 13 Aug. 1994, 431, 433; ראו גם דברי דר’ ברנד בעמוד 74 לפרוטוקול).
כאמור, על אף ש פיגור שכלי גורם לתמותה, אין לו השפעה משמעותית על תוחלת החיים של בעל שיתוק מוחין, למעט פיגור שהינו קשה או עמוק. אין זה המצב במקרה דנן, ועל כן יש לייחס לפיגור השכלי משקל קטן בקיצור תוחלת חייה של אבישג. (ראו גם את חוות דעתו של דר’ לנגר, אשר לא ייחס כל משקל לפיגור השכלי כמשפיע על תוחלת חייה של אבישג).
בהערת אגב יש לציין, כי מרבית המאמרים, עליהם מסתמכים דר’ ברנד ודר’ לנגר אינם מתייחסים לאפילפסיה או לפיגור שכלי כאל גורם סיכון בהקשר של חולי שיתוק מוחין, ועל כן אין לייחס להם משקל רב, כל שכן לאור האמור במאמרם העדכני של שטראוס ושאבל, שיש בו התייחסות ספציפית לגורמי הסיכון והשפעתם על בעלי שיתוק מוחין.
ג. תחלואים הנלווים לסובלים משיתוק מוחין - כחלק מבדיקת תוחלת החיים וגורמי התמותה, אין להתעלם מסיכוייה הגבוהים יותר של אבישג, לחלות לעת זקנה, במחלות כגון סרטן, מחלות לב ומחלות בדרכי הנשימה. כעולה ממאמר 7 לאסופת מאמרי דר’ ברנדD. Strauss, W. Cable, R. Shavelle, "Causes of Excess Mortality in Cerebral Palsy" Developmental Medicine & Child Neurology, 1999, 41, 580-585, בעלי שיתוק מוחין נמצאים בסיכון מוגבר לחלות בסרטן במוח, במערכת העיכול ובשד, וכן למות ממחלות לב וממחלות בדרכי הנשימה. ידוע כי מחלות בדרכי הנשימה הינן הגורם המרכזי לתמותה בקרב בעלי שיתוק מוחין (שם, עמודים 581-582, 584). אמנם נטען כי ייתכן שניתן למנוע חלק ניכר מהמחלות באמצעות אבחון מוקדם וקיום מעקב צמוד, אך יחד עם זאת, אין להתעלם מהסיכון המוגבר הקיים בקרב אוכלוסיות אלו (שם, עמוד 584).

17. לאור האמור לעיל ולאחר שנתתי דעתי למכלול הגורמים, אשר יש בהם כדי להשפיע על תוחלת חיי התובעת, הנני לקבוע כי לתובעת קיצור של 10 שנים בתוחלת חייה. קיצור תוחלת חיים בשיעור זה הינו סביר, לאור נסיבות המקרה ולאור הידע הרפואי הקיים כיום. קביעה זו נתמכת בריבוי גורמי התמותה אפשריים. אינני סבור, לאור האמור, כי יש לאמץ את גישתו המחמירה של דר’ ברנד, המנבאת לאבישג קיצור תוחלת חיים של למעלה מ-20 שנים.
כיום תוחלת החיים הינה בעליה, וחל שיפור מתמיד ברמת הרפואה, בין השאר, לאור התפתחויות הניכרות במדע הרפואה. נראה שתהא לכך השלכה גם על פיקוח ומעקב אחר מצבם הרפואי של חולי שיתוק מוחין, ובפרט המבוגרים שביניהם.

בית או מוסד
18. לטענת ב"כ התובעים מקומה של התובעת הינו בבית. מעון הינו מוסד לכל דבר ועניין. זהו מקום שבו נשללת חירותו של הפרט, פרטיותו ועצמאותו המינימלית. הן לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו והן לאור סעיף 2 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998, יש ללמוד כי זכותו הטבעית של אדם בריא או נכה היא להתגורר בביתו שלו, כשהוא חופשי להחליט על אורח חייו כרצונו.
על המזיק, הנתבע, מוטלת החובה לתת את המענה ההולם, אשר יאפשר לתובעת לחיות בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד. חובת המזיק היא להחזיר את המצב לקדמותו. עליו לכל הפחות להעניק לתובעת את התנאים, אשר יאפשרו לה מחיה בתנאים הקרובים ביותר לתנאים בהם הייתה חיה לולא נכותה.
ההזדקקות למוסדות היא בלית ברירה. אין בנסיבות המקרה כדי לענות על הקריטריונים להחזקתה במוסד. יתרה מזאת, כל המומחים הסכימו שאין שום תחליף לחום ולאהבה שמשפחת הנכה מעניקה לו (ראו גם עדותו של מר האס, עמוד 142 לפרוטוקול). בעניינו, אין חולק, שמשפחתה של התובעת היא משפחה תומכת וחמה.
ככלל, יש להשאיר אדם בקהילה ולא לסגור אותו במוסד. אמת המידה להחלטה היכן ישכון הנכה, היא, האם יש לו אינטראקציה עם החברה. אין מחלוקת שאבישג היא ילדה מאוד חברותית. העידו על כך כל המומחים הרפואיים. גב’ שיפמן העידה כי קיימות מסגרות מיוחדות לפעילויות חברתיות וספורטיביות של נכים מסוגה של אבישג. גם דר’ לנגר אישר כי: "יש חוגים לנכים ופעילויות לנכים. רק בשביל החוגים זו לא סיבה לשים את התובעת במעון".
יש להתעלם מטענת דר’ ברנד, לפיה דיור ביתי מגדיל את הסיכוי לתמותה ב-25%, לעומת מסגרת מוסדית או רפואית אחרת. יתרה מזאת, לא הובאו בפני בית המשפט אמות המידה לקבלה למעונות ולא הובאו ראיות להוכחת הטענות בדבר סיכוייה של אבישג להיקלט במעונות אלה. כאשר ביקשה ב"כ התובעים להעיד את מנהלי שלושת המוסדות, שהוזכרו בעדותו של מר האס, התנגד לכך ב"כ הנתבע נחרצות, למרות שהוא הנושא בנטל ההוכחה כי המוסד הינו הפתרון המתאים לאבישג, עם הגיעה לגיל 21.
המניע העומד מאחורי טענת ב"כ הנתבע, לשלוח את אבישג למוסד, הינו הקטנת נזקו של הנתבע. הואיל ולא הוכח כי עלות החזקתה של התובעת במוסד תהא נמוכה באופן משמעותי מעלות החזקתה בבית, יש לדחות את טענת ב"כ הנתבע לפיה מקומה של התובעת במוסד. ברי כי עלות זו נמוכה יותר למזיק, הנתבע, על חשבון משלם המסים.

19. לטענת ב"כ הנתבע, הפתרון הראוי לתובעת, הינו שילובה בדיור קהילתי, בו תקבל שירותים אינדיבידואלים לפי צרכיה, ושירותים משותפים עם שאר הדיירים בהתאם לדרישות הרפואיות והחברתיות, אשר תהיינה מקובלות במהלך חייה. בהפנותם לעדותו של מר האס, טוענים ב"כ הנתבע, כי יהא זה נכון להעביר את התובעת למוסד שיקומי בהגיעה לגיל 21.
הפתרון למקום מגוריה של התובעת חייב להתחשב הן במגמת שילובם של נכים בקהילה, הן במוגבלויותיה הגופניות והקוגניטיביות ובצפי לתוחלת חייה, והן בחישוב עלותו לנתבע, ככל שאין הדבר פוגע בזכויותיה של התובעת על פי הדין והפסיקה.
אין הלכה פסוקה לפיה מקום החזקתם של נכים, במצבה של התובעת, הינו בהכרח בביתם. יתרה מזאת, דר’ ברנד הדגיש בעדותו כי דיור ביתי מגדיל את הסיכוי לתמותה ב-25% בהשוואה למגורים במסגרת מוסדית או רפואית אחרת, וזאת בשל העדר זמינות השירותים להם זקוקה התובעת (ראו עמוד 82 לעדותו).
יש להעדיף את החזקתה של התובעת במוסד בהתייחס למספר פרמטרים: האחד, זמינות ההשמה החוץ ביתית, אשר הוכחה בפני בית המשפט בעדויותיהם של פרופ’ עורי, דר’ לנגר, דר’ אבי רמות ומר האס, אשר לא נסתרו בעדות כלשהי. השני, נגישות הטיפולים ורמת הטיפול, אשר ברי כי קיימת עדיפות לקבלתם על ידי סגל מיומן ומקצועי הקיים במוסד. מאחר והתובעת זקוקה ותזדקק בעתיד לטיפולים פרה-רפואיים שונים ומגוונים, יש צורך בסגל המקצועי והמיומן של המוסדות הללו, במובחן מהעסקת מטפלים שונים על ידי הוריה. השלישי, הצורך בדאגה לאיכות חייה של התובעת. דאגה לחיי החברה של התובעת ולהשתלבותה בקהילה, יבואו על סיפוקם במוסד, המבטיח לספק לתובעת מסגרת חברתית והווי קבוצתי.
יש לדחות את טענת ב"כ התובעים, לפיה יש להחזיק את התובעת בדיור עצמאי, לאור העלות הגבוהה והבלתי מוצדקת של חלופת דיור זו, ובפרט נוכח קיומן של חלופות אחרות, אשר יש בהן כדי לספק את צרכיה של התובעת, ובהתקיים כי עלותם אינה מטילה עול כבד על הנתבע. יתרה מזאת, דיני הנזיקין תכליתם להעמיד את הניזוק ככל האפשר במקום בו היה עומד אלמלא הפגיעה בו. תנאי המגורים שהיו צפויים לתובעת אלמלא הנזק הם תנאי המגורים של משפחתה, המונה שש נפשות. לפיכך, יש בשהותה בדיור מוגן כדי להעמידה באותו מקום, אלמלא הפגיעה.

20. שאלת מקום החזקתה של התובעת הינה שאלה משפטית מורכבת וקשה משום שנלוות אליה שאלות מוסריות קשות. לצורך פסיקת הפיצויים, להם זכאית התובעת, צריך להכריע בשאלה היכן תשהה התובעת, אשר כיום בת 10 שנים, בעוד כעשור. האם להשאירה בקרב משפחתה, בדיור עצמאי, חרף ההוצאות הניכרות העלולות להיגרם למזיק, או שמא להעבירה למוסד שיקומי, מסוג מעון או דיור מוגן, שם תחיה בסביבת אנשים בעלי מוגבלויות דומות, ואשר ברי כי עלות החזקתה בו נמוכה יותר.
בע"א 357/80, נעים נ’ ברדה, פ"ד לו(3) 762 (להלן - "פס"ד ברדה"), נדרש בית המשפט לשאלה היכן יהיה מקום החזקתו של נער, שנפגע בתאונת דרכים, וכתוצאה מכך סבל מפיגור שכלי קשה ומהפרעות מוטוריות שונות. בהתייחסו לקושי הנלווה להכרעה בשאלה זו, אמר השופט אלון (בעמוד 814):
"קשה כקריעת ים סוף מלאכתו של שופט בבואו להכריע בין שתי העמדות המנוגדות של חבריי הנכבדים, מ"מ הנשיא השופט שמגר והשופט ברק. הרי בעסקי נפשות קא עסקינן, ועם כל החובה והרצון לדון בעניין שלפנינו על-פי כללי הדין והמשפט שבהיגיון, לא ייתכן להימלט משיקולים מוסריים וחברתיים שבלב; וקשים הם הלבטים בשיקולים האחרונים מההכרעה בכללים הראשונים".
בע"א 283/89 עיריית חיפה נ’ מוסקוביץ, פ"ד מז(2) 718, 724 (להלן - "פס"ד מוסקוביץ"), אומרת השופטת נתניהו כלהלן:
"תורת הפיצויים בנזיקין בנויה כל כולה על הנחות, השערות והערכות - כי אדם שהוא בריא, ימשיך לחיות לאורך תוחלת החיים הרגילה לאדם בגילו; כי ימשיך לעבוד ולהשתכר עד גיל הפרישה המקובל; כי בערוב ימיו יזדקק לעזרה; כי אישה צעירה תפסיק לתקופות זמן את עבודתה עקב לידות וטיפול בילדים, ועוד כהנה וכהנה. לעומת הנחות אלה מביאים בחשבון גם את תהפוכות החיים, העלולות לפקוד את הניזוק בעתיד, ואת הפגיעות הבלתי צפויות שתבואנה בחיי הניזוק, העלולות להשפיע על שיעור הנזק לעתיד. על אחת כמה וכמה שמתחשבים באירועים כאלה שכבר אירעו בטרם ניתן פסק הדין, אשר יש להם השלכה על שיעור הנזק, כמו למשל מקרי מחלה ותאונה".

21. העיקרון המנחה בפסיקת הפיצויים הינו השבת המצב לקדמותו. בע"א 2934/93 סורוקה נ’ הבאבו ואח’, פ"ד נ(1) 675 (להלן - "פס"ד סורוקה"), אומר השופט אור (בעמוד 688):
"מה ששואפים דיני הפיצויים בנזיקין להגשים אינו השבת המצב לקדמותו כפשוטו, אלא ’...ליתן לניזוק אותו סכום כספי, אשר במידת האפשר, בקירוב ובערך, יעמיד אותו באותו מצב בו היה נתון ללא מעשה הנזיקין. בגבולות מצומצמים אלה, ניתן על כן להעמיד את ’השבת המצב לקדמותו’ כמטרתם של דיני הפיצויים בנזקי גוף’ (ראו מאמרו של א’ ברק, ’הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דיני הנזיקין המצוי והרצוי’, עיוני משפט ט’ (תשמ"ג-מ"ד) 243, 251)".
(ראו גם דברי השופט אלון בפס"ד ברדה, עמוד 814).
שאלת החזקתה של התובעת בביתה או במוסד, תוכרע על-פי עקרון השבת המצב לקדמותו. תחילה יש לקבוע האם המודד לקביעת שיעור הפיצוי לתובעת הינו "פיצוי מלא" או "פיצוי הולם והוגן". במילים אחרות, האם אבישג זכאית לגור בדיור עצמאי, אשר יהווה מעין בית חולים פרטי, או האם די בהחזקתה במוסד שיקומי.
עיון בשורה ארוכה של פסקי דין מלמדנו כי קיימות מגמות שונות בשאלת המודד לקביעת שיעורו של הפיצוי לו זכאי הניזוק.

22. בפס"ד ברדה הביעו השופטים עמדות שונות בשאלה זו. השופט ברק (כתוארו דאז) סבר כי ביסוד הערכת הנזק ומתן הפיצויים בנזיקין עומדת הגישה האינדיבידואליסטית. אלה דבריו (בעמוד 775):
"דיני הערכת הנזק בנזיקין אינם מבוססים על גבול סטטוטורי עליון או על גבול סטטוטורי תחתון לשיעור הפיצויים. אין הם מבוססים על ממוצעים של שכר או על תעריפים של כאב וסבל... אין בהם פשרה מודעת בין הגברת האחריות לבין הקטנת הפיצוי. הדין מבוסס על התמקדות בנזק האינדיווידואלי שהתרחש לניזוק, ואשר לגביו אחראי המזיק, ובצורך להשיב את מצבו לקדמותו."
מאחר והניזוק האינדיבידואלי הוא העומד לנגד עיניי בית המשפט, הרי שאם מגורים בבית ולא במוסד שיקומי היא הדרך הנאותה להשבת המצב לקדמותו, ייפסקו ההוצאות בהתאם לכך. קרי, אין לקבוע הלכה לפיה עדיפה השהות בבית על פני השהות במוסד, או ההפך, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו. לדעתו, צריך להשיב את המצב לקדמותו "בצורה הטובה ביותר".
במקרה הנדון שם, סבר השופט ברק כי על התובע להישאר בביתו, עם משפחתו. עם זאת, מסייג השופט ברק את דבריו באומרו, כי גם על הניזוק רובצת החובה (במובן נטל) להקטין את נזקו של המזיק. כדבריו (שם, בעמוד 778):

"אכן, אין הניזוק חייב לבחור בחלופה הזולה, רק משום שהיא נוחה יותר למזיק. זכותו של הניזוק לבחור בחלופה, המשיבה את המצב לקדמותו בצורה הטובה ביותר, אך במסגרתה של חלופה שכזו עליו לבחור באותה אפשרות, המקטינה את נזקו של המזיק. זאת ועוד: סבירותה של הוצאה נמדדת, לעתים, ביחס שבין גודל ההוצאה מזה לבין התועלת המופקת ממנה מזה. אין המזיק חייב לשאת בסכומי עתק, שאין בהם כדי להיטיב את מצבו של הניזוק אלא בצורה שולית וספקולאטיבית."
לעומתו, מ"מ הנשיא (כתוארו אז) שמגר סבר בפס"ד ברדה, כי יש לאמץ את הגישה לפיה על הפיצוי להיות הוגן והולם ולא הטוב ביותר, הואיל ופיצוי מלא בגין נזק לא ממוני אינו בר השגה כלל (עמוד 808):
"חברי הנכבד, השופט ברק, מזכיר בהקשר זה, בצדק, כי הגישה האינדיווידואלית עומדת ביסוד הערכת הנזק ומתן הפיצויים בנזיקין. אך אין פסול בכך, שלצורך מילוי הצרכים האינדיווידואליים ניישם דגם, המבטא אמת מידה הוגנת וקיימת....
גם בדונו בפיצויים לפי דיני הנזיקין מסור בידי בית המשפט מרווח של שיקול-דעת, וכפי שציינתי, רשאי בית המשפט להביא בחשבון, מה האמצעים הסבירים והמקובלים, אותם מעמידה החברה בה אנו חיים לרשות אחרים שפגיעתם זהה".
ובהמשך, מוסיף מ"מ הנשיא שמגר (שם, בעמוד 809):
"מובן שאם יסתבר, כי איננו יכול לזכות לטיפול הוגן והולם באף מוסד, אין בכך פתרון לבעייתו, וייתכן שיהיה אז צורך, בלית ברירה, להחזירו לבית. אך כל עוד לא נבחנה ונקבעה חלופה זו על-ידי בית המשפט, אין לקבל את העדיפות של ההחזרה לבית כפועל יוצא, אוטומאטי כביכול, מן המצב שלפני התאונה וכדרך יישום יחידה של הכלל המשפטי בדבר החזרת המצב ככל האפשר לקדמותו."
מ"מ הנשיא שמגר סבור שהשלם אינו בר השגה, כשמדובר בנזקי גוף, אך יש לנסות ולהתקרב אליו (שם, עמודים 804-805). יתרה מזו, גישתו של השופט ברק תוביל לתוצאה המפלה בין נכי צה"ל, המקבלים טיפול במסגרת מוסדית לבין נפגעים אחרים שיקבלו טיפול אישי צמוד בביתם (שם, עמוד 808).
בהתייחסו לנסיבות המקרה הנדון שם קבע מ"מ הנשיא שמגר, כי על התובע לשהות במוסד החל מגיל 18.
השופט אלון אמנם הצטרף לתוצאת פסק דינו של מ"מ הנשיא שמגר ואימץ את גישתו בדבר פיצוי הוגן והולם. ברם, לדעתו, קיימים סייגים וגורמים נוספים, אשר על בית המשפט לקחתם בחשבון בבואו להכריע בסוגיה זו (שם, עמודים 814-815):
"גורם חשוב ומכריע בהחלטה הקשה מהו הוגן והולם, הוא קנה המידה המקובל בחברה - ובחברה מתוקנת הכתוב מדבר - לגבי טיפול בנפגעים דומים הנמצאים במצב בו נמצא הניזוק שנפגע בתאונה. שאם אי אתה אומר כן, אלא נבקש מידת טיפול אינדיווידואלית של כל מקרה ומקרה, אין קץ לאפשרויות של הטבה ושיפור בטיפול, אם על-ידי מטפלים נוספים בכל יום ויום בשבוע ובכל שעה משעות היום והלילה, אם על-ידי סיפוק תנאי מגורים נוחים יותר אם על-ידי חיפוש ברחבי העולם אחר אפשרויות טיפול משוכללות יותר, ואין כל ברייה - ואף המזיק במשמע - יכולים לעמוד בכל אלה.... נראים לי דבריו של חברי הנכבד, מ"מ הנשיא שמגר: ’יש אך מעט מדינות, שדואגות לנכי צבאם בדרך בה נעשה הדבר אצלנו, והדבר הוא לכבוד לנו. אולם, מכאן עולה השאלה, מדוע מה שהוגן והולם לגבי נכה צה"ל פגוע מוח איננו הוגן, מתאים והולם לגבי נפגע התאונה דנן, היינו, אם פגועים דומים בינינו מן הסוגים הנ"ל מקבלים טיפול מוסדי, מדוע מתחייב במקרה שהוא נושא ערעור זה, למשך עשרות בשנים טיפול אישי צמוד בביתו של קורבן העוולה, למרות זאת, שכל שנדרש על-פי הדין הוא, כי הטיפול יהיה הוגן והולם’.
נראה לי שכך הוא הדין, כאשר מדובר בעניין טיפול שבא להיטיב תנאי המגורים, ההשגחה ואורח החיים שאותם על המזיק לספק לניזוק הנפגע, במצב אליו הגיע כתוצאה מהתאונה. שונה הוא הדבר, כאשר מדובר בטיפול, שיש עמו סיכוי לרפא, ולו אף במידה קטנה, את הנפגע ולשפר את תפקודו הגופני והנפשי. זוהי חובת פיצוי, המוטלת על המזיק מכוח הכלל של השבת המצב לקדמותו, הכוללת את החובה לרפא את הנפגע, כל עוד יש סיכוי סביר לכך, וריפוי מועט אף הוא בכלל ריפוי הוא. ער אני לכך, כי לא תמיד קל יהא לקבוע ולהבחין בין טיפול לשם רווחה וטיפול לשם ריפוי, במיוחד במצב קשה כמו במקרה שלפנינו, אך על בית המשפט לעשות את מרב המאמצים, בעזרתם של המומחים, כדי להגיע לכלל מידה מסוימת של קביעת סיכוי סביר של טיפול לשם ריפוי מה במקרה שלפניו. ובטיפול לשם השגת מטרה זו, אם מושג הוא בתנאים מסוימים דווקא, כגון שהיית ילד בביתו, שם נתונה לו אהבת הורים ומסירותם, מחובתו של המזיק לשאת בהוצאותיו."
השופט אלון מוסיף וקובע כי במקרים מיוחדים תהא זו חובתו של המזיק לשאת בהוצאות "טיפול לשם רווחה" ולא רק בהוצאות של "טיפול לשם ריפוי" (שם, עמוד
816):
"...ייתכנו מקרים מיוחדים, שבהם גם בטיפול לשם רווחה מקום יהא להעדיף את שהיית הניזוק בביתו מאשר במוסד. דרך משל, אם כתוצאה מהנזק נפגע הניזוק באברי גופו, ששוב אינם מתפקדים, אך מבחינת פעילותו הרוחנית מתפקד הוא כראוי, ותפקוד זה מתאפשר בשהייה בבית, בחוג משפחתו, ולא במוסד, זכאי הוא הניזוק להתגורר בבית, ועל המזיק לשאת בהוצאות הכרוכות בכך. במקרה כגון דא, יש בשהייה בבית משום השבת המצב לקדמותו, ככל האפשר, במצב בו נתון הניזוק עתה, וחובה זו מוטלת על המזיק."
בפס"ד מוסקוביץ, מביאה השופטת נתניהו, את הדעות שהובעו בפס"ד ברדה, תוך שהיא מציינת, שבמקרה הנדון בפניה אין מחלוקת של ממש כי קיים חשש לקיצור חייה של הנפגעת הקטינה אם תשהה במוסד, וכי במוסד היא לא תוכל לקבל את הטיפול הטוב הדרוש לה שהיא מקבלת בבית הוריה.

23. עיון בפסיקה המאוחרת לפס"ד ברדה מעלה כי בתי המשפט בחרו לאמץ את גישתו של השופט ברק, לפיה בפסיקת פיצויי הניזוק יש לבחור בחלופה שיש בה כדי להשיב את המצב לקדמותו בצורה הטובה ביותר. בפס"ד סורוקה, התייחס השופט אור לסוגיה זו באומרו (עמודים 691-692):
"על פי גישתו של השופט ברק, די בכך שהפתרון של שהות בבית מחזיר את מצב המערער לקדמותו בצורה הטובה ביותר, על מנת שייבחר פתרון זה, אפילו כרוך הדבר בהוצאה כספית נוספת משמעותית למשיבים, ובלבד שאין מדובר בשיפור מצב המערער בצורה שולית וספקולאטיבית. המזיק אינו יכול להכתיב לניזוק את פתרון השהות במוסד כדי שיוקטן נזקו, אף שלדעת המומחים, ועל פי קביעת בית המשפט, מבחינת שיקומו והחזרתו לחיי חברה מתבקש הפתרון של שהות בבית.
נטייתי היא לראות בגישה זו תשובה הולמת לקביעת גובה הפיצוי. דומה, שגישה זו היא המיישמת, בצורה הטובה ביותר, את עיקרון השבת המצב לקדמותו ואת העיקרון של בחינת שיעור הנזק בצורה אינדיבידואלית לניזוק אשר בפני בית המשפט. קביעת הפיצוי על פי רמת הטיפול והשיקום המקובלת על פי חוקים סוציאליים שונים עלולה להחטיא את מטרת קביעת הפיצוי בנזיקין".
דעתו של השופט אור היא, שמטרת החוקים הסוציאליים והשיקולים בקביעת עזרה וסיעוד על-פיהם, יכולים להיות שונים מדיני הנזיקין. לעיתים השיקול המכריע הוא להבטיח פיצוי לכל הזכאים המשתייכים לקבוצת נכים או נפגעים מסוימת, וכדי להשיג מטרה זו מופחת שיעור הגמלאות בכסף או בעין, שהזכאים על-פי אותו חוק יקבלו (ראו גם שם, עמודים 692-693).
אף בע"א 6978/96 עמר (קטינה) נ’ קופת חולים הכללית של ההסתדרות, פ"ד
נה(1) 920, אימץ השופט אור את גישתו של השופט ברק (עמודים 924-925):
"דין הוא, שקביעת הפיצוי בנזיקין תעשה על יסוד בחינת מצבו של הניזוק העומד בפני בית המשפט ומתוך ניסיון לקבוע את הדרך הנכונה לפיצויו בהתאם לנסיבותיו המיוחדות, כשלנגד עיני בית המשפט עומדת המטרה להשיב את המצב לקדמותו. אם השהות של הניזוק בביתו ולא במוסד תחזיר את מצבו לקדמותו בצורה הטובה ביותר, די בכך כדי להצדיק פתרון זה, אפילו כרוך הדבר בהוצאה כספית נוספת משמעותית למזיק. במסגרת זו, ייתן בית המשפט את דעתו גם לכך ששהות הניזוק בבית תאפשר לו נגישות רבה יותר אל אחרים, דבר אשר יאפשר לו לשמור על אורח חיים התואם את מצבו, ומאפשר לו גירוי אינטלקטואלי ואפשרות ליהנות מאותם עיסוקים ומגע עם אחרים אשר הוא מסוגל להם בנכותו. יש להעדיף את הטיפול בבית על זה שבמוסד, גם במקרה שהטיפול בבית יש בו להגדיל את תוחלת החיים של הניזוק (לשיקולים אלה ראו ע"א 357/80 (פס"ד ברדה) ופס"ד סורוקה הנ"ל)".
24. לסיכום, המגמה העולה מהפסיקה הינה כי יש לבחון את הניזוק האינדיבידואלי, לפי נסיבותיו המיוחדות, ולהשיבו למצבו הקודם "בצורה הטובה ביותר", ובלבד שאין המדובר בתועלת שולית וספקולטיבית בלבד (ראו לעניין הגישה האינדיבידואליסטית גם ע"א 3375/99 אקסלרד נ’ צור-שמיר, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(4) 450, 455 (להלן - "פס"ד אקסלרד").
לאור האמור, אין לקבל את טענת ב"כ התובעים, לפיה קיימת בפסיקה חזקה שמקומו של אדם מוגבל בביתו וכי על הנתבע הנטל להוכיח כי יש להחזיקו במוסד. גם על-פי גישתו של השופט ברק, כאמור לעיל, יש לבחון כל מקרה לגופו, כדי לפסוק לניזוק את הפיצוי הטוב ביותר, אשר ישיב אותו למצבו הקודם בצורה הטובה ביותר, ובלבד שהתועלת אינה שולית וספקולטיבית. הפתרון הטוב ביותר יכול להיות אחד מהשניים, מגורים בבית או מגורים במוסד הולם, בו יסופקו כל צרכי הניזוק. בפס"ד סורוקה, אימץ השופט אור את גישתו של השופט ברק, באומרו (שם, בעמוד 695):
"לא הובאו בפני בית המשפט אפשרויות מעשיות של שהות במוסד אחר, אשר על פי תנאי השהות בו יוכלו לבוא כל, או כמעט כל, צרכיו של התובע על פתרונם. לפיכך אין לשלול שבמקרה דומה אחר, אם יוברר שקיים מוסד מיוחד כזה, יכריע בית המשפט, על פי מכלול השיקולים הצריכים לעניין, לטובת פתרון של שהות במוסד כזה על פני פתרון של שהות התובע בבית".
25. כעולה מטענות הצדדים, הרי שמוסכם כי מקומה של אבישג הינו בחיק משפחתה, לפחות עד הגיעה לגיל 21. גישה זו עולה בקנה אחד עם דברי הצעת החוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ו-1996 ועם האמנות הבינלאומיות השונות. ציר המחלוקת הינה היכן תשהה התובעת בעתיד, עם הגיעה לגיל 21.
החלופות הן: המשך שהותה בבית הוריה, או דיור עצמאי - חלופות שעניינן מגורים בבית נפרד, אך סמוך להורים עם מטפלים צמודים, או דיור במוסד שיקומי, מסוג מעון, הוסטל או דיור מוגן (להלן - "מוסד שיקומי") - חלופה שעניינה מגורים במשותף עם מספר בעלי מוגבלות במקביל לקיומה של מערכת השגחה. דעתי כי החלופה השלישית, מוסד שיקומי, נותנת מענה לכל צרכיה של התובעת בצורה הטובה ביותר, ולפיכך יחושבו הפיצויים בהתאם לחלופה זו.

26. טרם אבחן את החלופות המוצעות ואנמק את קביעתי, ברצוני לחדד את ההבחנה בין "מוסד" לבין "מוסד שיקומי". הבחנה זו חשובה לצורך ביסוס הכרעתי לטובת מגורים במוסד שיקומי מסוג מעון, הוסטל או דיור מוגן. לשם כך, אפנה למגמות השונות בעולם המשפט בכלל, ובתחום הסעד והרווחה בפרט.
אין ספק כי כיום המגמה הרווחת הינה סגירת מוסדות לנכים (de-institutionalization), ובמקביל, פתיחתן של חלופות דיור בקהילה, המלוות בהקניית אמצעים המאפשרים לקיים חיים עצמאיים במסגרת זו. הכוונה במונח "מגורים בקהילה" הינה בעיקר למגורים בדיור מוגן, מעונות והוסטלים למיניהם, ואף מגורים בבית המשפחה. במילים אחרות, "מגורים בקהילה" הינם כל חלופת דיור שאינה מוסד סגור ומרוחק מהקהילה המהווה סביבת חיים, השוללת את חירויות פרט.
(לעניין השינוי בתפיסה ראו:
"Bradley, V.J., & Knol, J. (1995), Shifting paradigms in services for people with developmental disabilities, In O. C. Karan & S. Greenspan (Eds.), The community revolution in rehabilitation services, Andover , MA: Andover Press."
הדברים האמורים במאמר מצוטטים ב-
C. Hatton, Whose Quality of Life Is It Anyway? Some Problems With the Emerging Quality of Life Consensus, Mental Retardation, Vol. 36 ,104-115, 109 :
"According to this historical position, the recent history of services for people with mental retardation is characterized by dramatic improvements (paradigm shifts): from a medical, segregated, institutional paradigm through a developmental, de-institutionalization model to an emergent community membership and functional supports model".
גישה זו צמחה מתפיסת ה"נורמליזציה", לפיה יש לאפשר לבעל המוגבלות לחיות חיים קרובים ככל האפשר לחיים הנורמליים:
"The normalization principle, which extends humanistic thought about what normal development and life mean to people with disabilities, has had a significant effect on our concept of quality of life for people with disabilities. The term normalization became popular in the United States after Wolfensberger (1977) defined it simply as ’letting the mentally retarded obtain an existence as close to normal as possible’ (p. 305). Nijre (1976) defined normalization as, ’The opportunity to undergo the normal developmental experiences of the life cycle’ (p. 173). The normalization rinciple supports many current articulations of rights of people with disabilities and gave rise to practices such as de-institutionalization, educational placement in the least restrictive environment, and national and international policy statements and indicators intended to enhance access to quality of life in community environments".
(R. E. Dennis, W. Williams, M. F. Giangreco, C. J. Cloninger, "Quality of Life as Context for Planning and Evaluation of Services for People with Disabilities", Exceptional Children, Vol. 59, pp. 499-512, 502).

על פי מודל הנורמליזציה, מסלול חייו של בעל מוגבלות צריך להיות דומה ככל האפשר למסלול חייו של אדם בריא. לכן, בהתאם לתפיסה זו, מקומו של בעל מוגבלות צעיר עם משפחתו ובגיל מבוגר יותר מקומו בדיור שיקומי חלופי. הרציונל העומד מאחורי תפיסה זו הינו לאפשר לבעל המוגבלות לחיות חיים עצמאים ככל האפשר בדומה לבני גילו הבריאים.

27. גם העדים המומחים התייחסו למגמת המעבר מדיור במסגרות חוץ ביתיות-מוסדיות לדיור בקהילה. דר’ לנגר, המתייחס לדברי פרופ’ עורי, המתנגד לדיור במוסד, אומר (בעמוד 93 לפרוטוקול):
"אני חושב שפרופ’ עורי התייחס למקומות סגורים. זאת הייתה השיטה ’לשקם’, שהייתה נהוגה עד לפני 20 שנה. אז המדינה הייתה אוכלוסייה הרבה יותר קטנה. תחום השיקום היה בחיתוליו והפתרון המוסדי היה פתרון למקרים הקשים של נכים עם בעיות קשות ביותר שלא ניתן היה לטפל בקהילה. העניינים השתנו היום. התפתחו מאות מעונות ודיור קהילתי, מוגן, היכן שנכה יכול להתגורר ולקבל את עצמאותו המרבית".
בהמשך עדותו (בעמוד 106 לפרוטוקול), הוא אומר:
"הנטייה בשנים האחרונות היא להוציא אנשים כאלה ממוסדות. כל מי שיכול להיות בתוך החברה, שווה שלא יהיה במוסד. הקריטריון הוא האם יש לנכה אינטראקציה עם החברה...רוב הנכים גרים בקהילה, 84% מהנכים...החיים בקהילה הם הכי קרובים לחיים נורמליים. אני שואף להחזיר לקהילה כל נכה כזה".
28. הכרה בחשיבות התערותו של בעל המוגבלות בקהילה באה לידי ביטוי גם באמנות הבינלאומיות השונות. בהצהרהThe UN Declaration on the Rights of Mentally Retarded Persons, 1971 נאמר, בפסקה 4:
"Whenever possible, the mentally retarded person should live with his own family or with foster parents and participate in different forms of community life. The family with which he lives should receive assistance. If care in an institution becomes necessary, it should be provided in surroundings and other circumstances as close as possible to those of normal life".
בהצהרה בדבר זכויות אנשים עם מוגבלות -The UN Declaration on the Rights of Disabled Persons, 1975 , נאמר בפסקה 9:
"Disabled persons have the right to live with their families or with foster parents and to participate in all social, creative or recreational activities...If the stay of a disabled person in a specialized establishment is indispensable, the environment and living conditions therein shall be as close as possible to those of the normal life of a person of his or her age".

קטע חסר_______________________________________

סיכום
143. סכומי הפיצויים בהם חב הנתבע ואשר ישולמו כתשלום חד פעמי הינם כדלקמן:
400,000 ₪
כאב וסבל
275,000 ₪
קיצור תוחלת חיים
603,852 ₪
הפסדי השתכרות
620,000 ₪
סיעוד ועזרת הזולת בעבר
925,251 ₪
סיעוד ועזרת הזולת עד הגיעה לגיל 21
60,000 ₪
הוצאות ניידות בעבר
360,080 ₪
הוצאות ניידות בעתיד
350,854 ₪ (לפי שער יציג של 4.823)
דיור
100,000 ₪
הוצאות דיור בעבר
100,000 ₪
הוצאות רפואיות
25,000 ₪
טיפולים פרה-רפואיים עד הגיעה לגיל 21
260,360 ₪

עזרים ואביזרים
10,000 ₪
צרכים חברתיים
150,000 ₪
שכ"ט אפוטרופוס
4,240,397 ₪
סה"כ:

144. הפיצויים בגין עלות החזקת התובעת במוסד שיקומי ישולמו לתובעת כתשלומים עתיים-שנתיים, על ידי הנתבע, ולאחר שבית המשפט ידרש לשאלה עם הגיעה לגיל 21.
בית המשפט יבחן באותה הזדמנות את שאלת הזדקקות התובעת לטיפולים פרה-רפואיים, לאחר הגיעה לגיל 21, ואת שאלת עלותם לנתבע, בהתחשב בשהותה במוסד שיקומי ובזכאות התובעת לטיפולים אלה מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי.
כמו כן, ידון בית המשפט בצורך בפסיקת פיצויים בגין טיפולים פסיכולוגיים לתובעת ולהוריה.
145. הואיל והתובעת 2 נושאת באשם תורם בשיעור של 50%, הנתבע יחוב במחצית שיעור הפיצויים, אשר נפסקו לעיל. למען הסר ספק, ככל שהדבר נוגע לפיצויים, אשר יפסקו בעתיד, הנתבע ישא במחצית שיעורם במועד תשלומם.
146. גמלאות הביטוח הלאומי, המשולמות מדי חודש תנוכנה, כאמור בפסקה 142 לעיל, לאחר ניכוי האשם התורם.
147. לסכום האמור יש להוסיף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 17% בצרוף מע"מ כדין. בהעדר נתונים אודות שיעור הוצאות המשפט, אלה ישומו על ידי רשם בית המשפט .

הערת סיום
148. אני מתנצל בפני הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין.


ניתן היום ו’ בשבט, תשס"ג (9 בינואר 2003) שלא במעמד הצדדים.
המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

משה רביד, שופט









א 1686/96 אברהם אבישג נ’ בית רפואה מעייני הישועה

-פירמות עורכי דין מובילות-

  • meitar
  • nevo-molson
  • maschit
  • gornitzky
  • yehuda
  • firon
  • firon