עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1725/06
|
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
|
|
ע"פ 1725/06
|
|
בפני:
|
כבוד השופטת (בדימ') א' פרוקצ'יה |
|
|
כבוד השופטת ע' ארבל
|
|
|
כבוד השופט ח' מלצר
|
|
המערערת: |
מרים טאראבין
|
|
|
נ ג ד |
|
המשיבה: |
מדינת ישראל |
|
ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של
|
|
תאריך הישיבה:
|
ה' בטבת התשס"ט
|
(1.1.09)
|
|
בשם המערערת: |
עו"ד נמיר אדלבי |
|
בשם המשיבה: |
עו"ד איתמר גלבפיש |
בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס
|
פסק-דין |
השופט ח' מלצר:
1. בפנינו ערעור על פסק דינו של
הערעור כוון כנגד הכרעת הדין וגזר הדין שהוטל על המערערת.
נפתח בהבאת הנתונים הרלוונטיים ובתיאור השתלשלות הדברים במכלול.
עובדות כתב האישום ופירוט ההליכים בבית המשפט המחוזי
2. לפי האמור בכתב האישום, המערערת, ילידת נובמבר 1986, תושבת כפר עוג'ה, הגיעה בתאריך 24.1.2005 למתחם "הר הבית" בירושלים ללא היתר כדין, תוך שהיא חמושה בסכין מטבח חדה, באורך
3. יצוין כי טרם תשובת המערערת לאמור בכתב האישום,
4. בשלב ההקראה – המערערת הודתה בעיקר העובדות, אך כפרה באישום של ניסיון לרצח (ראו בעמ' 10 לפרוטוקול מתאריך 23.6.2005). במסגרת ההוכחות הוגשו הודעותיה במשטרה, שבמסגרתן, לטענת התביעה, המערערת הודתה בעובדות כתב האישום ואף ציינה כי בחרה לנקוט בפעולה של "התנגדות לכיבוש". (ראו: הודעת המערערת במשטרה מתאריך 24.1.2005, (ת/1), ש' 4, 18 וכן הודעתה מתאריך 25.1.2005, (ת/2), ש' 12-10); (להלן: ההודעה הראשונה והשניה בהתאמה). הודעות אלה נתקבלו בבית המשפט, בלא שנשמעו טענות כנגד קבילותן.
5. בעדותה בפני בית המשפט נתנה המערערת הסבר שונה למה שהתרחש ביום האירוע. לדבריה, ברקע האירועים, מושא כתב האישום, עמד סכסוך עם אביה, שבאותו היום הכה אותה קשות, עד שנסה מביתה, כשהיא נושאת את הסכין (שהיתה לטענתה לצידה, כדבר שבקבע). על פי גירסתה בבית המשפט – באותו היום היא היתה מצויה במצב נפשי קשה וביקשה למשוך את תשומת לב השוטרים, מתוך תקווה להיעצר, על מנת שלא תיאלץ לחזור לביתה. ביחס למעשה הדקירה עצמו, העידה המערערת כי כלל לא כיוונה את הסכין לאזור מסוים בגופו של השוטר, וכל חפצה היה לתת לשוטר מכה בלבד (באמצעות הסכין). עוד טענה המערערת, כי אלמלא לבש השוטר אפוד מגן (שידעה כי יגן עליו), היא לא היתה כלל מבצעת את ניסיון הדקירה. ביחס להודאותיה במשטרה ציינה המערערת כי אזכור המניע הלאומני שם נעשה בכוונה, זאת על מנת להעצים את תיאור ההתרחשות, כך שלא ינתן לה לשוב לביתה. במהלך עדותה לא הכחישה איפוא המערערת את אמירותיה בגדר הודאותיה במשטרה, אלא טענה שיש לתת להן משקל נמוך לאור הפרשנות החלופית שהוצעה על ידה כאמור. ההסבר שסיפקה המערערת לשינוי שחל בגירסתה בבית המשפט וכן בהדגשות השונות שלה לגבי מה שקרה – נטוע לשיטתה, בשהותה במעצר, אשר הבהירה לה כי המגורים בביתה בכל זאת עדיפים על תנאי הכליאה הקשים, שבהם מצאה את עצמה. בשל כך היא החליטה, לדבריה, בסופו של יום לגולל בעדותה בבית המשפט את האמת שלה כולה.
פסק הדין בבית המשפט המחוזי הנכבד
6. בהכרעת הדין קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי יריעת המחלוקת מתמקדת בהתגבשות יסודות עבירת הניסיון לרצח. בית המשפט הנכבד פסק בהקשר זה כי גירסת המערערת היתה רוויה בסתירות עובדתיות מחד גיסא ובכשלים לוגיים מאידך גיסא. כך למשל, התנגדותה הנחושה של המערערת למעצר – איננה מתיישבת עם טענתה כי בכוונתה היה להיעצר; העובדה כי טענה שלא היתה דוקרת את השוטר באופן ישיר אלמלא לבש אפוד מגן, נוגדת את העובדה שבהודעתה במשטרה ציינה ששמה לב לאפוד המגן רק בעת ביצוע הדקירה; הטענה לפיה כל שרצתה היה לתת לשוטר מכה בלבד, איננה מתיישבת עם הקרע באפוד, הסכין החדה והמאבק שהתפתח לאחר המעשה; הטענה כי לא פעלה מתוך מניע לאומני, עומדת בסתירה לכך שהמערערת ביררה את זהותו (הלאומית) של השוטר טרם הדקירה.
7. בצד האמור לעיל –
נוכח מסקנה זו –
מהימנות ההודאות והמשקל הרב שיש לייחס להן נומקה בכך ש: "הודעות אלו נגבו ממש בסמוך לקרות האירועים נשוא כתב האישום, ניכרת בגדרן קוהרנטיות פנימית, הללו מחזקות האחת את השניה, וכן משמעותן ברורה וצלולה". (פיסקה 18 להכרעת הדין).
בנסיבות אלה, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע, כי הודעותיה של המערערת (לרבות המניע האידיאולוגי שצויין על ידה כסיבה לאקט הדקירה) משתלבות בפסיפס הראייתי שהונח לפניו, ולפיכך לא נמצא יסוד סביר להעדפת גירסת המערערת בבית המשפט – על פני הודאותיה המפלילות במשטרה.
8.
על יסוד כל האמור – המערערת הורשעה בעבירות שיוחסו לה.
9. בגין המעשים בהם הורשעה, גזר בית המשפט המחוזי הנכבד על המערערת כאמור 8 שנות מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים, והתנאי הוא שלא תבצע עבירה מסוג פשע בתוך שלוש שנים מיום שחרורה. בעשותו כן בית המשפט ציין את חומרת מעשיה של המערערת מזה, ואת נסיבות חייה הקשות והעובדה שהביעה חרטה – מזה.
הטענות בערעור
10. בא כוחה של המערערת חוזר בערעור על הטענות שנטענו בבית המשפט הנכבד. לשיטתו, הודעות המערערת שנמסרו במשטרה היו לא מדויקות והיא לא גילתה בהן את המניע האמיתי לקרות האירוע, קרי רצונה להיעצר ולא לחזור לביתה בשל העימות עם אביה, שהתרחש בסמוך לאירוע. נסיבות אלה, כך נטען, יש בהן כדי להטות את הכף לטובת קבלת עדותה של המערערת בפני בית המשפט ולהעדפתה של זו על פני הודעותיה במשטרה (בגדרן היא הודתה כאמור כי הגיעה להר הבית במטרה לדקור שוטר יהודי), וזאת חרף העובדה שעדות זו נכבשה עד לעדותה בפני בית המשפט. לשיטת המערערת כוונתה היתה לעורר חשד בלבד, מה גם שאפוד המגן של השוטרים היה גלוי לעין וקיומו שלל את האפשרות שהדקירה תגרום להמתה. בנסיבות אלו לא ניתן לומר כי המערערת התכוונה לגרום דווקא למותו של השוטר. על כן, בהיעדר כוונה להמית – לא נתגבשה עבירת הניסיון לרצח.
בהתייחסו לחומרת העונש טען בא כוח המערערת כי שגה בית משפט הנכבד בכך שהחמיר בעונש, מעבר לנדרש בנסיבות העניין. לשיטתו בגזר הדין הושם דגש מופרז על חומרת העבירות ורקען האידיאולוגי, כמו גם על שיקולי ההרתעה, זאת בהשוואה לנסיבותיה האישיות החריגות של המערערת.
11. בא כוח המדינה טען בפנינו כי יש לדחות את הערעור על שני חלקיו ולהותיר את הכרעת הדין ואת גזר הדין על כנם. בא כוח המדינה הזכיר את הסתירות שנפלו בגירסתה של המערערת ואת הרשעתה הקודמת בתחום זה, וסמך ידיו על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הנכבד. לשיטתו, אין המניע החלופי הנטען מעלה, או מוריד לעניין הכרעת הדין, ואילו לעניין גזר הדין הוא מפנה לפסיקה שנגזרו בה עונשים מחמירים יותר ובין אלה גם למקרה קרוב, שאף בו היו נסיבות פסיכיאטריות מקלות.
12. מתסקיר שירות המבחן בעניינה של המערערת עולה כי נסיבות חייה של המערערת אכן היו קשות וכללו אלימות מצד אביה כלפיה. עוד צויין כי לאורך השנים פיתחה המערערת דפוסי התנהגות הישרדותיים וכוחניים, ללא קשרים משמעותיים בחייה. בתסקיר גם נאמר כי המערערת אמנם סובלת מהפרעת אישיות (הבאה לביטוי אף בהתנהלותה בין כתלי הכלא) והומלץ בהקשר זה קיום מעקב מתמיד וקשר טיפולי (שניתן לה).
13. לאחר תיאור הדברים הנ"ל עד הנה – הגיעה איפוא העת לפסוק את הדין.
דיון והכרעה
14. לאחר עיון בהודעת הערעור, שמיעת טיעוני הצדדים ובדיקת מלוא התיק שהיה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, הגעתי למסקנה כי דין הערעור, על שני נדבכיו – להידחות. הטעמים לכך יובאו להלן.
15. אשר להכרעת הדין: טענותיה של המערערת מכוונות בעיקרן כנגד ממצאי מהימנות ושאלות שבעובדה, אשר נבחנו והוכרעו ב
במקרה שלפנינו, מסקנת בית המשפט קמא הנכבד לעניין מהימנות גירסת המערערת התגבשה בשים לב למארג הראיות הכולל שהוצג בפניו. לאחר עיון בראיות ובעדויות אלו – לא מצאתי כל הצדקה להתערב בממצאי המהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט הנכבד ואשר התבססו, בין היתר, על התרשמות ישירה מן המערערת. משהועדפו הודעותיה של המערערת במשטרה על פני טענותיה הכבושות, שהועלו לראשונה במשפט, נשמט הבסיס לטענותיה בדבר אי התקיימות הרכיב העובדתי והנפשי בעבירה העיקרית שיוחסה לה. נבהיר ונפרט הדברים מיד בסמוך.
16. המערערת הודתה בחקירותיה בכך שהגיעה למקום האירוע על מנת "לדקור שוטר". היא הוסיפה: "...היו במקום שני שוטרים שאחד הבנתי מהמבטא שלו שהוא ערבי...ואז ניסיתי לדקור את השוטר הזה [השני שנפגע – ח"מ], אבל זה פגע במגן שלו..." (הודעה ראשונה, ש' 2-1, 14). בהקשר זה יש לציין כי המערערת מסרה שכוונתה היתה לדקור דווקא שוטר יהודי כביטוי של "התנגדות לכיבוש" ולצד זה בא הסבר כי: "ירושלים היא כבושה ואם יש כיבוש אז יש התנגדות לכיבוש (בערבית מוקאואמה)" (שם, ש' 4-3, 18; הודעה שניה ש' 12-10). המערערת הדגישה בנוגע למניע שלה כי: "היה לי בראש יותר מרצח שוטר, יש לי תקווה שקשה להגשים אותה במציאות וזה לשחרר את פלסטין" (הודעה ראשונה, ש' 23-22). לשאלה מה רצתה לעשות לשוטר ענתה המערערת: "ניסיון לרצח, כל מה שקורה בעזה זה לחץ על ישראל וניסיון דקירה לשוטר זה סוג של לחץ בערך, הכוונה רצח שוטר". (הודעה ראשונה ש' 26-25) בהודעתה השניה היא הסבירה את כוונת דבריה: "לרצוח אותו [את השוטר – ח"מ] עד מוות"(שם, ש' 52). לשאלה אילו היתה מצליחה לרצחו מה היתה חשה, ענתה המערערת: "נצחון", בעוד שאי הצלחתה לרצוח את השוטר היתה גורמת לה לתחושת "כישלון". (הודעה שניה, ש' 39, 52).
17. גם ממה שהתרחש לאחר אירוע הדקירה, על פי עדויות השוטרים, ניתן להתרשם בדבר מניעיה של המערערת. המערערת התנגדה למעצר, הפריעה וקיללה עד להשמתה באזיקים. באותו המעמד היא הפטירה כלפי השוטר שהותקף: "לא האדמה שלכם, האדמה שלנו, ואין לכם מה לעשות פה". היא גם ציינה שהיא חיפשה דווקא "בחור יהודי" על מנת לדקור אותו. (ראו: עמוד 15-14 ו-22 לפרוטוקול מתאריך 28.7.2005; עיינו גם בהכרעת הדין, פיסקאות 7-6).
18. בשים לב לכל האמור לעיל –
19. אשר לגזר הדין: ככלל, ערכאת הערעור איננה נוטה להתערב בעונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים של טעות, או חריגה קיצונית מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות. ראו: ע"פ 2965/06 אבו חאמד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.9.2007) (להלן: עניין אבו חאמד); ע"פ 4352/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.3.2009); ע"פ 2985/10 חאמד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.1.2011)). נוסיף ונציין כי אף אם זממה של המערערת לא יצא לפועל במלואו, הרי שהפסיקה קבעה כי: "בעניינים אלה יש להקפיד בקלה כבחמורה ולא להקל ראש גם כאשר הפגיעה המתוכננת לא הושגה ב
במקרה שלפנינו, לא שוכנעתי כי נפלה טעות בגזר דינו של
20. אין באמור לעיל, כמובן, כדי לגרוע מחובתו של
21. סיכומו של דבר – מסקנותיו, הנמקתו ושיקוליו של בית המשפט המחוזי הנכבד בהכרעת הדין היו ראויים, וכך הוא אף העונש שהושת לבסוף על המערערת. על כן אציע לחברותיי לדחות את הערעור, על שני חלקיו.
22. מבלי לגרוע מהאמור לעיל, ובשים לב לקשייה של המערערת ב
ש ו פ ט
השופטת (בדימ') א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת (בדימ')
השופטת ע' ארבל:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.
ניתן היום, כ"א באייר התשע"א (25.5.2011).
hjff
|
ש ו פ ט ת (בדימ')
|
ש ו פ ט ת
|
ש ו פ ט
|
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06017250_K06.doc נב







