עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1725/06

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט ח' מלצר:

 

 

 

1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים ( סגן הנשיאצ' סגל והשופטים: י' נועם ו-ר' כרמל) ב-פ"ח 810/05 מתאריך 22.12.2005, בגדרו הורשעה המערערת בעבירות של ניסיון לרצח, החזקת סכין ושהייה בלתי חוקית בישראל, לפי סעיפים 305(1) ו-186 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 וסעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, בהתאמה. בעקבות הרשעתה הושתו על המערערת 8 שנות מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא תבצע עבירה מסוג פשע בתוך שלוש שנים מיום שחרורה מהכלא.

 

 

 

 

הערעור כוון כנגד הכרעת הדין וגזר הדין שהוטל על המערערת.

 

 

 

 

נפתח בהבאת הנתונים הרלוונטיים ובתיאור השתלשלות הדברים במכלול.

 

 

 

 

עובדות כתב האישום ופירוט ההליכים בבית המשפט המחוזי

 

 

 

 

2. לפי האמור בכתב האישום, המערערת, ילידת נובמבר 1986, תושבת כפר עוג'ה, הגיעה בתאריך 24.1.2005 למתחם "הר הבית" בירושלים ללא היתר כדין, תוך שהיא חמושה בסכין מטבח חדה, באורך 11 ס"מ (להלן: הסכין), שהוסתרה בבגדיה. כוונתה היתה, על פי הנטען, לרצוח שוטר יהודי בירושלים בשל מניע אידיאולוגי. המערערת חלפה על פני השוטרים שהוצבו בכניסה למקום, עוררה במכוון את חשדם ועוכבה לצורך בירור. לאחר שהמערערת ווידאה כי אחד השוטרים הינו יהודי, כך נטען, היא שלפה את הסכין וניסתה לדקור את השוטר בפלג גופו העליון. במאבק שהתפתח – הצליח השוטר, אשר היה לבוש באפוד מגן, להתחמק מפגיעה משמעותית, אולם הוא נחתך בידו במהלכו

 

 

 

 

3. יצוין כי טרם תשובת המערערת לאמור בכתב האישום, בית המשפט הנכבד קמא הורה, לבקשת בא-כוח המערערת, כי הפסיכיאטר המחוזי יחווה דעתו בדבר מצבה הנפשי של המערערת בעת ביצוע העבירה. בתאריך 1.5.2005 נתקבלה חוות הדעת, שנערכה על ידי ד"ר רוני יורן-הגש מטעם הפסיכיאטר המחוזי ובגדרה נקבע כי המערערת כשירה לעמוד לדין וכי היתה אחראית למעשיה במועד בו בוצעו המעשים המיוחסים לה, זאת אף שאובחנה כבעלת הפרעת אישיות גבולית. נוכח חוות-דעת זו ההליך המשפטי נמשך.

 

 

 

 

4. בשלב ההקראה – המערערת הודתה בעיקר העובדות, אך כפרה באישום של ניסיון לרצח (ראו בעמ' 10 לפרוטוקול מתאריך 23.6.2005). במסגרת ההוכחות הוגשו הודעותיה במשטרה, שבמסגרתן, לטענת התביעה, המערערת הודתה בעובדות כתב האישום ואף ציינה כי בחרה לנקוט בפעולה של "התנגדות לכיבוש". (ראו: הודעת המערערת במשטרה מתאריך 24.1.2005, (ת/1), ש' 4, 18 וכן הודעתה מתאריך 25.1.2005, (ת/2), ש' 12-10); (להלן: ההודעה הראשונה והשניה בהתאמה). הודעות אלה נתקבלו בבית המשפט, בלא שנשמעו טענות כנגד קבילותן.

 

 

 

 

5. בעדותה בפני בית המשפט נתנה המערערת הסבר שונה למה שהתרחש ביום האירוע. לדבריה, ברקע האירועים, מושא כתב האישום, עמד סכסוך עם אביה, שבאותו היום הכה אותה קשות, עד שנסה מביתה, כשהיא נושאת את הסכין (שהיתה לטענתה לצידה, כדבר שבקבע). על פי גירסתה בבית המשפט – באותו היום היא היתה מצויה במצב נפשי קשה וביקשה למשוך את תשומת לב השוטרים, מתוך תקווה להיעצר, על מנת שלא תיאלץ לחזור לביתה. ביחס למעשה הדקירה עצמו, העידה המערערת כי כלל לא כיוונה את הסכין לאזור מסוים בגופו של השוטר, וכל חפצה היה לתת לשוטר מכה בלבד (באמצעות הסכין). עוד טענה המערערת, כי אלמלא לבש השוטר אפוד מגן (שידעה כי יגן עליו), היא לא היתה כלל מבצעת את ניסיון הדקירה. ביחס להודאותיה במשטרה ציינה המערערת כי אזכור המניע הלאומני שם נעשה בכוונה, זאת על מנת להעצים את תיאור ההתרחשות, כך שלא ינתן לה לשוב לביתה. במהלך עדותה לא הכחישה איפוא המערערת את אמירותיה בגדר הודאותיה במשטרה, אלא טענה שיש לתת להן משקל נמוך לאור הפרשנות החלופית שהוצעה על ידה כאמור. ההסבר שסיפקה המערערת לשינוי שחל בגירסתה בבית המשפט וכן בהדגשות השונות שלה לגבי מה שקרה – נטוע לשיטתה, בשהותה במעצר, אשר הבהירה לה כי המגורים בביתה בכל זאת עדיפים על תנאי הכליאה הקשים, שבהם מצאה את עצמה. בשל כך היא החליטה, לדבריה, בסופו של יום לגולל בעדותה בבית המשפט את האמת שלה כולה.

 

 

 

 

פסק הדין בבית המשפט המחוזי הנכבד

 

 

 

 

6. בהכרעת הדין קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי יריעת המחלוקת מתמקדת בהתגבשות יסודות עבירת הניסיון לרצח. בית המשפט הנכבד פסק בהקשר זה כי גירסת המערערת היתה רוויה בסתירות עובדתיות מחד גיסא ובכשלים לוגיים מאידך גיסא. כך למשל, התנגדותה הנחושה של המערערת למעצר – איננה מתיישבת עם טענתה כי בכוונתה היה להיעצר; העובדה כי טענה שלא היתה דוקרת את השוטר באופן ישיר אלמלא לבש אפוד מגן, נוגדת את העובדה שבהודעתה במשטרה ציינה ששמה לב לאפוד המגן רק בעת ביצוע הדקירה; הטענה לפיה כל שרצתה היה לתת לשוטר מכה בלבד, איננה מתיישבת עם הקרע באפוד, הסכין החדה והמאבק שהתפתח לאחר המעשה; הטענה כי לא פעלה מתוך מניע לאומני, עומדת בסתירה לכך שהמערערת ביררה את זהותו (הלאומית) של השוטר טרם הדקירה.

 

 

 

 

7. בצד האמור לעיל – בית המשפט המחוזי הנכבד בחן את דברי המערערת באשר למרקם היחסים המשפחתי והאירועים שקדמו למעשה – לאחר שהגירסה לגבי מערכת זו הועלתה לראשונה רק במהלך עדותה של המערערת בפני בית המשפט. בהקשר זה הודגש כי המערערת נשאלה עוד בעת חקירתה במשטרה למקורם של הפצעים שהתגלו בפניה (והותירו בה לימים צלקת) וטענה כי אלה נוצרו בעת מהלך ענינים רגיל בו קוששה עצים עם אביה. לאחר בדיקת הטענות החדשות, בית המשפט הנכבד קבע, כי אין לקבל את הסבריה המאוחרים של המערערת וזאת בהיות עדותה זו – כבושה. לעניין זה היתה הפניה להלכת ע"פ 4297/98 הרשטיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 673 (2000) והוסף כי אף שעדותה של המערערת נראית רלוונטית, הרי שלא ניתן על ידי המערערת הסבר משכנע לכבישת העדות עד לאותו מועד.

 

 

 

 

נוכח מסקנה זו – בית המשפט הנכבד בחן את מהימנות הודעותיה של המערערת במשטרה, שהוגשו ל בית המשפט בהסכמה, וציין כי הודעות אלו (אף שנערכו בהן בשלב מסוים תיקונים קלים בהסכמת הצדדים) – יש בבסיסן הודאות "המגוללות בהרחבה סיפור המעשה, תוך שימת דגש חד וברור אודות הרבדים הפנימיים העמוקים שהזרימו לתודעת הנאשמת פרטי התכנית שרקמה במוחה, היא אותה תכנית שגם מימשה באותו היום בו עסקינן. כך נמצא כי ההודאות הללו רוויות בתכנים אידיאולוגים, הנתונים כרקע סיבתי לעובדות המצוינות בכתב האישום, ואף מאשרות כי עת דקרה השוטר היהודי ייחלה ושאפה הנאשמת למותו, היינו לרציחתו."(פיסקה 16 להכרעת הדין).

 

 

 

 

מהימנות ההודאות והמשקל הרב שיש לייחס להן נומקה בכך ש: "הודעות אלו נגבו ממש בסמוך לקרות האירועים נשוא כתב האישום, ניכרת בגדרן קוהרנטיות פנימית, הללו מחזקות האחת את השניה, וכן משמעותן ברורה וצלולה". (פיסקה 18 להכרעת הדין).

 

 

 

 

בנסיבות אלה, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע, כי הודעותיה של המערערת (לרבות המניע האידיאולוגי שצויין על ידה כסיבה לאקט הדקירה) משתלבות בפסיפס הראייתי שהונח לפניו, ולפיכך לא נמצא יסוד סביר להעדפת גירסת המערערת בבית המשפט – על פני הודאותיה המפלילות במשטרה.

 

 

 

 

8. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע איפוא, בשים לב לממצאיו הנ"ל, כי במקרה שלפניו נתגבשו יסודות עבירת הניסיון לרצח. לשיטתו – משביצעה המערערת מעשה אקטיבי, בהיעדר התגרות מצד השוטרים וללא כל הצדקה, כאשר לכך מתווסף פוטנציאל הקטילה של הסכין – הושלם היסוד הפיסי הגלום בעבירה. כוונת המערערת להביא לגרימת מוות הוסקה, בין השאר, מהנתונים הבאים: היותו של מהלך הדקירה מהיר ונחרץ, כעולה מעדויות השוטרים; הסתירות המהותיות בעדות המערערת באשר לכוונה ולמניע שבמהלכיה; הודיית המערערת בחקירתה במשטרה בקיום מניע אידיאולוגי-לאומני (אף כי מניע זה נגרע מעדותה ב בית המשפט). בכל אלה ראה בית המשפט הנכבד כהודיה בכוונתה האמיתית של המערערת – להמית את הקורבן, וכך הושלם אף היסוד הנפשי הנדרש להרשעה. זאת ועוד, בית המשפט הנכבד הוסיף כי אילולא הפעילו השוטרים התנגדות, יש להניח שתוצאת המעשה היתה עלולה להתגבש אפילו לכלל רצח ממש. בית המשפט הנכבד אף התייחס לאפשרות קבלת טענותיה של המערערת בדבר המניע האמיתי המוגמר (האחר), שהובא כרקע אפשרי למעשיה, והעיר כי: "אף לו נשעה לטענת הנאשמת אודות המניע לפעולתה, תיאורטית ככל שתהא, עדיין לפנינו ניסיון מפוכח לרצח". (פיסקה 21 להכרעת הדין).

 

 

 

 

על יסוד כל האמור ­– המערערת הורשעה בעבירות שיוחסו לה.

 

 

 

 

9. בגין המעשים בהם הורשעה, גזר בית המשפט המחוזי הנכבד על המערערת כאמור 8 שנות מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים, והתנאי הוא שלא תבצע עבירה מסוג פשע בתוך שלוש שנים מיום שחרורה. בעשותו כן בית המשפט ציין את חומרת מעשיה של המערערת מזה, ואת נסיבות חייה הקשות והעובדה שהביעה חרטה – מזה.

 

 

 

 

הטענות בערעור

 

 

 

 

10. בא כוחה של המערערת חוזר בערעור על הטענות שנטענו בבית המשפט הנכבד. לשיטתו, הודעות המערערת שנמסרו במשטרה היו לא מדויקות והיא לא גילתה בהן את המניע האמיתי לקרות האירוע, קרי רצונה להיעצר ולא לחזור לביתה בשל העימות עם אביה, שהתרחש בסמוך לאירוע. נסיבות אלה, כך נטען, יש בהן כדי להטות את הכף לטובת קבלת עדותה של המערערת בפני בית המשפט ולהעדפתה של זו על פני הודעותיה במשטרה (בגדרן היא הודתה כאמור כי הגיעה להר הבית במטרה לדקור שוטר יהודי), וזאת חרף העובדה שעדות זו נכבשה עד לעדותה בפני בית המשפט. לשיטת המערערת כוונתה היתה לעורר חשד בלבד, מה גם שאפוד המגן של השוטרים היה גלוי לעין וקיומו שלל את האפשרות שהדקירה תגרום להמתה. בנסיבות אלו לא ניתן לומר כי המערערת התכוונה לגרום דווקא למותו של השוטר. על כן, בהיעדר כוונה להמית – לא נתגבשה עבירת הניסיון לרצח.

 

 

 

 

בהתייחסו לחומרת העונש טען בא כוח המערערת כי שגה בית משפט הנכבד בכך שהחמיר בעונש, מעבר לנדרש בנסיבות העניין. לשיטתו בגזר הדין הושם דגש מופרז על חומרת העבירות ורקען האידיאולוגי, כמו גם על שיקולי ההרתעה, זאת בהשוואה לנסיבותיה האישיות החריגות של המערערת.

 

 

 

 

11. בא כוח המדינה טען בפנינו כי יש לדחות את הערעור על שני חלקיו ולהותיר את הכרעת הדין ואת גזר הדין על כנם. בא כוח המדינה הזכיר את הסתירות שנפלו בגירסתה של המערערת ואת הרשעתה הקודמת בתחום זה, וסמך ידיו על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הנכבד. לשיטתו, אין המניע החלופי הנטען מעלה, או מוריד לעניין הכרעת הדין, ואילו לעניין גזר הדין הוא מפנה לפסיקה שנגזרו בה עונשים מחמירים יותר ובין אלה גם למקרה קרוב, שאף בו היו נסיבות פסיכיאטריות מקלות.

 

 

 

 

12. מתסקיר שירות המבחן בעניינה של המערערת עולה כי נסיבות חייה של המערערת אכן היו קשות וכללו אלימות מצד אביה כלפיה. עוד צויין כי לאורך השנים פיתחה המערערת דפוסי התנהגות הישרדותיים וכוחניים, ללא קשרים משמעותיים בחייה. בתסקיר גם נאמר כי המערערת אמנם סובלת מהפרעת אישיות (הבאה לביטוי אף בהתנהלותה בין כתלי הכלא) והומלץ בהקשר זה קיום מעקב מתמיד וקשר טיפולי (שניתן לה).

 

 

 

 

13. לאחר תיאור הדברים הנ"ל עד הנה – הגיעה איפוא העת לפסוק את הדין.

 

 

 

 

דיון והכרעה

 

 

 

 

14. לאחר עיון בהודעת הערעור, שמיעת טיעוני הצדדים ובדיקת מלוא התיק שהיה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, הגעתי למסקנה כי דין הערעור, על שני נדבכיו – להידחות. הטעמים לכך יובאו להלן.

 

 

 

 

15. אשר להכרעת הדין: טענותיה של המערערת מכוונות בעיקרן כנגד ממצאי מהימנות ושאלות שבעובדה, אשר נבחנו והוכרעו ב בית המשפט הנכבד. כידוע, הלכה היא, כי ערכאה שלערעור אינה נוהגת ככלל להתערב בממצאים אלה, אלא במקרים חריגים – בגדרם, בין השאר, המסכת העובדתית, אשר נקבעה על-ידי הערכאה הדיונית, איננה מתקבלת על הדעת, או איננה מתיישבת עם חומר הראיות (ראו: ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 235-234 (1983); ע"פ 1645/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.9.2009) בפיסקה 8; ע"פ 6020/07 גואטה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.11.2009) בפיסקה 25). הנימוק להצדקת גישה זו, נעוץ בעובדה שלערכאה הדיונית יש עדיפות על פני ערכאת הערעור בעקבות ההתרשמות הבלתי אמצעית שלה מן העדים וכלל הראיות (ראו: ע"פ 7758/04 עבד אלקאדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.7.2007) בעמ' 11-9 וע"פ 6564/ 08 מנצור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.8.2010)).

 

 

 

 

במקרה שלפנינו, מסקנת בית המשפט קמא הנכבד לעניין מהימנות גירסת המערערת התגבשה בשים לב למארג הראיות הכולל שהוצג בפניו. לאחר עיון בראיות ובעדויות אלו – לא מצאתי כל הצדקה להתערב בממצאי המהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט הנכבד ואשר התבססו, בין היתר, על התרשמות ישירה מן המערערת. משהועדפו הודעותיה של המערערת במשטרה על פני טענותיה הכבושות, שהועלו לראשונה במשפט, נשמט הבסיס לטענותיה בדבר אי התקיימות הרכיב העובדתי והנפשי בעבירה העיקרית שיוחסה לה. נבהיר ונפרט הדברים מיד בסמוך.

 

 

 

 

16. המערערת הודתה בחקירותיה בכך שהגיעה למקום האירוע על מנת "לדקור שוטר". היא הוסיפה: "...היו במקום שני שוטרים שאחד הבנתי מהמבטא שלו שהוא ערבי...ואז ניסיתי לדקור את השוטר הזה [השני שנפגע – ח"מ], אבל זה פגע במגן שלו..." (הודעה ראשונה, ש' 2-1, 14). בהקשר זה יש לציין כי המערערת מסרה שכוונתה היתה לדקור דווקא שוטר יהודי כביטוי של "התנגדות לכיבוש" ולצד זה בא הסבר כי: "ירושלים היא כבושה ואם יש כיבוש אז יש התנגדות לכיבוש (בערבית מוקאואמה)" (שם, ש' 4-3, 18; הודעה שניה ש' 12-10). המערערת הדגישה בנוגע למניע שלה כי: "היה לי בראש יותר מרצח שוטר, יש לי תקווה שקשה להגשים אותה במציאות וזה לשחרר את פלסטין" (הודעה ראשונה, ש' 23-22). לשאלה מה רצתה לעשות לשוטר ענתה המערערת: "ניסיון לרצח, כל מה שקורה בעזה זה לחץ על ישראל וניסיון דקירה לשוטר זה סוג של לחץ בערך, הכוונה רצח שוטר". (הודעה ראשונה ש' 26-25) בהודעתה השניה היא הסבירה את כוונת דבריה: "לרצוח אותו [את השוטר – ח"מ] עד מוות"(שם, ש' 52). לשאלה אילו היתה מצליחה לרצחו מה היתה חשה, ענתה המערערת: "נצחון", בעוד שאי הצלחתה לרצוח את השוטר היתה גורמת לה לתחושת "כישלון". (הודעה שניה, ש' 39, 52).

 

 

 

 

17. גם ממה שהתרחש לאחר אירוע הדקירה, על פי עדויות השוטרים, ניתן להתרשם בדבר מניעיה של המערערת. המערערת התנגדה למעצר, הפריעה וקיללה עד להשמתה באזיקים. באותו המעמד היא הפטירה כלפי השוטר שהותקף: "לא האדמה שלכם, האדמה שלנו, ואין לכם מה לעשות פה". היא גם ציינה שהיא חיפשה דווקא "בחור יהודי" על מנת לדקור אותו. (ראו: עמוד 15-14 ו-22 לפרוטוקול מתאריך 28.7.2005; עיינו גם בהכרעת הדין, פיסקאות 7-6).

 

 

 

 

18. בשים לב לכל האמור לעיל – בית המשפט המחוזי הנכבד פירט כראוי את הכשלים והקשיים בגירסת המערערת (ראו עוד בנושא זה – פיסקה 6 שלעיל) ועיגן כדבעי את מסקנותיו בראיות שהונחו לפניו. בנסיבות אלה – דין הערעור על הרשעתה של המערערת בעבירות שיוחסו לה – להידחות.

 

 

 

 

19. אשר לגזר הדין: ככלל, ערכאת הערעור איננה נוטה להתערב בעונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים של טעות, או חריגה קיצונית מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות. ראו: ע"פ 2965/06 אבו חאמד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.9.2007) (להלן: עניין אבו חאמד); ע"פ 4352/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.3.2009); ע"פ 2985/10 חאמד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.1.2011)). נוסיף ונציין כי אף אם זממה של המערערת לא יצא לפועל במלואו, הרי שהפסיקה קבעה כי: "בעניינים אלה יש להקפיד בקלה כבחמורה ולא להקל ראש גם כאשר הפגיעה המתוכננת לא הושגה ב דרך נס" (ע"פ 1456/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.7.2007) בפיסקה 6) (להלן: עניין פלוני 2007).

 

 

 

 

במקרה שלפנינו, לא שוכנעתי כי נפלה טעות בגזר דינו של בית המשפט הנכבד, או כי היתה, בנסיבות העניין, חריגה מרמת הענישה המקובלת. מדיניות הענישה במקרי דקירה בגדר ניסיון לרצח, המופנית כלפי איש כוחות הביטחון, ראוי שתהיה קשה. בית משפט זה הדגיש לא אחת כי על רקע המציאות הבטחונית בישראל – שיקולי ההרתעה מחייבים החמרה בענישה עם המבקשים לפגוע בכוחות הביטחון, באשר תופעה זו הולכת ומתפשטת (ראו: ע"פ 1789/03 ‏פלוני נ' מדינת ישראל, פ''ד נח(4) 420, 430-429 (2004) וההפניות המצויות שם) (להלן: עניין פלוני 2003)). העוברים עבירות אלה ראוי שיידונו לשנות מאסר ארוכות, אף כאשר המדובר בעבריינים צעירים בגילם.

 

 

 

 

20. אין באמור לעיל, כמובן, כדי לגרוע מחובתו של בית המשפט הבא לגזור את הדין להביא בחשבון גם את השיקולים הפרטניים המיוחדים לנאשמים העומדים בפניו ואת נסיבות ביצוע העבירה (ראו: ע"פ 1583/91 מדינת ישראל נ' פלונים, פ''ד מו(5) 94, 98 (1992); עניין פלוני 2003, 432-427; עניין פלוני 2007, פיסקה 6 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל; עניין אבו חאמד, פיסקה י"ב וההפניות בגדרה). יסוד זה נשקל כאן כאמור. בית המשפט המחוזי הנכבד התייחס למצבה של המערערת וציין: "אכן לא ניתן להתעלם מכך כי לנאשמת נסיבות חיים קשות ואומללות...הנאשמת גדלה תחת ידו הקשה של אביה, זאת לצד עזובה רגשית ופיזית קשה. תנאי חייה של הנאשמת הובילו להצטברות רגשות זעם וכעס בקרבה, במימדים חריגים...אלא שלמרות כל הנתונים האישיים הקשים של הנאשמת... לא ניתן להתעלם מחומרת מעשיה, בין אם באה לבצע את זממה מתוך רקע אידיאולוגי ובין אם מתוך פיתרון למצוקתה." (פיסקה 6 לגזר הדין). בהקשר זה ראוי לציין כי גם במקרים קרובים, בהם התגלו קשיים נפשיים אצל המורשעים – לא התערב בית משפט זה בגזר הדין שהושת בערכאה דלמטה (עיינו: ע"פ 6931/02 אבתיסאם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.7.2003) ועניין אבו חאמד שלעיל).

 

 

 

 

21. סיכומו של דבר – מסקנותיו, הנמקתו ושיקוליו של בית המשפט המחוזי הנכבד בהכרעת הדין היו ראויים, וכך הוא אף העונש שהושת לבסוף על המערערת. על כן אציע לחברותיי לדחות את הערעור, על שני חלקיו.

 

 

 

 

22. מבלי לגרוע מהאמור לעיל, ובשים לב לקשייה של המערערת ב בית הסוהר, ראוי ששירות בתי הסוהר יעשה כל מאמץ, לצד הפיקוח הצמוד והעזרה הניתנת לה עד הנה – כדי לשבץ את המערערת, לקראת סיום מאסרה, בתכנית טיפולית שתקל עליה את השתלבותה בחיים האזרחיים עם שחרורה.

 

 

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

 

השופטת (בדימ') א' פרוקצ'יה:

 

 

 

אני מסכימה.

 

 

 

 

ש ו פ ט ת (בדימ')

 

 

 

 

השופטת ע' ארבל:

 

 

 

אני מסכימה.

 

 

 

 

ש ו פ ט ת

 

 

 

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.

 

 

 

 

ניתן היום, כ"א באייר התשע"א (25.5.2011).

 

 

hjff

 

 

 

 

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06017250_K06.doc נב

 

 

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il