עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 9265/08

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט א' א' לוי:

 

 

 

ההליכים בפני בית המשפט המחוזי

 

 

 

 

1. פרשה קשה תוארה בכתב האישום נושא ערעורים אלה, ולהלן תמציתה. נוסייבה טהה (המערערת בע"פ 9616/09, להלן: נוסייבה) שהיתה נשואה לאקרם טהה (להלן: אקרם), קיימה קשר רומנטי עם אמיר עיסא (להלן: אמיר), אחיינו של אקרם. על רקע זה תכננו נוסייבה ואמיר לגרום לאקרם להתגרש, כדי שיוכלו למסד את הקשר שביניהם. לקשר זה חברו שניים נוספים – אחמד עוואד (המערער בע"פ 9625/08, להלן: אחמד) ויוסרי עיסא (להלן: יוסרי).

 

 

 

 

בחודש ינואר 2006 פרצו אחמד, יוסרי ואמיר לדירת סבו של האחרון, וגנבו מתוכה אקדח ומחסניות עם כדורים. בחודש אוגוסט של אותה שנה סיפרה נוסייבה לאמיר כי אקרם נטל ממנה את פנקס השיקים בו החזיקה והניחו בכספת שבביתו. בעקבות כך, ובסיועה של נוסייבה, פרצו אחמד ואמיר לביתו של אקרם, עקרו את הכספת ממקומה ובהמשך הוציאו מתוכה את תכולתה. בחודש ספטמבר 2006 החליטו אחמד, אמיר ויוסרי להסלים את מעשיהם, ובאחד הלילות ירו באמצעות האקדח לעבר ביתו של אקרם. משגם מעשה זה לא שכנע את אקרם להתגרש מנוסייבה, החליטו בני החבורה לפגוע בו, ואת זממם הוציאו אל הפועל בתאריך 6.1.02 בשעת לילה מאוחרת. אחמד ויוסרי ארבו לקורבנם ליד ביתו, וכאשר הגיע לשם ירה אחמד יריה אחת באוויר ושתיים נוספות שכוונו לרגליו. מאותו ירי נפצע אקרם בחזהו ובזרועו, וכתוצאה מכך נגרם מותו.

 

 

 

 

2. אחמד הודה בעובדות האמורות בגדרו של הסכם טיעון אותו גיבשו הצדדים, ובעקבות כך הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע, התפרצות למקום מגורים, גניבה, נשיאת נשק שלא כדין, איומים, ירי באזור מגורים והריגה. בגדרו של הסכם הטיעון עתרה המשיבה לגזור לאחמד 20 שנות מאסר, בעוד שההגנה היתה רשאית לטעון לעונש כהבנתה. בעקבות כך, ולאחר שהצדדים טענו את טיעוניהם, נדון אחמד בגין פרשת הירי לעבר אקרם וגרימת מותו ל-17 שנות מאסר, וכן נגזרו לו, בחופף, 5 שנות מאסר בגין העבירות האחרות בהן הורשע. להשלמת התמונה נוסיף, כי יוסרי נדון ל-7 שנות מאסר ואמיר ל-17 שנות מאסר, והרשעתם של אלה התבססה על הודאתם.

 

 

 

 

נוסייבה, שכפרה בחלק מהעובדות שיוחסו לה, הורשעה לאחר שמיעתן של הראיות בשניים מהאישומים שיוחסו לה – פרשת גניבתה של הכספת (אישום שני) והמתתו של אקרם (אישום חמישי). באישומים אלה הורשעה נוסייבה בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע, הריגה, איומים וגניבה, ועל כך נדונה ל-9 שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי.

 

 

 

 

 

 

הערעורים שבפנינו

 

 

3. שלושה ערעורים הונחו בפנינו בפרשה זו. בע"פ 9616/09 משיגה נוסייבה על הרשעתה, ולחילופין, על העונש שהושת עליה. בע"פ 9582/09 מלינה המדינה על קולת העונש שנגזר לנוסייבה, בעוד שבע"פ 9285/08 מבקש אחמד כי נקל בעונשו. נפתח בדיון בהשגותיה של נוסייבה על הכרעת הדין.

 

 

 

 

נוסייבה, הסבורה כי הרשעתה שגויה, טענה בפנינו את אלה: ההרשעה מושתתת בעיקרה על עדויות מפי השמועה שניתנו על ידי מעורבים אחרים בפרשה (אחמד ויוסרי), ושנתקבלו שלא כדין מכח סעיף 9 לפקודת הראיות; בית המשפט קמא סמך את הכרעת דינו גם על נימוקי הכרעת הדין בעניינו של אמיר, ולמעשה אימץ את אותה הכרעת דין כראיה במשפטה של נוסייבה; הקביעה בדבר היותה של המערערת שותפה למעשים שיוחסו לה, מתבססת על סברות והשערות שאינן נתמכות בראיות של ממש; לא הוכח כי לנוסייבה היה מניע לבצע את אשר יוחס לה, ולמצער, לא הוכח כי היתה שותפה לתכנון לפגוע באקרם.

 

 

 

 

דיון

 

 

4. הרשעתה של נוסייבה התבססה בעיקרה על ממצאים שבעובדה, אותם קבע בית המשפט המחוזי בתום בחינה מדוקדקת של הראיות שהיו בפניו. כידוע, ההלכה הנוהגת היא כי בית המשפט שלערער אינו נוהג להתערב בממצאים מסוג זה, נוכח יתרונה של הערכאה הדיונית המתרשמת מן העדים המופיעים בפניה באופן ישיר ובלתי אמצעי. אכן, להלכה זו נקבעו חריגים, אולם לאחר שעיינו בנימוקי הערעור שבכתב, האזנו לטיעונים על פה, והפכנו ושבנו והפכנו בהכרעת הדין, לא מצאנו כי עניינה של המערערת נמנה עם אותם חריגים. אדרבא, שוכנענו כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי היתה בלתי נמנעת. להלן נבהיר את דברינו:

 

 

 

 

א. הראיה המרכזית בעניינה של נוסייבה באשר למיוחס לה באישום השני, היא ההודעה ת/16 שנרשמה מפיו של אמיר, ולהלן נצטט מתוכה: "הוא [המנוח] סיבך לה [לנוסייבה] את החיים עם הצ'קים... אמרתי לה תשמעי אני נכנס אליך לבית כרגיל כמו כל פעם שאני בא, אני אקח את הכספת ואני ארשום לו פתק של איום, ואמרתי לה שתהיה בבית ותפתח לנו את הדלת. ואז סגרנו אני ונוסייבה שבעלה יבוא היא תגיד לו שפרצו לבית... בזמן שאנחנו לוקחים את הכספת. נוסייבה היתה בבית ביחד עם הילדה, פתחה לנו את הדלת" (ההדגשה הוספה). בהמשך אישר אמיר כי שכפל את המפתח לדירת המנוח, ובלשונו: "אני באמת שכפלתי מפתח אבל לא הייתי צריך להשתמש בו, כי נוסייבה עזרה לנו בכניסה לבית" (ההדגשה הוספה). יתרה מכך, אמיר אישר כי נוסייבה היתה עדה להנחת מכתב האיום עבור המנוח ועליו כדור של אקדח.

 

 

 

 

ב. אכן, אמיר חזר בו בהמשך מאמירות המפלילות את נוסייבה, אולם בית המשפט המחוזי החליט להעדיף את גרסתו בת/16, בין היתר, נוכח גרסה שנרשמה מפיו של אחמד ביום 8.1.07 (ראו ת/6). באותה הודעה גולל אחמד את מעורבותו בפרשה, ואישר כי הוא היה זה שכתב את מכתב האיום אותו השאיר אמיר בדירת המנוח. אחמד הוסיף ומסר כי "היה כספת בחדר של [המנוח], ואמיר גנב את הכספת לאחר שנוסייבה נתנה לו אותה ויצא מהבית. והלכנו למקום בכפר, ביער, ופתח את הכספת בדיסק, היה בתוך הכספת צ'קים של נוסייבה".

 

 

 

 

ג. הנה כי כן, נוסייבה שהתה בדירה בעת שאמיר ואחמד נטלו משם את הכספת, ואם החליט אמיר לשנות את גרסתו המפלילה, היה זה, כקביעתו של בית המשפט המחוזי, כדי להגן על נוסייבה. בנסיבות אלו רשאית היתה הערכאה הדיונית להעדיף את גרסתו של אמיר במשטרה, ולא מצאנו מקום או עילה לשנות מהחלטה זו. יתרה מכך, עתה שוב אין ספק כי נוסייבה היתה חלק מהמעגל הפנימי של הקושרים לגניבת הכספת, והדבר נועד לשרת את מטרותיה (לעניין שותפים לעבירה ראו ע"פ 4693/01 מדינת ישראל נ' אנטולי בביזאיב, פ"ד נו/5, 580, 585 (14.7.99); ע"פ 5751/98 וואיל זיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 716, 712 (11.5.99); ע"פ 5022/01 מדינת ישראל נ' אטיאס ואח', פ"ד נו(ו) 856; ע"פ 7085/93 נג'אר ואח' נגד מדינת ישראל, פ"ד (4) 221, 238 ואילך).

 

 

 

 

ד. ואם נדרשה ראיה נוספת לעניין חלקה של נוסייבה באישום השני, היא מצויה בדברים שנרשמו מפיה-שלה בהודעה ת/29, ומתוכם נצטט את אלה: "[המנוח] היה משתמש בצ'קים שלי והיה רושם בצ'קים סכומים גדולים ואני לא רציתי שהוא ירשום צ'קים מאלה ששיכים לי... אז אמרתי לאמיר, ואמיר אמר לי שאני אקח אותם. ואז אמיר הגיע הוא ואחמד בשעות הבוקר... שניהם נכנסו לבית, אמיר ואחמד פרקו ביחד את הכספת ולקחו אותה. אני עמדתי לידם, וזה בגלל הצ'קים שלי ולאחר מכן אחמד השאיר מכתב איום עם כדור אקדח ליד הכספת על הרצפה" (ההדגשה הוספה).

 

 

 

 

לסיכום הדיון באישום זה, אנו סבורים כי הרשעת המערערת בדיון יסודה.

 

 

 

 

ה. באשר לאישום החמישי – נוסייבה אישרה בחקירתה כי ידעה על הכוונה לירות לעבר בעלה במטרה לאיים עליו. וכך נרשם מפיה בהודעה ת/28: "אמיר אמר לי שאחמד ויוסרי רוצים לאיים על [המנוח] ולירות לו על הרגליים", וכל זאת יומיים לפני שנגרם מותו. יתרה מכך, מפיה של נוסייבה עלה כי היא אף הבחינה באנשים שארבו לאקרם, ואף התקשרה לאמיר שאישר באוזניה כי עומד להתבצע ירי לעבר המנוח ("אני ראיתי אותם ליד המדרגות, ואמיר אמר לי שהם רוצים לעמוד צמוד לדלת מאחורי חומה של אבנים"). זאת ועוד, על פי בקשתו של אמיר היא יצאה מביתה ונתנה לאחמד בקבוק מים שעה שהמתין לבואו של אקראם לביתו. ואם נותר ספק שהירי לעבר המנוח שרת את מטרותיה של נוסייבה, היא הסבירה בעמ' 5 של ההודעה, שאכן רצתה בכך, "כדי ש[המנוח] לא ימשיך להרביץ לי ולקלל אותי...".

 

 

 

 

בפני בית המשפט היו ראיות נוספות לפיהן היתה נוסייבה שותפה מלאה לכוונה פגוע בבעלה, וביניהן שיחה שקיים אמיר עמה עובר לירי (לעניין זה ראו הודעתו של אחמד ת/4, ודבריו בעדותו בבית המשפט, בעמ' 112 לפרוטוקול). אולם, סבורני כי גם לולא אותן אמרות של השותפים למעשה, די היה בדבריה של נוסייבה עצמה כדי להניח בסיס איתן להרשעתה. לעניין זה נפנה לממצאו של בית המשפט המחוזי, בו לא ראינו מקום להתערב, ולפיו נוסייבה נעלה את בריח הדלת בביתה, במטרה להקשות על המנוח את הכניסה, ובו בזמן לאפשר לאורבים להוציא אל הפועל את זממם. הנה כי כן, מכלל הראיות עולה כי נוסייבה ידעה על הקשר לפגוע במנוח, היא הבחינה בשניים שארבו לו, נתנה להם בקבוק מים, ואף נקטה בצעד של ממש (נעילת הדלת) כדי להקל עליהם להשלים את המלאכה. אנו סבורים כי די באלה כי ללמד על נוסייבה כמי שהיתה שותפה מלאה לקשר לפגוע באקרם, ובכך היה די כדי לבסס את הרשעתה.

 

 

 

 

הערעורים נגד העונש – אחמד עוואד

 

 

5. כאמור, מערער זה הורשע בעקבות הודאתו בעובדות שיוחסו לו, ובגדרו של הסכם טיעון עתרה התביעה לדון אותו ל-20 שנות מאסר, בעוד שהגנה היתה רשאית לטעון לעונש כהבנתה. בערעור שבפנינו עותר אחמד כי נקל בעונשו, ולהלן טעמיו: הוא אדם צעיר (יליד שנת 1986), נעדר עבר פלילי וממילא לא התנסה עד כה במאסר ממש; עקב מבנה אישיותו הוא נגרר על ידי אחרים לביצוען של העבירות, ולמעשה שימש כלי בידיהם להשיג את מטרותיהם; בית המשפט המחוזי לא העניק משקל הולם לאמור בתסקירו של שרות המבחן, בחוות הדעת הפסכיאטרית של ד"ר יוסף לריאה, ולנסיבותיו האישיות של אחמד; מאידך, ניתן משקל מכריע לשיקולי גמול והרתעה.

 

 

 

 

אין בידינו לקבל ערעור זה. אחמד, חרף היותו צעיר, חבר לצעירים בני גילו כדי לאלץ את המנוח להתגרש מאשתו. לצורך זה גנבו אחמד וחבריו אקדח, ומשהתברר כי קורבנם אינו נוטה להתגרש מנוסייבה, הלכו מעשיהם והסלימו – תחילה ירו לעבר ביתו, ולבסוף פגעו במנוח עצמו וגרמו למותו. אכן, אמיר עיסא היה בעל העניין העיקרי להפעיל לחץ על אקרם כדי לשכנעו להתגרש מנוסייבה, אולם המערער נרתם לאותם מעשים נפשעים בחפץ לב, וגם אם אישיותו חלשה, הוא היה בוגר דיו כדי להבין את הפסול שבמעשיו. ולא זו בלבד שהמערער לא גילה חשש ולא היסס קודם למעשה המתוכנן, אלא אף היה זה שלחץ על ההדק. כך או כך, את העונש שהושת על המערער לא היה מקום להגדיר כעונש "אשר אינו תואם כלל וכלל את רמת הענישה כפי שנקבעה בפסיקה" (סעיף 9 לנימוקי הערעור), ולו מן הטעם הפשוט שלגזר הדין קדם הסכם טיעון אותו גיבשו הצדדים. מכח אותו הסכם היתה רשאית המשיבה לעתור לגזור לאחמד 20 שנות מאסר, והסכמתו של המערער להסדר זה כמוה כאישור לכך שהעונש לו עתרה המשיבה נמצא במתחם הסבירות.

 

 

 

 

לסיכום, אחמד לא הצליח להצביע על עילה לשנות מן העונש שהושת עליו, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור בע"פ 9265/08.

 

 

 

 

הערעור נגד העונש בעניינה של נוסייבה

 

 

6. כל אשר אמרנו ביחס לחומרת העבירות שפרשה זו עוסקת בהן, נכון גם לעניינה של נוסייבה. היא החליטה לגרום למנוח לגרש אותה כדי שתוכל לממש את אהבתה לאמיר, ולצורך זה לא בחלה בשום אמצעי, ואפילו לא בירי מנשק חם, כדי להשיג את מטרתה. בנסיבות אלה היה נכון לראות במאסר שהושת על אחמד ואמיר (17 שנים) כנקודת מוצא לעניינה של נוסייבה, ומכאן דעתנו כי בית המשפט המחוזי הלך לקראת מערערת זו כברת דרך ארוכה מבלי שהיתה סיבה לעשות זאת. חרף האמור, לא נמצה את הדין עם נוסייבה, הואיל ואין זו דרכה של ערכאת ערעור לעשות זאת, ועל כן אנו מקבלים את ערעור המדינה בע"פ 9582/09 ומעמידים את תקופת המאסר בפועל בה תשא על 12 שנים. יתר רכיביו של העונש יעמדו בעינם.

 

 

 

 

הערעורים בע"פ 9265/08 ו-9616/09 – נדחים.

 

 

 

 

ניתן היום, כ"ח בניסן התשע"א (02.05.2011).

 

 

 

 

 

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08092650_O06.doc אז

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il