עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 8385/09

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט י' דנציגר:

 

 

 

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' קיסרי) בת"א 228/06 שניתן ביום 19.8.2009, במסגרתו התקבלה תביעת המשיבה.

 

 

 

 

רקע עובדתי

 

 

1. בתקופה שבין 15.5.2003 לבין 25.1.2004 חתמה המערערת על אחד עשר מסמכים, אשר הצדדים התייחסו אליהם כאל הוראות תשלום המופנות אל בנק אוצר השלטון המקומי (להלן: הבנק), ואשר סכומן הכולל הוא 4,522,880 ש"ח. בהוראות התשלום מצויין שמה של המערערת כמושך ומספר חשבונה מופיע כמספר חשבונו של המושך. כמוטב מופיע שם המשיבה ומצויינים שם הבנק, מספר הסניף ומספר החשבון שלה אליו יש לפרוע את ההוראה. כמו כן, על גבי כל אחת מהוראות התשלום מצויין סכום ההוראה והן חתומות על ידי המערערת, ראש המועצה של המערערת וגזבר המערערת. בהוראות התשלום נכתב כי בהתאם לתנאים שבין הבנק לבין המערערת, מתבקש הבנק להעביר את הסכומים המפורטים בהוראות התשלום. בנוסף, בכל אחת מהוראות התשלום מצויין כי: "הוראה זו היא בלתי חוזרת, לא ניתנת להסבה ותבוצע לזכות המוטב בלבד". מתחת להוראה זו ולפרטים לעיל נכתב בתשע מבין הוראות התשלום כי: "ידוע לנו כי על-פי התנאים שבינינו בצוע ההעברה כפוף, בין השאר, לסייגים הנקובים מעבר לדף". נוסח הסייגים אשר בהוראות תשלום אלה לא הוצג לבית המשפט המחוזי, שכן במסגרת ההליך לא הוגשו ההוראות המקוריות, אלא רק עותקים מצולמים של הדף הקדמי שלהן. עם זאת, בשתי הוראות התשלום הנוספות, הזהות כמעט לחלוטין מבחינת תוכנן להוראות התשלום האחרות, מופיעים הסייגים במפורש, ובהם נכתב כי:

 

 

"אנו מסכימים כי ביצוע ההעברה ייעשה מתוך יתרות זכות שלנו בחשבון הנ"ל אצלכם באוצר השלטון המקומי בע"מ (להלן: "הבנק"), בכפוף לסייגים הבאים:

 

 

 

 

1. קיומם של חובות כלשהם שלנו למשרד ממשלתי כלשהו.

 

 

2. קיומו של חוב כלשהו שלנו כלפי הבנק.

3. קיומם של חובות שלנו לבנקים על פי הסדר פריסת חובות והמחאות זכות של הרשויות המקומיות.

4. קיומם של פסקי דין ו/או צווי עיקול ו/או צווים אחרים של רשות שיפוטית כלשהי ו/או של לשכת ההוצאה לפועל ו/או של רשות מוסמכת כלשהי ו/או מניעה אחרת על פי כל דין לביצוע ההעברה.

5. קיומן של המחאות זכות ו/או פקודות סילוקין ו/או הוראות בלתי חוזרות שלנו, קודמות בזמן.

6. אם על פי שיקול דעתכם הבלעדי לא תהיה יתרת זכות מספיקה בחשבוננו, לביצוע הוראת התשלום ביום המועד לתשלום.

 

 

נתקיימו הסייגים הבאים או כל חלק מהם במועד לביצוע ההעברה, תהיה להם עדיפות על ביצוע ההעברה הכספית".

 

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

2. המשיבה תבעה את המערערת וטענה כי הוראות התשלום נמסרו לה על ידה לבקשת חברה קבלנית (להלן: החברה הקבלנית), אשר ביצעה עבודות עבור המערערת והייתה חייבת לסונול כנען בע"מ (להלן: סונול כנען) סכומים ניכרים בגין רכישת דלקים. לטענתה, סוכם בין כל הנוגעים בדבר שהחוב לסונול כנען יסולק באמצעות הוראות תשלום של רשויות מקומיות, ובכללן אלה של המערערת. עוד טענה המשיבה כי פנייתה למערערת בדרישה לפרוע את החוב לא נענתה, ופנייתה אל הבנק נענתה במכתב מיום 4.1.2006, אשר לפיו הוראות התשלום מצויות בבנק. מנגד, טענה המערערת את הטענות הבאות: למשיבה אין נגדה כל עילת תביעה, אין ביניהן יריבות ולא נעשה ביניהן כל הסכם; הוראות התשלום לא נמסרו למשיבה על ידה והחזקתה בהן היא שלא כדין; היא מעולם לא התחייבה לשלם למשיבה סכום כלשהו, וממילא אין עליה חובה לשלם לה אם הבנק יסרב לכבד את הוראות התשלום; ואף אם נעשה הסכם בין הצדדים, דבר אותו הכחישה המערערת, משלא ניתן לו האישור הנדרש לפי חוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 (להלן: חוק יסודות התקציב), הרי שהסכם זה בטל.

 

 

3. המשיבה הודיעה לבית המשפט המחוזי כי תסתמך על תצהירה שניתן בתשובה לבקשת המערערת לפרטים נוספים ולתשובות לשאלון, על תצהיר גילוי מסמכים שנמסר מטעמה וכן על מכתב מיום 17.6.2007 שנשלח על ידי בא כוח המערערת לבא כוחה. בא כוח המערערת הסכים כי השאלון ששלח לבא כוח המשיבה ותצהיר התשובות לו יהוו עדות ראשית מטעם המשיבה. באשר לתצהיר גילוי המסמכים, הסכים בא כוח המערערת שהדבר ישמש ראיה רק לעובדת היות המסמכים מצויים בידי המשיבה ולא כראיה לתוכנם. כמו כן, הגישה המערערת את תדפיס פרטי המשיבה אצל רשם החברות, ממנו עולה כי מספר הזיהוי של המשיבה אינו תואם את מספר הזיהוי המופיע על גבי הוראות התשלום. בנוסף לכך, המערערת לא הביאה כל עדים מטעמה, ואילו המשיבה העידה את מר א' טננהאוז, אשר התצהירים לעיל נחתמו על ידו (להלן: העד). בעדותו אישר העד כי לא נעשה כל הסכם בין הצדדים וכי הוא לא נכח בעת עריכת הוראות התשלום, אותן קיבלה המשיבה מסונול כנען. עוד מסר העד כי המשיבה לא חייבה את חשבון סונול כנען אצלה, משום שהוראות התשלום לא הוחזרו על ידי הבנק והן עדיין מצויות ברשותו, וכי המשיבה לא קיבלה מסונול כנען תשלום או המחאות חלף הסכומים הנקובים בהוראות התשלום. כמו כן, הגישו הצדדים לבית המשפט שתי החלטות ופסק דין שניתנו על ידי בתי המשפט המחוזיים, אשר עלתה בהם לדיון שאלת מהותן של הוראות התשלום, כאשר גם בהם הייתה המשיבה בעלת דין. עם זאת, נקבע כי להחלטות שיפוטיות אלה ערך מוגבל להכרעה בענייננו, שכן כל הכרעה התבססה על עובדות שונות ולא ניתן להעמידן על בסיס משותף.

 

 

4. תחילה, קבע בית המשפט המחוזי כי טענת המשיבה כי הוראות התשלום הן שטרי חליפין, אשר מכוחן היא יכולה לתבוע בעילה שטרית, אינה מבוססת די הצורך. לעניין זה נקבע כי מאחר שהמשיבה לא הגישה כראיה את הוראות התשלום המקוריות, לא ידוע מהם התנאים שאליהם מפנה הכיתוב שעל פניהן, והאם נוכח תנאים אלו ניתן לראות בהוראות כ"פקודה ללא תנאי" כאמור בסעיף 3(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: פקודת השטרות). יתרה מכך, נקבע כי יש לדחות טענה זו גם נוכח תקנה 197(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), המחייבת את התובע על פי מסמך סחיר להגיש את המקור שלו לבית המשפט.

 

 

 

 

עם זאת, נקבע כי חרף הקשיים המתעוררים בחומר הראיות יש לקבל את טענת המשיבה כי הוראות התשלום הן התחייבויות עצמאיות ובלתי מותנות שנטלה על עצמה המערערת, ואשר אינן תלויות בעסקת יסוד כלשהי. לעניין זה קבע בית המשפט המחוזי כי מעיון בלשון הוראות התשלום ונוסחן עולה המסקנה כי המערערת הסכימה להורות לבנק לשלם למשיבה את הסכומים הנקובים בהן, בכפוף לתנאים שעליהם הוסכם בין המערערת לבין הבנק. עוד נקבע כי הטענה שהבנק לא שילם את הסכומים הנקובים בהוראות התשלום איננה מוכחשת. יובהר, כי בית המשפט המחוזי לא סבר כי הוראות התשלום עצמן יוצרות את חוב המערערת לשלם למשיבה את הסכומים הנקובים בהן, אלא כי ניתן לראותן כראיה להסכמת המערערת לעשות כן, באופן בלתי חוזר כאמור בהוראות אלה, וזאת אף מבלי שפורט בהן מהו מקור חבותה של המערערת לשלם סכומים אלו או מהן הנסיבות שהביאו אותה להתחייב לכך. בנוסף, צויין כי על פניהן נחזות הוראות התשלום להיות חתומות על ידי המערערת כדין, ואם זו הייתה חפצה לכפור בהתחייבות המשתקפת מהן, היה עליה להביא עדים מטעמה שיתמכו בטענותיה, ומשלא עשתה כן יש לראות את חתימותיה על הוראות התשלום כמוכחות ומחייבות.

 

 

זאת ועוד, נקבע כי גם אם נכונה טענת המערערת, לפיה אין בנמצא הסכם שנעשה במישרין בינה לבין המשיבה אשר מכוחו ניתן לחייבה בתשלום מכוח הוראות התשלום, אין ביכולתה של טענה זו להועיל לה. וזאת, משום שענייננו הוא במסמכים המשמשים ראיה לקיומו של חיוב ואינם החיוב עצמו. לעניין זה נקבע כי עיון בחומר הראיות, ובו תצהיר הפרטים הנוספים ועדותו של העד מטעם המשיבה, תומך בהסבר לפיו החברה הקבלנית המחתה את זכותה לקבלת תשלומים מן המערערת לסונול כנען, ואילו האחרונה המחתה זכות זו למשיבה. כמו כן, בית המשפט המחוזי קבע כי מן השאלות שנשאלה המשיבה על ידי המערערת ומן התשובות שענתה אין כל מניעה להסיק כי המשיבה קיבלה לידיה את התחייבויות המערערת בצורת הוראות התשלום. זאת ועוד, נקבע כי מאחר שתצהיר הפרטים הנוספים התקבל כראיה ללא הסתייגות, ניתן לבסס על האמור בו מסקנות לכאוריות באשר לנסיבות שבהן נוצרה ההתחייבות האמורה, שבאה לידי ביטוי בהוראות התשלום. יתרה מכך, נקבע כי הימנעות המערערת מלהעיד עדים ומלהגיש ראיות, במיוחד על מנת להסביר מדוע ראתה לנכון לחתום על הוראות התשלום לזכות המשיבה, מחייבת את המסקנה שאם היו נשמעות עדויות או מובאות ראיות בעניין זה, הן היו פועלות לטובת המשיבה.

 

 

 

 

5. כמו כן, נקבע כי בטענת המערערת באשר לאי ההתאמה בין מספר הזיהוי של המשיבה ברשם החברות לבין מספר הזיהוי המופיע על גבי הוראות התשלום אין ולא כלום. זאת, מאחר שעל כל הוראות התשלום מופיע בבירור שם המשיבה ועל המערערת היה להבהיר האם מי שערך את הוראות התשלום טעה בתום לב או שציין מספר זיהוי שגוי מסיבה אחרת. מכל מקום, נקבע כי אין בעניין זה כדי למנוע את המסקנה שהמשיבה היא אכן המוטב שאליו מכוונות הוראות התשלום. בנוסף, בית המשפט המחוזי קבע כי לא הוכחו טענות המערערת כי הוראות התשלום הגיעו לידי המשיבה שלא כדין וכי נפלו בהן פגמים שיסודם בחוק יסודות התקציב.

 

 

6. נוכח כל האמור לעיל נקבע כי המשיבה הרימה את נטל השכנוע ברף הדרוש במשפט אזרחי לכך שהמערערת התחייבה לשלם לה את הסכומים הנקובים בהוראות התשלום. משכך, התקבלה תביעת המשיבה והמערערת חוייבה לשלם לה סך של 4,527,893 ש"ח, שהינו סכום התביעה האמור לעיל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 7.12.2005, וכן הוצאות משפט ושכ"ט בסך של 100,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

 

 

7. ביום 24.2.2010 קיבל בית משפט זה (השופט י' עמית) באופן חלקי את בקשת המערערת לעיכוב ביצוע פסק הדין. בהחלטה נקבע כי עיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין בגין כל סכום מעבר לסך של 2,000,000 ש"ח, יהווה איזון הולם בין האינטרסים הנוגדים של הצדדים - בין הכלל לפיו אין לעכב ביצוע חיוב כספי מחד, לבין החריג לכלל המתייחס למקרים בהם אי מתן עיכוב ביצוע יגרום לפגיעה קשה בחייב באופן שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו מאידך.

 

 

 

 

 

 

טענות המערערת

 

 

8. המערערת טוענת באמצעות באי כוחה - עו"ד ח' קאסם ועו"ד י' קבלן - כי בהעדר עסקת יסוד בינה לבין המשיבה ונוכח קביעת בית המשפט המחוזי כי הוראות התשלום אינן מקימות כשלעצמן עילת תביעה, היה על בית המשפט לדרוש מהמשיבה להוכיח בראיות פוזיטיביות קיומו של חיוב או את התחייבות המערערת, ולא להסתפק בקביעה כי די בהוראות התשלום המותנות כדי להוות ראיה לקיומו של אותו חיוב עלום. לטענתה, הוראות התשלום אינן יותר מאשר אמצעי תשלום, מה גם שמדובר בהוראות מותנות, ונוכח העובדה שהמשיבה העלימה מבית המשפט את התנאים הקבועים בהן ולא הוכיחה כי הם התקיימו במקרה דנן, היה עליו לדחות את תביעתה. זאת ועוד, טוענת המערערת כי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה הוכח כי סוכם בין כל הנוגעים בדבר שהחוב יסולק בדרך של מתן הוראות בלתי חוזרות אינה יכולה לעמוד, שכן בפועל לא הובאה לקביעה זו כל ראיה והיא אף עומדת בסתירה לעדות העד, אשר העיד כי כלל לא נכח נציג מטעם המשיבה בעת החתימה על ההוראות וכי אינו יכול להסביר מה עומד בבסיסן.

 

 

9. כמו כן, טוענת המערערת כי קביעת בית המשפט המחוזי כי עסקת היסוד הינה המחאת זכות, על אף שטענה זו לא הועלתה על ידי המשיבה, עומדת בסתירה למכלול הראיות והעדויות. לטענתה, המשיבה לא הוכיחה את קיומה של הזכות, את קיומה של החבות העומדת מולה וכן את המחאת הזכות. מכל מקום, גם אם הומחתה זכות, הרי שזכות זו מותנית בתנאי הסכם ההתקשרות עם החברה הקבלנית ובתנאים המופיעים על גבי הוראות התשלום. המערערת טוענת כי כפי שעולה מתנאים אלו ההוראה אינה ניתנת להסבה ותבוצע לזכות המוטב בלבד, כאשר בהתאם לתנאי החשבון שנפתח המוטבים הם החברה הקבלנית ומפקח מטעם המערערת בלבד, ועל כן מלכתחילה הסבת ההוראה לטובת המשיבה אינה חוקית. בנוסף, לטענת המערערת קיים תנאי לפיו התשלום יבוצע אך ורק מתוך יתרת זכות בחשבונה, ולא הייתה ואף לא תהיה יתרת זכות לביצוע ההעברות. עוד לטענתה, שגה בית המשפט המחוזי משלא ייחס חשיבות לסתירה שבהוראות התשלום בין שם המוטב לבין מספר המוטב.

 

 

10. לטענת המערערת, נסיבות המקרה ועדות נציג המשיבה תומכות בטענה כי לא מדובר בהמחאת זכות או במצב בו היא התחייבה לשלם חוב שאינו קשור אליה ואשר לא הוכח, ויש לראות בהוראות התשלום לכל היותר כתשלום על ידי אחר כמשמעו בסעיף 40 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים).

 

 

11. זאת ועוד, טוענת המערערת כי נטל השכנוע והבאת הראיות מוטל על המשיבה, ולכן שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי אי העדת עדים מטעמה תומכת בתביעת המשיבה, כאשר זו לא הביאה כל ראיה שיש בה כדי להוכיח את טענותיה. יתרה מכך, לטענתה שגה בית המשפט המחוזי משהסתמך על עדות יחידה שהינה עדות שמיעה, מבלי שהזהיר עצמו ומבלי שנימק מדוע התבסס במסקנותיו על עדות יחידה זו, כנדרש לפי הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). עוד לטענתה, בפועל לא הוכיחה המשיבה את הסכומים שנתבעו על ידה, לא הציגה כל ראיה להוכחת קיומו של חוב של סונול כנען וקיים סיכוי יותר מסביר כי סכום הוראות התשלום עולה לאין שיעור מעבר לסכום החוב שכאמור לא הוכח.

12. בנוסף, לטענת המערערת שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את טענתה בדבר קיומם של פגמים בהוראות התשלום מכוח חוק יסודות התקציב, שכן כלל ידוע הוא כי חוק אינו זקוק להוכחה וחזקה שהוא בידיעת בית המשפט. לטענתה, מאחר והוראות התשלום הינן בסכומים המצריכים הוראות מיוחדות כאמור בחוק יסודות התקציב, יש בכך כדי לפגום בתוקפן של הוראות התשלום ולהביא לבטלותן.

 

 

13. כמו כן, טוענת המערערת כי מדובר בכספי ציבור ומשמעות הותרת פסק הדין על כנו הינה קריסתה הכלכלית. עוד לטענתה, להכרעה בערעור השלכה על כל תושביה וכן על יתר הרשויות המקומיות ותושבי המדינה.

 

 

14. כמו כן, טוענת המערערת כי סכום ההוצאות שנפסק לחובתה הינו מוגזם ויש להפחיתו או לבטלו מהטעמים הבאים: התביעה המקורית שהוגשה בסדר דין מקוצר נמחקה לאחר קיום דיונים וערעור; התקיימו מספר דיונים עקב אי מילוי המשיבה אחר החלטות בית המשפט המחוזי והימנעותה ממתן תשובות לשאלונים ומגילוי מסמכים; והעובדה שהתקיימה רק ישיבת הוכחות אחת.

 

 

תגובת המשיבה

 

 

15. המשיבה טוענת באמצעות בא כוחה - עו"ד ז' כמאל - כי לא נפלה בפסק הדין טעות מהותית ועל כן אין במקרה דנן כל סיבה להתערבות ערכאת הערעור. המשיבה טוענת כי המערערת קיבלה תמורה בגין הוראות התשלום הבלתי חוזרות ולא הייתה כל הצדקה לאי פירעונן. לטענתה, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי בנסיבות העניין יש לראות את הוראות התשלום כמוכחות וכמחייבות וכי אי העדת עדים מטעם המערערת מביא למסקנה שאילו היו מובאות עדויות וראיות מטעמה, ייתכן והיו פועלות לטובת המשיבה.

 

 

16. כמו כן, לטענת המשיבה אין בהוראות התשלום כל אזכור לעסקת היסוד או לקיומה, ומדובר בהוראות סילוקין בלתי חוזרות, אשר עומדות בבחינת התחייבות עצמאית לשיפוי שאינה מותנית בעסקת יסוד, ואפילו עשויות הן להוות מעין ערבות אוטונומית, אשר לפי ההלכה נועדה לשחרר את הנהנה על פיה גם מן התלות ברצונו של החייב לפרוע את חובו או בעצם היותו בר פירעון. עוד לטענתה, לפי הפסיקה הוראות תשלום בלתי חוזרות מהוות מקור אוטונומי לחיוב כספי, ולשיטתה אף מהוות שטרות חליפין, ולכן היא רשאית להיפרע מהן על בסיס עילה שטרית עצמאית.

 

 

17. עוד טוענת המשיבה כי בצדק נקבע כי מחומר הראיות עולה קיומו של חוב מצד המערערת כלפיה וכי היא עמדה בנטל ההוכחה לפי מאזן ההסתברויות. לטענתה, במקרה דנן נוצרה שרשרת של התחייבויות, כאשר המערערת הייתה חייבת לפרוע לזכותה את סכומי הוראות התשלום, למרות שאין ביניהן יחסים עסקיים ישירים. לטענתה, שרשרת העברת הזכויות הוכחה בתצהיריה, אשר נתקבלו כראיה ללא הסתייגות ואף אמיתותם לא הופרכה. עוד טוענת המערערת כי עדות העד כלל לא הייתה עדות מפי השמועה, והוא הבהיר בחקירתו הנגדית כי סונול כנען לא נתנה למשיבה שיקים בסכום הוראות התשלום ועל כן לא מדובר בכפל תשלום.

 

 

18. בנוסף, לטענת המשיבה אין לשגיאה במספר הזיהוי המופיע על גבי הוראות התשלום כל משמעות פרקטית, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי בפסק דינו, נטל הבירור בעניין זה רובץ לפתחה של המערערת והעובדה כי שמה של המשיבה מתנוסס על גבי הוראות התשלום היא הראיה המכרעת לכך שהיא המוטב אליו מתייחסות הוראות התשלום. כמו כן, טוענת המשיבה כי בצדק נפסק כי המערערת לא הוכיחה את טענותיה ביחס לפגמים שיסודם בחוק יסודות התקציב.

 

 

19. כמו כן, לטענתה של המשיבה טענות המערערת כי היא לא מילאה אחר החלטות בית המשפט המחוזי, התחמקה מגילוי מסמכים ונמנעה מלענות על שאלונים הינן טענות בעלמא שלא הוכחו. באשר להוצאות שנפסקו, טוענת המשיבה כי פסיקת הוצאות נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט ומדובר בסכום הוצאות סביר בנסיבות העניין.

 

 

בקשות להוספת ראיות

 

 

20. המערערת הגישה שתי בקשות להוספת ראיות. במסגרת הבקשה הראשונה שהוגשה ביום 23.12.2010 טענה המערערת כי חלק מהראיות אותן היא מבקשת להגיש בערעור היו ברשותה עובר למתן פסק הדין, וחלקן התגבש או הובא לידיעתה לאחר מכן. בבקשה זו מפרטת המערערת שלוש ראיות שאותן היא מבקשת להגיש בערעור: חוות דעת חשבונאית בדבר גובה התשלום שהמערערת כבר שילמה לחברה הקבלנית; אישור דקסיה בע"מ לעניין התנאים שבהוראות התשלום ובכלל זה דף יתרות; ותמליל שיחה בין ראש המועצה לבין מפרקה של החברה הקבלנית. בתגובה לבקשה הראשונה טענה המשיבה את הטענות הבאות: המערערת בחרה שלא להתגונן לפני בית המשפט המחוזי וכעת אין לה אלא להלין על עצמה; במסגרת הבקשה מעלה המערערת שנית את הטיעונים שהעלתה בבית המשפט המחוזי; נוכח עיקרון סופיות הדיון אין לקבל את הבקשה; והתצהיר שצורף לבקשה אינו מפורט ומנומק כנדרש.

 

 

במסגרת הבקשה השנייה שהוגשה ביום 20.1.2011 טענה המערערת כי לאחרונה הגיעו לידי ראש המועצה ראיות שלא היו ידועות לה קודם. המשיבה התנגדה לבקשה זו ודרשה מהמערערת להעביר את הראיות הנוספות לעיונה, שכן אלה לא צורפו לבקשה.

 

 

דיון והכרעה

 

 

21. טרם הדיון בטענות הצדדים לגופן, אדון בבקשות המערערת להוספת ראיות בערעור. לאחר שעיינתי בבקשות ובתגובות להן, הגעתי לכלל מסקנה כי אציע לחבריי לדחותן. נקודת המוצא לפי הדין היא כי אין בעלי הדין זכאים להביא ראיות נוספות בערעור. עם זאת, לפי תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, ערכאת הערעור רשאית לאפשר הגשתן של ראיות נוספות אם הערכאה הדיונית סירבה שלא כדין לקבל ראיה כלשהי, אם יש צורך בקבלתה כדי לאפשר לבעל הדין מתן פסק דין או מכל "סיבה חשובה אחרת". כמו כן, על המבקש להגשת ראיות נוספות בערעור להוכיח כי בקשתו מוגשת בתום לב וכי לא הגיש ראיות אלה לערכאה הדיונית עקב סיבות שאינן תלויות בו. בנוסף, אם מדובר בראיות המתייחסות להוכחת עובדה שאירעה לפני מתן פסק הדין, יהיה על המבקש גם להוכיח כי לא ידע על קיומן של ראיות אלה ולא יכול היה לגלותן בשקידה ראויה [ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 666-664 (מהדורה עשירית, 2009)].

 

 

במסגרת הבקשה הראשונה מבקשת המערערת להגיש ראיות נוספות אשר לטענתה חלקן היו בידיעתה עובר למתן פסק הדין וחלקן התגבשו או הובאו לידיעתה רק לאחר מכן. יצויין, כי המערערת מפרטת בבקשה שלוש ראיות, אולם לא ברור מתוכן ומנוסח הבקשה לאיזה מבין שני סוגי הראיות לעיל הן משתייכות. יתרה מכך, המערערת אינה מפרטת או מנמקת את "הנימוקים להגשתה של הראיה בשלב זה של ההליכים", כנדרש לפי הנחיה 7(ב) להנחיות נשיאת בית המשפט העליון בנוסחן החדש מיום 1.11.2010. זאת ועוד, הטיעונים אותם מעלה המשיבה במסגרת התנגדותה לבקשה אשר פורטו לעיל, הינם כבדי משקל, וגם בהם יש כדי לתמוך במסקנה כי דין הבקשה להידחות.

 

 

 

 

בנוסף לכך, ישנם טעמים נוספים לדחיית הבקשה להוספתן של שלוש הראיות שפורטו לעיל: ביחס לחוות הדעת החשבונאית בדבר גובה התשלום ששילמה המערערת לחברה הקבלנית, אציין כי המערערת בעצמה כלל לא טוענת כי התשלום המפורט לכאורה בחוות דעת זו התבצע לאחר מתן פסק הדין. זאת ועוד, ראיה זו, וכך גם תמליל השיחה בין ראש המועצה לבין מפרקה של החברה הקבלנית, מתייחסות למישור היחסים שבין המערערת לבין החברה הקבלנית ועל כן, כפי שיובהר להלן, אין לראיות אלה חשיבות ניכרת לצורך ההכרעה בערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, וגם בכך יש כדי להוות טעם נוסף לדחיית הגשתן [ראו: ע"א 105/05 דהאן נ' קסון (לא פורסם, 10.11.2005) בפסקה 4]; באשר לפירוט התנאים שבהוראות התשלום ודף היתרות, אציין כי הוראות התשלום נערכו על פניהן על ידי המערערת ונמסרו לבנק בו מנוהל חשבונה. עוד יצויין כי במסגרת בש"א 4061/06, בה ביקשה המערערת את מחיקת התובענה על הסף, הגישה המערערת ביום 7.5.2006 תגובה לתשובת המשיבה לבקשה. לתגובה צירפה המערערת תצלום של הוראת התשלום הראשונה, בה מופיעים בבירור גם התנאים הנקובים מעבר לדף. עם זאת, במסגרת ההליך העיקרי לא הגישה המערערת כראיה תצלום זה, או כל תצלום אחר של יתר הוראות התשלום, ולא העלתה כל טעם מדוע נמנעה מלעשות כן, ומקל וחומר מדוע לא הגישה את דף יתרות חשבונה. במקום זאת, צירפה המערערת שלא כדין להודעת הערעור ולסיכומיה תצלום של התנאים המופיעים על גבי תשע מהוראות התשלום, בתואנה כי תצלום זה היה מונח לפני בית המשפט המחוזי, אם כי כאמור תצלום זה כלל לא הוגש כראיה ולא סומן כנדרש כמוצג בתיק בית המשפט המחוזי. לעניין זה אציין כי הלכה היא כי בעל דין רשאי לצרף לתיק מוצגים בערעור רק מסמכים שהתקבלו כדין כראיה על ידי הערכאה הדיונית או על ידי ערכאת הערעור במסגרת בקשה להגשת ראיות נוספות. משכך, צירוף כל מסמך אחר לתיק מוצגים בערעור והסתמכות עליו כראיה הינו שלא כדין [ראו: ע"א 989/06 פקיד השומה למפעלים גדולים נ' קר-פרי חולון בע"מ (לא פורסם, 28.1.2007) בפסקה 5; ב"ש 153/86 צביח נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 345, 348-347 (1986)].

 

 

 

 

באשר לבקשה השנייה, כפי שנקבע בהחלטתו של השופט נ' הנדל שניתנה ביום 20.1.2011 מדובר בבקשה הלוקה בחסר מבחינה דיונית. המערערת כלל לא ציינה בבקשה זו, אף לא באופן כללי, מהן הראיות החדשות והקריטיות לטענתה, אשר "יש בהן לשפוך אור על כלל הפרשייה ואף להפוך את הקערה על פיה" כלשונה. כמו כן, המערערת אף לא נימקה כנדרש מדוע היא מבקשת את הוספתן של ראיות אלה בערעור ולא הוכיחה כי מדובר בראיות חדשות או בראיות שלא הייתה יכולה לגלותן בשקידה ראויה. משכך, גם דינה של בקשה זו להידחות.

 

 

 

 

יש לציין כי המערערת בחרה במודע שלא להגיש כל ראיה לבית המשפט המחוזי, למעט מוצג אחד שהינו רישום מספרה של המשיבה כפי שמופיע ברשם החברות, ועל השלכותיה של בחירה זו אדון בהמשך. ביני לביני אציין כי בהתנהלותה זו של המערערת ובהגשתן של הבקשות להוספת ראיה יש משום נסיון לערוך במסגרת הערעור מעין מקצה שיפורים להליך שהתנהל בערכאה הדיונית, ולתקן בדיעבד את מה שאינו ניתן לתיקון בשלב זה.

 

 

 

 

22. באשר לערעור לגופו, לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובתגובה לה, בפסק הדין ובראיות שהונחו לפני בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפנינו, אציע לחבריי לדחות את הערעור, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.

 

 

23. במקרה שלפנינו לא הונחה לפני בית המשפט המחוזי תשתית ראייתית ענפה ומקיפה. כזכור, המשיבה הגישה לערכאה הדיונית עותקים מצולמים של אחת עשרה הוראות התשלום ותמכה טענותיה בתצהיר הפרטים הנוספים, תצהיר גילוי המסמכים ומכתב שנשלח על ידי בא כוח המערערת לבא כוחה. כמו כן, העידה המשיבה את העד מטעמה. מנגד, תיק מוצגיה של המערערת כלל פרטים אודות המשיבה וסונול כנען, כפי שאלו מופיעים ברשם החברות ובאתר למידע עסקי ותו לאו. מלבד מידע זה, לא הציגה המערערת כל ראיה נוספת ולא העידה עדים מטעמה. בהינתן האמור לעיל ובהתחשב בטענות שהעלו הצדדים היה על בית המשפט המחוזי לקבוע האם המשיבה עמדה בחובת ההוכחה המוטלת עליה כתובעת בהליך אזרחי.

 

 

בהליך האזרחי, כמו גם בהליך הפלילי, יש להבחין בין נטל השכנוע לבין חובת הראיה. נטל השכנוע מגלם את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, כאשר אי עמידה בנטל זה יוביל לדחיית טענותיו. חובת הראיה היא חובה נלווית ומשנית לנטל השכנוע. משמעה של חובה זו הינה כי על בעל הדין האחד חלה חובה להביא ראיות לעמידה בנטל השכנוע, ועל בעל הדין השני חלה חובה להביא ראיות השומטות את הבסיס תחת ראיות שהובאו לחובתו, וזאת כאשר אין ביכולתו לעשות כן באמצעות הראיות שהביא בעל הדין האחד. כמו כן, הכלל הבסיסי הוא כי "המוציא מחברו - עליו הראיה", ולכן נושא התובע בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של תביעתו, ועל מנת לזכות בה עליו להטות את מאזן ההסתברויות לטובתו על ידי הרמת נטל הוכחת התביעה בשיעור העולה על 50%. יחד עם זאת, אם מעלה הנתבע טענות הגנה מצידו, עליו לשאת בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיהם העובדתיים של טענות אלה, ובמקרה שבו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים התובע והנתבע הינן שקולות, יפעל הספק לחובת התובע [ראו: אליהו הרנון דיני ראיות חלק ראשון 193-187, 201-200 (הדפסה שביעית, 1987) (להלן: הרנון); יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1508-1505 (2003) (להלן: קדמי); ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה, פ"ד נג(4) 526, 594-593 (1999); ע"א 2076/09 ח.י בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם, 2.9.2010) בפסקה 12; דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813, 833-832 (1998)].

 

 

 

 

משכך, ככלל אין הנתבע נושא בנטל השכנוע וחובת הראיה. ואולם, משסיים התובע להביא את ראיותיו, על הנתבע להחליט אם ברצונו להביא לפני בית המשפט את ראיותיו אם לאו. עבור הנתבע מדובר בהחלטה הרת גורל, שכן אם יחליט שלא להביא את ראיותיו עשוי בית המשפט לקבוע כי בהיעדר ראיות שיסתרו את ראיות התובע, הוכיח האחרון את עילתו וביסס את תביעתו. למעשה, נתבע אשר מחליט להימנע באופן גורף מהבאת ראיות נוטל את הסיכון שבית המשפט יפסוק לחובתו על בסיס ראיות התובע בלבד, כאשר בהעדרן של ראיות שכנגד יהיה קשה יותר לערער את אמינותן ולהחליש את חוזקן הראייתי [ראו: קדמי בעמ' 1545-1538].

 

 

 

 

24. זאת ועוד, להימנעות מהצגת ראיות והבאת עדים קיים גם משקל ראייתי בלתי מבוטל, ולעניין זה יפים הדברים שנקבעו על ידי השופט ס' ג'ובראן בע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (לא פורסם, 27.7.2008) (להלן: עניין שוורץ):

 

 

 

 

"לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה" (בפסקה 26 לפסק הדין).

 

 

 

 

כמו כן, באופן דומה נקבע בפסיקה כי :

 

 

 

 

"...כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" [ראו: ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 615 (1993); עניין שוורץ, בפסקה 26; קדמי בעמ' 1650-1648].

 

 

 

 

 

 

במקרה דנן משנמנעה המערערת מלהגיש לבית המשפט המחוזי ראיות, למעט תדפיס פרטי המשיבה אצל רשם החברות, ומשלא העידה כל עד מטעמה, היה על בית המשפט המחוזי להכריע האם לאור הראיות שהציגה המשיבה, עמדה האחרונה בנטל ההוכחה המוטל עליה והטתה את מאזן ההסתברויות לטובתה. בהליך האזרחי אין התובעת נדרשת להוכיח את תביעתה מעבר לכל ספק סביר אלא להוכיח כי גרסתה, העולה מן העובדות אותן הציגה, מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת וקרובה יותר לאמת מאשר גרסת הנתבע. זאת ועוד, גם אם חומר הראיות מותיר חללים ופרשיות סתומות לא מנוע בית המשפט מלקבוע כי בעל דין עמד בנטל השכנוע במידה הדרושה. יתרה מכך, הנושא בנטל השכנוע יכול לעמוד בנטל זה גם אם הביא רק ראיות לכאורה, וזאת כאשר יריבו לא הביא ראיות להפריך ולאזן את מאזן ההסתברויות [ראו: הרנון בעמ' 214-212; קדמי בעמ' 1551-1543; ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253, 257-256 (1984); ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 232 (2002); ע"א 127/58 צ'יפרוט נ' גרושקא, פ"ד יג(1) 678 ,679 (1959)]. סבורני כי בנסיבות העניין, נוכח ההלכות שפורטו לעיל ולאור התשתית הראייתית שנפרסה לפני בית המשפט המחוזי, עמדה המשיבה בנטל השכנוע המוטל עליה והיא הוכיחה כי גרסתה מתקבלת יותר על הדעת מאשר גרסת המערערת, כפי שיפורט להלן.

 

 

 

 

25. המערערת מעלה טענות רבות באשר לאי עמידת המשיבה בנטל השכנוע ואף טוענת כי לקביעות בית המשפט המחוזי אין ביסוס ראייתי. הנני סבור כי דין טענות אלה להידחות. בית המשפט המחוזי בחן את הוראות התשלום והגיע למסקנה כי הן מהוות ראיה להסכמת המערערת לשלם את הסכומים הנקובים בהן למשיבה. מסקנה זו נתמכת בין היתר על כך שהוראות התשלום נחזות על פניהן להיות חתומות על ידי המערערת כדין. לעניין זה יצויין כי על גבי כל אחת מן ההוראות מתנוססות חתימת המועצה המקומית, ראש המועצה המקומית וגזבר המועצה. המערערת לא טענה כי חתימותיה על הוראות התשלום זויפו ולא העידה כל עדים או הביאה ראיות שיסתרו התחייבויותיה המשתקפות מהוראות אלה.

 

 

 

 

כמו כן, בית המשפט המחוזי לא ביסס את הכרעתו על האמור בהוראות התשלום בלבד, אלא על מכלול הראיות שהונחו לפניו, אשר כלל את תצהירי המשיבה, מכתב ששלח בא כוח המערערת לבא כוח המשיבה וגם על עדות העד. בניגוד לנטען על ידי המערערת, קביעת בית המשפט המחוזי לפיה הוכח כי סוכם בין כל הנוגעים בדבר שהחוב יסולק בדרך של מתן הוראות בלתי חוזרות אינה עומדת בסתירה לעדות העד. דברי העד כי הוסכם בין סונול כנען לחברה הקבלנית ולמערערת כי הוראות התשלום יועברו ישירות על שמה של המשיבה תואמים את האמור בתצהיר הפרטים הנוספים וכן את העובדה כי שם המוטב המופיע בהוראות התשלום הינו "סונול ישראל בע"מ". יש לציין, כי עדות העד אכן הייתה עדות יחידה, אולם איני סבור כטענת המערערת כי מדובר בעדות מפי השמועה, שכן העד העיד על פרטים שנמסרו לו, אשר בידיעתו האישית ואשר רלוונטיים לעניין הנדון. עוד לטענת המערערת, בית משפט המחוזי לא פעל כנדרש לפי סעיף 54 לפקודת הראיות, העוסק בהכרעה על פי עדות יחידה בהליך אזרחי. גם דין טענה זו להידחות, שכן עדות העד אינה עומדת לבדה וקיים לה סיוע בדמות הוראות התשלום, אשר נוסחן והפרטים המופיעים בהן מתיישבים עם עדותו. בנוסף, אין לקבל את טענת המערערת כי בהתאם לתנאי חשבונה המוטבים הם החברה הקבלנית ומפקח מטעמה בלבד, מאחר שאין בנמצא דבר שיתמוך בטענה זו. כמו כן, בית המשפט המחוזי התייחס לסתירה שקיימת בין מספר הזיהוי של המוטב המופיע בהוראות התשלום לבין מספר הזיהוי של המשיבה המופיע ברשם החברות, ומקובלת עליי קביעתו כי אין בכך כדי למנוע את המסקנה שהמשיבה היא המוטב אליו מכוונות ההוראות.

 

 

26. לאחר שתם הדיון במישור הראייתי, אפנה לדיון במישור המשפטי ואבחן את מהותן של הוראות התשלום במקרה שלפנינו.

 

 

 

 

תחילה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי וכפי שטוענת המערערת, סבורני כי יש לדחות את טענת המשיבה כי הוראות התשלום מקימות לה עילת תביעה שטרית. בספרות המקצועית נקבע כי הוראת תשלום עשויה להתפרש כשטר, אם יתמלאו לגביה כל התנאים המופיעים בסעיף 3(א) לפקודת השטרות. אחד התנאים לפי סעיף זה הוא כי שטר חליפין הינו "פקודה ללא תנאי", וזאת מאחר שקיומם של תנאים אינו מתיישב עם מטרת הסיחור, אשר נועדה לאפשר רכישה מהירה של מסמכים מסוג זה באפיקי המסחר. הוראות התשלום אינן עומדות בתנאי המופיע בסעיף 3(א) לפקודת השטרות, שכן כאמור לעיל הוראות התשלום הינן מותנות. בנוסף, הוראות התשלום אינן מקימות למשיבה עילת תביעה שטרית, גם משום שלפי תקנה 197(א) לתקנות סדר הדין האזרחי אם ברצונה לתבוע על פי מסמך סחיר עליה להגיש את מקורו לבית המשפט. במקרה דנן המשיבה אינה אוחזות בהוראות התשלום המקוריות והן לא הוגשו לבית המשפט המחוזי [ראו: אהרן ברק מהותו של שטר 24-25, 36-35, 51-50 (1974), אשר פורסם גם באהרן ברק מבחר כתבים כרך ב 1253, 1266-1265, 1282-1279, 1299-1297 (חיים ה' כהן ויצחק זמיר עורכים, 2000); שלום לרנר דיני שטרות 32, 140-136, 209-206 (מהדורה שנייה, 2007) (להלן: לרנר, דיני שטרות)].

 

 

 

 

משנקבע כי לא ניתן לראות בהוראות התשלום כשטר, יש לבחון האם מנוסח הוראות אלה וממכלול הראיות ניתן להסיק כי במקרה שלפנינו התקיימה המחאת זכויות. להמחאת זכות שני יסודות: היסוד החוזי שהינו חילוף נושים והיסוד הקנייני שהינו העברת בעלות בזכות. משמעותו של חילוף הנושים הינה כי הנושה המקורי, הרי הוא הממחה, חדל להיות נושהו של החייב, והצד השלישי, הרי הוא הנמחה, הופך להיות נושהו של החייב לכל דבר ועניין. משמעותה של העברת הבעלות היא כי בעקבות ההמחאה ה"נכס" של הממחה, שהינו הזכות החוזית שיש לו כלפי החייב, עובר להיות בבעלותו של הנמחה. כתוצאתה מחילוף הנושים ומהעברת הבעלות בזכות יכול הנמחה לתבוע מהחייב את קיום הזכות, באופן עצמאי ובלתי תלוי בממחה, אשר אינו יכול עוד להפטיר את החייב ולהגיע עימו להסדרים שונים בקשר לזכות. ההמחאה נוצרת בהסכם בין הממחה לנמחה, היא אינה טעונה העברת מסמך כלשהו לנמחה ואף אינה מותנית בהסכמת החייב. יתרה מכך, מתן הודעה לחייב על ההמחאה איננה הכרחית לשכלולה של העברת הבעלות בזכות מן הממחה לנמחה, אשר עוברת כאמור על פי כוונת הצדדים. לפי חוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969, תוקפו של הסכם המחאה אינו מותנה במילוי דרישות פורמליות וחל עליו סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 לפיו "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת". זאת ועוד, מהסכם המחאה צריכה לעלות כוונה ברורה להעביר קניין בזכות מהממחה לנמחה, ואין צורך לציין במפורש כי הוא עוסק בהמחאה [ראו: שלום לרנר המחאת חיובים 46-45, 54, 92, 124-123,152 (2002) (להלן: לרנר, המחאת חיובים); ע"א 717/89 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' ערן טורס בע"מ (בפירוק), פ"ד מט(1) 114, 127-125, 129 (1995) (להלן: עניין ערן טורס)].

 

 

 

 

סוג אחד של עסקאות בהן עשויה להיערך המחאת זכות היא פירעון חוב, וזאת כאשר ההמחאה נועדה לפרוע את חובו של הממחה לנמחה. במקרים אלו, הממחה מעביר לנמחה את זכותו להיפרע מחייבו, באופן כזה שעל החייב לפרוע את החוב האמור לזכותו של הנמחה ולא לזכות הממחה [ראו: לרנר, המחאת חיובים בעמ' 69-68]. סבורני כי זה היה המקרה שלפנינו, והתבצעה בו המחאת זכות של פירעון חוב בצורה של הוראת תשלום. כמובן שלא כל הוראת תשלום מגלמת בחובה המחאת זכות, אולם היו מקרים בהם הורה נושה לחייבו בהוראה בלתי חוזרת לשלם סכום כסף לפלוני ובית המשפט פירש זאת כהמחאת הזכות לפלוני [ע"א 571/70 המפרקים של ניסן כ"ץ קבלנים כלליים בע"מ - בפירוק נ' אוצר הקבלנים בע"מ, פ"ד כו(1) 60, 70-65 (1971); ע"א 48/75 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' גרינשטיין את בריל בע"מ, פ"ד לא(2) 372, 380-378 (1977)]. עוד נקבע בפסיקה כי מאחר שהסכם ההמחאה נעדר כל דרישה פורמלית, די בראיה קלושה כדי להצביע על כריתתו של הסכם זה, והוראת תשלום עשויה לשמש הוכחה מספקת על קיום הסכם המחאה [ראו: ע"א 471/73 מקבלי נכסים זמניים של אלקטרוג'ניקס (ישראל) בע"מ נ' אליסנט בע"מ, פ"ד כט(1) 121, 126 (1974)]. התשובה לשאלה האם במקרה מסויים התבצעה המחאת זכות תלויה בפרשנות הסכם ההמחאה, אשר תוכרע לפי נוסח הוראת התשלום ונסיבות עריכתה. ככלל, אם מנוסח הוראת התשלום עולה כי היא בלתי חוזרת, יש בכך כדי ללמד כי מדובר בהמחאה לטובת הנמחה והדבר מעיד על כוונה להמחות. בנוסף, יש לבחון אם הוראת התשלום נערכה בתיאום עם הנמחה, שכן אם ההמחאה לא הובאה לידיעתו לא מתקיים בה היסוד ההסכמי העומד בבסיסה [ראו: לרנר, המחאת חיובים בעמ' 136-131; לרנר, דיני שטרות בעמ' 33-32; ע"א 599/89 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' חגי פאר רו"ח, פ"ד מה(4) 870, 876-874 (1991)].

 

 

 

 

27. ומן הכלל אל הפרט. במקרה דנן טוענת המשיבה כי בוצעה שרשרת של המחאות זכות, כך שהחברה הקבלנית המחתה לסונול כנען את זכותה להיפרע מן המערערת, וסונול כנען המחתה זכות זו למשיבה. טענה זו מתיישבת עם האמור בהוראות התשלום ועם הראיות שהונחו לפני בית המשפט המחוזי, הכוללות את תצהירי המשיבה ועדות העד מטעמה, שהעיד כי שרשרת המחאות הזכות האמורה לעיל הוסכמה על ידי כל הנוגעים בדבר. כמו כן, אין מחלוקת כי הוראות התשלום מציינות במפורש כי הן בלתי חוזרות וכי הן תבוצענה לטובת המוטב בלבד, הרי היא המשיבה. זאת ועוד, כאמור לעיל הוראות התשלום נחזות להיות חתומות כדין, והמערערת לא העלתה כל טענה המכרסמת באמינות תוקפן.

 

 

 

 

באשר לתנאים אשר על גבי הוראות התשלום. כפי שעולה מפסק הדין, תנאים אלו לא הוצגו לבית המשפט המחוזי, שכן הוראות התשלום המקוריות לא הוגשו על ידי המשיבה. עם זאת, כפי שצויין לעיל, על גבי שתיים מהוראות התשלום כתובים בבירור התנאים האמורים, והתנאים המופיעים על גבי הוראת התשלום הראשונה, אשר תצלומה הוגש כאמור במסגרת בש"א 4061/06 ולא בהליך העיקרי, הינם זהים כמעט לחלוטין לתנאים אלו. משכך, ניתן לשער כי תנאים זהים או דומים מופיעים גם על גבי שאר הוראות התשלום. למרות שנראה כי בית המשפט המחוזי הנכבד לא נתן לבו לכך, סבורני כי אין בפירוט התנאים כדי לפגום בנכונות קביעותיו. תחילה אציין כי בהוראות התשלום ובתנאים המופיעים בהן אין כל אזכור או הפנייה לעסקת היסוד שנערכה בין המערערת לבין החברה הקבלנית. אילו סברה המערערת כי יש להתנות את פירעון הוראות התשלום הבלתי חוזרות בקיומה של עסקת היסוד, היה עליה לציין זאת באופן מפורש בהוראות התשלום. באופן דומה נפסק כי ערב שחתם על כתבי ערבות בהם לא אוזכרה עסקת היסוד הסכים לניתוקם של כתבי הערבות מן התנאים שפורטו בעסקת היסוד בכל הנוגע למימושם [ראו: רע"א 73/00 AMS Technical Systems Inc. נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נד(2) 394, 400 (2000)]. שנית, עיון בתנאים אלו מלמד כי מדובר בתנאים כלליים אשר עוסקים במישור היחסים שבין הבנק לבין המערערת. טענתה המרכזית של המערערת באשר לתנאים אלו מתמקדת בתנאי לפיו התשלום יבוצע אך ורק מתוך יתרת זכות בחשבונה. לעניין זה יש לציין כי המערערת לא הוכיחה את טענתה כי חשבונה האמור אינו מצוי ביתרת זכות, שכן היא בחרה שלא להגיש דף יתרות לערכאה הדיונית, מסיבות השמורות עמה. כמו כן, אילו התברר כי המערערת נמנעה מלהעביר כספים לחשבונה על מנת שזה לא יהיה ביתרת זכות, או כי העבירה תשלום לחברה הקבלנית במקום למשיבה, הרי שהייתה למעשה מפרה את הסכם ההמחאה ומביאה במכוון ושלא כדין לסיכולו [למקרה דומה בו שילם החייב לממחה על פני הנמחה ראו: בש"א (ת"א) 8545/06 סונול ישראל בע"מ נ' עיריית טירה (לא פורסם, 3.4.2008) בפסקה 15]. כפי שהוסבר לעיל, במסגרת המחאת הזכות הועברה הבעלות בה לידי הנמחה, ומערכת היחסים בין הממחה לחייב אינה רלוונטית יותר. יתרה מכך, נקבע בפסיקה כי החייב אינו יכול לפרוע את חובו לממחה לאחר שנודע לו על ההמחאה, ואם יעשה כן יהיה עליו לפרוע בשנית לנמחה [ראו: עניין ערן טורס בעמ' 129; לרנר, המחאת חיובים בעמ' 313-311].

 

 

 

 

בנוסף, המערערת העלתה טענות באשר לתוקפן של הוראות התשלום נוכח חוק יסודות התקציב. צדק בית המשפט המחוזי עת קבע כי טענות אלה כלל לא הוכחו. למעלה מן הצורך אציין כי נראה שטענותיה של המערערת בהקשר זה מופנות כלפי עסקת היסוד שנערכה בינה לבין החברה הקבלנית והאישורים הדרושים לעריכתה, וכאמור לעיל אין לעסקה זו חשיבות להכרעה בעניין שלפנינו.

 

 

 

 

סבורני כי בנסיבות העניין משבחרה המערערת שלא להעיד כל עד, ויתרה באופן כמעט מוחלט על הבאת ראיות ונמנעה מליתן כל הסבר המניח את הדעת לעריכתן של אחת עשרה הוראות תשלום, המורות באופן בלתי חוזר לבנק לשלם למשיבה את הסכומים הנקובים בהן, אין לה אלא להלין על עצמה. נוכח התמונה הראייתית שנפרסה לפני בית המשפט המחוזי, אשר כדבריו לא הייתה חפה מקשיים ראייתיים, סבורני כי בצדק נקבע כי עלה בידי המשיבה להוכיח את תביעתה ברמת הוכחה הנדרשת בהליך האזרחי. כאמור, על מנת שתזכה בתביעתה היה על המשיבה להטות את מאזן ההסתברויות לטובתה, כך שגרסתה תהיה מתקבלת יותר על הדעת מגרסת המערערת, ובנסיבות המקרה אני סבור כי עלה בידה לעשות זאת.

 

 

 

 

28. עוד טוענת המערערת כי יש להתערב בהוצאות שנפסקו לחובתה בפסק הדין. נוכח ההלכה כי פסיקת הוצאות מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית כאשר ערכאת הערעור תמעט להתערב בקביעתה, ונוכח התנהלות המערערת כפי שפורטה לעיל, סבורני כי אין מקום להפחית מן ההוצאות שהושתו עליה על ידי בית המשפט המחוזי [ראו: ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391, 395 (2005); ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט(2) 233, 247 (1995)].

 

 

 

 

29. נוכח כל האמור לעיל אמליץ לחבריי לדחות את הערעור שלפנינו ולהורות למערערת לשאת בהוצאות המשיבה בסך 50,000 ש"ח. משכך, עיכוב הביצוע החלקי של פסק הדין שהוטל על ידי בית משפט זה ביום 24.2.2010 מבוטל.

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

 

 

 

השופט נ' הנדל:

 

 

 

אני מסכים לדעת חבריי, פרט לשתי הערות שאופיין כללי. משמע, שאין בהן כדי להשפיע על התוצאה במקרה הנידון, אך יש בהן כדי להשליך על מקרים אחרים.

 

 

 

 

ההערה הראשונה נוגעת לקביעה בפסקה 26 לפיה "נקבע בפסיקה כי מאחר שהסכם ההמחאה נעדר כל דרישה פורמלית, די בראיה קלושה כדי להצביע על כריתתו של הסכם זה". דעתי שונה.

 

 

 

 

דרישות פורמליות לחוד ורמת ההוכחה לחוד. רוצה לומר, הגם שצודקת הקביעה כי אין דרישה פורמלית קונסטיטוטיבית למרכיב כזה או אחר מעבר לעצם ההסכמה על ההמחאה, הנטל הראייתי בדבר הוכחת ההמחאה הינו על פי מאזן ההסתברות, כמקובל במשפט האזרחי.

 

 

 

 

הערתי השנייה נוגעת אף היא לדיני המחאת זכויות. חברי כתב כי "מתן הודעה לחייב על ההמחאה איננה הכרחית לשכלולה של העברת הבעלות בזכות מן הממחה לנמחה". אף שיש שחלקו על עמדה זו (ראה מאמרה של המשנה לנשיא בדימוס, מ' בן-פורת "האומנם המחאה היא עסקה ריאלית" משפט ועסקים ה 161 (2006)), זו אכן עמדתה המסורתית של הפסיקה הישראלית (ע"א 471/73 מקבלי נכסים זמניים ומנהלים נ' אלסינט בע"מ, פ"ד כט(1), 121). ברם, יש לציין כי אף לגישה זו ישנן השלכות בלתי-מבוטלות להודעה לחייב ולאי-הודעתו. כך עולה מסעיפים 2(א), 2(ב), 2(ג) ו-4 לחוק המחאת חיובים התשכ"ט-1969. כאמור, אין לכך השלכות למקרה הנידון, ועל כן אין צורך להרחיב כאן מעבר לכך.

 

 

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

 

 

 

 

 

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

 

 

 

 

מצטרף אני לפסק דינו של חברי השופט י' דנציגר ולהערותיו של חברי השופט נ' הנדל.

 

 

 

 

 

 

המשנה לנשיאה

 

 

 

 

 

 

 

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר.

 

 

 

 

ניתן היום, ה' באייר תשע"א (9.5.2011).

 

 

 

 

 

 

המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

_____________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09083850_W12.doc חכ

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il