2272/11

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים י' שנלר, ד"ר ק' ורדי ו-ד' רוזן) מיום 7.2.2011 בע"א 2324/08, בע"א 2233/08 ובע"א 2347/08 בו התקבל ערעור המשיבים 1 ו-2 על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת ר' ערקובי) בת.א. 58031/01 מיום 7.7.2008.

רקע והליכים קודמים

1.        המשיבה 1 הגישה תביעה בסדר דין מקוצר לפינוי ולסילוק יד כנגד המבקשת והמשיב 3. לתביעה צורף המשיב 2 כתובע. במסגרת התביעה נטען כי ביום 31.1.1984 נחתם הסכם בין המשיבה 1 למדינת ישראל לפיה למשיבה 1 זכות השכירות והחזקה הבלעדית במקרקעין מסוימים (להלן: המקרקעין) לתקופות מתחדשות. כן נטען כי ביום 15.5.2003 נערך הסכם נוסף לפיו תשיב המשיבה 1 את המקרקעין למשיב 2, השבה שהתבצעה בפועל כשנה לאחר מכן. עוד נטען כי בשנת 1995 החלו המבקשת, בעלה המנוח (להלן: המנוח) והמשיב 3, שהוא אחיו של בעלה המנוח, לבצע עבודות בניה במקרקעין וכי המבקשת והמנוח עבור להתגורר במקום ויחד עם המשיב 3 הקימו על המקרקעין מבנים. נטען כי פעולות אלה בוצעו ללא כל זכות שבדין ותוך הפרת זכויות המשיבים 1 ו-2. בנוסף צויין במסגרת התביעה כי התקיימו הליכים פליליים כנגד המנוח בשנת 1995 בגין הבניה שבוצעה במקרקעין במסגרתם ניתן צו הריסה. על יסוד האמור, נטען כי המבקשת והמשיב 3 פלשו למקרקעין ויש לפנותם. כן נטען כי הם אינם זכאים לפיצוי בגין השקעותיהם ולחלופין כי יש לקזז מסך הפיצוי את שווי השימוש במקרקעין.

2.        המבקשת טענה כי היא מחזיקה במקרקעין בהמשך להחזקת המנוח וזאת מתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת ועל כן אין מקום להורות על פינוייה. לחלופין, טענה כי היא זכאית לקבל פיצוי בדרך של דמי פינוי שיש לקבוע את שווים על פי שווי המקרקעין או לחלופין כשווי ההשקעות במקרקעין. בנוסף, נטען כי המשיבים 1 ו-2 אינם זכאים לקבל דבר בגין השימוש במקרקעין מאחר שלא דרשו כל דמי שימוש במשך שנים. לבסוף, נטען כי המשיבים 1 ו-2 לא הוכיחו את זכותם לחזקה או לבעלות במקרקעין.

3.        בית משפט השלום קבע כי המשיבים 1 ו-2 הוכיחו את בעלותם ואת זכותם להחזיק במקרקעין בתקופות הרלבנטיות. עוד נקבע כי המבקשת והמשיב 3 לא קיבלו רשות להחזיק במקרקעין או להקים עליהם מבנים כלשהם. נוכח שתיקת המשיבים 1 ו-2 במהלך השנים הוסיף בית משפט השלום וקבע כי מעמד המבקשת והמשיב 3 היה מעמד של ברי רשות מכללא וכי יש לראות בהגשת התביעה כביטול הרשות. משכך, נקבע כי על המבקשת והמשיב 3 לפנות את המקרקעין.

           יחד עם זאת, התנה בית משפט השלום את פינוי המבקשת והמשיב 3 בתשלום פיצוי בסך של 400 אלף ש"ח בגין השקעות המבקשת והמשיב 3 במקרקעין (85% מסך הסכום למבקשת ו-15% למשיב 3). לעניין זה נקבע כי המבקשת והמשיב 3, וכן המנוח, החזיקו במקרקעין מאז שנת 1980 והשקיעו בהם השקעות שונות לרבות הקמת עסק ובית מגורים. כן נקבע כי המשיבים 1 ו-2 נקטו במדיניות של "שב ואל תעשה" במובן זה שהם לא נקטו כל פעולה לסילוק המבקשת, המשיב 3 והמנוח במשך כל אותן שנים ארוכות בהן הם החזיקו במקרקעין.

4.        המשיבים 1 ו-2 וכן המבקשת הגישו ערעורים על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. המשיבים 1 ו-2 השיגו על חיובם בפיצוי המבקשת והמשיב 3. המשיבה 1 הוסיפה וטענה לחלופין כי יש להפחיתו לשווי המחוברים אשר הינם חסרי כל ערך מאחר שהם מיועדים להריסה. לכל היותר, כך נטען, שווים של המחוברים לא עולה על סך של 17,830 דולר ארה"ב. לבסוף, נטען כי שווים של המחוברים "נבלע" בשווי דמי השימוש שהיה על בית המשפט השלום לחייב את המבקשת והמשיב 3 בתשלומם בגין השימוש במקרקעין ממועד הגשת התביעה ועד מועד מתן פסק הדין.

           המבקשת טענה כי בית משפט השלום טעה בקביעתו כי המשיבה 1 הוכיחה את זכותה במקרקעין ובקביעתו כי היא בעלת רשות מכללא בלבד במקרקעין. עוד טענה המבקשת כי בית משפט השלום טעה כשלא מינה אפוטרופוס לדין לבנה הקטין שכן הוא בעל זכויות משל עצמו במקרקעין מחמת היותו יורשו של המנוח. בנוסף, השיגה המבקשת על שיעור הפיצוי שנקבע וטענה כי יש להעמידו על סך שיאפשר לה למצוא דיור חלופי או לחייב את המשיבים 1 ו-2 להעמיד לה דיור חלופי.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5.        בית המשפט המחוזי קיבל את ערעוריהם של המשיבה 1 והמשיב 2 ודחה את ערעור המבקשת.

           באשר לפינוי המקרקעין, קבע בית המשפט המחוזי, כפי שקבע בית משפט השלום, כי מעמד המבקשת, המנוח והמשיב 3 היה של ברי-רשות מכללא וכי עם הגשת התביעה בוטלה זכותם של המבקשת והמשיב 2 לחזקה.

           באשר לפיצויים שנפסקו, קבע בית המשפט המחוזי, לאחר שסקר את היקף ההשקעה מצד המבקשת והמשיב 3 במקרקעין במהלך השנים הרלבנטיות כמו גם את התנהלות המשיבה 1 והמשיב 2 במהלך אותה התקופה, כי למבקשת ולמשיב 3 אין כל זכות לפיצוי בגין ביטול הרשות.

           בהקשר זה נקבע כי היה מקום לקבוע כי הבניה העיקרית במקרקעין החלה לכל המוקדם בשנת 1994 ולא בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת. כן נקבע כי מיד לאחר שהחלה הבניה העיקרית נעשתה פנייה מצד המשיבה 1 למנוח וננקטו הליכים משפטיים להפסקת הבניה בעקבות תלונות המשיבה 1. כן הוסיף בית המשפט המחוזי ועמד על התנהלות המנוח, שהתעלם מהוראות הדין, מעמדת הזכאים להחזיק במקרקעין ומהוראות צו מנהלי מפורש שהוצא לפיו יש להרוס את המבנים שהוקמו, ועל כן קבע כי למנוח לא הייתה כל הסתמכות על יסוד התנהלות המשיבה 1. נוכח האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי על אף ששיקולי צדק יכולים במקרים מסויימים להביא להכרה בזכות לפיצויים בגין ביטול רשות, הרי שבמקרה זה שיקולי צדק מחייבים דווקא שלילת ההכרה בזכות לפיצויים.

           למעלה מן הצורך, הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע כי אף אם היה מקום לקביעת פיצוי, הרי שיש ממש בטענות המשיבים 1 ו-2 באשר לקיזוז דמי השימוש הראויים ובאשר לשיעור הפיצוי.

           לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי, לעניין מינוי אפוטרופוס לדין לבנם הקטין של המבקשת והמנוח כי לא היה מקום לטיעון מצידו שכן המדובר במתן רישיון, זכות אישית שאינה עוברת בירושה ועל כן אינה מקימה זכאות לפיצוי לקטין.

           מכאן בקשת רשות הערעור.

טענות המבקשת

6.        במסגרת הבקשה טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי טעה כשהתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית משפט השלום באשר למועד בו נכנסו המבקשת והמנוח למקרקעין ובאשר למועד בו נעשתה הבניה העיקרית במקרקעין. כן שבה המבקשת על טענתה כי המנוח והיא היו בעלי מעמד של ברי רשות בלתי הדירה ולא ברי רשות מכללא. בנוסף, משיגה המבקשת על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה היא אינה זכאית לפיצויים בגין ההשקעות במקרקעין ומוסיפה וטוענת כי בית המשפט המחוזי התעלם מאינטרס הציפייה של המבקשת והמנוח נוכח התנהלות המשיבים 1 ו-2. המבקשת טוענת כי שיקולי צדק דווקא מחייבים פסיקת פיצוי ומוסיפה וטוענת לעניין שיעור הפיצוי המגיע לה לשיטתה.

דיון והכרעה

7.        דין בקשת רשות הערעור להידחות, אף ללא קבלת תגובת המשיבים. כידוע, רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן רק באותם המקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים להליך [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)]. איני סבור כי המקרה שלפני נמנה על אותם המקרים ולמעשה, המבקשת עצמה אינה טוענת כי הבקשה מעוררות שאלות החורגות מגדר הסכסוך הקונקרטי.

           ככל שבקשת רשות הערעור נוגעת להתערבותו של בית המשפט המחוזי בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט השלום, הרי שהתערבות זו לכשעצמה אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" [ראו: רע"א 7510/07 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ נ' עו"ד דוד הורביץ (לא פורסם, 9.9.2007), פסקה ז' להחלטתו של השופט א' רובינשטיין; רע"א 10842/06 לסקר נ' הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 5.2.2009), פסקה 6 לפסק הדין, וכן ראו: שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית-מבוא ועקרונות יסוד 213 (מהדורה שנייה, 2008)]. 

           באשר להשגת המבקשת על הקביעה כי מעמדה במקרקעין היה של ברת רשות מכללא, סבורני כי קביעה זו תחומה לנסיבות המקרה (השוו: רע"א 6624/97 עינצ'י נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 13.1.1998); רע"א 8132/05 שממה נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 27.9.2005)]. ממילא סבור אני כי הקביעה בנוגע למעמד המבקשת, המנוח והמשיב 3 עולה בקנה אחד עם ההלכה בעניין זה [ראו: ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית-כנסת ובית-מדרש, פ"ד לא(3) 210, 214 (1977), ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבורית-מדינת ישראל (לא פורסם, 21.3.2007), פסקאות 13-10 לפסק הדין (להלן: עניין דיאמנשטיין)]. אדגיש כי על אף משך הזמן הממושך בו החזיקו המבקשת, המנוח והמשיב 3 במקרקעין, איני סבור כי מקרה זה נמנה על אותם המקרים הנדירים בהם התנהלות המשיבים 1 ו-2 יצרה אצלם ציפייה כה משמעותית עד כי יש לקבוע כי המדובר ברשות בלתי הדירה.

           אף קביעתו של בית המשפט המחוזי כי שיקולי צדק אינם מחייבים תשלום פיצויים למבקשת בגין השקעותיה מהווה יישום של ההלכה בעניין ואין קביעה זו חורגת מגדר נסיבות המקרה [להלכה בעניין זה ראו: ע"א 1156/02 חיר נ' לידאי, פ"ד נז(3) 949 (2003) וכן ראו בעניין דיאמנשטיין, בפסקאות 14-9; רע"א 9212/05 מעודה נ' חברת מפעלי בתים משותפים בגוש 6135 בע"מ (לא פורסם, 23.11.2006)]. אעיר כי בשים לב לממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי -לפיהם המבקשת והמנוח החלו לעשות שימוש במקרקעין בשנת 1994; לפיהם ככל שהראיות שהובאו מלמדות על בניית מבנים, להבדיל מסככות זנוחות, קודם לשנת 1995, הרי שמי שבנה אותם היה המשיב 3 ולא המבקשת או המנוח; ולפיהם המבקשת 1 נקטה בצעדים בסמוך לכניסתם של המנוח והמבקשת למקרקעין - איני סבור כי שיקולי צדק מחייבים את פיצוי המבקשת. בנוסף אציין כי בצדק נתן בית המשפט המחוזי משקל לכך כי חלק מן המבנים נבנו לאחר שהוצא צו הריסה בשנת 1995 וכי אף המבנים שהיו קיימים במועד זה לא נהרסו כמתחייב על פי הצו.

8.        נוכח האמור, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיבים, איני עושה צו להוצאות.

           ניתנה היום, ‏ל' בניסן התשע"א (4.5.2011).

_________________________