ייצוג בהליכים משפטיים, המתנהלים כנגד בעל המניות השני בחברה במקביל להיותו דירקטור בחברה זו בחברות הבת שלה משום פעולה לכאורה שיש בה חשש לנגוד עניינים

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים

 

עת"מ 2030-08 אינדיג נ' ועד מחוז ת"א של לשכת עו"ד ואח'

 

 

בפני כב' השופטת שרה ברוש

 

 

העותר

חיים אינדיג

נגד

 

המשיבים

1.ועד מחוז ת"א של לשכת עו"ד

2.מר אפרים נוה , עו"ד יו"ר ועדת האתיקה

3.גלעד וקסלר

 

פסק דין

 

מבוא

1. עתירה לפי חוק חופש המידע תשנ"ח-1998 (להלן: "חוק חופש המידע" או "החוק") להורות למשיבים למסור לעותר פרטי מידע הנוגעים לקובלנה משמעתית שהגיש המשיב 1 כנגדו.

 

2. ברקע הקובלנה, סכסוך עסקי בין שני בעלי המניות של חברת פרמייר קלאב בע"מ (להלן: "חברת פרמייר" או "פרמייר"), מר ניסן חקשורי ומר משה בובליל, המנהלים זה כנגד זה הליכים משפטיים התלויים ועומדים בבתי המשפט.

העותר מונה כדירקטור בחברת פרמייר ובמספר חברות בת שלה, לפי החלטת בית המשפט המחוזי בת"א (כב' השופט זפט), מיום 27.1.05. במקביל, ייצג העותר את מר חקשורי בתביעה שהגיש כנגד מר בובליל, ואשר ערעור על פסק הדין שניתן בה נדון, נכון למועד הגשת העתירה, בבית המשפט העליון.

 

3. בחודש מרץ 2005, הגיש מר בובליל בשם פרמייר שאילתא לועדת האתיקה של המשיב 1 בה הוצגה השאלה, האם כהונת העותר כדירקטור בקבוצת החברות של פרמייר, במקביל לייצוגו של מר חקשורי בתביעה, יש בהם משום "ניגוד עניינים", האסור לפי כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין.

העותר לא הגיש את תגובתו לשאילתא, לטענתו, עקב תקלה.

החלטת ועדת האתיקה התקבלה ביום 15.5.05, ובין היתר, נקבע בה:

"ע"ס החומר שלפניה היתה ועדת האתיקה בדעה שייש בייצוג בעל הזכויות של חברת פרמייר קלאב בע"מ במקביל להיותך דירקטור בחברה זו בחברות הבת שלה משום פעולה לכאורה שיש בה חשש לנגוד עניינים. נוכח האמור לעיל אינך רשאי לייצג את בעל הזכויות נגד החברה הנ"ל בתביעות המתבררות" (נספח ב' לעתירה).

עתירה שהגיש העותר כנגד ההחלטה (עת"מ 2285/06), נדחתה על ידי כב' השופט ורדי ביום 8.1.07 (נספח א' לתגובת המשיבים). העותר חזר בו מערעורו לבית המשפט העליון על פסק דינו של השופט ורדי (עע"מ 1543/07)).

 

משהמשיך העותר לשמש בתפקידו כ"דירקטור" במקביל לייצוג של מר חקשורי, הגיש המשיב 1 קובלנה, בתוקף תפקידו לפי סעיף 63 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: "חוק לשכת עורכי הדין"), לפני תיקון מס' 32 (כתב הקובלנה המקורי, נספח ג').

 

4. ביום 19.7.07 קיבל בית הדין המשמעתי המחוזי במחוז תל-אביב והמרכז (להלן: "בית הדין"), החלטה בבקשת העותר למחוק חלק מסעיפי הקובלנה, בטענה כי נשללה לגביהם זכות הטיעון הנתונה לו לפי הוראת סעיף 1 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), התשכ"ב-1962 (נספח ד' לעתירה). בהחלטתו, קבע בית הדין, כי יש לרפא את הפגם על ידי מתן זכות תגובה לעותר, ביחס לאמור בסעיפים שאת מחיקתם ביקש.

בעקבות החלטת בית הדין, החלה מסכת של התכתבויות בין העותר ובין המשיבים.

בתחילה, פנה בא כוח העותר, עו"ד יחיאל כשר, אל המשיב 1, וביקש לבחון מחדש את עצם ההחלטה לנקוט בהליך המשמעתי כנגד מרשו (נספח ה' לעתירה). בתגובה לפנייה זו נדחתה פניית העותר על כל חלקיה. במכתבו מיום 23.10.07, מסר מנכ"ל המשיב 1, יצחק אלדובי, לבא כוח העותר, כי התקיים דיון בפניית העותר והוחלט לדחותה בשל הנימוקים המפורטים באותו מכתב (נספח א' לנספח א' לעתירה).

 

5. לאחר תגובה זו, החל גל פניות נוסף של העותר, שאין מקום לפרטו במסגרת זו (ראו, נספחים ב'-ח' לנספח א' לעתירה). במכתב האחרון באותו סבב התכתבויות בין הצדדים, מיום 18.2.07, הודיע עו"ד אפרים נוה, יו"ר ועדת האתיקה, כי לקראת הדיון בפניית העותר שהתקיים, לפי האמור במכתב זה, ביום 17.10.10, קבלו חברי הוועד המחוזי "חוות דעת פנימיות" העוסקות בעניינים האמורים להיות נדונים באותו דיון (להלן: "חוות הדעת הפנימיות").

בעקבות כך, פנה העותר ביום 15.4.08, אל המומנה על חופש המידע אצל המשיב 1, עו"ד דניאל וקסלר, המשיב 3, בבקשה למסור לידיו את אותן "חוות דעת פנימיות".

בתשובתו של המשיב 3 מיום 13.5.08, סורבה הבקשה בנימוק, כי אין חובה למסור לעתור את "חוות הדעת הפנימיות", בהתאם לסעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע.

העותר פנה בעתירה זו, להורות למשיבים למסור את חוות הדעת הפנימיות, ובנוסף להורות למשיבים להשיב על שאלתו, על יסוד מה נכתב האמור במכתבו של מר יצחק אלדובי מיום 23.10.07. (יוער, כי בתגובת העותר לסיכומים המשלימים של המשיבים, הודע לי כי שלב הסיכומים בבית הדין המשמעתי הסתיים ביום 17.6.09 והצדדים ממתינים לפסק דינו של בית הדין).

 

6. בטרם אפרט את נימוקי העתירה, ותגובת המשיבים, אסקור, בקיצור, את הוראת סעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע ואת הפסיקה הרלבנטית לגביו.

 

המסגרת הנורמטיבית

7. זה לשונו של הסעיף נושא הדיון בעתירה זו:

"9. (ב) רשות ציבורית אינה חייבת למסור מידע שהוא אחד מאלה:...

(4) מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהן או יועציהן, או של דברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי, וכן חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה, למעט התייעצויות הקבועות בדין".

בשונה מן הסייגים הקטגורים שבסעיף 9(א) לחוק, אין הסייגים בסעיף 9(ב) אוסרים על מסירת מידע, אלא קובעים סוגי מידע שהרשות, על פי שיקול דעתה, אינה חייבת למוסרם.

 

תכלית הסייג בסעיף 9(ב)(4), היא הגנה על תהליכי קבלת ההחלטות של רשויות ציבוריות ומתן אפשרות לאנשי הרשות ועובדיה לקיים דיונים כנים ללא חשש לחשיפת תוכנם בפומבי.

8. על תכלית זו של הסייג, עמדה כב' השופטת א' חיות בעע"ם 9135/03 המועצה להשכלה גבוה ואח' נ' הוצאת עיתון הארץ (להלן: "פרשת המועצה להשכלה גבוהה") (לא פורסם, ניתן ביום 19.1.06) [פורסם בנבו] , באומרה:

"מתן אפשרות לעובדי הרשות לקיים ביניהם דיאלוג פתוח וגלוי, בלא חשש כי דברים שייאמרו על ידם בדיונים פנימיים או בחוות דעת פנימיות ייחשפו לעין כל, נועד אפוא להגן על איכות החלטותיהן של רשויות הציבור ועל האפקטיביות של תהליך קבלתן וזוהי התכלית המרכזית שביסוד הסייג".

 

9. וכך גם, מתוך דברי ההסבר להצעת החוק המתייחסים לסייג, בהם צוין:

"לשם ביצוע תפקידיה מקיימת רשות ציבורית דיונים פנימיים או תחקירים פנימיים ועובדיה מכינים חוות דעת שונות, החיוניות לשם גיבוש מדיניות וקבלת החלטות. חלק מחוות הדעת מבשילות לכדי מדיניות מחייבת וחלקן נגנזות. הערכה מקובלת היא, כי לא ניתן לקיים דיונים כנים במסגרת פעילותה של הרשות, אלא אם כן יובטח מעטה מסוים של חיסיון לתהליך גיבוש שיקול הדעת של הרשות ולתהליך הביקורת הפנימית של הרשות" (ה"ח תשנ"ז, 404).

 

10. עם זאת, האינטרס הציבורי להגן על תהליך קבלת ההחלטות ואיכותן, אינו חזות פני הכל. בפרשת המועצה להשכלה גבוהה הנ"ל, קבעה כב' השופטת חיות, כי הרשות אינה רשאית לסרב למסור מידע הנוגע לדיונים פנימיים מטעם זה של ההגנה על תהליך קבלת ההחלטות, בלבד. על הרשות, כך נקבע, לבחון את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, ובכל מקרה ומקרה, למצוא לפי נסיבותיו את נקודת האיזון בין האינטרס הציבורי שבחיסוי המידע ובין האינטרס הציבורי והפרטי בחשיפתו.

כך סיכמה כב' השופטת חיות את גישתה:

"הרשות אינה יכולה לסרב למסירת המידע שנתבקש תוך הישענות בלעדית על האינטרס הציבורי הכללי הקיים בשמירה על כנות הדיונים ועל האפקטיביות שלהם. סירוב כזה הופך בפועל את הסייגים דוגמת הסייג שבסעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע לסייגים מוחלטים שאינם מאפשרים הפעלת שיקול דעת בכל מקרה נתון והדבר אינו מתיישב עם לשונם של ההסדרים הסטטוטוריים שנסקרו וחשוב מכך, הדבר אינו מתיישב עם התכלית הכללית שביסוד הסדרים אלה החותרים להגשים את עקרון חופש המידע בכל הנוגע לפעילותן של רשויות ציבוריות" (ראו גם לאחרונה, בג"ץ 7793/05 אוניברסיטת בר-אילן נ' בית הדין הארצי לעבודה ירושלים (טרם פורסם, ניתן ביום 31.1.11) [פורסם בנבו] ).

 

11. סעיף 10 לחוק חופש המידע, מפרט את הקווים המנחים, באשר להפעלת שיקול הדעת של הרשות, בקובעו:

"בבואה לשקול סירוב למסור מידע לפי חוק זה, מכוח הוראות סעיפים 8 ו-9, תיתן הרשות הציבורית דעתה, בין היתר, לענינו של המבקש במידע, אם ציין זאת בבקשתו, וכן לענין הציבורי שבגילוי המידע מטעמים של שמירה על בריאות הציבור או בטיחותו, או שמירה על איכות הסביבה".

 

סעיף 11 לחוק, מעגן את עיקרון המידתיות שבשיקול הדעת של הרשות למסור את המידע, ומאפשר לה למסור מידע חלקי וכן למסור מידע בתנאים:

"היה המידע המבוקש מידע אשר הרשות הציבורית רשאית או חייבת שלא למסרו כאמור בסעיף 9, וניתן לגלות את המידע, ללא הקצאת משאבים בלתי סבירה או הכבדה ניכרת על פעולתה של הרשות, תוך השמטת פרטים, תוך עריכת שינויים או תוך התניית תנאים בדבר דרך קבלת המידע והשימוש בו, תמסור הרשות את המידע בהשמטות, בשינויים או בתנאים המחויבים, לפי הענין; נעשו השמטות או שינויים כאמור, תציין זאת הרשות, אלא אם כן אין לגלות עובדה זו, מהטעמים המפורטים בסעיף 9(א)(1)".

 

12. כב' השופטת חיות, בפרשת המועצה להשכלה גבוהה, הוסיפה קווים מנחים וכללים להפעלת הסמכות, בקובעה, כי השיקולים הנזכרים בסעיף 10 לחוק, אינם השיקולים היחידים הצריכים להדריך את הרשות בהפעלת סמכות, אך אזכורם בסעיף, נועד לסמן לרשות, כי עליה לייחס משקל ראוי לשיקולים אלה בטרם תסרב למסור מידע. שיקול מרכזי בסעיף 10 הוא ענינו של המבקש במידע, כך, לפי קביעת כב' השופטת חיות, "אם הצביע מבקש המידע על ענייננו הפרטי במידע המבוקש, יש בכך משום נימוק כבד-משקל המטה את כפות המאזניים אל עבר מסירת המידע".

כב' השופטת חיות קבעה, גם, כי לא מוטל על הרשות להצביע כי נגרמה או עלולה להיגרם "פגיעה מיוחדת" בחשיפת המידע, וכי נוסחת האיזון המגולמת בסייגים בסעיף 9(ב) היא נוסחת איזון גמישה, הצריכה להתחשב בנתוניו ובנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

כב' השופטת חיות סברה, כי אין מקום לקבוע נטלי הוכחה על מבקש המידע אל מול הרשות, וכי על הרשות לטפל בבקשה לפי כללי המשפט המנהלי. כך מתוך פרשת המועצה להשכלה גבוהה:

"רשות ציבורית המתבקשת למסור מידע באחד העניינים שלגביהם חל איזה מן הסייגים שבסעיפים 8 או 9 לחוק חופש המידע, צריכה לטפל בבקשה זו על פי כללי המשפט המינהלי בהם היא מחויבת בכל פעולותיה. אחד הכללים החשובים בהקשר זה קובע כי על רשות ציבורית להפעיל את שיקול הדעת המסור לה בסבירות".

 

 

13. הסבירות בהקשר זה, משמעותה, לפי קביעת כב' השופטת חיות, כי על הרשות לאתר ולבחון את מכלול השיקולים הצריכים לעניין ולאזן ביניהם, תוך הסתייעות בכללים שנקבעו בסעיפים 10 ו-11 לחוק חופש המידע. הרשות, כך קבעה כב' השופטת חיות בהמשך, "אינה רשאית להסתפק בסירוב לקוני לבקשה למסירת מידע ועליה לפרט את הטעמים לכך, על מנת לאפשר למבקש המידע לעמוד על טעמים אלה ולשקול את מהלכיו. פירוט הטעמים לסירוב מאפשר גם לבית המשפט לעמוד על השיקולים ששקלה הרשות ועל האיזון הפנימי שערכה לגביהם, בהעבירו את ההחלטה תחת שבט ביקורתו".

 

14. עוד הבהירה כב' השופטת חיות, כי הביקורת השיפוטית על החלטות הרשות לפי חוק חופש המידע, מתבצעת בשני רבדים.

אשר לרובד הראשון, נאמר כי "ראשית, בוחן בית המשפט האם החלטת הרשות לסרב למסור מידע מכוח סעיפים 8 או 9 לחוק, מקיימת את אמות המידה הנדרשות על פי המשפט המינהלי, דהיינו האם ההליך שבמסגרתו נתקבלה היה תקין והוגן והאם ההחלטה סבירה ומידתית בנסיבות העניין".

ברובד השני, מעניק סעיף 17(ד) לחוק חופש המידע, סמכות לבית המשפט להורות על מסירת המידע, גם אם התקיימו בהחלטת הרשות שלא למוסרו, אמות המידה של המשפט המנהלי. כך קובע סעיף 17(ד) לחוק חופש המידע:

"על אף הוראות סעיף 9, רשאי בית המשפט להורות על מתן מידע מבוקש, כולו או חלקו ובתנאים שיקבע, אם לדעתו הענין הציבורי בגילוי המידע, עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה, ובלבד שגילוי המידע אינו אסור על פי דין".

 

והסבירה כב' השופטת חיות בפרשת המועצה להשכלה גבוהה:

"למעשה, מאפשר סעיף 17(ד) לבית המשפט להחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו שלו 'על אף הוראות סעיף 9', ולהורות על גילוי המידע אף אם לא נמצא בשיקול דעתה של הרשות כל פגם שהוא על פי מבחני המשפט המינהלי".

 

טענות הצדדים

15. העותר הסתמך על ההלכה שנקבעה בפרשת המועצה להשכלה גבוהה, וטען, כי הנמקתו של המשיב 3 לסירובו להמציא את החומר בשל הגדרתו הגורפת כ"חוות דעת פנימיות" אינה מספיקה. המשיבים לא שקלו את מכלול השיקולים הצריכים לעניין ולא ערכו את האיזון הדרוש לפי הלכת המועצה להשכלת גבוהה. בסירובם הסתמכו המשיבים על האינטרס הציבורי להגן על האפקטיביות של תהליך קבלת ההחלטות, ללא חשש לחשיפת תוכן הדיונים הפנימיים הנערכים במסגרתו, וזאת מבלי לאזנו אל מול האינטרס של העותר בחשיפת החומר.

העותר הוסיף וטען, כי ברצונו לבחון את החומר שעמד בפני מקבלי ההחלטות בעניינו, ואשר נוגע להליכים המשמעתיים המתנהלים נגדו. ההחלטות בעניינו של העותר התקבלו ללא תיעוד בפרוטוקולים (ראו פרוטוקול הישיבה מיום 17.10.07, שצורף למכתב המשיב 3 מיום 13.5.08, נספח ו' לעתירה). ההחלטות לגופן, כך העותר, הן "על פניהן החלטות תמוהות הטעונות הסבר", ואין לדעת האם מקבלי ההחלטות היו מודעים להחלטת בית המשפט (כב' השופט זפט) למנותו לדירקטור, תוך דחיית טענותיו של מר בובליל בענין "ניגוד העניינים". עוד ציין העותר, כי המשיב 1 מציג את תביעתו של מר חקשורי כתביעה נגד חברת פרמייר, אולם הלכה למעשה, המדובר בתביעה שעניינה סילוקו של מר בובליל מתפקידיו בחברות הנמנות על קבוצת פרמייר. על כן, יש חשיבות רבה לשאלה, כיצד הוצגה התביעה, ומענה לשאלה זו מצוי בחומר המבוקש.

 

16. אשר לזכותו של העותר לקבל תשובה לשאלה לגבי האמור במכתבו של מר יצחק אלדובי מיום 23.10.07, טען העותר כי חוק חופש המידע אינו מוגבל למידע המתועד בצורה כלשהי, וכולל גם את הזכות לקבל מענה לשאלות. זכותו זו, מקורה בהלכה הפסוקה עוד בטרם נחקק חוק חופשע המידע, שעיגנה את זכותו של אדם לקבל מידע מן הרשות, הנוגע לעניינו שלו (בג"צ 337/66 עזבון קלמן נ' ועדת השומה שליד עיריית חולון, פ"ד כא(1) 69, וכן, בג"צ 142/70 בנימין שפירא נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד כח(1) 325).

 

17. על אף שמלכתחילה התבסס סירובם של המשיבים למסירת המידע על סעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע, טענו אלה בתגובתם, כי חוק זה, אינו חל על פנייתו של העותר לקבלת מידע. זאת, הן משום אופיו של הגוף ממנו התבקש המידע, כגוף בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית, והן משום מעמדו של מבקש המידע כ"נאשם" בהליך משמעתי.

לטענת המשיבים, המשיב 1, בתוקף סמכותו לבדוק תלונות ולהחליט אם לנקוט בהליך משמעתי או לגנוז תלונות, פועל כגוף שיפוטי או מעיו שיפוטי, ועל כן אין לראותו כ"רשות ציבורית" כהגדתה בסעיף 2 לחוק. הסעיף מוציא מתחולת ההגדרה, בין היתר, "גופים אחרים בעלי סמכות שפיטה על פי דין" לגבי "תוכנו של הליך משפטי" המתקיים בהם. כפי שאין לתת לבעל דין לעיין בתרשומות ובחוות דעת של שופט בטרם פסק את דינו, כך אין לעותר זכות עיון, במידע הקשור לתהליך קבלת החלטה בעניינו.

 

18. אשר למעמדו של מבקש המידע, טענו המשיבים, כי העותר אינו "סתם אדם מהציבור" המתעניין בפעולות רשות ציבורית, אלא "נאשם בהליך משמעתי" המבקש חוות דעת פנימיות שניתנו במסגרת תלונות נגדו ולקראת החלטה בהן. על כן, יש להשוות את זכותו של העותר לזכותו של נאשם במשפט פלילי, לעיין בחומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב- 1982 (להלן: "החסד"פ). הפסיקה קבעה, כי לנאשם בהליכים פליליים, אין זכות לעיון בחוות דעת פנימיות של המדינה, שנערכו בעת חקירת העבירות לקראת החלטת הפרקליטות על העמדה לדין. התכלית למניעת זכות העיון בחוות דעת פנימיות היא האינטרס הציבורי לאפשר לאנשי אכיפת החוק להביע את דעתם בחופשיות, מבלי לחשוש שדבריהם יגיעו לידי גורמים חוץ מערכתיים. תכלית זו, לטענת המשיבים, קיימת ביתר שאת בהליכים משמעתיים בלשכת עורכי הדין. הליכים אלה, מוסדרים ומפוקחים במצוות המחוקק באופן עצמאי על ידי עורכי דין, הנבחרים על חברי הלשכה במחוז תל-אביב. במצב דברים זה, מתן פומבי לחוות דעתם של חברי המשיב 1, העוסקים בהליכים המשמעתיים, יחשוף אותם ללחצים בלתי ראויים מצד הנילונים הנוגעים בדבר. מה גם,כי חוות הדעת נכתבות על ידי עורכי דין המייעצים למשיב 1, ועל כן חל עליהן החיסיון הקבוע בסעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961.

 

19. עוד טענו המשיבים, כי העותר מנסה בהליך זה, לתקוף בעקיפין, את עצם ההחלטה לנקוט כנגדו בהליכים משמעתיים, וזאת לאחר שכשל בניסיונו לתקפה באופן ישיר. ההליך נועד ל"דייג של ראיות", באמצעותו מבקש העותר לבסס את טענותיו כנגד ההחלטה, ולתקוף את חברי המשיב 1, כפי שעשה בהליכים אחרים. אינטרס זה של העותר, אינו חשוב דיו כדי להצדיק את החריגה מהעיקרון שאין לנאשם זכות עיון בחוות דעת פנימיות.

 

20. על אף טענת המשיבים שחוק חופש המידע אינו חל במקרה זה, הפנו המשיבים לסעיף 9(ב)(8)(א) ולסעיף 9(ב)(8)(ב) שבחוק, העוסקים בסייג של מסירת מידע של רשות ציבורית העוסקת באכיפת החוק, אם גילוי המידע עלול להביא לפגיעה בפעולותיה. המשיבים טענו, כי גם במקרה זה, תכלית אי הגילוי של חוות הדעת, נועד לאפשר למשיב 1 לבצע בצורה ראויה וללא לחצים את תפקידו בפעולות חקירה, ביקורת ואכיפה של כללי האתיקה המקצועית. כמו כן, הפנו המשיבים לסעיף 11 לחוק חופש המידע, המאפשר מסירת מידע חלקי, וטענו כי לעותר נמסרו החלטות מנומקות ובפירוט רב, הצריכות לספק אותו במקרה זה. לזכותו של המשיב 1 עומדת חזקת התקינות, ולפיכך, אין כל הצדקה לאפשר לעותר לעיין בחוות הדעת, על מנת לבדוק את היחס בינן ובין ההחלטות הסופיות בעניינו.

אם סבור העותר, כי אין די בהנמקות המפורטות בהחלטות, עליו לפנות לבית הדין על מנת לנסות להשיג מידע נוסף, ואין לאפשר לו לעקוף את בית הדין המשמעתי, בפנייה לבית משפט זה בעילה המתבססת על הוראות חוק חופש המידע.

 

21. מכל מקום, טענו המשיבים, כי שקלו את כל השיקולים העניינים במקרה זה, וערכו איזון נכון בין האינטרסים הנוגדים, ואין מקום להתערב בהחלטתם שלא לחשוף את חוות הדעת הפנימיות.

אשר לזכותו של העותר לקבל תשובה לשאלה לגבי האמור במכתב מיום 23.10.07, טענו המשיבים, כי אין לבסס דרישה זו על חוק חופש המידע. החוק עניינו ב"מידע" ש"הוא כתוב, מוקלט, מוסרט, מצולם או ממוחשב" ואין הוא מעניק זכות לעתור לקבל תשובות לשאלותיו.

 

דיון

22. בקשת העותר לקבל לידיו את "חוות הדעת הפנימיות" שהוזכרו במכתבו של עו"ד אפרים נוה מיום 18.2.07, התבססה על חוק חופש המידע. הבקשה טופלה על ידי המשיב 3, הממונה על חופש המידע אצל המשיב 1, אשר ביסס את סירובו על סעיף 9(ב)(4) לחוק, מבלי שהסתייג באשר לתחולת החוק על המשיב 1 בתפקידו כ"קובל" לפי 63 לחוק לשכת עורכי הדין. בכך תחמו הצדדים עצמם את המסגרת הדיונית של העתירה, ומוטב היה אילו הקפידו לתחום טענותיהם למסגרת זו, ולא להפליג אל מחוזות המשפט הפלילי.

 

23. איני סבורה, כי ראוי להשליך ישירות מזכות העיון בחומר חקירה של נאשם בפלילים לפי סעיף 74 לחסד"פ, לגבי זכויותיהם של עורכי דין נילונים בהליכים משמעתיים. המשיבים התבססו על ההשוואה, אך לא הראו כי השוואה כזו מקובלת בדין. לדידי, קיים הבדל בין הליך פלילי ובין הליך משמעתי, ואין מעמדן של רשויות החקירה והעמדה לדין פלילי שווה למעמד ועד המחוז כ"קובל" בהליך משמעתי, בכל הנוגע לסוגיה הנדונה בעתירה זו.

 

האינטרס הציבורי להגן על תהליך קבלת החלטות בגופים אלה, דומה הוא, אך דעתי היא, כי אין עוצמתו לגבי הגופים הפליליים זהה לעוצמתו אצל הגוף הקובל. מה גם, כי בכל אחד מן הגופים האלה קיימים אינטרסים אחרים הראויים להגנה.

על כן, אין תחולה ישירה להלכות הנוגעות לסעיף 74 לחסד"פ עליהם סומכים המשיבים, כמו גם להנחיות פרקליטת המדינה, בנוגע לחוות דעת פנימיות בפרקליטות, שהוצגו לי מטעם העותר. התייחסותם של הצדדים לסוגיית הגילוי של מידע פנימי בהליכים של טרם קבלת החלטה בענין העמדה לדין, יכולה לשמש, עם זאת, כמקור השראה לשיקולים שיש לשקול בעתירה זו.

 

24. אצל רשויות החקירה והאכיפה הפלילית יש להגן, בין היתר, על שיטות איסוף ראיות ועל מידע מודיעני, שאינם משמשים בסיס להליכים משמעתיים.

ועד המחוז הוא אחד הגורמים הרשאי ליזום הליך משמעתי לפי סעיף 63 לחוק לשכת עורכי הדין ובידיו הסמכות לבחון תלונה שהגיעה אליו. הסמכות לדון בתלונות הואצלה לועדת אתיקה מחוזיות על פי כלל 4א לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962. (ג' קלינג, אתיקה בעריכת דין (ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, תשס"א-2001) בעמ' 13 ובעמ' 18).

בירור התלונות על ידי ועדות האתיקה, שליד הועדים המחוזיים, נעשה בעקבות קבלת התלונות ומתוכן, ומתוך תגובת עורכי הדין, ולא עומד לרשותן מנגנון חקירה עצמאית (ראו, על"ע 2443/04 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין נ' ישראל בלום, פ"ד נט(5) 433 אליו הופניתי על ידי המשיבים).

לכאורה, העדר מנגנון חקירה עצמאי לוועדות האתיקה, מחליש את האינטרס הציבורי להגן על חוות דעת פנימיות, שכן בהליך משמעתי, אין צורך להגן על שיטות חקירה ומידע מודיעיני. דא עקא, שבהליכים משמעתיים, קיימים אינטרסים אחרים המגבירים את עוצמת האינטרס להגן על תוכנם של דיונים פנימיים.

 

25. ועדות האתיקה מורכבות מעמיתיו למקצוע של עורך הדין הנילון, דבר שיש בו להגביר את החשש, כי מתן פומבי לתוכן הדיונים ימנע החלפת דעות חופשית בין החברים.

עם זאת, אין המדובר בחיסיון מוחלט. אל מול האינטרס להגן על תהליך קבלת ההחלטות בענייני אתיקה, עומדת זכותו של עורך הדין הנילון, להגיב על התלונות נגדו, בדומה לזכות הנאשם בפלילים להליך הוגן.

 

בספרו הנ"ל של השופט קלינג, ישנה התייחסות לפומביות הדין המשמעתי. דיוניה של ועדת האתיקה שבפניה מתקיים הדיון בתלונה שהוגשה אינם פומביים. עם זאת, מציין השופט קלינג כי "ספק אם לאור חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, ניתן למנוע גישה לפרוטוקולים של הדיונים" (שם, בעמ' 18).

 

ודוק, הסמכות ליזום הליך משמעתי, אינה סמכות שפיטה על פי דין, ותוכנו של הליך לקבלת החלטה להגיש קובלנה משמעתית, אינו "כתוכנו של הליך משפטי". מסקנתי היא כי ועדות האתיקה בתפקידם כקובלים אינן יוצאות מהגדרת רשות ציבורית בסעיף 2 לחוק חופש המידע.

השאלה היא, האם גישה לפרוטוקולים משמעותה גם גישה לחוות דעת פנימיות שהוחלפו במהלך הדיונים של ועדות האתיקה.

 

26. מענה לתשובה זו, יינתן בכל מקרה לגופו, בהתאם להוראות חוק חופש המידע והקווים המנחים בפרשת המועצה להשכלה גבוהה שהוזכרה לעיל.

לפי ההלכה שנקבעה באותה פרשה, היה על המשיבים לאזן בין האינטרס של הגנה על הליך קבלת החלטה בעניינו של העותר בועדת האתיקה, ובין עניינו במידע הפנימי שנמסר במהלך הדיון.

 

27. העותר הצביע על שתי נקודות אותן ביקש לברר מתוך חוות הדעת הפנימיות שעמדו בפני חברי ועדת האתיקה.

 

נקודה אחת נוגעת לשאלה, האם חברי ועדת האתיקה, היו מודעים לכך, כי מונה לתפקידו כדירקטור לפי החלטת כב' השופט זפט, שדן, כך לפי טענת העותר, בטענת מר בובליל בענין ניגוד העניינים והביאו בחשבון.

נקודה שניה, נוגעת לאופי תביעתו של מר חקשורי נגד חברת פרימייר, המכוונת לסילוקו של מר בובליל מתפקידיו בקבוצת החברות, ואינה נוגעת לאינטרסים של החברה עצמה.

במכתבו של עו"ד י. אלדובי מיום 23.10.07 ישנה התייחסות מפורשת הן להחלטת כב' השופט זפט, והן לאופי התביעה של מר חקשורי. בסעיף 4א' לאותו מכתב נאמר:

"הוועד המחוזי אינו סבור שהחלטת השופט זפט כוללת היתר לעו"ד אינדיג, הן לכהן כדירקטור והן לייצג את מר חכשורי בהליכים, אשר קיים לפחות חשש שהם נוגדים את האינטרסים של החברה ושהחברה צורפה להליכים כצד".

 

28. התשובה לשתי שאלותיו של העותר מצויה, איפוא, באמור במכתב זה. העותר לא הסתפק בהתייחסות של מר אלדובי במכתבו מיום 23.10.07, וטען בפניי, כי האמור בו, תמוה וטעון הסבר. למעשה, העותר תוקף את עצם ההחלטה ליזום כנגדו הליך משמעתי. דא עקא, שאין עניינה של עתירה זו בהחלטה לנקוט הליך משמעתי נגד העותר. הנושא נדון בפני השופט ורדי בעת"מ 2285/06 והשגותיו של העותר נדחו. העותר חזר בו מערעורו בבית המשפט העליון על פסק דינו של השופט ורדי.

עתירה זו, מכוונת לחשיפת חוות הדעת הפנימיות מהן ביקש העותר ללמוד, האם הובאו לידיעת חברי ועדת האתיקה שתי הנקודות עליהן עמד בטיעוניו. תשובה לשאלה זו ניתנה במכתבו של מר אלדובי, ותמהתני מה יש עוד בחוות הדעת, שאמור היה לסייע לעותר בניהול ההליך בבית הדין המשמעתי.

 

29. אכן בפרשת המועצה להשכלה גבוהה, ניתן משקל רב לעניינו של מבקש המידע במידע הפנימי. גם אני סבורה, כי אם היה העותר מבהיר בעתירה שבפניי כיצד המידע אותו ביקש היה מסייע לו להסביר את מעשיו, בפני בית הדין, היה הדבר מהווה נימוק כבד משקל שעשוי היה להטות את כפות המאזניים לגילוי המידע. אולם, הבהרה כזו לא באה בפניי.

שותפה אני לדעת המשיבים, כי מוטב היה לעותר לפנות בענין זה אל בית הדין המשמעתי עצמו, בבקשה לחשוף את המידע. בית הדין המנהל את ההליך, יכול לשקול כיצד יכולות אותן חוות דעת לסייע לניהולו התקין של הליך הבירור המשמעתי הנערך בפניו. גם אם ניתן לנקוט בהליך של עתירה מינהלית בעתירה למסירת מידע לפי חוק חופש המידע, אין זה ההליך הראוי במקרה דנן.

 

30. העותר טען בפניי, כי המשיבים לא ערכו איזון בין האינטרס של הגנה על הליך קבלת ההחלטה ובין האינטרס האישי שלו בחשיפת חוות הדעת. בכך אין די.

העותר צריך היה להצביע מהו האינטרס האישי בחשיפה מעבר לאותן שתי נקודות שזכו, כאמור, למענה במכתבו של מר אלדובי מיום 23.10.07. אמירתו הסתמית כי אותן שתי נקודות אינן ממצות את מלוא האינטרס לחשיפת חוות הדעת לא יכולה להועיל לו. המדובר באמירה כללית, שלא ניתן להבין ממנה מהו האינטרס האישי של העותר בחוות הדעת, ומה המשקל שצריכים היו המשיבים לתת לו. במצב דברים זה, מבלי שנחשפתי לתוכנן של חוות הדעת הפנימיות, מחד גיסא; ומבלי שניתן לעמוד על האינטרס האישי של העותר בהן, מאידך גיסא; אין מנוס מן הקביעה כי במקרה זה האינטרס להגן על תהליך קבלת ההחלטה בעניינו של העותר גובר על האינטרס של העותר במידע.

 

 

גם עתירתו של העותר להורות למשיבים להשיב על שאלתו על יסוד מה נכתב האמור במכתבו של יצחק אלדובי מיום 23.10.07 היא כללית, ומוטב היה להפנותה לבית הדין המשמעתי, תוך פירוט מה מתוך אותו מכתב דורש הבהרה.

 

31. בשל עומס עבודה רב, ובשל רוחב היריעה והעניינים אליהם התפרשו בעלי הדין, שלא לצורך, התעכב מתן פסק הדין. עם בעלי הדין – הסליחה.

 

32. אשר על כן אני דוחה את העתירה, ומחייבת את העותר בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪, בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה כדין, מהיום ועד התשלום בפועל.

 

נהמזכירות תשלח עותק פסק דין זה לכל הצדדים.

 

ניתן היום, י"ב אדר א תשע"א, 16 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.

 

אתר רשלנות רפואית- עורכי דין, מאמרים, פסקי דין ועוד