בפני:

כבוד השופטת א' חיות

המבקש:

שמעון חיוט

נ ג ד

המשיב:

יוסף חיוט

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בה"פ 1476-11-09 אשר ניתנה ביום 3.2.2011 על ידי כבוד השופט א' יעקב

בשם המבקש: עו"ד אמיר פבה

החלטה

זוהי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט א' יעקב) מיום 3.2.2011, בה נדחתה בקשת המבקש לפסילת חוות דעת רואה החשבון שמונה כמומחה בהסכמת הצדדים.

העובדות והטענות העיקריות הצריכות לעניין הן, בתמצית, אלה:

1. המבקש והמשיב הינם אחים ובעלי מניות בחברת ש.ח טויה בע"מ (להלן: החברה). החברה הוקמה במהלך שנת 2008 ועיסוקה, בין היתר, בייבוא, שיווק ומכירת צבעים. במוקד ההליך המשפטי בבית משפט קמא עומד סכסוך קשה שנתגלע בין הצדדים. סכסוך זה אף הביא את המבקש להודיע בדיון שהתקיים בבית משפט קמא ביום 3.11.2009 כי הוא מבקש להיפרע את חלקו בחברה ובכך להביא לסיום פעילותו בה. נוכח דברים אלו, הגיעו הצדדים לכלל הסכמה על מכירת חלקו של המבקש בחברה לידי המשיב. לצורך כך, הוסכם בין הצדדים על מינויו של רואה החשבון אופיר אוני (להלן: המומחה המוסכם) לשם הערכת שוויה של החברה.

לאחר קבלת חוות הדעת מטעם המומחה המוסכם, פנה המבקש לבית משפט קמא בבקשה לחקור את המומחה. אולם, בית משפט קמא דחה בקשה זו בהחלטתו מיום 6.1.2011 בציינו כי בתיק ניתן פסק-דין, שאישר את הסכמת הצדדים ולפיה חוות דעתו של המומחה תהא סופית ובלתי ניתנת לערעור. בעקבות החלטה זו, פנה המבקש לבית המשפט בבקשה נוספת, בה עתר לפסילת חוות דעתו של המומחה המוסכם. ביום 3.2.2011 דחה בית משפט קמא גם את הבקשה הנוספת והפנה בהקשר זה לאמור בהחלטתו מיום 6.1.2011.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

2. המבקש טוען כי נפלו בחוות-הדעת פגמים שונים שיש בהם כדי להצדיק, לגישתו, את פסילתה. כך, בין היתר, טוען המבקש כי חוות הדעת נכתבה מבלי שהמומחה המוסכם עיין במסמכים הבסיסיים של החברה ולעניין זה נטען כי בעקבות החלטה שיפוטית קודמת, נותרה השליטה בחברה בידי המשיב ולמבקש לא היתה נגישות לאותם מסמכים. בנסיבות אלו, כך טוען המבקש, היה על המומחה המוסכם לפעול לקבלת המסמכים מידי המשיב ומשלא עשה כן מסקנותיו לעניין שוויה של החברה אינן אלא ספקולציות שאין להן כל יסוד. המבקש מוסיף ומשיג על הנחות העבודה השונות אשר שימשו את המומחה המוסכם בגיבוש מסקנותיו ולגישתו מדובר בהנחות עבודה חסרות יסוד ובלתי סבירות. עוד טוען המבקש כי בנסיבות העניין ונוכח הפגמים המהותיים שנפלו בחוות הדעת, קם בעניינו חשש ממשי לפגיעה בכללי הצדק הטבעי כמו גם חשש כי חוות הדעת נגועה במשוא פנים, ואלה מצדיקים את פסילתה. לבסוף, מטעים המבקש כי חוות דעתו של המומחה המוסכם לא נועדה להחליף את שיקול דעתו של בית המשפט והיא משמשת לו אך ככלי עזר. לפיכך, סבור המבקש כי לא היה מקום לסתום את הגולל על האפשרות לבחינת חוות הדעת לגופו של עניין, לא כל שכן בהחלטה טכנית ובלתי מנומקת.

3. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. מקום בו בעלי הדין מסכימים כי מחלוקת חשבונאית שנתגלעה ביניהם תוכרע על ידי מומחה מוסכם והכרעתו תהא סופית ולא ניתנת לערעור, רשאי בית המשפט לסמוך את פסק-דינו על ממצאיו של המומחה המוסכם מבלי לאפשר לצדדים להשיג על ממצאים אלו בין באמצעות חקירה נגדית ובין בכל דרך אחרת (ראו: ע"א 8/62 גלזר נ' קרייזל, פ"ד טז 1582, 1583 (1962)); אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי 240 (מהדורה עשירית, 2009)) בה במידה רשאי בית המשפט ליתן תוקף של פסק דין להסכמה כזו שהושגה בין הצדדים, מיד עם גיבושה ואף בטרם מתן חוות הדעת שעליה הסכימו, כפי שאירע במקרה דנן. אוסיף ואומר כי טענותיו של המבקש בדבר קיומו של חשש למשוא פנים או לפגיעה בכללי הצדק הטבעי נטענו בעלמא ובלא שהונחה להן ולו על פני הדברים תשתית ראייתית כלשהי.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות וכך אני מורה.