עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 6112/12

 

 

 

 

 

 

 

 

 

           בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' שפסר) מיום 1.8.2012 בת"א 9855-05-12, בגדרה נדחתה בקשת המבקשות למתן צווי מניעה זמניים כנגד המשיבים.

 

1.        המבקשת 1 (להלן: המבקשת) נוסדה בשנת 2007, לימים רכשה את מרבית פעילותה של המבקשת 2 (להלן: פילו-אש) וכיום עוסקות השתיים בתחום של מיגון אש.

 

           המשיבה 1 (להלן: המשיבה) עוסקת בייצור, שיווק ויצוא צבעים ומוצרים נלווים לענפי הבניה ותעשיות המתכת, והמשיב 2 משמש כדירקטור ומנכ"ל משותף בחברה. המשיבה הוקמה בשנת 2002, ולצורך התביעה דכאן ניתן לראותה כחליפתה של חברת "דנבר צבעי ישראל בע"מ" (להלן: דנבר ישראל). בין דנבר ישראל לבין  חברת פילו-אש נכרת ביום 26.12.2001 הסכם שיווק והפצה, במסגרתו הוסכם כי פילו-אש תהא המשווק הבלעדי של צבעים מעכבי בעירה בשם "פילוקוט B1, B2" המיוצרים על ידי דנבר ישראל (להלן: הסכם הבלעדיות). הסכם הבלעדיות בוטל על ידי פילו-אש בחודש ספטמבר 2003 בשל טענות לגבי טיב המוצרים הנ"ל, עליהם נסבה הבקשה דנן.

 

2.        בתביעה העיקרית שהגישו המבקשות, נטען כי המשיבים עושים שימוש אסור ופסול בצבע מעכב בעירה "פילוקוט B1 אנטיפליים" ובתעודה שהוצאה מטעם מכון התקנים הישראלי ביחס למוצר דומה. לטענת המבקשות, פעילות זו מנוגדת להסכם הבלעדיות באשר למוצר פילוקוט B1, ולפיו פילו-אש היא הזכאית למוניטין של המוצר, לבעלות בתעודת התקן הישראלי ולרישום הסימן המסחרי על שמה. המבקשות ייחסו בכתב התביעה למשיבים את כל העוולות והעילות בתחום זה - גניבת עין, גזל סוד מסחרי, הפרת זכויות בסימן מסחר, זיוף ומרמה במסמכים, ואף טענו כי המשיבים מסכנים את הציבור בשימושם בתעודה שלא לייעודה המקורי.

 

           בד בבד עם התביעה העיקרית, עתרו המבקשות למתן סעדים זמניים בדמות צוי מניעה האוסרים על המשיבים לעשות שימוש בשם "פילוקוט / PILOCOAT" או בשמות דומים לו; לייצר, לשווק, להפיץ או למכור מוצרים מתחרים למוצר "פילוקוט B1"; ולעשות שימוש בתעודות שהונפקו על ידי מכון התקנים עבור המוצר "פילוקוט B1".

 

           המשיבים דחו את טענות המבקשות, בהטעימם בין היתר, שהן נטענות בשיהוי כבד, שכן ההתקשרות בין הצדדים הסתיימה כבר בשנת 2003. לגופו של עניין, טענו המשיבים כי הקניין במוצרים והסוד המסחרי לגבי הרכבם שייכים למשיבה, כמי שייצרה ומייצרת את המוצרים, וכי המשיבה היא הזכאית לעשות שימוש במוניטין ובסימן המסחרי של המוצרים.

 

3.        בית המשפט דחה את הבקשה לאחר שמיעת המצהירים מטעם הצדדים בשל הטעמים הבאים: השיהוי הנחזה של כתשע שנים לאחר ניתוק היחסים המסחריים בין הצדדים; המבקשות לא הוכיחו את זכותן במוצרים; מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשות; יש בסעדים המבוקשים כדי לשנות את המצב הקיים.

 

           כן ציין בית המשפט כי זמן קצר לפני הגשת התביעה והבקשה לסעד זמני,  הגישה המבקשת בקשה לרשם סימני המסחר לרישום "פילוקוט / PILOCOAT" כסימן מסחר בבעלותה, בעוד המשיבה הגישה התנגדות לרישום, וכי יש טעם לפגם בכך שהמבקשו נקטו בהליך משפטי נוסף באותו עניין, בעוד הנושא נמצא על המדוכה בפני רשם סימני המסחר.

 

           על החלטה זו נסבה הבקשה שלפני, במסגרתה חזרו המבקשות באריכות על טענותיה, כפי שפורטו בפני בית משפט קמא, וטענו, כי שגה בית משפט קמא בכך שלא נעתר לבקשתן למתן הסעדים הזמניים המבוקשים. אציין כי בעוד שבערכאה קמא הדגישו המבקשות את הסכם הבלעדיות, הרי שבבקשה דכאן, שינו טעמן, וביססו את טענותיהן על חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 והפגיעה בזכויות הקניין שלהן. 

 

4.   דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתגובה.

 

           אקדים ואזכיר את הכלל לפיו אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לסעדים זמניים אלא במקרים חריגים (ראו, לדוגמה, רע"א 5072/00 איזי יוגב תעשיות בע"מ נ' מסגרית האחים אבו בע"מ, פ"ד נ"ה(2) 307, 310 (2000); רע"א 1270/12 מנשה לוי חברה לבנין בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פיסקה 4 (לא פורסם, 27.2.2012); רע"א 8843/09 רוזה סטרוד נ' עו"ד קובי אשכנזי, כונס הנכסים, פיסקה 4 (לא פורסם, 5.11.2009)).

 

           אשר לסיכויי הצלחת התביעה, בית משפט קמא שמע את הצדדים ובחן את התשתית העובדתית שהצדדים פרסו בפניו ולא השתכנע כי יש בתשתית זו כדי להקים את הרף הראייתי הנדרש לצורך מתן סעד זמני. איני רואה להתערב במסקנה זו, ואציין את מורכבות טענותיהן של המבקשות לזכויות קנייניות במוצרים ולמוניטין של המוצרים, למרות שפילו-אש הייתה המשווק של המוצרים בעוד המשיבה הייתה היצרן של המוצרים.

 

5.        לכך יש להוסיף את השיהוי הלכאורי בהגשת התביעה והבקשה לסעדים זמניים.  על המבקש סעד זמני, להוכיח את נחיצותו ודחיפותו, ושיהוי בהגשת הבקשה פועל לחובתו של מבקש הסעד, באשר יש בעצם השיהוי כדי לסתור את טענתו בדבר חיוניותו של הצו ודחיפותו (רע"א 5240/92 חלמיש חברה ממשלתית עירונית לשיקום הדיור בת"א-יפו בע"מ נ' אשרז עיבוד נתונים בע"מ, פ"ד מז(1) 45, 50 (1993)).

 

           הנה כי כן, אפילו לשיטת המבקשות, המשיבה מוכרת את המוצרים מושא הדיון לפחות כשנה לפני הגשת הבקשה. היחסים המסחריים בין הצדדים נותקו לפני כתשע שנים, וקשה להלום כי למבקשות נודע אך לפני כשנה על כך שהמשיבה ממשיכה לייצר ולשווק את המוצרים, מה עוד שהצדדים פועלים באותו תחום ובאותו שוק. בהקשר זה אפנה להחלטת בית משפט קמא בה צוטט מנהל המבקשות, אשר בתשובה לשאלה מדוע לא פעל משך תשע שנים השיב "9 שנים לא עניין אותי, כי לא הרגשתי אותו בשוק". מכאן, שעל פניו, וגם לשיטת המבקשות, צו המניעה לא נועד לשמירה על המצב הקיים אלא לשינויו, שיקול נוסף המטה את הכף לחובתה של המבקשות.

 

           לכך יש להוסיף, כפי שציין בית משפט קמא בהחלטתו, כי הנזק שנטען על ידי המבקשות אינו בלתי הדיר, וניתן לפיצוי כספי, כך שגם מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשות.

 

5.        אשר על כן, הבקשה נדחית, ומשלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.

 

 

 

           ניתנה היום, י"ד בחשון התשע"ג (30.10.2012).

ש ו פ ט

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12061120_E02.doc   עכב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il