עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2161/11

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט י' עמית:

 

           עניינו של ערעור זה בפיצוי מוסכם ובניסוח כתבי טענות.

 

1.        המערערים (להלן: המערערים או דרור ואסור) התקשרו עם המשיבים (להלן: המשיבים או יוסף ואוחנה) במיזם עסקי בתחום של שיווק, הפצה ומכירה של בגדים. יוסף הוא מעצב אופנה שבגדיו מוכרים בשם "יוסף דיזיין", אוחנה עוסק אף הוא בתחום האופנה, ודרור הוא שהשקיע את הכסף במיזם. בהתאם להסכם מיום 9.10.2007, הקימו הצדדים חברה בשם יוסף דיזיינר בע"מ (להלן: החברה), שיוסף ועופר החזיקו 49% ממניותיה ודרור החזיק ב-51% ממניותיה. אסור לא פעל בגלוי במסגרת החברה, בשל תניית אי תחרות בה התחייב כלפי צד שלישי.

 

2.        עסקי החברה לא צלחו, וביום 23.12.2008 נחתם הסכם נוסף (להלן: הסכם השינוי), לפיו שונו אחזקות הצדדים בחברה כך שיוסף, אוחנה ודרור יחזיקו כל אחד שליש ממניות החברה (אציין כי הצדדים לא שינו את רישום האחזקות ברשם החברות), ויוסף ועופר התחייבו להמחות לחברה את פעילותם בשלוש חנויות שהופעלו על ידם (להלן: החנויות). בהסכם השינוי, המנוסח באופן לקוני, נקבעו שני מנגנונים חלופיים וסותרים לאפשרות כי הצדדים ייפרדו. על פי המנגנון הראשון, דרור יעביר מניותיו למשיבים כנגד החזרת הלוואת הבעלים ושחרור מערבויותיו לחברה. על פי המנגנון השני, ככל שהצדדים יחליטו ברוב קולות להפסיק את פעילות החברה (ואזכיר כי המשיבים הפכו לרוב בחברה), אזי המשיבים יעבירו את המניות לדרור ללא תמורה, ופעילות החנויות תוחזר אליהם.

 

3.        דרכה של החברה לא צלחה גם בהמשך, ובין הצדדים נערך הסכם מיום 14.5.2009 (להלן: הסכם הפירוד) אשר נחתם על ידי המשיבים בלבד. על פי הסכם הפירוד, המנוסח אף הוא באופן לקוני, הצדדים היו אמורים לחתום במעמד חתימת ההסכם על שטרי העברת מניות, כך שבסופו של יום כל מניות החברה תרשמנה על שם דרור או מי מטעמו; כל נכסי החברה יישארו בבעלות החברה; החנויות תוחזרנה לבעלותם ולחזקתם של המשיבים; המשיבים לא יהיו רשאים למכור סחורות ללקוחות החברה למשך שלוש שנים; ושם החברה ישונה לשם אחר שאינו מזוהה עם השם "יוסף". סעיף 9 להסכם קבע כי "צד שיפר הסכם זה יהיה חייב בפיצוי קבוע ומוסכם מראש בסך של 200,000 ₪".

 

           בין הצדדים נתגלעה מחלוקת לגבי תוקפו של הסכם הפירוד נוכח אי חתימתו על ידי דרור. המשיבים טענו כי הסכם הפירוד תקף וכי הצדדים נהגו על פיו. מנגד, טען דרור כי חל המנגנון הראשון בהסכם השינוי, ולפיו הוא שאמור להעביר את מניותיו בחברה למשיבים כנגד החזר הלוואת הבעלים ושחרורו מערבויותיו.

 

           המשיבים הגישו תובענה כנגד המערערים, ובד בבד עתרו למתן צו מניעה זמני האוסר על המערערים להשתמש במותג "יוסף" בניגוד להסכם. המערערים הגישו תביעה שכנגד, ולפיה נדרשו המשיבים לקבל את מניותיו של דרור בחברה, להחזיר לו את הלוואות הבעלים ולפטור אותו מערבויותיו לחברה.

 

4.        בית משפט קמא קיבל בפסק דינו את טענת המשיבים לגבי תוקפו של הסכם הפירוד. חלק ניכר של פסק הדין הוקדש לשאלה אם אסור אכן היה צד להסכמים, למרות שלא היה צד פורמלי. נקבע, כי אסור היה מעורב בהסכמים וכי יש לראותו כצד להם לכל דבר ועניין. עוד נקבע, כי למרות שהסכם הפירוד לא נחתם פורמלית על ידי דרור, יש לראותו כהסכם תקף, וכי אסור קיבל לידיו את הסכם הפירוד החתום על ידי המשיבים, כשלוח של דרור, על מנת להעבירו לחתימתו של דרור לאחר שהצדדים לחצו ידיים וראו את ההסכם כמוגמר. עוד נקבע, כי התנהגות הצדדים מלמדת כי הלכה למעשה מימשו המשיבים את זכותם להביא את הפירוד בדרך של יציאתם מהחברה וכי הצדדים פעלו בשטח בהתאם לכך. מנגד, נדחתה טענתו של דרור לחוסר היגיון כלכלי בכך שהסכם הפירוד גם משאיר אותו עם חובות והתחייבויות החברה, גם אין באפשרותו להחזיר לעצמו את הלוואת הבעלים שהזרים לחברה, ובנוסף, עליו להחזיר למשיבים את החנויות ואף נאסר עליו ועל החברה להשתמש במותג "יוסף".

 

           בית המשפט דחה את תביעת המשיבים לפיצויים בגין ייצור הבגדים ושיווקם תחת שם המותג על ידי החברה, באשר לא הוכח ברמה הדרושה כי החברה המשיכה למכור מוצרים מפֵרים. לסופו של יום, נקבע כי הסכם הפירוד הופר על ידי המערערים בכך שהתכחשו להסכם וסירבו לקבל מהמשיבים את מניותיהם בחברה, כפי שעולה מהתביעה שכנגד בה עתרו כי המשיבים הם שיקבלו את מניותיו של דרור. משכך, חייב בית משפט קמא את המערערים בפיצוי המוסכם בסך 200,000 ₪ שנקבע בהסכם הפירוד. בהקשר זה ציין בית משפט קמא, כי המערערים לא עתרו להפחתת הפיצוי המוסכם לפי סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"ה-1970 (להלן: חוק התרופות).

 

5.        על קביעה אחרונה זו של בית המשפט, קרי, על החיוב בפיצוי המוסכם, נסב הערעור שבפנינו. המערערים לא חולקים על כל הקביעות, הממצאים והמסקנות לגבי תוקפו של הסכם הפירוד והשלכותיו, קרי, כי הם אלו שנותרים עם התחייבויות החברה וללא החזר הלוואת הבעלים. טענת המערערים מתמקדת אך ורק בטענה כי טעה בית משפט קמא בכך שפסק פיצוי מוסכם בשל עילת הפרה שלא נטענה על ידי המשיבים, והיא – עצם העובדה שדרור לא קיבל לידיו את מניות החברה, שהמשיבים ביקשו והיו נכונים להעביר לו.

 

           המשיבים הצביעו על כך שעל פי קביעותיו של בית משפט קמא המערערים הפרו את הסכם הפירוד, והתכחשותם להסכם הפירוד מהווה, כשלעצמה, הפרת הסכם.

 

6.        אקדים ואומר, כי דין הערעור להתקבל.

 

           אין חולק כי המערערים הפרו את הסכם הפירוד, אך השאלה הצריכה לענייננו היא מה הייתה עילת התביעה בגינה נתבע הפיצוי המוסכם.

          

7.        במצב הדברים הרגיל, צדדים נוהגים לקבוע בהסכם מה ייחשב להפרה יסודית, ולצד קביעה זו, נקבע פיצוי מוסכם להפרה יסודית, אשר יכול שיתייחס למספר סוגים של הפרות. למרות שהפיצוי המוסכם הוא חלופי לפיצויים לפי סעיפים 13-10 לחוק התרופות, נקבע בפסיקה כי ניתן לעיתים לפסוק פיצוי מוסכם במצטבר לצד פיצוי "רגיל" לפי סעיף 10 לחוק התרופות, אם וככל שהפיצוי המוסכם לא התייחס לאותה הפרה בגינה נתבע הפיצוי הנוסף (ע"א 628/87 חורי נ' חברת החשמל בע"מ, פ"ד מו(1) 115 (1991); ע"א 2036/94 טרבלסי נ' טרבלסי, פ"ד נג(1) 457 (1999); ע"א 879/92 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' רוסמן, פ"ד נ(1) 774 (1996)).

 

8.        כאמור, המערערים לא עתרו בכתב הגנתם כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 15(א) ויורה על הפחתת הפיצוי המוסכם, וככלל, על צד הטוען כי יש מקום להפחתת הפיצוי מוסכם להעלות הטענה במפורש בכתבי טענותיו (ראו ע"א 630/84 בוקובזה נ' רוזוליו, פ"ד לט(2) 584 (1985); ע"א 5559/91 ק.צ. מפעלי גז ואנרגיה [1982] בע"מ נ' מקסימה המרכז להפרדת אויר בע"מ, פ"ד מז(2) 642 (1992)). מכאן, שבמצב הדברים הרגיל, כאשר בית המשפט מוצא כי יש מקום לפסוק פיצוי מוסכם, הרי שבהעדר טענה להפחתת הפיצוי המוסכם, התוצאה היא בינארית – אם ההסכם הופר ייפסק מלוא הפיצוי המוסכם, ואם ההסכם לא הופר – לא ייפסק פיצוי מוסכם.

 

9.        אך לצד בחינת כתב הגנתם של המערערים יש לבחון את כתב התביעה.

 

           בכתב התביעה שהגישו המשיבים, כמו גם בסיכומיהם בבית משפט קמא, עולה כי הנושא של הפרת ההסכם עקב אי קבלת המניות לא עמד "על ראש שמחתם" של המשיבים. עיקר טענותיהם של המשיבים התמקד בכך שהמערערים, באמצעות החברה, ממשיכים לעשות שימוש במותג "יוסף" (עילה שנדחתה כאמור על ידי בית משפט קמא). כך נכתב בסעיפים 29-28 לכתב התביעה שהגישו המשיבים:

 

 

"28. ברם, בפגישה שנערכה בין הנתבע 2 [אסור – י"ע] לבין התובע 2 [אוחנה – י"ע] בראשית חודש יולי 2009, הבהיר הראשון לאחרון, כי אין בכוונת הנתבעים למלא אחר הוראות הסכם הפירוק, בכל הנוגע להעברת המותג למבקשים, וכי בכוונת הנתבעים להמשיך ולפעול ליצור ומכירת סחורה תחת המותג. זאת, על פי טענתו, מכיון שהנתבע 1 אינו מסכים, כביכול, להסכם הפירוק.

 

29. למותר לציין, כי הודעת הנתבעים על כוונתם להמשיך ולייצר בגדים תחת המותג מהווה הפרה בוטה של ההסכם בין הצדדים".

 

 

           בסעיף 31 לכתב התביעה נטען כי המשיבים דרשו מהמערערים לחדול לאלתר מייצור ומכירה של סחורה תחת המותג, וכי בהעדר תגובה מצידם פנו המשיבים בבקשה לצו מניעה זמני המורה למערערים לחדול לאלתר מייצור ומכירה של סחורה תחת המותג. בפרק העילות והסעדים נכתב בסעיף 35 לכתב התביעה כי המערערים הודיעו מפורשות על כוונתם להפר את הסכם הפירוד, ולכן זכאים המשיבים לסעדים עקב הפרת ההסכם, ובראש ובראשונה סעד האכיפה, ועל כן מתבקש בית המשפט להורות למערערים "להימנע מהפרת הסכם הפירוד, ובהתאם – להורות להם להפסיק לאלתר כל ייצור ו/או מכירה של סחורה תחת המותג". גם בסעיף 38 מדגישים המשיבים כי הם זכאים לכך שהמערערים יפסיקו לייצר ולמכור בגדים הנושאים את שם המותג. בסעיף 39 לכתב התביעה מתבקש בית המשפט להורות למערערים לפעול לשינוי שם החברה, ובסעיף 40 מצהירים המשיבים "למעלה מן הצורך" כי בכפוף לקיום הסכם הפירוד הם נכונים לחתום על כל מסמך שיידרש לצורך העברת מניות החברה (קודם לכן, בסעיף 27 לכתב התביעה, נטען כי שטרי העברת המניות טרם נחתמו על ידי הצדדים בשל "אילוץ טכני" ועל פי עצת עורך הדין של הצדדים). בסעיף 41 לכתב התביעה התבקש בית המשפט לחייב את המערערים לשלם סך של 200,000 ₪ כפיצוי המוסכם הקבוע בסעיף 9 להסכם הפירוד, ובסעיף 42 לכתב התביעה מדגישים המשיבים כי המשך ייצור הבגדים תחת המותג גם פוגע בקניין הרוחני, והם זכאים גם לפיצוי בלא הוכחת נזק בסך של 100,000 ₪ בהתאם לסעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק עוולות מסחריות).

 

           בסיכומיהם התמקדו המשיבים בשאלת מעמדו של אסור ובנסיבות כריתת הסכם השינוי ותוקפו ואכיפתו של הסכם הפירוד, תוך הבהרה כי הם נכונים לחתום על שטרי העברת המניות של החברה במסגרת אכיפתו. בסיכומיהם חזרו המשיבים על עתירתם להורות על אכיפת ההסכם ולפסוק לזכותם פיצוי מוסכם בסך 200,000 ₪, וכן סך 100,000 ₪ בגין השימוש במותג בניגוד לדיני עשיית עושר וחוק עוולות מסחריות.

 

10.      כידוע, יש להבחין בין סעד לבין עילה לבין עובדות המקימות את העילה. הפסיקה ריככה במקרים מסוימים את הדרישה לפירוט העילה ובמקרים חריגים אף הכירה באפשרות לפסוק סעד שלא נתבקש (ראו פסק דיני ברע"א 256/10 גאידמק נ' יוסף טרוים (7.11.2011)). אולם ככלל, כתבי טענות אינם כתב סתרים בבחינת "צפנת פענח", ועל תובע לפרט או להבהיר מהי ההפרה בגינה הוא תובע את הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם. כך, לדוגמה, בהפרת הסכם מכר מקרקעין, שומה על התובע לטעון להפרה הנטענת – אי מסירת החזקה במועד או אי רישום זכויותיו במועד או אי תשלום המיסים על ידי המוכר במועד או ליקויים בממכר וכיוצא בזה – ובגינה הפיצוי המוסכם. אין צורך שהתובע יערוך מעין "רשימת מכולת" של הפרות ולצידה של כל הפרה לעתור לסעד של פיצוי מוסכם, אך גם לא סגי לטעון בעלמא הפרת הסכם כדי לחבר "אוטומטית" את הפיצוי המוסכם לבין כל ההפרות לסוגיהן, הן כאלה שנטענו והן כאלה שלא נטענו. תובע העותר לסעד של פיצוי מוסכם, ייכבד ויפרט מהן ההפרות המיוחסות לנתבע, ואשר בגינן נדרש הפיצוי המוסכם. יש מצבים בהם הפיצוי המוסכם נתבע בגין הפרת ההסכם כשלעצמה, כגון עקב משלוח הודעת ביטול שלא כדין או עקב התכחשות לתוקפו של ההסכם, כמו במקרה דכאן. אולם גם במקרים מעין אלה, על התובע לטעון בכתב התביעה כי הפיצוי המוסכם נתבע עקב הפרת ההסכם שבאה לידי ביטוי במשלוח הודעת ביטול שלא כדין או התכחשות להסכם וכיו"ב.

 

           מנגד, זה המקום להזכיר את הכלי של פרטים נוספים על פי תקנות 66-65 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שתכליתו לאפשר לבעל דין להתחקות אחר הטענות המועלות בכתב טענותיו של יריבו, על מנת להבהיר את יריעת המחלוקת. ודוק: אין בעל דין נדרש להקים את עילת התביעה של יריבו בדרישה לפרטים נוספים, והפרטים הנוספים נועדו אך להבהיר את עילת התביעה, על מנת שיתאפשר לו לעמוד על המשמר. בעל דין המעדיף "לגשש באפלה" לגבי עילת התביעה, נוטל על עצמו סיכון כי בית המשפט לא ישמע לטרונייתו כי בעל הדין שכנגד לא הבהיר את פרטי עילת התביעה, כגון מקום בו הועלתה טענה כללית להתרשלות. לכן, אם בחר בעל דין שלא להשתמש באמצעי דיוני שהתקנות מעמידות לרשותו, הימנעותו עלולה להיות לו לרועץ (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 145-142 והאסמכתאות שם (מהדורה עשירית, 2009)).

 

9.        במקרה דנן, סעיף 9 להסכם הפירוד קבע תניה גורפת של פיצוי מוסכם, ודווקא בשל כך היה על המשיבים לפרט בכתב תביעתם את העילה בגינה נתבע הפיצוי המוסכם. הארכנו בסקירת כתב התביעה שהגישו המשיבים, ממנו עולה כי עיקרה של התביעה בהמשך השימוש במותג, באשר נושא אי קבלת מניותיהם של המשיבים בחברה על ידי דרור, לא נזכר כעילה לפסיקת הפיצוי המוסכם, ואף הוגדר על ידי המשיבים כנושא טכני, תוך הצהרה כי הם נכונים לחתום על כתבי העברת המניות. קשה עד מאוד לאתר בכתב התביעה, אם בכלל, כי הפיצוי המוסכם נתבע גם בגין עצם סירובם של המערערים לקבל לידיהם את מניות החברה (שהיו ממילא חסרות ערך נוכח חובות החברה).

 

           בנסיבות אלה, כאשר עילת תביעה זו לא נזכרה, ולמצער "נבלעה" בתוך המלל של כתב התביעה שהתמקד בטענה לשימוש מפר במותג, ניתן להבין את טרונייתם של המערערים כי הדבר השליך על הגנתם. להבדיל מטענה או עילה כללית המועלית בכתב טענות, שאז בעל הדין שכנגד נוטל סיכון אם אינו מבקש פרטים נוספים לגביה, הרי שבמקרה דנן, הסעד של פיצוי מוסכם שנתבע על ידי המשיבים נקשר לעילות אחרות, ולא לעילה של אי קבלת המניות על ידי המערערים. מכאן, שיש ממש בטענת המערערים, כי אילו ידעו שהסעד של פיצוי מוסכם נתבע גם בגין אי ביצוע הפרוצדורה "הטכנית" של העברת מניות וקבלתן, היו מעלים את הטענה להפחתת פיצוי מוסכם או היו טוענים כי מדובר בתניה גורפת של פיצוי מוסכם, שאינה מבחינה בין הפרה קלה להפרה חמורה (ודוק: יש להבחין בין טענה מעין זו, לטענה של תניה גורפת העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן לפי סעיף 6 לחוק התרופות – ראו ע"א 126/84 יצחקי נ' שור, פ"ד לח(3) 620, 627 (1984); ע"א 53/86 סולל נ' צוקרמן, פ"ד מב(2) 625 (1988); ע"א 4481/90 י' אהרן ואח' נ' ג' פרץ מ' בן גיאת חברה להנדסה ובנין בע"מ ואח', פ"ד מז (3) 427, 434 (1993)).

 

10.      כתב תביעה צריך להיות מנוסח על פי "עקרונות וערכים של הגינות דיונית, הצבת הפלוגתאות שבמחלוקת, שקיפות (לרבות אי הפתעה) ויעילות" (ראו דודי שוורץ  סדר דין אזרחי – חידושים, תהליכים ומגמות 157 ((2007)). נתבע מכלכל הגנתו בהתאם לאמור בכתב התביעה. יתכן שנתבע מכיר בכך שאין טעם להעלות טענה להפחתת פיצוי מוסכם כנגד הפרה מסוימת, אך סבור כי יש מקום להעלות את הטענה כנגד הפרה אחרת, שהיא טכנית במהותה. כך, במקרה שלפנינו, המערערים רשאים היו לסבור כי אין טעם להעלות טענה להפחתת הפיצוי המוסכם או טענה לתניה גורפת של פיצוי מוסכם כנגד העילה של המשך השימוש במותג (עילה שנדחתה על ידי בית משפט קמא). אך אילו היו המערערים "מזהים" בכתב התביעה כי הפיצוי המוסכם נתבע גם בגין אי קבלת מניות המשיבים (ואין חולק כי המערערים אכן התכחשו להסכם הפירוד כפי שעולה מתביעתם שכנגד), ייתכן שהיו מעלים טענות אלה בכתב הגנתם, שהרי אי החתימה על שטרי המניות כשלעצמה, לא גרמה נזק למשיבים.

 

           קיצורו של דבר, שיש סימטריה בין כתבי הטענות. כפי שאנו דורשים מנתבע להעלות במפורש בכתב הגנתו טענה להפחתת פיצוי מוסכם, כך דורשים אנו מהתובע כי יטען במפורש בכתב תביעתו מה העילה בגינה הוא מבקש סעד של פיצוי מוסכם. לא כך עשו המשיבים במקרה דנן.

 

11.      אשר על כן, אמליץ לחבריי לקבל את הערעור, לבטל החיוב בפיצוי המוסכם בסך 200,000 ₪, ולחייב המשיבים בהוצאות הערעור בסך 40,000 ₪.

 

           בהתחשב בכך שהמשיבים זכו בעיקר תביעתם בבית משפט קמא, החיוב בהוצאות שהושת על המערערים בפסק דינו של בית משפט קמא יישאר ויעמוד על כנו.

 

 

 

ש ו פ ט

 

השופט ס' ג'ובראן:

           אני מסכים.

ש ו פ ט

 

 

השופט א שהם:

           אני מסכים.

ש ו פ ט

 

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.

 

 

           ניתן היום, כ"ה שבט התשע"ג (5.2.2013).

 

 

 

ש ו פ ט                               ש ו פ ט                                ש ו פ ט

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11021610_E03.doc עכב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il