עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3358/11

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם העותר:                          בעצמו

 

 

 

1.        עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בעל"ע 8536/07 לשכת עורכי הדין ועד מחוז תל-אביב-יפו נ' עו"ד שלומי הלברשטט (טרם פורסם, 24.3.2011, ניתן מפי השופט ח' מלצר ובהסכמת השופטים א' פרוקצ'יה ו-ע' פוגלמן) (להלן: פסק הדין). בפסק הדין התקבל בחלקו ערעור הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו (להלן: המשיב) על קולת העונש שהוטל על העותר בבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: בית הדין הארצי), ונקבע כי העותר יושעה מחברות בלשכת עורכי הדין למשך ארבע שנים, מתוכן 15 חודשי השעיה בפועל והיתרה על תנאי. כן נקבע כי ההשעיה תכנס לתוקפה ביום 23.5.2011.

 

2.        בתמצית נספר כי העותר הורשע בבית משפט השלום בכפר סבא, על-פי הודאתו, בעבירות של החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית וגידול סם מסוכן, בניגוד לסעיפים 7(א), 7(ג) סיפא ו-6 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג - 1973. על העותר נגזר עונש של שנת מאסר על תנאי וחיוב בקנס כספי בסך 10,000 ₪. בעקבות ההרשעה, ולאחר שהפכה חלוטה, פנה המשיב לבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו (להלן: בית הדין המחוזי), וביקש לגזור על העותר עונש של עשר שנות השעיה בפועל מלשכת עורכי הדין. בית הדין המחוזי קבע כי בעבירות בהן הורשע העותר יש משום קלון. באשר לעונש נקבע בסופו של יום בדעת רוב כי יוטל על העותר עונש של ארבע שנות השעיה, מתוכן 15 חודשי השעיה בפועל והיתרה על תנאי, כאשר התנאי הוא שלא יורשע במשך שלוש שנים בעבירת משמעת שבנסיבותיה יש קלון.

 

           שני הצדדים ערערו לבית הדין הארצי על פסק דינו של בית הדין המחוזי, ובדעת רוב התקבל ערעורו של העותר והוחלט להטיל עליו ארבע שנות השעיה, כולן על תנאי. עוד נקבע כי העונש יבוצע כאשר פסק הדין יהפוך חלוט.

 

           המשיב ערער לבית משפט זה על קולת העונש שהוטל על העותר. בית משפט זה בחן את מטרות הענישה המשמעתית של עורכי דין, בשים לב לנסיבות עניינו הפרטניות של העותר ולעבירות בהן הורשע, ולאחר כל זאת בא לכלל מסקנה כי העונש שהוטל על העותר בבית הדין הארצי סוטה לקולה מרף הענישה הראוי בנסיבות העניין, וכי לא ניתן להסתפק במקרה זה בעונש של השעיה על-תנאי בלבד. לפיכך, קבע כי יש להחמיר בעונשו של העותר, כך שיושעה מחברות בלשכת עורכי הדין למשך ארבע שנים, מתוכן 15 חודשי השעיה בפועל, וכל זאת מיום 23.5.2011.

 

3.        לשיטת העותר, יש מקום להורות על עריכת של דיון נוסף בפסק הדין, שכן נקבעה בו הלכה הנוגעת ליחס שבין הוראות סעיף 72 לחוק לשכת עורכי הדין, התשמ"א - 1981 (להלן: החוק) (בנוסחן קודם תיקון 32 לחוק משנת 2008), לבין סעיף 68א(ג) שלו, העוסק בהשעיה על תנאי. על-פי הטענה, הוראות סעיף 68א קובעות הסדר מיוחד ביחס למועד ממנו תמנה תקופת התנאי, ולפיהן יש למנות את תקופת התנאי מיום מתן גזר הדין. נוכח זאת, נטען כי הלכה למעשה העותר החל מרצה את עונש ההשעיה שהוטל עליו בהחלטת בית הדין המחוזי עוד ביום 17.9.2007, וסיים את ריצויו ביום 16.9.2010. לפיכך, על-פי הטענה, קביעת פסק הדין נשוא העתירה, לפיה יחל ריצוי העונש בחודש מאי 2011, מהווה ענישה כפולה.

 

4.        דין העתירה לקיום דיון נוסף להדחות. כידוע, כתנאי מקדמי לביסוס עילה לעריכת דיון נוסף, על העותר להצביע על עילה המצדיקה קיום דיון נוסף בהלכה שנקבעה בפסק הדין. עיינתי בפסק הדין ולא מצאתי כי נקבעה בו הלכה המצדיקה את קיומו של ההליך הנדיר והמיוחד של דיון נוסף. אף העותר לא הצביע בעתירתו על יצירתה של הלכה כאמור, ובכך אין תמה שכן כל עניינו של פסק הדין ביישום הדין ומדיניות הענישה על נסיבות עניינו הפרטניות. למעשה, אין בפי העותר כל טענה לגוף קביעות פסק הדין באשר לעונש שהוטל עליו. טענתו מתמקדת כאמור בהיבט אחר, הנוגע למועד ממנו יש למנות את תחילת ריצוי העונש. אף טענות אלה - שלכאורה כלל לא הועלו במסגרת ההליכים השונים - אינן מבססות עילה לעריכת דיון נוסף. זאת ראשית, משום שאין בפסק הדין כל קביעה הנוגעת ליחס שבין הוראות סעיף 72 וסעיף 68א, וממילא אין ניתן לומר כי נקבעה בהקשר זה הלכה כלשהיא. שנית משום שאף לגופם של דברים נראה כי אין בטענות אלה ממש. כאמור, סעיף 72 בנוסחו הקודם (שהיה רלוונטי לתקופה בו נדון ערעורו של המשיב בבית משפט זה) קבע באופן מפורש כי "עונש שהוטל על ידי בית דין משמעתי (ולעניין זה השעיה על תנאי הינה עונש - ד.ב.)... לא יבוצע[ו] כל עוד אפשר לערער על פסק הדין, ואם הוגש ערעור – כל עוד לא תמו ההליכים בעניין". אף פסקי דינם של בתי הדין המחוזי והארצי בעניינו של העותר קבעו באופן מפורש כי תחילת ביצועו של העונש - במועד בו יהפוך פסק הדין לחלוט. לפיכך, יש לראות במועד בו ניתן פסק דינו של בית משפט זה כמועד בו תמו ההליכים, וממועד זה על העותר להתחיל בריצויו. כאמור בסעיף 72(ב) לחוק - שלא שונה בתיקון 32 - בסמכותו של בית המשפט שהכריע בערעור לדחות את תחילת הריצוי, כפי שנעשה אף בענייננו. 

 

           במצב דברים זה, לא שוכנעתי כי נתקיימו בפסק הדין תנאי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984, ומכאן שדין העתירה להדחות. נוכח קביעתי זו, אף לא מצאתי להיענות לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שהגיש העותר.

 

5.        אשר על כן, העתירה נדחית.

 

           ניתנה היום, ה' באייר התשע"א (9.5.2011).

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11033580_N01.doc   דז

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il