בפני:

כבוד השופט י' דנציגר

המבקש:

פלוני

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

בקשת רשות ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בעמ"ת 2359-05-11 שניתנה ביום 2.5.2011 על ידי השופט א' ואגו

בשם המבקש: עו"ד ת' מרום, מטעם הסנגוריה הציבורית

החלטה

לפני בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט א' ואגו) בעמ"ת 2359-05-11 מיום 2.5.2011, בה הורה על "מעצר ביניים" של המבקש לאחר שהתקבל ערר שהגישה המשיבה על החלטתו של בית משפט השלום בקריית-גת (השופט א' באומגרט) במ"ת 1330-05-11 מיום 1.5.2011, במסגרתה הורה על שחרורו של המבקש ממעצר נוכח פקיעת מעצרו והיותו בלתי חוקי תוך שהדיון בבקשת מעצרו עד תום ההליכים נקבע ליום 4.5.2011.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1. "מעצר הימים" של המבקש היה אמור להסתיים ביום 1.5.2011 בשעה 11:00 בהתאם לצו שיפוטי קודם. משכך, ביום 1.5.2011 הגיש סנגורו של המבקש לבית משפט השלום בקשה לשחרורו של המבקש ממעצר בהיעדר בקשה מתאימה להארכת מעצר, בשים לעובדה כי שני כתבי אישום ובקשות למעצר עד תום ההליכים שתכננה המשיבה להגיש כנגד המבקש לא הוגשו במועד מסיבות לא ברורות. משכך ולאור בקשת סנגורו של המבקש, הורה בית משפט השלום על שחרורו של המבקש ממעצר. כתבי האישום ובקשות למעצרו של המבקש עד תום ההליכים הוגשו רק בשעה 11:37. נוכח הגשת כתבי אישום ובקשות מעצר עד תום ההליכים, כאשר המבקש כבר עמד לצאת מבית המשפט בשל שחרורו ממעצר, הוא התבקש על ידי איש משטרה להתלוות אליו לדיון נוסף באולם המשפטים בית משפט השלום בו ביקשה המשיבה להורות על "מעצר ביניים" של המבקש עד לדיון בבקשות למעצרו עד תום ההליכים.

2. בית משפט השלום דחה בקשה זו בנימוק כי עת הוגשה הבקשה למעצר עד תום ההליכים היה המבקש בסטאטוס "משוחרר". בית משפט השלום קבע את הדיון בבקשת מעצרו של המבקש עד תום ההליכים נגדו ליום 4.5.2011 ושחרר את המבקש עד אז תוך חיובו לחתום על התחייבות אישית בסך 3,500 ש"ח ואיסור על יציאתו של מתחומי העיר באר-שבע. בית משפט השלום דחה את בקשת עיכוב הביצוע שהגישה המשיבה בטענה כי "אין מה לעכב" היות שממילא המעצר פקע. על החלטות אלה של בית משפט השלום הוגש ערר לבית המשפט המחוזי עוד ביום 1.5.2011.

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

3. סגנית נשיא בית המשפט המחוזי ר' יפה-כץ הורתה על העברת הדיון ליום המחרת (2.5.2011) בפני השופט א' ואגו תוך שדחתה את בקשת המשיבה לעצור את המבקש, שלא נכח באולם בית המשפט הואיל ושוחרר כאמור מוקדם יותר באותו היום.

4. עד לקיום הדיון בפני השופט א' ואגו ביום 2.5.2011 היה המבקש משוחרר. המבקש התייצב לדיון לפני השופט א' ואגו במועד המתוכנן. לאחר שמיעת טענות הצדדים, קיבל השופט ואגו את ערר המשיבה. השופט ואגו קבע כי החלטתו של בית משפט השלום הייתה לאקונית ובלתי מאוזנת בנסיבות העניין. השופט ואגו הדגיש כי העובדה היחידה שהייתה לנגד עיניו של בית משפט השלום היא מעצרו הבלתי חוקי של המבקש, אך בית משפט השלום לא איזן נתון זה אל מול יתר השיקולים הצריכים לעניין. השופט ואגו הדגיש כי אמנם לשחרורו של המבקש עקב מעצרו הבלתי חוקי יש משקל, אך מדובר רק בנתון אחד מבין שלל הנתונים בעניינו של המבקש. השופט ואגו הדגיש את המסוכנות הרבה הטמונה במעשים בגינם הוגשו כתבי האישום דנן כנגד המבקש – סחר בסמים – וכן את עברו הפלילי העשיר של המבקש הכולל עבירות אלימות, רכוש, הדחה בחקירה, שוד, הפרות הוראה חוקית, סמים ואף הריגה. עוד ציין השופט ואגו את העובדה כי לאחר ריצוי תקופות מאסר ארוכות, אחרונה שבהן בת 10 שנים בפועל, ביצע המבקש לכאורה את העבירות שיוחסו לו זמן קצר לאחר שחרורו מתקופת מאסרו האחרונה. השופט ואגו הדגיש במיוחד את העובדה כי אין לראות במבקש כמי שהיה "משוחרר" בעת הגשת הבקשה למעצר עד תום ההליכים שכן מדובר בשחרור שעניינו דקות ספורות בלבד כאשר כתבי האישום והבקשות למעצר עד תום ההליכים הוגשו במהלך שהייתו של המבקש בבית המשפט. בנסיבות אלה קבע השופט ואגו כי איזון בין השיקולים השונים מחייב "מעצר ביניים" של המבקש עד לקיום הדיון בעניינו בשאלת מעצרו עד תום ההליכים.

כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפני.

נימוקי הבקשה

5. לטענת המבקש בנסיבות העניין יש מקום ליתן לו רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי נוכח העובדה כי החלטתו מנוגדת להחלטה שניתנה על ידי בבש"פ 8015/09 קוניוף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.10.2009) (להלן: עניין קוניוף), במובן זה שבית המשפט המחוזי התעלם מהעובדה כי מעמדו של מי שהיה משוחרר עת הוגשה כנגדו בקשה למעצר עד תום ההליכים שונה ממעמדו של מי שהיה עצור עת הוגשה הבקשה. כך, על רקע החלטתי בעניין קוניוף טוען המבקש כי מקום בו היה אדם משוחרר עת הוגשה בקשה למעצרו עד תום ההליכים לא ניתן לעצרו "מעצר ביניים" עד לדיון בבקשתו למעצר עד תום ההליכים, שכן יש לאפשר לו תחילה שהות הולמת ללמוד את חומר הראיות עובר לדיון במעצרו. בפי המבקש טענות נוספות אך לא מצאתי כי הן רלבנטיות ומשכך לא אזקק להן.

דיון והכרעה

6. לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבה.

7. כידוע, ביום 27.3.2011 התקבל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון מסק 8), התשע"א-2010 (להלן: התיקון לחוק המעצרים) במסגרתו נקבע בסעיף 51(א1)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) כי ביקורת שיפוטית על החלטתו של בית המשפט המחוזי בערר על החלטת בית משפט השלום תתאפשר אך ורק ברשות, להבדיל מהמצב הנורמטיבי הקודם לפיו הערר לבית המשפט העליון היה בזכות. על התכלית המונחת ביסוד התיקון לחוק המעצרים וההיסטוריה החקיקתית שלו עמדה לאחרונה השופטת ע' ארבל בהחלטתה בבש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.4.2011) (להלן: עניין ג'ריס). בתמצית יאמר כי התכלית המרכזית של התיקון לחוק המעצרים נעוצה "בהפחתת העומס המוטל על בית המשפט העליון ובהיקף הנכבד של הדיונים בעררים..." (עניין ג'ריס, סעיף 5). בהחלטתה, ביקשה השופטת ארבל להחיל על בקשות רשות ערר לפי סעיף 51(א1)(1) לחוק המעצרים את אמות המידה שהותוו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982).

8. בנסיבות העניין סבורני, מבלי לקבוע מסמרות בדבר טיב המבחנים שיש להחיל לעניין מתן רשות לערור לפי סעיף 51(א1)(1) לחוק המעצרים, כי דינה של הבקשה דנן להידחות.

9. המתווה לבחינת מעמדו של מי שהיה "משוחרר" עת הוגש כנגדו כתב אישום ובקשה למעצרו עד תום ההליכים בהקשר לאפשרות לעוצרו "מעצר ביניים" עד לדיון בשאלת מעצרו עד תום ההליכים נדון והוכרע על ידי בעניין קוניוף אליו אף הפנה המבקש (והשוו לגישתו של השופט י' עמית בבש"פ 127/10 פיניאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.2010) ולהבחנה עליה הצביע בין "מעצר ארעי" לבין "מעצר ביניים"]. משכך, הבקשה דנן אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית אלא עניינה ביישום הכללים שנקבעו בפסיקתו של בית משפט זה על נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה ומשכך אין היא מגלה עילה למתן רשות לערור נוכח התכלית החקיקתית המונחת ביסוד התיקון לחוק המעצרים.

10. לטעמי, החלטתו של בית המשפט המחוזי מנומקת היטב ולא מצאתי כי נפלה בה טעות כלשהי. הנסיבות בהן ניתנה ההחלטה בעניין קוניוף שונות לחלוטין מהנסיבות במקרה דנן. במה דברים אמורים? ביסודה של החלטתי בעניין קוניוף עמדה העובדה כי העורר שם היה משוחרר בתנאים מגבילים תקופה לא קצרה עד להגשת הבקשה לעוצרו עד תום ההליכים (וביתר דיוק בקשה לשחרורו בתנאים מגבילים בעת ניהול משפטו) בהתאם להחלטה שיפוטית לאחר דיון לגופם של דברים. לעומת זאת, במקרה דנן, אילמלא מחדלה של המשיבה, שתוקן בתוך פרק זמן קצר ביותר, הרי שבפועל ככל הנראה לא היה המבקש משוחרר נוכח מצבור הנתונים בעניינו. כמו כן, הבקשה לעוצרו מעצר ביניים הוגשה עוד כשהיה המבקש בין כותלי בית המשפט. זאת ועוד, נסיבותיו של המבקש שונות בתכלית מנסיבותיו של העורר בעניין קוניוף. כך, עברו הפלילי של המבקש עשיר ומכביד במיוחד. כמו כן, עבירות הסחר בסמים בהם מואשם המבקש מלמדות על מסוכנות כפי שהצביע על כך בית המשפט המחוזי, להבדיל מהעבירות בהן הואשם העורר בעניין קוניוף (גניבה בידי עובד). ודוק, גם מסעיף 26 להחלטתי בעניין קוניוף עולה כי מסוכנות מוגברת עשויה להטות את הכף בנסיבות המתאימות למעצר ביניים גם של מי שהיה "משוחרר" טרם הוגשה הבקשה לעוצרו עד תום ההליכים נגדו, ומשכך האיזון שנקט בית המשפט המחוזי בנסיבות העניין אינו בלתי סביר.

11. ברם, כפי שהצביע על כך בית המשפט המחוזי בסיפת החלטתו, אכן מעצרו הבלתי חוקי של המבקש כמו גם התייצבותו לדיון בבית המשפט המחוזי עת שהה יממה שלא במעצר, הם נתונים שרשאי בית משפט השלום ליתן להם משקל בבואו להחליט בשאלת מעצרו של המבקש עד תום ההליכים כנגדו.

12. אשר על כן, דין הבקשה להידחות.

ניתנה היום, ‏כ"ט בניסן התשע"א (3.5.2011).